ש"פ בראשית, מבה"ח מרחשון (התוועדות א), ה'תשכ"ז

158

(הנחה בלתי מוגה)

בראשית

ברא אלקים את השמים ואת הארץ ⁴²⁶ , ומביא כ"ק מו"ח אדמו"ר ⁴²⁷ מה שקיבל הצמח צדק מרבינו הזקן בשם הבעש"ט בפירוש פסוק זה: בראשית – התחלת העבודה היא – ברא אלקים, לגלות שם אלקים, את השמים ואת הארץ – בשמים ובארץ. והצ"צ מוסיף ביאור בזה ⁴²⁸ , שבראשית הוא ברא שית (כדאיתא בתיקוני זהר ⁴²⁹ ), שהם ששה מדות עליונות, וע"י ששת המדות – ברא אלקים גו', שנעשה גילוי אלקות בשמים ובארץ, והיינו, שלולי המדות לא היתה יכולה להיות אצל הנבראים ידיעה באלקות. ועוד זאת, שגם הנשמות שהם מבחי' המוחין, שלכן יש להם ידיעה באלקות מצד עצמם, הנה כדי שגם בירידת הנשמה למטה להתלבש בהגויים, שהם הגוף ונפש הבהמית (כפי שמבאר רבינו הזקן בלקו"ת ⁴³⁰ ), תהי' לה ידיעה באלקות, הרי זה ע"י בראשית, ברא שית, ששה מדות עליונות.

ב) והנה

נוסף על פירוש הבעש"ט הנ"ל, יש עוד פירושים בפסוק בראשית גו'. דהנה, בתרגום יונתן פירש בראשית בחוכמתא, בחי' החכמה. ובתרגום אונקלוס פירש בראשית בקדמין, בחי' הכתר. ובזהר ⁴³¹ איתא שבפסוק זה מרומזים כל הע"ס. וכמו"כ ישנו גם הפירוש הפשוט, שפסוק זה קאי על התהוות הבריאה מאין ליש.

ויש

לבאר השייכות שבין כל פירושים הנ"ל (כמדובר כמ"פ ⁴³² שכל הפירושים שישנם בפסוק אחד שייכים הם זל"ז), בהקדם פירוש רש"י על הפסוק ⁴³³ לעושה נפלאות גדולות לבדו, בראשונה לא נברא מלאך כשעשאן לנפלאות הללו, השמים והארץ השמש והירח, והיינו, שנפלאות קאי על התהוות הבריאה (כהפירוש הפשוט בפסוק בראשית ברא אלקים

159

את השמים ואת הארץ), שלהיותה בריאה מאין ליש, הרי זה נפלאות גדולות לבדו, שזהו רק בחיק הבורא בלבד, וכדאיתא במדרש ⁴³⁴ על הפסוק ⁴³⁵ אנכי הוי' עושה כל נוטה שמים לבדי רוקע הארץ מאתי, מי אתי כתיב, מי הי' שותף עמי בברייתו של עולם, שהרי המלאכים נבראו בחמישי9, או (לכל היותר) בשני9, אבל ביום ראשון הי' הקב"ה יחידי בעולמו ⁴³⁶ , לבדו. והנה, הענין דלבדו הוא כדאיתא במדרש ⁴³⁷ בנוגע לכמה ענינים שבהם נאמר לכם, הה"ד ⁴³⁸ יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך, ישראל ומלכא בלחודוהי ⁴³⁹ . והרי הענין דיהיו לך לבדך הוא בדרגא כזו שבה אין נתינת מקום ללעו"ז, שזהו למעלה משם אלקים, ולמעלה אפילו משם הוי', שהרי אפילו מצד שם הוי' יש נתינת מקום לענין של לעו"ז, וכמ"ש ⁴⁴⁰ הלא אח עשו ליעקב נאום הוי', וכפי שרואים בשני השעירים שבעבודת יוהכ"פ, שעל אחד מהם נאמר להוי' חטאת ⁴⁴¹ , ומ"מ הי' כנגדו גם השעיר שהי' משתלח לעזאזל16, לארץ גזירה ⁴⁴² , ולא עוד אלא ששני השעירים היו צריכים להיות שוים כו' ⁴⁴³ , ונמצא, שאפילו בבחי' שם הוי' שייך שתהי' נתינת מקום ללעו"ז, ויש צורך לשלול (באַוואָרענען) זאת, וכל זה הוא כדי שיוכל להיות ענין הבחירה, כמ"ש ⁴⁴⁴ ראה נתתי לפניך וגו' ובחרת בחיים. ולמעלה מזה הוא בחי' לבדך, ששם לא שייך כלל המציאות דלעו"ז. ועז"נ לעושה נפלאות גדולות לבדו, שהתהוות הבריאה מאין ליש ביום ראשון דמע"ב היא מבחי' לבדו, שזוהי בחי' נעלית ביותר שלא שייך בה כלל המציאות דלעו"ז. ועי"ז שהבריאה היא מבחי' לבדו, ישנה הנתינת כח להענין דבראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, שיוכל להיות גילוי אלקות בשמים ובארץ, והיינו, דעם היות שעכשיו האלקות שבהם הוא בהעלם, מ"מ, כיון שנבראו מבחי' לבדו, הרי זה נותן כח שיוכלו לגלות בהם אלקות.

