יום שמחת תורה, ה'תשי"ב

בס"ד. יום שמחת תורה, ה'תשי"ב

(הנחה בלתי מוגה)

להבין¹ ענין שמחת תורה מה שישראל משמחים את התורה, שהסדר בזה הוא שמשמחים את התורה לא ע"י לימוד בתורה ויגיעה בתורה אלא ע"י ניגונים וריקודים². וידוע הדיוק בזה³, איך אפשר שישראל ישמחו את התורה, היינו שימשיכו שמחה בתורה. ויש לפרש הדיוק בעומק יותר, דלפי פשטות הענין משמע שהמשכת השמחה ע"י ישראל היא בכל הדרגות שבתורה, גם דרגת המתנה שבתורה שהיא נעלית שלא בערך מישראל, וצריך להבין איך יכולים ישראל להמשיך שמחה גם בבחינה זו.

וביאור הענין בפרטיות, הנה בתורה יש בדרך כלל ג' מדריגות⁴, בחינת ירושה שבתורה שע"ז נאמר⁵ תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב, וענין זה שבתורה שעליו ארז"ל⁶ התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך, שזה נמשך ע"י יגיעה, וענין המתנה שבתורה, שע"ז אנו מברכים נותן התורה שהיא בבחינת מתנה, וע"ז ארז"ל⁷ שמשה הי' לומד תורה ומשכחה עד שניתנה לו במתנה. וההפרש ביניהם הוא, דענין הירושה הוא לכל ישראל בשוה בלי חילוק במעמד ומצב דישראל, וכמו ירושה בפשטות שאינה תלוי' במצב היורש, דגם קטן וכיו"ב יורש הכל⁸. וזהו⁹ דיוק לשון הכתוב מורשה קהילת יעקב, דגם מי שהוא במדריגת יעקב, יו"ד עקב¹⁰, למטה ממדריגת ישראל אותיות לי ראש¹¹, גם הוא מקבל בחינת הירושה שבתורה, משום שבאה אליו בדרך ממילא. ועניןהתורה שנמשך ע"י יגיעה, שע"ז אמרו התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך, ה"ז תלוי בעבודת ויגיעת האדם, וכמאמר¹² יגעת ומצאת תאמין, ובלי היגיעה אי אפשר שיבוא אל המציאה. וענין המתנה הוא שניתן לגמרי מלמעלה. והנה בשלמא בב' המדריגות דירושה ויגיעה שבתורה, מובן איך אפשר שישראל ע"י עבודתם יוסיפו שמחה בתורה. דענין הירושה שבתורה, שהיא שייכת לכל ישראל, מובן שהיא מדריגה נמוכה יותר, שזהו כפי שהתורה נמשכה וירדה למדריגה כזו ששייכת לכולם בדרך ממילא, עד שאין צריך אפילו יגיעה כדי להשיגה, ולכן אפשר שבמדריגה זו יהי' ענין של חסרון השמחה, וישראל ע"י עבודתם יוסיפו שמחה בתורה. וגם במדריגת היגיעה שבתורה, מאחר שנמשכה עכ"פ באופן כזה שאפשר להגיע אלי' ע"י יגיעה, שגם זה מורה על ירידה ממדריגתה, שהאדם יכול ע"י עבודתו להשיגה, גם בבחינה זו אפשר להבין איך יכולים ישראל להוסיף בה שמחה. אבל בענין המתנה שבתורה שהיא למעלה לגמרי מהמקבלים, כי ענין המתנה אינו תלוי בדעת המקבל כלל, לא בדרך ממילא (כירושה) ולא בדרך יגיעה (כדרגת היגיעה הנ"ל), ואם כן איך אפשר לומר שיש בה חסרון בענין השמחה וישראל ע"י עבודתם ישמחו את התורה. ואף שגם במתנה ארז"ל¹³ אי לאו דעביד לי' נייחא לנפשי' לא הוה יהיב לי' מתנתא, הרי ידוע הביאור בזה¹⁴, שאין הכוונה שהנייחא לנפשי' גורם את נתינת המתנה, שהמתנה היא כמו שכר על זה, אלא רק הסרת המניעה בלבד, שע"י שעביד נייחא לנפשי' הוא מסיר את החסרון ויכול לקבל את המתנה, אבל נתינת המתנה מלמעלה תלוי' בדעת הנותן בלבד, ואי אפשר להגיע אלי' ע"י עבודת הנבראים, משום שהיא למעלה מגדר הנבראים לגמרי, וכנ"ל שעל בחינה זו שבתורה ארז"ל שמשה הי' משכחה. ולפי זה יפלא ביותר איך אפשר לומר שגם במדריגה זו חסר בענין השמחה וישראל ע"י עבודתם משמחים את התורה.

