ביום השמיני עצרת

56ביום השמיני עצרת תהי' לכם. והנה כל החגים והמועדים נתנו לישראל, ולמה בהחג דשמע"צ אמר לכם דוקא דמשמע דבשמע"צ יש חידוש דבר ולכן אמר לכם, וצ"ל מהו החדוש דשמע"צ על כל החגים ומועדים. והענין הוא, דהנה אי' במדרש שה"ש (פ"ז ד') אמר ריב"ל ראוי' היתה העצרת של חג שתהא רחוקה חמשים יום כנגד העצרת של פסח, אלא עצרת של חג ע"י שהן יוצאין מן הקיץ לחורף לית ביומייהו דיזלון וייתון, משל למה"ד למלך שהי' לו בנות הרבה, מהן נשואות במקום קרוב ומהן נשואות למקום רחוק, יום אחד באו כלן לשאול שלום המלך אביהם, אמר המלך אלו שנשואות במקום קרוב אית בעונתן למיזל ולמיתי, ואילין שנשואות במקום רחוק לית בעונתן למיזל ולמיתי, עד דאינון כלן אצלי הכא נעביד כלן חד יו"ט ונחדי עמן, כך עצרת של פסח עד דאינון נפקין מחורף לקיץ אמר הקב"ה אית ביומא למיזל ולמיתי, אבל עצרת של חג ע"י שהן יוצאין מהקיץ לחורף כו' אמר הקב"ה לית ביומא למיזיל ולמיתי אלא עד דאינון הכא נעבד כלן חד יו"ט ונחדי לפיכך משה מזהיר את ישראל ביום השמיני עצרת תהי' לכם, וצ"ל מהו"ע דראוי' היתה עצרת של חג להיות רחוקה נו"ן יום ומ"מ אינה רחוקה הלא ראוי' היתה להיות רחוקה נו"ן יום ומפני מה אינה רחוקה ועוד מהו המשל דבנות הרבה וכולן נשואות רק אלו למקום קרוב ואלו למקום רחוק מהו קרוב ורחוק, מהו ההפרש בין היציאה מחורף לקיץ או מקיץ לחורף, דכאשר יוצאים מחורף לקיץ אית ביומא למיזיל ולמיתי משא"כ ביציאה מקיץ לחורף לית ביומא למיזיל ולמיתי. והנה בשמע"צ עושים שמח"ת דלכאורה הי' צ"ל בשבועות דחגה"ש הוא זמן שניתנה התורה לישראל, ולמה עושין שמח"ת בשמע"צ, אך הענין, דאיתא במשנה דסוף תענית ע"פ צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה (במלך שהשלום שלו. רש"י) בעטרה שעטרה לו אמו (כנס"י. רש"י) ביום חתונתו וביום שמחת לבו, ביום חתונתו זה מתן תורה (יום הכפורים שנתנו בו לוחות האחרונות. רש"י) והן הלוחות שניות, וזהו שעושין שמח"ת בשמע"צ והוא ע"י הלוחות שניות וכמ"ש ביום חתונתו וביום שמחת לבו שהשמחה היא על התורה שניתנה ביוהכ"פ, ולזאת עושין שמח"ת בשמע"צ, אמנם לפ"ז היו צריכים לעשות שמח"ת ביום מחרת יוהכ"פ, דביום הכפורים ניתנו לוחות 57שניות, ומחרת יוהכ"פ היו עושין שמח"ת, ולמה קבעו שמח"ת בשמע"צ דוקא. ועצם הענין דשמח"ת הוא מה שמשמחים את התורה, ומי המשמחים אותה ישראל, ובמה משמחים אותה בזה שלוקחים הס"ת ומסבבים אותה סביבות שלחן הקריאה אשר שם קוראים בכל השנה באותיות התורה, ואחר שמסבבין את שלחן הקריאה מרקדין עם התורה ושמחים בה בשמחה גדולה ועצומה וזהו שמחת תורה שהיא השמחה של התורה, מה שישראל שמחים באותיות התורה, ומחזיקים בעץ החיים שבה ומשמחין את התורה.

קיצור. יקשה א) למה בשמע"צ אומר לכם, ב) אם ראוי' להיות רחוקה נו"ן יום מפני מה אינו כן, ג) מהו המשל דבנות נשואות למקום קרוב או רחוק, ד) שמח"ת הי' צ"ל בשבועות או עכ"פ למחרת יוהכ"פ שאז ניתנו לוחות שניות.

מד) והנה להבין זה י"ל תחלה ההפרש בין לוחות ראשונות ללוחות שניות דאנו מוצאים הרבה חילוקים בין לוחות ראשונות לשניות שבהם יש מעלות בראשונות על שניות, דהנה כתיב והלוחות מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלוחות, וארז"ל (עירובין דנ"ד ע"א) אלמלא לא נשתברו לוחות הראשונות לא נשתכחה תורה מישראל, ופרש"י חרות משמע חקוק ואינו נמחק לעולם ע"י הלוחות היתה תורה חקוקה לישראל מהשתכח מהן עולמית דכתיב לחות כתובים משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים, והיינו שהי' כולו פנים, דשכחה היא מבחי' אחוריים וחיצוני' והלוחות מפני שהיו כולו פנים ע"כ לא הי' שכחה, ואמרו (שם) אלמלא נשתברו הלחות לא הי' אומה ולשון שולטת בהם שנאמר חרות א"ת חרות אלא חירות, ופרש"י על הלוחות, בשביל הלוחות היו בנ"י בני חורין, והלוחות שניות היו מעשי ידי משה דכתיב פסל לך כו' וכתבתי כו' שהמכתב בלוחות שניות הי' מכתב אלקים מ"מ לא נאמר בהם חרות, וצ"ל שזה הי' בבחי' התלבשות והיינו שגם לוחות שניות הי' בבחי' חרות שהרי ארז"ל אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה שזהו התורה שניתנה בלוח"ש, רק שזהו בהם בבחי' התלבשות דבלוחה"ר הי' בהתגלות, ולכן לא הי' בהם שכחה מפני שהאור הי' בהם בגילוי ובלוח"ש בא בהתלבשות, והרי התלבשות היא ג"כ ירידה במעלה ומדריגה, וזהו שאמר רבינו נ"ע באגה"ק ד"ה דוד זמירות קרית להו, שגם לחה"א לא הי' בהם פנים ואחור, וצריכים לומר דאם לא נשתברו הלוחות לא הי' בחי' אחורים כלל בכל התורה, אבל 58בלוחה"א רק בהם לבד לא הי' בחי' אחור אבל בכללות התורה כתיב והיא כתובה פנים ואחור דיכול להיות איזה יניקה גם לבלתי ראוים, ולכן הנה החירות הוא ג"כ דוקא למי שעוסק בתורה ולא לכל ישראל, וא"כ הרי חלוקים הלוחה"ר מהלוחה"ש בב' ענינים, הא' דלוה"ר הם מעשי ידי אלקים ולוה"ש מעשי ידי משה, והב' בהמכתב דעם היות שהמכתב הנה בשניהם מכתב אלקים הוא מ"מ בלוה"ר הי' בגילוי ובלוה"ש הוא בהעלם, וכן הן חלוקים במעלת ומדרי' נש"י, דבעת נתינת הלוה"ר הי' ישראל במדרי' צדיקים דכתיב ויחן ישראל כו' כלם כאיש אחד והקדימו נעשה לנשמע, וישראל שעמדו בהר סיני פסקה זוהמתן, ובלוה"ש היו בנ"י במדרי' בע"ת, ומ"מ הנה הזוהמא שחזרה ע"י חטא העגל לא פסקה ע"י התשובה שלהם בלו"ש, וכן חלוקים במעלת מדרי' משה, דהנה במ"ת ניתן למשה אלף אורות במתנה ואי' בכהאר"י ז"ל דע"י חטא העגל נתמעטה השגתו ונשארה רק חלק א' מאלף והוא סוד ויקרא א' זעירא והו"ע לך רד, רד מגדולתך כלום נתתי לך גדולה בשביל ישראל וכמ"ש שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו, דישראל היו במדרי' רגל דמשה ומ"מ הנה על ידם דוקא ניתוסף לו האורות שניתנו לו במתנה בשביל ישראל וזהו אשר אנכי בקרבו, דהנה מדרי' משה הוא בחי' חכמה וכמ"ש מן המים משיתיהו דמים הוא בחי' חכ' וזהו מדרי' משה שהוא בחי' חכ' (ולכן הי' ענו מכל האדם כמעלת הראש שמרגיש גם הצפורן שברגל, וענותנותו של משה הי' מכל האדם אשר הי' ואשר יהי' ע"פ האדמה עד משיח יבב"א כמ"ש במ"א) ואנכי הוא בחי' כתר והגילוי דבחי' אנכי בקרבו של משה הוא ע"י רגלי העם כמעלת הרגל דוקא שמעמיד את הראש ומוליכים למקום גבוה, שהראש בעצמו אינו יכול להגיע לשם, והיינו שזכה לאורות העליונות, ואותן האורות ניטלו ממנו בחטא העגל, ובלוחות שניות לא החזירו לו, רק בשבת נותנים לו במתנה שז"ש ישמח משה במתנת חלקו, כמ"ש בפע"ח.