ועפ"ז

יש לבאר הקשר דכל הפירושים הנ"ל, שכדי שיוכלו לגלות אלקות בשמים ובארץ ע"י ששת המדות העליונות, צריכה להיות המשכה מבחי' נעלית יותר, שזהו"ע דבראשית בחוכמתא, בחי' החכמה,

160

בראשית בקדמין, בחי' הכתר, ועד לבחי' לעושה נפלאות גדולות לבדו, בחי' לך לבדך ואין לזרים אתך, שאין שם נתינת מקום ללעו"ז כלל.

ג) וביאור

הענין יובן בהקדים המבואר במאמר של אדמו"ר מהר"ש משנת תרכ"ז ⁴⁴⁵ , שמביא מאמר המדרש ⁴⁴⁶ על הפסוק ⁴⁴⁷ יקוו המים וגו', משל למלך שבנה פלטרין והושיב בתוכה אלמים, והיו משכימים ושואלין בשלומו של מלך ברמיזה כו', אמר המלך, אילו היו פקחין על אחת כמה וכמה [ולהעיר, שהחילוק בין פקחין לאלמין הוא לא רק בענין הדיבור, אלא גם בענין השכל, וכמשנת"ל ⁴⁴⁸ שענין הדיבור הוא מצד השכל. ואע"פ שהמדובר כאן הוא לא אודות חרש שאינו שומע ואינו מדבר, שע"פ דין אינו בר דעת כלל ⁴⁴⁹ , שהו"ע העדר השכל לגמרי, כי אם אודות אלם שרק אינו מדבר, מ"מ, גם העדר הדיבור אצל אלם הוא מצד החסרון בענין השכל], הושיב בתוכה דיורין פקחין, עמדו והחזיקו בפלטין, אמרו, אין זה פלטין של מלך, שלנו היא, אמר המלך תחזור פלטין לכמו שהיתה, כך מתחלת ברייתו של עולם לא הי' קילוסו של הקב"ה עולה אלא מן המים כו' (שזהו שבתחלת הבריאה הי' כל העולם כולו מים במים ⁴⁵⁰ , ואח"כ אמר הקב"ה יקוו המים גו' אל מקום אחד גו'), אמר הקב"ה, מה אלו שאין להם לא פה ולא אמירה ודיבור והן מקלסין אותי, כשאברא אדם על אחת כמה וכמה, עמד דור המבול ומרד בו כו', אמר הקב"ה יפנו אלו ויעמדו ויבואו אותן שישבו בהן מקודם, הה"ד ⁴⁵¹ ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה.

ומבאר

במאמר הענין דדיורין אלמין, ע"פ המבואר בתו"א ⁴⁵² בענין מה שאמר הקב"ה למשה מי שם פה לאדם או מי ישום אלם גו' ⁴⁵³ , שמשה הי' מבחי' מן המים משיתיהו ⁴⁵⁴ , שנמשך מבחי' עיגולים דתהו שלמעלה מבחי' יושר דתיקון (כמבואר שם, ששתי נשמות ירדו מבחי' עולם התהו ונמשכו למטה לבחי' עולם התיקון, וא' מהם הוא משה), וכיון שבבחי' העיגולים דתהו נמצא הביטול הרבה יותר מכמו בבחי' היושר דתיקון, לכן אצל משה ששרשו מבחי' העיגולים דתהו, הנה גם

161

לאחרי שנמשך בעולם התיקון, הי' אצלו הביטול ביותר, שזהו שאמר ונחנו מה ⁴⁵⁵ , וביקש שלח נא ביד תשלח ⁴⁵⁶ . וזהו גם מה שהי' כבד פה וכבד לשון ⁴⁵⁷ , כבד פה לגבי תושבע"פ וכבד לשון לגבי תושב"כ ⁴⁵⁸ , כי מצד גודל הביטול לא הי' יכול להביא אור שכלו בבחי' הדיבור לזולתו, שזהו"ע של ישות. וענין דיורין אלמין בעבודה הו"ע תכלית הביטול דיחודא עילאה ⁴⁵⁹ , שעבודה זו היתה שייכת בעיקר לפני חטא העגל, ומ"מ, גם עכשיו ישנה עבודה זו אצל יחידי סגולה, וכמו צדיק שאין לו יצה"ר, ולא עוד אלא שהפך את היצה"ר לקדושה ⁴⁶⁰ .