אך הענין הוא¹⁵, דהנה כתיב¹⁶ כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. דשמי שהוא שם הוי' שכולל כל ד' עולמות אבי"ע,יו"ד באצילות ה' בבריאה ו' ביצירה וה' אחרונה בעשי'¹⁷, ובעשר ספירות דאצילות בפרטיות הרי יו"ד בחכמה וה' בבינה ו' בז"א ה' במלכות¹⁸, ואין זה בסתירה לזה שהם כנגד ד' עולמות אבי"ע, משום שהע"ס דאצילות הם המקננים באבי"ע, אבא עילאה (יו"ד) מקננא באצילות¹⁹ אימא עילאה (ה') בכורסי' שית ספירין (ז"א, ו') ביצירה (מט"ט²⁰) ואופן (מלכות, ה' אחרונה) בעשי'²¹. וענין זה הוא לא רק בעולם האצילות הפרטי אלא גם למעלה מאצילות עד שגם למעלה מהצמצום יש בחינת אצילות דכללות, שגם הוא נק' הוי'. ומ"ש כל הנקרא בשמי קאי על נשמות ישראל, וכמו שתרגם יונתן כל דא בדיל אבתהכון צדיקיא כו', שהנשמות נקראים ונמשכים בבחינת שם הוי'. והנה מובן שבחינת שמי הוא למטה ממה שנקרא ונמשך בשמי, כפשטות הענין שבעל השם הנקרא בשם הוא למעלה מהשם עצמו. ומזה מובן שנשמות ישראל הם למעלה משם הוי', דהיינו אפילו למעלה משם הוי' כמו שהוא לפני הצמצום, שגם עולם האצילות דכללות הוא רק שם בלבד לגבי נשמות ישראל. דאף שאצילות הוא מלשון אצלו וסמוך לו²², ובפרט אצילות דכללות, מ"מ יש בו גם הענין דהאצלה והפרשה²². וכן בענין שם הוי', הרי לא מיבעי שם הוי' שיש בו פירוש [אם הפירוש דהוי' לשון מהווה²³ או הפירוש דהי' הווה ויהי' כאחד²⁴, שהוא למעלה מן הטבע], אלא אפילו שם הוי' שלמעלה מכל הפירושים ולמעלה מנקודות²⁵, מ"מ הרי הוא בבחינת שם בלבד, שהוא אור וגילוי מן העצמות. משא"כ נשמות ישראל הם למעלה ממדריגה זו, שהם מושרשים בעצמותו ית'. וזהו עומק ענין כל הנקרא בשמי, דקריאה היא לשון המשכה, שהמשכת בחינת השם שלמעלה היא ע"י נשמות ישראל, להיות שהם מושרשים בהעצמות שלמעלה מן השם, שלכן ביכולתם להמשיך בחינת השם, אפילו בדרגא הכי נעלית שבו.והנה²⁶ ראי' לדבר זה שישראל מושרשים בהעצמות שלמעלה מכל הגילויים ובהם תלוי' המשכת כל הגילויים, ממה שארז"ל²⁷ במי נמלך בנשמותיהן של צדיקים. דענין ההמלכה שייך על גילוי אור אם יהי' גילוי כו', ולא רק על גילוי האור שבשביל העולמות, אלא גם גילוי אור שאינו בשביל העולמות אלא אור לעצמו, בחינת גילוי העצמיות, וגם כמו שכלול בעצמותו, גם בזה שייך המלכה, שהרי גם הגילוי הזה הוא גילוי רצוני, וכל גילוי רצוני יש בזה כוונה, ובמילא שייך בזה ענין ההמלכה. ומכיון שנמלך בנשמותיהן של צדיקים, מובן, שנשמות ישראל הם למעלה מכל גילוי איזה שיהי'. והמשכתו היא על ידם. ויש להוסיף בזה, דהנה כל ענין של אור, גם בחינת אור הכלול בעצמותו, מאחר שאינו העצמות ממש, שייך בו ענין הצמצום, וכדמוכח גם ממ"ש בתורה אור²⁸, אבל במאור שהוא א"ס עצמו לא שייך צמצום ח"ו ולא העלם ואדרבה המאור הוא בהתגלות, דמזה מוכח שבכל מדריגה של אור שייך ענין הצמצום. ומאחר ששייך באור ענין של צמצום הרי הוא מקור לעולמות ויש בו איזה ענין של שינוי, וענין של פנימיות וחיצוניות. משא"כ נשמות ישראל מושרשים בעצמותו ית', והמשכת כל אור היא על ידם.

