וכל בניך

71וכל בניך למודי הוי', ורב שלום בניך (ישעי' נ"ד י"ג), ופי' במצו"צ למודי ד' תלמידי הוי', וצ"ל מהו"ע תלמידי הוי'. ומצו"ד פי' וכל כו' הוי' ישכילו בחכמה כאלו יהיו תלמידי המקום ב"ה, ורב שלום בניך השלום של בניך יהי' הרבה מאד, ומ"ש כאלו יהיו תלמידי המקום פי' כאלו הוא כאשר והיינו דכאשר יהיו תלמידי המקום הנה אז השלום של בניך יהי' הרבה מאד, ומתאים לפי' התרגום וכל בניך אלפין באורייתא דהוי' וסגי יהי שלם בנך, דע"י הלימוד בתו' שיודע שהיא תורת הוי' דזהו אלפין באורייתא דהוי' הנה אז מלבד דישכילו בחכמה אלא עוד זאת סגי יהי שלם בנך, והוא ע"ד דכתי' בן פורת יוסף בן פורת עלי עין כו' ותרגם ברי דיסגי יוסף ברי דיתברך כגפן דנציב על עינא דמיא וגו', והיינו דלבד זה דיוסף עצמו הוא ל' ריבוי וכמ"ש ותקרא את שמו יוסף לאמר יוסף הוי' לי כו' הנה ברי דיסגי יוסף בריבוי אחר ריבוי, ע"ד שארז"ל (ברכות ד"כ ע"א) מזרעא דיוסף קאתינא דלא שלטא בי' עינא, דברכת יוסף ובניו הוא וידגו לרוב בקרב הארץ, וזהו עלי עין עולי עין, דארץ עלמא דאתגליא וים עלמא דאתכסיא, וברכת בני יוסף הוא דגם בעלדאת"ג יהיו במדריגת ההתקשרות דעלמדאתכ"ס. אמנם צ"ל מהו"ע אלפין באורייתא הוי', הלא הכל יודעים דהתורה היא תורת הוי' ומה בא להשמיענו בזה דאלפין באורייתא דהוי'. אך הענין הוא, דהנה אי' בגמ' סוף ברכות תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנא' וכל בניך למודי הוי' ורב שלום בניך אל תקרי בניך אלא בוניך, ופי' בשל"ה (תושבע"פ כלל אל תקרי דת"ג ע"ב) כי תיבת בניך הב' מיותר מאחר שנא' ברישא וכל בניך למודי הוי' הי' די ומספיק שיאמר ורב שלומם, ומכפל הלשון ורב שלום בניך מזה למדו דא"ת בניך אלא בוניך, וענין בוניך הוא כמארז"ל (שבת קי"ד ע"א) מאי בנאין א"ר יוחנן אלו ת"ח שעוסקים בבנינו של עולם, ואי' במהרש"א (שם) בבנינו של עולם היינו תורה שהיתה כלי אומנתו של הקב"ה בבריאת 72העולם כדאי' במדרש (בראשית בתחלתו) ואהי' אצלו אמון כו' אומן, התורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה, בנוהג שבעולם מלך בשר ודם בונה פלטרין, אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא מדעת אומן, והאומן אינו בונה אותה מדעת עצמו, אלא דאפתראות (יריעה של קלף דלא קמיט ומצויירים עליו צורות שונות של בנינים, מ"כ) ופנקסאות יש לו, לדעת היאך הוא עושה חדרים היאך הוא עושה פשפשין (חדרים קטנים, מ"כ) כך הי' הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם, וזהו שעוסקים בבנינו ש"ע היינו שעוסקים בתורה שע"י עסק התורה הם בונים את העולם, וכדאי' בזח"ב (דקס"א ע"ב) כל מאן דאסתכל בה באורייתא ואשתדל בה כבי' הוא מקיים כל עלמא, קוב"ה אסתכל באורייתא וברא עלמא, בר נש מסתכל בה באורייתא ומקיים עלמא. ואמר כל מאן דאסתכל בה באורייתא ואשתדל בה, שהם ב' ענינים, אסתכל באורייתא הם אותיות התורה, ואשתדל בה הו"ע לימוד התורה, והיינו דגם ע"י ההסתכלות באותיות שבספר תורה ובפרט בעלותו לתורה שמברך תחלה אשר בחר בנו, ובסוף אשר נתן לנו, הנה ע"י ההסתכלות באותיות הס"ת הוא מקיים עלמא, וזהו מה שהתורה הולכת ממדינה למדינה להאיר את העולם ע"י אור התורה.