ד) אמנם

אף שגדלה מעלת דיורין אלמין, שהו"ע העבודה דיחודא עילאה, מ"מ, תכלית כוונת הבריאה היא שתהי' העבודה דיחודא תתאה דוקא, היינו, שיהיו דיורין פקחין, שאינם בתכלית הביטול דיחו"ע, אלא הם בבחי' יש ונפרד, ומ"מ הנה גם הם יקלסו את המלך כו', היינו, שיהי' אצלם ביטול היש, בבחי' אתכפיא, ועד שסוכ"ס יבואו גם הם לתכלית הביטול דיחו"ע. והענין בזה, דהן אמת שמצד היות הדיורין פקחין בבחי' יש ונפרד, יכול להיות שיחסר אצלם העבודה דקבלת עול, ויבואו ויחזיקו בפלטין, ויאמרו, אין זה פלטין של מלך, שלנו היא, ועד שיהי' אצלם ענין של חטא ומרידה כו', מ"מ, תכלית כוונת הבריאה היא בהדיורין פקחין דוקא, כדי לפעול שגם אצלם יהי' ענין הביטול, ועד שגם הם יבואו להביטול דיחודא עילאה, שזהו שמסיים במדרש, אמר המלך תחזור פלטין לכמו שהיתה כו', יפנו אלו ויעמדו ויבואו אותן שישבו בהן מקודם, הה"ד ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה, כמבואר בתו"א פ' נח ⁴⁶¹ שהמבול שהוא בחי' מים הי' בכדי לטהר את הארץ [ולכן מצינו שארץ ישראל נקראת ארץ לא מטוהרה ⁴⁶² , לפי שבה לא הי' המבול], וזהו מה שגשמי המבול היו במשך ארבעים יום, בדוגמת המקוה שמטהרת את הטמא ששיעורה ארבעים סאה ⁴⁶³ [וע"ד הטהרה דיוהכ"פ, שעל זה אמר ר"ע ⁴⁶⁴ אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים, שנאמר ⁴⁶⁵ וזרקתי

162

עליכם מים טהורים וטהרתם, ואומר ⁴⁶⁶ מקוה ישראל ה', מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל, שהיא מבחי' נעלית ביותר, כמ"ש ⁴⁶⁷ לפני הוי' תטהרו, שהטהרה היא מבחי' לפני הוי' ⁴⁶⁸ ], שתוכן הענין שבזה הוא, שגם אצל דיורין פקחין, שבהם צריך לשלול התנועה של היפך הביטול ועד לענין של חטא, יהי' הביטול דיחו"ע כמו אצל דיורין אלמין, שזהו ענין נעלה יותר מאשר הביטול דדיורין אלמין מצד עצמם.

וזהו

גם מה שמצינו בספרי קבלה ⁴⁶⁹ שהאדם הישר יצא מאוא"ס מבחי' שלא הגיע בה הצמצום, ונקרא רוח, וזה לו יתר שאת על בחי' העיגולים שאינם אלא מן האור שנתצמצם, ולכן הוא בבחי' נפש כו'. והיינו, שבבחי' היושר דתיקון, ששם הם הדיורין פקחין, יש עילוי על בחי' העיגולים דתהו, ששם הם הדיורין אלמין. ולכאורה אינו מובן, הרי אצל הדיורין פקחין שייך ענין של חטא ומרידה כו', ואיך אפשר לומר שיש בהם עילוי על הדיורין אלמין שהם בתכלית הביטול. אך הענין הוא, כאמור לעיל, שתכלית כוונת הבריאה היא בהדיורין פקחין, שגם בהם יפעלו ענין הביטול כו'. וכללות הענין בזה, שתכלית הכוונה היא שנתאוה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים ⁴⁷⁰ , ומצד זה יש מעלה בעבודה דאתכפיא על העבודה דאתהפכא, וכפי שמצינו שאפילו בחודש ניסן שענינו אתהפכא ⁴⁷¹ , מדגישים את העילוי שבאתכפיא ⁴⁷² , וכ"ש בחודש תשרי שענינו הוא העבודה דאתכפיא46.