וזהו²⁹ מ"ש כל הנקרא בשמי ולכבודי גו', דלכבודי קאי על ענין התורה, וכמארז"ל³⁰ אין כבוד אלא תורה. דהנה התורה היא בבחינת אור כמ"ש³¹ עוטה אור כשלמה דקאי על התורה³², וישראל הם הממשיכים בחינת אוא"ס בתורה. דהנה בתורה יש ענין החכמה דתורה והאור דתורה. דהחכמה דתורה היא מה שהתורה נמשלה למים³³, דכמו מים שאין להם גוון ומשתנים לפי גוון הכלים כך גם החכמה שלמעלה שהיא למעלה מהשגה ויכולה לבוא בכמה אופני השגות. אך למעלה מזה הוא ענין האור דתורה שהוא שורש התורה למעלה, וישראל ממשיכים בחינת האור דתורה שיתלבש בבחינת החכמה דתורה, ויתר על כן, שממשיכים באור דתורה בחינת העצמות, שהרי ישראל מושרשים בהעצמות.אמנם צריך להבין³⁴, למה המשכת העצמות בתורה היא ע"י ישראל, והרי ידוע שגם התורה שרשה בעצמות א"ס ב"ה, וא"כ מהי המעלה דנשמות ישראל. אך הענין הוא, דהנה ידוע שתכלית הכוונה היא מה שנתאוה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים³⁵, דענין להיות לו דירה הוא שבחינת עצמות א"ס יהי' בבחינת גילוי למטה. וכמו דירת האדם עד"מ, שעצם ומהות האדם דר בהדירה, היינו לא רק ההתפשטות שלו אלא העצם שלו. וכן הוא בענין דירה בתחתונים, שהכוונה העליונה היא שדוקא בתחתונים תהי' דירה לעצמותו ית'³⁶. וכוונה זו נשלמת ע"י נשמות ישראל, להיות ששרשם מהעצמות והן נמשכות למטה בתחתונים. דע"י התורה לבד אין הכוונה העליונה נשלמת, אף שגם התורה מושרשת בעצמות, משום שהתורה היא באופן דאורייתא וקוב"ה כולא חד³⁷, שהיא נמשכת מן העצמות בבחינת יחוד עם העצמות, היינו דגם כפי שהיא נמשכת בתחתונים הרי היא בעצם בבחינת יחוד עם העצמות ובריחוק עצום מן התחתונים. ואם כן אין זה ענין דירה בתחתונים, משום שהעצמות שבתורה אינו נמשך בתחתונים בפנימיות. דכמו בדירה בפשטות הרי האדם נמצא ודר בה בבחינת פנימיות כך הוא גם בענין הדירה לו ית' בתחתונים. ומכיון שהתורה היא בבחינת יחוד עם העצמות ובבחינת ריחוק עצום מן התחתונים גם בהיותה למטה, נמצא שאין זה ענין הדירה בתחתונים בשלימותו. ודוקא נשמות ישראל שהם מושרשים בעצמות באופן שנעשים דבר בפני עצמו וכמו משל הבן שהוא מציאות בפני עצמו, ולכן כשהנשמות נמשכות בגילוי למטה, הרי דוקא על ידם נשלמת הכוונה דדירה בתחתונים. ולפי זה מובנת המעלה בנשמות ישראל לגבי התורה, משום שדוקא ע"י נשמות ישראל נשלמת הכוונה העליונה שבעצמות, והיינו ששרשם בעצמות הוא באופן נעלה יותר.

ומכל זה יובן³⁸ מה שישראל משמחים את התורה, היינו שממשיכים בתורה ענין שאין בה מצ"ע. וכמשנת"ל דישראל ממשיכים בחכמה דתורה בחינת האור דתורה. ולמעלה מזה, דבבחינת האור דתורה הם ממשיכים מבחינה עליונה יותר. ונמצא, שגם בבחינת מתנה שבתורההנ"ל, שזהו כפי שהתורה היא מצד הנותן לגמרי, כפי שהתורה מושרשת בהעצמות, הרי גם בזה יכולים ישראל להוסיף תוספת המשכה ושמחה, משום ששרש נשמות ישראל הוא נעלה עוד יותר.