59קיצור. יבאר הפרש דלוחות ראשונות ולוחות שניות, א) בלוחות: הראשונות מעשה ידי אלקים ומכתב אלקים בגילוי, השניות מעשה ידי משה ומכתב אלקים בהעלם, ב) בישראל: צדיקים, בעלי תשובה, ג) במשה: ניתנו לו אלף אורות ובשניות ניטלו ממנו.

מה) והנה בגמ' (נדרים דכ"ב ע"ב) אי' אלמלא לא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד, ומד"ר (שמות פמ"ו) אי' כיון שפנה חטיי' (החטא שלהם) אמר משה הרי הי' לישראל מי שיבקש עליהם, אני מי יבקש עלי, התחיל מצטער על שבור הלוחות א"ל הקב"ה אל תצטער בלוה"ר שלא היו אלא עשה"ד לבד, ובלוחות השניים אני נותן לך הלכות מדרש ואגדות הה"ד ויגד לך תעלומות חכמה כי כפלים לתושי', והיינו דבלוה"ש ניתן ספרא ספרי וב' תלמודים בבלי וירושלמי, וכן במעלת משה הרי קירון עור פניו הי' בלוה"ש דוקא לא בלוה"ר, דבלוה"ר ניתן לו אלף אורות וניטלו ממנו בחטא העגל ומ"מ בלוה"ש לא הוחזרו לו ואינו רק מה שבשבת נותנים לו במתנה ובלוה"ש קרן עור פניו, וההתחדשות הכללי בלוה"ש לגבי לחה"ר שניתן תורה הרבה. והענין הוא דהנה כללות התורה שניתנה לישראל הוא בכדי לתקן את הנה"ב עפ"י העבודה והיגיעה בתורה דוקא, והראי' דכאשר המלאכים בקשו שינתן להם התורה וכמארז"ל ע"פ אשר תנה הודך על השמים השיב להם משה כלום יצה"ר יש ביניכם, דענין התורה הוא לתקן את היצה"ר והנה"ב וזהו ויגד לך תעלומות חכמה כו' דע"י העבודה ויגיעה בתורה מגיעים לבחי' תעלומות חכמה, דזהו"ע ויגד שהו"ע המשכה וכמאמר דנגיד ונפיק שהו"ע ההמשכה שע"י היגיעה בתורה ממשיכים תעלומות חכמה ולא זו בלבד אלא עוד כי כפלים לתושיה שהוא עוד יותר מבחי' תעלומות חכמה וכ"ז ניתן בלוחה"ש דוקא וצ"ל מהו"ע כפלים לתושיה שהוא עוד למעלה מתעלומות חכמה, וזה ניתן דוקא בלוחה"ש בלימוד הגמרא ספרא וספרי. אך הענין הוא, דהנה אי' בזח"א דק"ל ע"ב ע"פ עין לא ראתה כו' יעשה למחכה לו מאי למחכה לו כמד"א (איוב ל"ב) ואלי' חיכה את איוב בדברים, ואילין אינון דדחקין למלה דחוכמתא ודייקין לי' ומחכאן לי' למנדע ברירא דמלה כו' מפרש מחכה ל' המתנה ועכוב וכמו ואלי' חכה כו' דפרש"י המתין, וכמו אם יתמהמה חכה לו שהוא ל' תקוה וגם ל' המתנה והוא שממתין על איזה דבר, והיינו דכאשר ברור לו שיש איזה דבר הטמון ונעלם והדבר ההוא עתיד לבא ה"ה מצפה וממתין מתי יבא הדבר הטמון וצפון ההוא וכמ"ש ואביו שמר את הדבר ופרש"י הי' ממתין ומצפה מתי יבא, וכמו"כ הוא 60בעסק התורה ההמתנה והעיכוב והיינו עיון התורה, דעיון הנה ענינו הוא הסתכלות חזקה מה שמעיין ומסתכל בההשכלה ההיא וכמו בענין הראיה הרי בכללות אינו דומה לשמיעה שהוא בפרטי הדבר וכאשר שומע כל הפרטים אז מצטייר הענין בכללותו במוח שכלו דיכול לטעות בזה שלא יהי' ציורו הנעשה ע"פ הבנתו כפי שהוא באמת, אבל בראיה הרי רואה הוא את העצם הדבר כמו שהוא דבזה לא יכול ליפול עניני הטעות כמו בשמיעה, ומ"מ הרי גם בראי' דכשרואה את הדבר בהשקפה ראשונה הנה הראי' שלו הוא רק בשטחיות הדבר בלבד ובמשך זמן קצר ישכח על זה אמנם ענין ההסתכלות הוא שנכנס בעומק הדבר ההוא הנק' טביעת עין דעינו נטבע בזה ונקלט אצלו היטב על זמן ארוך וכן הוא בעיון התורה.