ה) וזהו

גם הענין דבראשית ברא אלקים וגו', שזהו מה שקורין בשבת בראשית, בסיומו של חודש תשרי. והענין בזה, דהנה כתיב ⁴⁷³ תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגינו, וידוע הפירוש בזה ⁴⁷⁴ , שביום חגינו, חג הסוכות, ועד לסיומו וחותמו בשמע"צ ושמח"ת, מתגלים כל הענינים שהיו בהעלם (בכסה) בר"ה ועשי"ת עד לסיומם וחותמם ביוהכ"פ, שנקרא אחת בשנה ⁴⁷⁵ , שאז העבודה היא מצד בחי' יחידה (אחת ⁴⁷⁶ )

163

שבנפש ⁴⁷⁷ (נוסף לכך שגם על כל עשי"ת אמרו רז"ל ⁴⁷⁸ כאן ליחיד, שהו"ע העבודה שמצד בחי' יחידה ⁴⁷⁹ ). ולכן, הנה כשם שבר"ה, שמצות היום בשופר ⁴⁸⁰ , אומרים גם פסוקי מלכיות זכרונות ושופרות, שזהו ⁴⁸¹ שמביאים ראי' מן התורה שצריך להיות ענין זה ואי אפשר בלאה"כ, הנה כן הוא גם ליום חגינו, בשמע"צ ושמח"ת, שמצות היום בריקודים ⁴⁸² , ואופן הריקוד הוא כפי שהס"ת גלולה וכרוכה במפה ומכוסה במעיל, שאז לא שייך ללמדה באופן של הבנה והשגה ⁴⁸³ , והיינו לפי שלוקחים את עצם התורה כפי שהיא בעצמותו ית', נעלמה מעין כל חי ⁴⁸⁴ , ומרקדים עמה באופן שהראש והרגל הם בשוה, ואדרבה, הרגל מנשא ומרקיד את הראש – הנה גם אז ישנו ענין אמירת הפסוקים שלפני ההקפות, החל מהפסוק אתה הראת לדעת וגו' ⁴⁸⁵ , וכן הפסוק לעושה נפלאות גדולות לבדו גו'8, וכל שאר הפסוקים שלאח"ז, שזהו שמביאים ראי' מן התורה שיש כח בנש"י להמשיך את העצמות כו' ⁴⁸⁶ . ולאחרי כל העילויים הנ"ל, הנה ביום השבת שלאח"ז, שאז נעשית העלי' של כל הענינים הנ"ל, שזהו"ע ויכולו ⁴⁸⁷ , מלשון כליון ⁴⁸⁸ (שענין זה מתחיל במעלי שבתא, ואח"כ ביומא דשבתא נעשית ההמשכה על כל שבתות השנה), אזי קורין בתורה בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, היינו, שתכלית הכוונה היא לגלות אלקות למטה דוקא, בשמים וארץ כו', וכן בנוגע לנשמה עצמה, שגם כפי שירדה למטה להתלבש בגויים, שהם הגוף ונה"ב, יהי' אצלה גילוי אלקות, שזהו ע"ד משנת"ל שתכלית הכוונה היא שגם אצל דיורין פקחין יהי' ענין הביטול והקילוס להקב"ה כמו אצל דיורין אלמין. ובשביל זה צ"ל העבודה באופן של אתכפיא דוקא, וכמרומז גם בפסוק אתה הראת לדעת גו', שפירוש לדעת הוא גם מלשון שבירה, כמו ויודע בם אנשי סוכות ⁴⁸⁹ , שזהו"ע דאתכפיא, ועי"ז נעשה גם לדעת מלשון ידיעה, שנעשה עילוי בידיעת אלקות בבחי' בראשית, כהפירוש בראשית

164

בחוכמתא, בחי' החכמה, וגם כהפירוש בראשית בקדמין, בחי' הכתר, ועד להענין דויכולו, כב' הפירושים, מלשון כליון ומלשון תענוג ⁴⁹⁰ , היינו, שע"י ענין הכליון באים לענין התענוג.

אמנם

כדי שיהי' אפשר לפעול הענין דבראשית ברא אלקים וגו', לגלות אלקות גם בהבריאה שלמטה, והיינו, שגם בדיורין פקחין יהי' הביטול והקילוס להקב"ה כמו אצל דיורין אלמין, הנה על זה צריך נתינת כח מדרגא נעלית ביותר. וזהו מה שאומרים בהפסוקים שלפני הקפות לעושה נפלאות גדולות לבדו, שהתהוות הבריאה שלמטה (שזהו"ע הנפלאות, השמים והארץ השמש והירח) היא מבחי' לבדו, ששם אין נתינת מקום ושרש למציאות הלעו"ז, ומבחי' זו היא הנתינת כח שיוכל להיות בראשית ברא אלקים גו', לגלות אלקות בשמים ובארץ כו' ⁴⁹¹ .

______ ● ______