ובזה יובן גם הטעם שהאופן שישראל משמחים את התורה הוא לא ע"י לימוד ויגיעה בתורה אלא דוקא ע"י ניגונים וריקודים. כי ענין הניגונים והריקודים ע"י הגוף הוא ענין הדירה בתחתונים שפועלים נשמות ישראל דוקא, וענין זה הם ממשיכים ומוסיפים בהתורה, שזה פועל בה שמחה. וזהו³⁹ מ"ש כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, דאף הפסיק הענין, והוא ההפסק למעליותא, היינו שדוקא ע"י עשיתיו שבעולם העשי', וגם עשי' מלשון כפי'⁴⁰, עי"ז מגיעים לדרגא נוספת שלמעלה מכל הדרגות המנויות בכתוב, למעלה מבריאה ויצירה ולמעלה גם מבחינת שמי, והיינו עצמות ומהות א"ס ב"ה הנמשך דוקא בעשיית הדירה בתחתונים. וזהו מה שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר בשיחתו⁴¹, דענין הריקודים (בשמחת תורה) הוא להרגיל את הגוף שיהנה מדבר מצוה. דטבע הגוף מצד עצמו הוא ליהנות מדברים גשמיים, וריקודים מייגעים אותו, וזהו ענין הריקוד דשמחת תורה, להרגיל את הגוף ליהנות מדבר מצוה. שזהו ענין הפעולה בגוף, עשיית הדירה בתחתונים. וכן מבואר בכתבי כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע⁴² (ולע"ע לא מצאתי ענין זה בדא"ח אלא פעם אחת בלבד בכתבי אדמו"ר נ"ע), דאף שכל השנה תלמוד גדול⁴³ הרי בחודש תשרי מעשה גדול. דבחודש תשרי עיקר העבודה הוא בענין המעשה, גם מלשון כפי', אתכפיא. וענין זה בשלימותו הוא בשמח"ת, שהריקודים הם המרגילים את הגוף דוקא ליהנות ממעשה מצוה.

והנה ענין זה שהגוף עצמו נהנה מדבר מצוה יהי' בשלימותו לע"ל, כאשר הגוף עצמו יקבל חיותו מאלקות, והנשמה תהא ניזונית מן הגוף⁴⁴, דלא כפי שהוא עכשיו שהגוף ניזון מן הנשמה. דלכאורה⁴⁵ אינומובן איך יהי' הגוף ניזון אז מאלקות. והרי ידוע דעיקר חיות הגוף הוא מן הנפש, וכמו בצומח שהצמיחה שבו היא מצד הנפש הצומחת, ואפילו בדומם קיומו הוא מצד הנפש שבו, ולכן איתא בכתבי האריז"ל⁴⁶ שגם בדומם יש נפש המחי' ומקיים אותו, ובלעדי הנפש לא שייך ענין החיות, וכ"ש וק"ו בחי ומדבר, ואיך אפשר שלע"ל יחי' הגוף מעצמו. ואפילו משה שהי' בגופו למעלה וניזון מן הרוחניות, כמ"ש⁴⁷ לחם לא אכל גו', הרי איתא במדרש⁴⁸ שהצטער מזה, דענין הצער עצמו מורה על חסרון בחיות. וכן באלי' שלא אכל הרי אז ניזון בכח האכילה שאכל לפני זה⁴⁹. וא"כ צריך ביאור איך יהי' הענין לעתיד לבוא. אך הענין הוא, דלע"ל תושלם הכוונה דדירה בתחתונים, שיהי' העצמות בתחתונים, ויתגלה בגוף עצמות אוא"ס, ומצד העצמות הרי אין בו שום מדידה והגבלה, ואין הפרש בין גוף ונשמה, וגם הגוף יכול לקבל חיות בעצמו. וענין זה דלעתיד לבוא ישנו מעין זה בכל חודש תשרי, שהרי בתשרי מעשה גדול, ע"ד שיהי' לע"ל⁵⁰, היינו שבתשרי הוא התגלות ענין זה דהמשכת העצמות ע"י נשמות ישראל בתחתונים. דהתחלת ענין זה היא בראש השנה, אלא שאז הוא בבחינת כיסוי והעלם, ונמשך בגלוי בחג הסוכות, כמבואר⁵¹ בענין בכסה ליום חגינו⁵², שהענינים שהם בהעלם וכיסוי בראש השנה נמשכים בהתגלות ביום חגינו, חג הסוכות, אך גם בסוכות הגילוי הוא בבחינת מקיף (דסכך הסוכה הוא בחינת מקיף), ואח"כ נמשך בשמיני עצרת בפנימיות. אך גם בשמיני עצרת הגילוי בפנימיות הוא בכלים סתומים, ודוקא בשמחת תורה היא השמחה וההתגלות, ולכן בשמחת תורה ישראל משמחים את התורה בריקודים וניגונים, שאז הוא עיקר העבודה במעשה, ומשמחת תורה נמשך ענין זה על כל השנה כולה.

------- * -------