קיצור. בלוחות שניות קרן עור פני משה וניתנה תורה הרבה, תעלומות חכמה, ועוד יותר כפלים לתושיה, ויבאר מעלת העיון.

מו) וביאור הענין הוא דהנה עיקר ענין העיון וההגיון בתורה הוא רק העיכוב וההעמדה על הדבר עד שבא להשגת אמיתתה, וכמו שאנו רואים בחוש בכל דבר שכלי בכדי שיבא אל עומק החכמה לאמיתתה כמו על אמיתת הדין באיזה דבר מדיני התורה שבא מעמקי הפלפול הוא דוקא ע"י היגיעה רבה במוחו שמייגע כלי מוחו בעיון גדול בכל פרט כמו שהוא נמשך מהכלל ובהעמקה גדולה במתינות דוקא, ואז יגיע לאמיתי' הדבר וענין היגיעה הוא מה שאינו מסתפק בהשגת הדבר בהשקפה ראשונה, דהידיעה הבאה מהשקפה ראשונה היא ידיעה שטחיות בלבד, ודבר מוסכם ומוחלט הוא שבידיעה שטחיות הרי אינו יודע פנימי' הדברים כלל כ"א כאשר לומד פעם ושתים עד כמה פעמים, ואז הנה ג"כ עוד לא יבין עדיין את הענין כלל היינו שאינו יודע עדיין פנימי' ענינו של ההשכלה ההיא כלל אלא אדרבא בכל פעם ופעם שהוא לומד יוקשה לו הרבה בזה עד אשר הוא נותן כל כח שכלו והשגתו בזה בעיון גדול ומעמיק דעתו לידע אמיתי' הדבר איך הוא, וכל מה שהוא מעמיק א"ע יותר ויותר בהענין הרי הענין יפלא ממנו יותר וכאלו מתרחק ממנו עד אשר סוף כל סוף הנה לאחר יגיעה גדולה ועצומה הוא בא אל עומק פנימי' הכוונה ואמיתי' הענין שמושג אצלו הענין שהוא באופן כך וכך וזהו מעלה יתירה בעיון שעי"ז דוקא בא לעומק אמיתי' הדברים יותר מכמו שהי' מבינו בהשקפה ראשונה מי ששכלו חריף ביותר הנק' בל' העולם א בליציקע פלינקע קאפ מיט א שארפין שכל, שהוא ביכולתו להבין כל דבר עמוק בהשקפה ראשונה הנה מ"מ לא יבוא לעומק אמיתי' ההשכלה כמו זה מי שמייגע כלי שכלו וכלי מוחו בריבוי יגיעה ועיון שעי"ז דוקא באים לעומק השכל ואמיתי' כוונתו ואז הרי הוא ממציא כמה שכלים חדשים בהענין שלולי העיון לא הי' בא על ענינים אלו כ"א ע"י העיון והיגיעה דוקא וכמו"כ בכחו אז להרחיב הענין ביותר בריבוי פרטים וריבוי הסתעפות וכל ענין פרטי להסבירו בפנים מסבירות ביותר, וכמ"ש במ"א ההפרש בין למוד משניות ללימוד התלמוד, דמלימוד וגירסת המשניות לא נעשה הולדה חדשה רק מה שמבואר בהמשניות, אבל בלימוד התלמוד שהו"ע העיון והפלפול בההלכות שבמשניות ה"ז נק' עשב מזריע 61זרע עץ פרי שמוצאים בפלפול דין חדש, וכמו נפיק מלתא מבינייהו שע"י העיון מולידים דין חדש, מה שהי' בהעלם דבר קודם העיון, וכמו מי שחופר בעומק הארץ עי"ז הוא מוציא מי מעין שהוא נביעה חדשה מן המקור דמי שאינו חופר בעומק כ"כ ה"ה ג"כ מוציא מים רק שהם מים מכונסים או מי נהרות שאינם מים חיים, אבל ע"י חפירה בעומק דוקא ה"ה מוצא נביעה חדשה מן המקור הנק' מים חיים, וכל מה שחופר בעומק יותר תהי' הנביעה ביותר, אשר ע"י חפירה בעומק יותר הנה לבד זאת מה שגוף ועצם הנביעה היא ביותר הנה עוד זאת דאז דוקא תהי' התפשטות המים ביותר, וכמו כל התפשטות הנהר הוא מהמעין דוקא ונהרא מכיפי' מבריך ממקורו ושרשו מהמעין וכמו"כ הוא בעסק התורה כשמייגע ביותר לעיין בכל ענין עי"ז דוקא ה"ה בא אל עומק הענין וימציא שכלים חדשים עמוקים מאד, וממילא יתפשט ויתרחב כל ענין ביותר.

קיצור. עיון ענינו עיכוב על הדבר ורק עי"ז יבא לעומק החכמה לאמיתתה, ימציא שכליים חדשים, ירחיב ויסביר הענין, וכמו שע"י חפירה בעומק תהי' הנביעה וגם התפשטות המים ביותר.

מז) והענין בזה הוא דהנה ידוע דבשני כחות הנפש חכמה ובינה הרי אפשר להיות חכמה בלא בינה ובינה בלא חכמה דאפשר להיות בעל הבנה ואינו בעל השגה וכן אפשר להיות בעל השגה ואינו בעל הבנה. וכמו שאנו רואין במוחש בחושי בנ"א דיש מי שהוא בעל הבנה להמציא המצאות וסברות חדשות ואינו בעל השגה להשיג ולהבין דבר ולברר כל דבר, וזה מה שאינו בעל השגה אין הכוונה שהוא אינו בעל השגה לפי ערך מה שהוא בעל הבנה. היינו דבהשגתו אינו לפי ערך גודל מעלתו בהבנה, אלא שאינו בעל השגה כלל, דיכול להיות שהוא בעצמו אינו משיג את זה שהוא בעצמו השכיל, ומכש"כ שאין לו החוש לברר וללבן את דבר ההשכלה ההיא ויש שהוא בעל השגה ואינו בעל הבנה וכמו"כ הנה אפילו מי שיש בו ב' הכחות יש שעקרו בכח ההבנה ויש שעקרו בכח ההשגה, והיינו שכחו רב להשיג כל דבר וללבן כל ענין איך ומה הוא וכידוע דמקום הבירור הוא בבינה דוקא, והיינו דוקא כאשר מעיין בהענין לידע איך הוא שזהו השגה אמיתית שמעיין בכל דבר לידע איך הוא דבהשגה הבאה ע"י העיון הרי יש בזה סדר והדרגה וכאשר יקרב אל ההשגה הרי לא ימלט מא' מהג' ענינים האלו, הא' שמתהווה אצלו קושיות וכנ"ל דבכל פעם ופעם שהוא לומד הרי מוקשה לו הענין יותר, והב' שבאים לו סתירות על הענין ממקומות אחרים, היינו משכלים אחרים, והג' הוא מה דלא סבירא לי', היינו שאינו ניחא לי', עס לייגט זעך בא עם ניט, עס קלעפט אים ניט דער ענין, 62וה"ה מייגע לעיין יותר ומוצא בזה עומק, דע"י העומק ההוא הוא מסיר הקושיא והסתירה או שהונח יותר, ואח"כ מעיין עוד להבין הענין יותר, וכל מה שמעיין יותר ה"ה בא אל עומק הענין יותר ומתברר ומתלבן הענין יותר, וזהו בינה יתירה ניתנה באשה שע"י כח הבינה דוקא מתברר ומתלבן נקודת החכ' שבא אל עומק ומקור החכמה, ומאיר משם נקודת החכ' כמו שהיא לעומקה ולאמיתתה וגם יהי' משם גילוים חדשים בעומק השכל והחכמה בענין הזה בנביעה רבה ביותר.

קיצור. יבאר דבכחות הנפש חכמה ובינה אפשר להיות חכ' בלא בינה ובינה בלא חכ', אבל ע"י כח הבינה דוקא מתבררת נקודת החכמה.

מח) והנה טעם הדבר דע"י היגיעה ועיון מגיע לעומק ופנימי' החכ' דוקא לפי שמעורר עצם כח החכמה, דהנה בכח החכמה הבא בבחי' או"י מלמעלמ"ט היינו אור החכ' הבא שלא ע"י יגיעה ועיון וכמ"ש והחכ' מאין תמצא הנה בחכמה זו הרי יש בה שיעור ומדה וגבול עד כמה יכול להשכיל ולהשיג והיינו שהוא רק לפי כח מקורו בכח המשכיל שלו ואח"כ יכלה כחו שאינו יכול להשכיל ולהשיג יותר, וטעם הדבר הוא לפי דגם כח המשכיל יש בו ג"כ ציור באיזה אופן ישכיל ועד כמה ישכיל להיות דגם כח המשכיל הוא כח שבא בהמשכה מהנפש, רק שהוא בא בהמשכה נעלמת ומאחר שהוא בא בהמשכה בהכרח שיש בו ציור באיזה אופן נמשך, ולכן אנו רואים שיש כמה חכמים שמסוגלים לחכ' אחת ואינם מסוגלים כלל לחכ' אחרת זה מסוגל לחכ' זו וזה לחכ' זו, והיינו מצד ציור דכח המשכיל שלו שנצטייר באופן כזה דכח חכ' זו כמו כח חכמת התכונה או כח חכמת החשבון וכה"ג הוא אצלו בהתגלות יותר, ומאחר שיש ציור באופן המשכתו בפרטי מדרי' החכמות ממילא יש בו ג"כ ציור והגבלה באיזה אופן ישכיל וכמה שיכול לימשך ולהתפשט, והיינו כמה שבכחו להשכיל בכל חכמה בפרט, וכמו שיש הרבה דרגות בחכמים שזה משכיל באופן כזה וזה באופן אחר, וזה משכיל יותר מזולתו, ועם היות שזה תלוי ג"כ בכלי המוח אם המה כלים רחבים וראוים לקבל אור החכ', מ"מ ה"ה רק כלים לבד והעיקר תלוי בטיב כח המשכיל שלו אם נמשך בטוב יכול להשכיל יותר, וכמו שאנו רואים שיש מי שכח שכלו גדול וכלי מוחו קטנים ונראה בו גילוי אור השכל להשכיל הרבה אלא שאינו בא בהרחבה ובתפיסא והתיישבות כ"כ, אבל עצם ההשכלה היא בטוב בעצם מצד טיב כח שכלו לפי שעיקר הכל תלוי בההמשכה של כח המשכיל, ומ"מ ה"ה מוגבל כמה שיש בכחו להשכיל דמאחר שיש בזה חילוקים דריבוי ומיעוט מה שנמשך בטוב ומה כו' וממילא גם הטוב והריבוי הוא בהגבלה, אבל ע"י העיון ויגיעה ה"ה ממשיך מהעלם עצמות כח החכ' שמשם יכול להיות גילוים בל"ג ממש, וכמו שאנו רואים בחוש שיש כמה בנ"א שכלי מוחם וכח שכלם הם קטנים וע"י יגיעה שמייגעים ביותר ללמוד ולהבין ולעיין דוקא בכל ענין ה"ה 63מגיעים ביגיעתם העצומה למדרי' נעלות מאד בחכ' יותר מאותן שהם חכמים מצד טיב כח שכלם, וטעם וסבת הדבר הוא לפי שע"י היגיעה מגיעים להעלם עצם כח החכ' ומשם נמשכים גילוים באופן אחר לגמרי.

קיצור. יבאר הטעם דע"י עיון ויגיעה מגיע לעומק החכ', לפי שמעורר עצם כח החכמה שאינו מוגבל אבל בלא יגיעה הרי אפילו כח המשכיל יש בו ציור שהרי בא בהמשכה נעלמת עכ"פ.

מט) אמנם צ"ל והלא כח החכ' דאו"י הוא ג"כ נמשך מכח הנעלם דחכמה והו"ע כח המשכיל שבנפש שנק' שכל הנעלם מכל רעיון וידוע דכל כח נעלם הוא למעלה מהגבלה, דדוקא כאשר האור בא בגילוי ה"ה בא בבחי' גבול, וכמו כל שכל פרטי שהוא מוגבל בעצם ויש גבול ושיעור להתפשטותו, אבל כמו שהוא בהעלם אינו בבחי' גבול ושיעור עדיין לפי שלא נמשך ונתגלה עדיין, א"כ הכח דחכ' שבא באו"י הוא ג"כ נמשך מכח הנעלם, אך הענין הוא, דהנה יש ב' בחי' העלם, הא' בחי' העלם שישנו במציאות, דההעלם שישנו במציאות הרי במילא יש בו הגבלה גם כמו שהוא בהעלם עדיין אלא שאינו כמו ההגבלה שבהגילוי, אבל מ"מ גם הוא מוגבל אחרי שישנו במציאות, והב' הוא ההעלם וכח היולי העצמי שאינו מדרי' מציאות, ולזאת הוא בל"ג באמת ויובן זה עד"מ באש הגשמי שיש בו ב' עניני העלם אלו, וכמו עד"מ בצור החלמיש (הנק' קרעמין) שמוציאין ממנו אש הרי הצור עצמו אע"פ שיש בו כח החמימות מיסוד האש דמשו"ז הוא מוציא אש מ"מ הרי אין בו אש במציאות כלל וגם החמימות שבו הוא בהעלם ודקות גדול מאד עד שאינו חם במורגש כלל, והיינו שאין בו מציאות חמימות ממש, רק ע"י הכאה בברזל יוצא כח האש הרוחני שבו שיש בו בהעלם, משא"כ השלהבת הקשורה בגחלת הנה גם בהיותו בתוך הגחלת ולא נראה ונגלה לחוץ הי' בו מציאות האש ממש רק שלא הי' נראה ואח"כ יוצא לידי גילוי, וההפרש ביניהם באופן הגילוי הוא בב' דברים הא' שצור החלמיש א"א להוציא ממנו האש כ"א ע"י יגיעה והכאה שמכין אותו בברזל, משא"כ השלהבת הקשורה בגחלת שבלי עמל ויגיעה יוצא מהעלמו ע"י שנופח בפיו, אך יש קץ וגבול לגילוי השלהבת דבכללות כחו במקורו כמו שהוא בתוך הגחלת כאשר מתעמם ונכבה וכה"ג נפסק הגילוי ג"כ, משא"כ בצור החלמיש שאינו נפסק ונכבה עד כי תמיד כל זמן שישנו מציאותו מוציאין ממנו ניצוצי אש, וזהו ההפרש הב' דהשלהבת יש לו גבול, משא"כ האש שבתוך הצור הוא בל"ג, וכ"ז תלוי בהפרש הנ"ל הא' היינו באופן עצם מציאת האש במקורם, דהשלהבת להיות כי גם במקורו בתוך הגחלת הוא במציאת אש ממש ובא רק מהעלם אל הגילוי בהשלהבת ה"ז כמו יש מיש, דמה שיש במקור ממילא בא לידי גילוי בלי טורח ויגיעה רבה, אבל הצור הרי 64אין בו מציאות אש כלל והוא רק כמו כח היולי, וכמו אש היסודי שהוא כח היולי על כל מציאות אש, והוא בעצמו אינו אש כלל, והמשכת אש ממנו הוא כמו מאין ליש, לזאת אופן הגילוי הוא בטורח ויגיעה דוקא ע"י הכאה אבל אינו נפסק, ונמשך תמיד, וזהו ההפרש בין העלם שישנו במציאות להעלם העצמי דההעלם שישנו במציאות יש קץ וגבול להגילוים שלו דמאחר שישנו במציאות ה"ה בבחי' מדה וגבול בעצמו, ובכלות כחו ממילא יכלו הגילוים ממנו אבל העלם העצמי שאינו מציאות כלל והוא העלם גם לעצמו, ולא כמו אש השלהבת דגם כמו שהוא בתוך הגחלת ה"ה נעלם רק לגבי הזולת אבל לגבי עצמו ה"ה בגילוי במציאות אש ולכן הוא במדה וגבול, אבל אש שבצור הוא העלם העצמי, שגם לעצמו הוא בהעלם, דהיינו שאינו במציאות גם לעצמו, וממילא אינו גבולי, ומשו"ז אין שיעור להגילוים הנמשכים ממנו ולא יכלה כחו לעולם, אך אופן הגילוי הוא ע"י הכאה דוקא, כי להיותו לא מציאות, לזאת בכדי שיבא למציאות זהו ע"י יגיעה דוקא.

קיצור. יקשה הלא גם חכ' דאו"י נמשכת מכח נעלם, ויתרץ דיש ב' בחי' העלם, א) שישנו במציאות ולכן נתגלה שלא ע"י יגיעה אך יש לו גבול, ב) שאינו במציאות ולכן בא ע"י יגיעה דוקא אבל הוא בל"ג, ודוגמא שלהבת הקשורה בגחלת, אש מצור החלמיש.

נ) ועפ"ז יובן ההפרש בין בחי' החכ' הבא בדרך או"י להבא בדרך או"ח דחכ' הבא בבחי' או"י הגם שמקורו הוא בחי' כח נעלם ה"ה בחי' העלם שישנו במציאות והוא בבחי' גילוי במקורו רק שלא האיר עדיין בגילוי ממש אל הזולת, וגילוי החכ' שהוא הברק המבריק הוא גילוי אל הזולת ג"כ, אמנם גילוי זה הגם שאינו גילוי אל הזולת, אבל במקורו הוא גילוי ממש, דהנה ידוע דכל כח מכחות הנפש כלול מעשר, וכמו"כ הוא בבחי' החכ' שכלולה ג"כ מעשר כחות מן הרצון דהיינו בחי' הכתר שבה עד סוף הגילוי שלה שזהו בחי' המל' שבה, וענין בחי' הכתר שבה הוא בחי' האין של הגילוי יש דחכ', והיינו מה שבא לידי שכל גלוי והוא הברק המבריק שזהו בחי' היש דחכ' (והוא בחי' חכמה שבחכמה) והכתר הוא בחי' האין של היש שז"ע מ"ש והחכמה מאין תמצא, דמ"ש תמצא היינו כמו שהחכ' היא בבחי' מציאות בבחי' יש, ויש בזה בחי' חכ' שבחכ' ובינה שבחכ' זהו עצם נקודת ההשכלה, ובחי' בינה שבה הו"ע הבן בחכ', דזהו מה שיש בהנקודה דחכ' הכח לבא לידי השגה דבינה זהו מהבינה הכלולה בפרצוף החכ', דבינה הכלולה בחכ' הוא מה שהבינה משלים פרצוף החכ' לבא לידי השגה דבינה ומה שהחכ' מאין תמצא בחי' האין זהו בחי' כתר שבחכ', והנה כשם שבעולמות וספירות הרי ספירת הכתר הוא מקור פרטי להעולם ההוא או להע"ס, וכמו כתר דאצי' הוא מקור ורצון פרטי להאציל עולם האצי' הנה כמו"כ הוא בחי' כתר שבחכ' הוא מקור פרטי להוציא גילוי אור איזה מושכל בפרט, וזהו ההפרש בין כתר שבחכ' לחכ' שבכתר, דחכ' שבכתר 65הוא כח היולי דשכל קודם שנמשך עדיין להיות בחי' מושכל פרטי אלא שממנו נמשכים כל המושכלות, והוא כח המשכיל שהוא כח היולי על שכל טרם שנובע ממנו מקור אור מושכל, ובחי' כתר שבחכ' זהו כמו שכבר נובע האור מושכל מן כח המשכיל, אלא שלא בא לגילוי עדיין בבחי' אור שכל גלוי במציאות שכל ממש, אבל הוא מוכן ועומד להתגלות.

קיצור. יבאר דחכ' הבאה באו"י מקורח העלם שישנו במציאות, ויסביר ענין כח"ב דחכ' וההפרש שבין כתר שבחכמה לחכמה שבכתר.

נא) והנה בבחי' ומדרי' זו, היינו בחי' כתר שבחכ', הרי ודאי ישנה ממש למציאות אור ההשכלה, שה"ה כח פרטי לאיזה מושכל בפרט, ולא שיש שם שכל ממש כמו שהוא אח"כ בגילוי שהרי זהו במקור עדיין, אבל מ"מ יש שם מציאות אור שכל, והיינו שהוא באופן אותה המציאות של השכל ולא שהוא מציאות זו ממש, אבל הוא באופן של אותה המציאות עד שאי אפשר לומר שאינו מציאות שכל, וכמו כח המשכיל שהוא כח היולי על שכל גלוי, אבל הוא בעצמו אינו שכל עדיין, אבל כאן הוא אור אותה ההשכלה ממש הבאה לגילוי אח"כ מאחר שהוא מקורו הפרטי, ויובן זה עד"מ מי שמייגע באיזה דבר מושכל, וכמו באיזה דבר הלכה שאינו מבין ומייגע א"ע להבין אותה, הרי אנו רואין במוחש אשר קודם שמאיר לו האור בגילוי ממש ה"ה מרגיש כבר בשכלו את אור השכל קודם שבא לגילוי ממש והיינו מה שמתחיל להאיר לו שהרי כשאינו מבין את הענין עדיין ה"ה בחשך והעדר האור ואח"כ מתחיל להאיר לו, עס ווערט עם ליכטיג, וואס מיט דער ליכטיקייט הרי אין זה שידע את אור המושכל כלל, אבל כבר יצא מן החשך, און עס הערט זעך בא עם די רעכטקייט פון דעם ענין ועדיין אינו יודע איך ומה הוא, ואח"כ בא אור השכל בגילוי ממש, והנה טעם וסבת הדבר שמרגיש את האור קודם שנתגלה הוא מפני שאור המושכל הוא כבר נובע מהעלם אל הגילוי מכח המשכיל, אלא שהוא בבחי' האין דחכ' עדיין והוא בחי' כתר שבחכ' ולהיות דבכתר שבחכ' הרי המושכל הוא במציאות אור שכל לכן כבר נרגש אצלו האור והרעכטקייט קודם שנתגלה היינו כמו שהוא בהעלם עדיין, ובא אח"כ בגילוי ממש, בשכל גלוי, והוא הנק' פלא דחכ' שמפלא נעשה אלף שהוא גילוי החכ' וכמו אאלפך חכמה וכידוע דאלף הוא ל' לימוד והיינו כמו שבאה החכמה לגילוי ממש, ואאלפך חכ' היינו כמו שהחכ' באה לגילוי ממקורה בחי' פלא שהוא האין דחכ', דהחכ' כמו שהיא בבחי' פלא נק' סוד הבא לידי גילוי, והיינו עם שהוא עתה סוד וסתום עדיין והוא בבחי' מקיף על החכ' מ"מ הרי הוא עתיד לבא לידי גילוי, וכמו כשאדם לומד איזה שכל עמוק שמבין קצת ממנו ולא כולו, א"כ מה שמופלא ממנו הוא בבחי' מקיף על מוחו, אבל בודאי יבא לידי גילוי 66שיש בכח שכלו להבין הדבר ויבא לידי גילוי, וא"כ הפליאות מה שמופלא ממנו כעת ונעלם מאתו עדיין אין זה פליאה והעלם אמיתי, דמה שמופלא לגמרי אינו יודע כלל אפילו אפס קצהו ממנו ג"כ, וכמו כשלומד איזה ענין ורואה שיש איזה עמקות בהענין הזה ואינו יודע עדיין מה הוא, (ולא שאינו מבין אותו כ"א אינו יודע עדיין מהו העמקות שבזה) אבל הוא יודע עכ"פ שיש בזה עמקות, שהרי יש עומק כזה שאינו נרגש כלל, והיינו שאינו יודע כלל שיש כאן איזה עמקות אבל כאן הרי יודע שיש איזה עמקות בהענין והוא לפי שזהו בחי' פלא דחכ' שהוא בבחי' אור שכל, ולכן ה"ה מרגיש עכ"פ שיש בזה עמקות, וכמו"כ מה שמבין מקצת ממנו והשאר מופלא עדיין בבחי' מקיף (וג"כ בבחי' מקיף המורגש) הנה יבא לידי גילוי לפי שכתר שבחכ' הוא מקור פרטי אל המושכל.

קיצור. יבאר דבכתר שבחכ' ישנה למציאות אור ההשכלה, וכמו מי שמייגע א"ע באיזה דבר מושכל מתחיל להרגיש את השכל קודם שבא לגילוי ממש וזהו פלא לחכ' שמפלא נעשה אלף לשון לימוד.

נב) והנה בעומק הענין יותר, הנה אפילו בחי' חכ' שבכתר שיש בזה כמה מדרי' דלפעמים נק' תעלומות חכ' ולפעמים נק' חכ' סתימאה, או שכל הנעלם מכל רעיון, ובל' הגאונים נק' שכל מופלא, ובנפש הוא כח המשכיל, והוא כח היולי על כל מיני שכליים והוא בעצמו מושלל עדיין מבחי' שכל, וכידוע דכל היולי מושלל מהגילויים הנמשכים ממנו, הנה באמת דזה מה שכח המשכיל מושלל משכל הנה זהו רק מה שכח המשכיל הוא מושלל מאור שכל גלוי דאור שכל גלוי הרי אינו שייך בו בהכח המשכיל כלל, אבל מ"מ גם הוא שכל שהרי נק' שכל נעלם או שכל מופלא ה"ה שכל עכ"פ והיינו לפי דגם כח המשכיל הוא מה שכבר נמשך מעצם הנפש להיות מקור לשכל דהרי גם כח המשכיל אינו כח עצמי ממש ואינו אלא רק מה שכבר נמשך, ולזאת הנה כשם דכתר שבחכ' שזהו מה שכבר נובע מכח המשכיל להיות מקור אור מושכל פרטי ה"ה אור שכל שמורגש אף גם בכלי השכל גם קודם שמתגלה, דעם היות דהשכל שבכתר שבחכמה הרי אינו כמו אור השכל הגלוי ממש, מ"מ ה"ה מציאות שכל כמו אותו האור שכל שבא אח"כ בגילוי, הנה כמו"כ הוא גם בכח המשכיל דאחרי שכבר נמשך מהנפש להיות מקור לשכל, ה"ה ג"כ שכל אלא שהוא שכל נעלם, ולכן אנו רואים שיש שינוים בכח המשכיל דלפעמים יתרבה אורו בעצמו ואז ישכיל יותר, ולפעמים מתמעט אור שכלו בעצמו ולא ישכיל כ"כ, וכמו בימי הגדלות שהוא חזק וגדול בכח המשכיל שלו ביותר אשר אז ירבה להתחכם יותר בכל דבר חכ', משא"כ בהיותו קטן בכח שכלו בימי הקטנות ימעט להתחכם, וכמ"ש ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה, היינו שיודיעו חכ' יותר מהעלם כח המשכיל, ונק' זקן שקנה חכ' בכח עצם שכלו וע"כ ישכיל יותר בכל מיני התחכמות, וכמו זקני ת"ח כ"ז שמזקינים דעתם מתיישבת עליהם דסבא דעתוהי סתים כחמר טב 67דשקיט כו' והוא שמתחזק עצם כח שכלו בתוקף ביותר לאחד ולחבר כמה שכלים הפכים גם בענינים עמוקים ביותר ולא יתבלבל בהם כלל ובכחו להביא כל ענין עמוק ביותר אל הגילוי וכל רז לא אניס לי', וזה מה שבעת הזקנה מתחלש כח השכל זה רק חלישות כלי המוח, אבל אין זה נוגע לעצם כח השכל שאדרבה מתחזק יותר, ונמצא אנו רואין דגם כח המשכיל הרי יש לו מקור המוסיף בו כח, או יגרע בו בהעדר אורו ושפעו ממנו כמו השינוי שבין קטנות לגדלות, וכמו וה' נתן חכ' לשלמה. וכן יהיב חכמתא לחכימין דחכימין הוא כח המשכיל העצמי שמקבל מקור השפעתו מלמעלה מהחכמה וכן וה' נתן חכמה לשלמה הוא שניתן לו תוקף בעצם כח חכמתו דוקא להיות כח המשכיל ההיולי שלו בתכלית ההתגברות להשכיל בכל דבר בריבוי התחכמות מאד.

קיצור. יבאר דבעומק הענין הרי אפילו בחי' חכמה שבכתר, ובנפש הוא כח המשכיל ה"ה ג"כ שכל אלא שהוא שכל נעלם, ולכן יש שינוים בכח המשכיל שמתמעט או מתגדל.

נג) והנה כל זה הוא בכח המשכיל, דגם הוא כח הנפש הבא בהמשכה מן הנפש, ולכן שייך בו הגדלה וריבוי ותוספ' כח, וה"ה מציאות שכל וחכ', והיינו שאינו שכל ממש, אבל כח ההיולי העצמי דשכל כמו שהוא בעצם הנפש, הרי אינו בא בהמשכה מן הנפש כלל, ואינו בגדר מקור לשכל כלל דעם היות שכח המשכיל ה"ה נמשך מכח ההיולי העצמי דשכל, האמת הוא כן דכח המשכיל הוא נמשך מן כח ההיולי העצמי דשכל, אבל זהו רק מה שכח המשכיל נמצא ממנו אבל לא שכח ההיולי העצמי דשכל הוא מקור לכח המשכיל, מאחר דכח ההיולי העצמי דשכל אינו בא בהמשכה כלל, וכמו התהום שכל המעיינות נמשכים ממנו הרי אין זה שהתהום הוא מקור למעינות שהרי התהום אינו בשום המשכה כלל להיות נופל עליו שם מקור, אלא שהמעינות נמצאים ממנו ממילא, וכמו"כ הוא גם בכח ההיולי העצמי דשכל, דכל השכלים נמצאים ממנו, אבל הוא עצמו אינו בגדר מקור לשכלים לפי שאינו בגדר המשכה כלל, ואינו גם מציאות שכל כלל וכלל, דכח המשכיל הגם שהוא מושלל משכל גלוי, ומ"מ ה"ה מציאות שכלי עכ"פ, משא"כ הכח ההיולי העצמי דשכל דאינו גם מציאות שכלי כלל, והגם שהוא הכח ההיולי העצמי על שכל מ"מ להיותו כח עצמי ממש ואינו בהמשכה כלל, ממילא אינו במציאות שכל כלל, (וכמו צור החלמיש הנ"ל שהחום והאש הנמצא ממנו, אינו במציאות דחום ואש כלל) ולכן משם דוקא נמשכים שכלים נעלים ונפלאים ביותר להיות שהוא בעצמו אינו בבחי' מציאות שכל כלל, ואינו דומה לכח המשכיל מאחר שכבר נמשך מהנפש וכנ"ל דמאחר שהוא בא בהמשכה הרי מוכרח שיהי' בו ציור באיזה אופן הוא נמשך, והכח 68המשכיל הוא מציאות שכלי, א"כ הוא בא בציור שכלי עכ"פ ולזאת הנה הגילוים בחו"ב הנמשכים ממנו הן כפי אופן מקורם, ואינם יכולים להיות בהפלאה יותר מכפי אופן מקורם, ולכן הנה אף גם מי אשר כח המשכיל שלו בטוב ביותר הנה אז ממילא גם השכלים שלו הבאים בשכל גלוי בנקודת החכ' וההשגה דבינה ג"כ עמוקים ונעלים יותר אבל מ"מ בהכרח הוא אשר מוגבלים המה בעצם מציאותם והפלאתם כפי אופן הגבלת מקורם הוא הכח המשכיל, להיות הוא עצמו מוגבל ומצוייר במדה ושיעור כפי אופן המשכתו מן הנפש, אבל כח ההיולי העצמי דשכל שאינו מוגבל בעצמו בציור שכלי כלל, ואינו בא בהמשכה מן הנפש כלל, והוא רק ההיולי העצמי של כל ההשכלות, אשר כל ההשכלות נמצאים ממנו כדוגמת מציאתם של כל המעינות מן התהום, א"כ ממילא הנה משם נמצאים שכלים נעלים ונפלאים ביותר, והיינו העדר הגבלתם בעצם מציאותם, וכמו"כ מה שאין שיעור והגבלה כלל להגילוים, ויכול להיות גילוים עד אין שיעור, דכח המשכיל מאחר שהוא בא בהמשכה ה"ה מוגבל בעצם באופן המשכתו כנ"ל, ולזאת יש הגבלה להגילוים שלו דכאשר יכלה כחו יכלה הארת הגילוים, ולזאת גם בהיותם הם מוגבלים הן בעצמם כלומר בסברתם והן בהפלאתם שהם סברות ושכלים פרטים, אבל הכח ההיולי העצמי אינו בא בהמשכה כלל והוא בלתי מוגבל בעצמו וממילא לא יכלה כחו כלל, ולזאת הגילוים הבאים ממנו בלתי מוגבלים בעצם מציאותם שהם סברות שכלים עמוקים מאד דלאחר שבא לעומק הסברא ההיא ה"ה נראה בה עוד עומק יותר, וע"ד ענין החריפות דכל עומק בסופו מביא עוד עומק, והו"ע כח המחלק שבהשכלה, מה שמבדיל ומחלק בין עמקה ויסודה של סברא זו להעומק של הסברא הבא אחרי', והוא כעין בל"ג שבא לידי הפשטה והו"ע שכל מופשט שיכול להתאחד עם הנפש עד כלותה בגודל עוצם העונג השכלי, ועוד זאת כי כל סברא ושכלי הוא כללי אשר כל סברא ושכל מוליד עוד השכלה בחיוב ושלילה עד אין שיעור.

קיצור. יבאר דכח ההיולי העצמי דשכל אינו בהמשכה ואינו מקור לשכל כלל, וכח המשכיל רק נמצא ממנו ולא שהוא מקור לו, וכמו המעינות שנמצאים מן התהום, ולכן הגילוים מכח היולי העצמי א) אינם מוגבלים בעצמם ב) אין להם שיעור.

נד) והנה בכדי להגיע לכח ההיולי העצמי דשכל זהו ע"י העיון והיגיעה דוקא, וע"י הסדר והדרגה ביגיעת השכל בכלל, ובעיון ההשכלה בפרט, דכל דבר השכלה בא ביגיעה דוקא, גם בעניני השכל שהם מובנים גם בהשקפה ראשונה הנה זאת היא עבודת ההשכלה לייגע עצמו על זה להבינו היטב, והיינו שיהי' זה אצלו ענין שכלי ולא הסכמי בלבד, דהן אמת הדבר שיש הנחות שכלים, והן הנק' מושכלות ראשונות שהן מוסכמים ומוחלטים בעצם, וכל משכיל על דבר שכל הרי אי אפשי לו בלעדם, אבל מ"מ מצד עצם ענין עבודת ההשכלה צריך לבאר ולהסביר לעצמו את ההנחות הללו ג"כ, אשר בזה הוא מכשיר כלי מוחו לעשותם לכלים טובים לגוף ועצם ענין הקבלה (ווערין א כלי טובה אויף צו נעמען א ענין שכלי מיט שכל, 69ניט מיט א הסכם בלבד), והוא דוקא כאשר מייגע כלי מוחו על כל דבר מושכל לבוא לעומק אמתתו דוקא, דע"י יגיעה זה הנה מעורר כלי שכלו דכלי המוח וכלי השכל הם ב' ענינים, דכלי המוח הם הדקות והרוחני' שבחומר המוח והיינו הקר ולח דמוח החכ' והחם ויבש דחומר מוח הבינה וכלי השכל הם מה שהכח דחכ' הוא נקודה ודביקות, וכח הבינה התרחבות והתפשטות, וע"י ההתעוררות דכלי שכלו ביגיעה עצומה הנה אז דוקא יגיע לההעלם העצמי, דהנה כח המשכיל ה"ה ג"כ נמשך מכח ההיולי העצמי אלא שזהו רק מה שנמשך ונמצא, אבל לא מה שהוא עצמו נמשך, אבל בכדי להיות התגלות הכח ההיולי העצמי זהו ע"י העמל ויגיעה דוקא, וכמו הוצאת האש מצור החלמיש שזהו ע"י הכאה דוקא, כמו"כ ע"י העמל ויגיעה דוקא עי"ז הוא ממשיך מכח ההיולי העצמי, והו"ע עמלא דאורייתא שע"י העמל ויגיעה בתורה עי"ז דוקא יגיע לבחי' עצמו' החכ' כמו שהוא בעצמו' אוא"ס ממש, וכמ"ש בזהר בעמלא דאורייתא דלעילא מן שמשא. וזהו ויגיד לך תעלומות חכ' כפליים לתושי', דע"י היגיעה ועיון בעסק התורה מגיעים להכח ההיולי העצמי דשכל שהוא למעלה מתעלומות חכ' שהוא רק כח המשכיל שכל הנעלם מכל רעיון בלבד, ועל זה אנו עושין שמחת תורה שמשמחים את התורה, ובמה משמחים אותה במה שמסבבים עם התורה ומקיפים את שלחן הקריאה אשר שם בכל השנה קוראין באותיות שבתו' שהם שמותיו של הקב"ה, ובזה הוא השמחה שמרקדים בשמחה גלוי' ובהתלהבות עצומה להיות כל א' וא' מישראל יש לו אות בתורה, ולכן כאו"א יש לו חיות בתורה, ועלול למסור נפשו ממש על התורה, ואות זה נותן לו כח ועוז לעמוד נגד כל מונע ומעכב מלימוד התורה, ואשר לבד זאת כי היא מגינה עליו עוד זאת היא הכלי אשר בה ועל ידה מגיע לו הברכה העליונה בכל הטוב אשר הוקצב לו בהשפעה מרובה בר"ה ויוהכ"פ.

נה) והנה זהו טעם הדבר מה דשמח"ת הוקבע בשמע"צ דוקא, דעצרת הוא ל' קליטה, דאז הוא זמן קליטת האור כי טוב מכל ההמשכות כלליות שנמשכים בר"ה יוהכ"פ וחג הסוכות שהוא זמן שמחתינו, ואז עושין שמח"ת שהיא הכלי לכל המיני אור טוב והשמחה היא באותיות התורה שבה כל ישראל שוין, וכשם שבגשמיות הרי בשמח"ת הוא שאוחזים בעץ החיים של הס"ת ומרקדים בשמחה גדולה, כל ישראל אפי' פשוטים ביותר ולפעמים גם רחוקים מקיום התומ"צ ר"ל, והיינו דבשמח"ת גם הם מתעוררים להתקרב, הנה כמו"כ ישנו בעבודה האלקית שיש 70בזה דרגות שונות, דבד"כ בהגיע ימי אלול שאז שערי רחמים נפתחים הנה זה פועל התעוררות כללי, דהתעוררות זו היא מזכירו על כללות הטבעתו בעניני עולם וריחוקו מעניני תורה מצות ואלקות, כמאמר העולם, עס איז אלול אויף דער וועלט, דאס איז עם מעורר אויף זיין כללותדיגע פארהאוועטקייט און פארטרונקענקייט אין וועלטיקע ענינים און זיין כללותדיקע א&

175;גיטראגינקייט פון א גישמאק אין לערנען תורה, מקיים זיין א מצוה, און פון א דערהער אין השגחה פרטית און געטליכקייט, ואח"כ ימי הסליחות מעוררים יותר, וכן הוא יוצא מעט מעניניו הגשמי' ומתנער מהאבק שנתקבץ עליו במשך השנה ומתעורר בר"ה בקבעומ"ש, ואח"כ בעשי"ת, וכן הוא הולך ועולה מדרגא לדרגא ביוהכ"פ וכן בחגה"ס, וישנם כאלו שבשמח"ת מתעוררים בהתעוררות תשובה, וזהו משל למה"ד למלך שהיו לו בנות הרבה, הם הנשמות המתלבשים בגוף, מהם נשואות במקום קרוב הם הצדיקים העוסקים בתו"מ, ומהם נשואות למקום רחוק הם הבע"ת שהיו רחוקים ונתקרבו ראוי' היתה עצרת של חג שתהא רחוקה נ' יום כנגד עצרת של פסח, דבפסח הוא יצי"מ היציאה מהרע וסופרים מ"ט יום בהבירור דמדות ואח"כ הוא העצרת מ"ת, וכן הי' ראוי להיות גם בעצרת של חג, אמנם בעצרת ש"פ יוצאים מחורף לקיץ בעבודה בסדר והדרגה במעלת הצדיקים, אבל בעצרת של חג שיוצאים מקיץ (פון דעם ברען פון תשובה דיוהכ"פ) לחורף בהעבודה דבע"ת אינו שייך העבודה בסדר והדרגה, ולכן אמר המלך עד דאינון כולן הכא נעביד כולן חד יו"ט דיום א' באו כולן לדרוש בשלום המלך אביהם הוא היום דיוהכ"פ דכל ישראל שוין, ולכן מקדים המלך לאביהם דע"י הצעקה אבא אבא בר"ה וצעקת אבינו מלכנו ביוהכ"פ ממשיכים המלך הקדוש, נעביד חד יו"ט ונחדי הוא שמחת תורה דאז מתעוררים כל ישראל בקירוב להוי' להיות היא הכלי האמיתי' הנצחית לאור וברכה, ועושין זה בשמע"צ שהוא זמן השמחה להיות השמחה היא כלי להמשכת הטוב בטוב הנראה ונגלה, והוא המשכת השמחה על כל השנה בקיום התומ"צ.

קיצור. יבאר דלהגיע לכח ההיולי העצמי ושהוא עצמו יהי' נמשך זהו דוקא ע"י העיון והיגיעה, יתרץ הקושיות שהקשה.

בס"ד, ש"פ ויצא, קריאת החתן שי'

לתורה, וביום ב' וישלח לילה

על החתן-מאל בישיבת "תומכי-תמימים" בווארשא.