קיצור. יבאר דכאשר אלפין באורייתא דהוי' דוקא, אז הנה מלבד כי ישכילו בחכמה אלא עוד סגי יהי שלם בנך ע"ד בן פורת יוסף ברי דיסגי יוסף, תוספות על תוספות בריבוי גדול, ות"ח נקראים בנאים, כי התורה היא כלי אומנתו של הקב"ה, ובר נש דאסתכל באותיות התורה ומתדבק בקדושת האותיות מקיים עלמא, ולכן התורה הולכת ממדינה למדינה לברר העולם.

ב) וביאור הענין, דהנה כתי' שובי שובי השולמית שובי שובי ונחזה בך, מה תחזו בשולמית כמחולת המחנים, דפסוק זה קאי על זמן הגלות וכדאי' במדר' (במקומו) ד' פעמים כתיב כאן שובי שובי, כנגד ד' מלכיות ששולטין בישראל, דישראל נכנסין תוך ידיהם בשלום, ויוצאין לשלום כו', וזהו שפרש"י שובי שובי, מאחרי המקום ב"ה, שובי שובי ובואי אלינו, דאי' במדר' אומרים להם אומות העולם לישראל עד מתי אתם נהרגים ומתים על אלקיכם כמד"א כי עליך הורגנו כל היום, בואו אלינו ונעשה אתכם דוכסין ואיפרכין, מושיבין להן ישראל לאו"ה מה תחזו בשולמית כמחולת המחנים, כלום יש בכם כח לתת לנו מאותה המעלה שבסיני מחנה ישראל ומחנה מלאכי השרת. דהנה כנס"י נקראת שולמית כדאי' במדר' 73ששלום חי העולמים מתהלך בקרבם, והוא כמ"ש ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, בתוכו לא נאמר אלא בתוכם בתוך כל אחד ואחד, דכל או"א מישראל לבו הוא מכון לשבתו ית' ועל שם זה נק' ישראל שולמית, ועוד לפי שהם משלימים נפשם על קדושת שמו ית' ועל לימוד התורה וקיום המצות וכדאי' במדר' (בראשית פ"ק) ע"פ דעו כי ה' הוא אלקים הוא עשנו ולו אנחנו א"ר אחא ולו אנחנו משלימים את נפשותינו, דכאו"א מישראל הוא מוכן על מסירת נפש בפועל ממש. ובמדר' אי' מהו השולמית אומה שכל טובות שבעולם אין באות אלא בזכותה הה"ד ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ, לך בזכותך, ובך הדבר תלוי, דכתי' יפתח הוי' לך את אוצרו הטוב בזכותך ובך הדבר תלוי, אומה שעשתה שלום ביני ובין עולמי, שאילו לא קבלה תורתי הייתי מחזיר עולמי לתהו ובהו, דהתו' ומצות הם קיום העולם וכמ"ש אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם, ונתתי גשמיכם בעתם כו', דהברכה בכל הענינים הגשמי' תלוי בהעבודה וקיום התומ"צ, דארז"ל (ע"ז די"ט ע"ב) העוסק בתורה נכסיו מצליחין לו, ומכלל הן אתה שומע לאו, דהכלי אל הברכה היא תורה על מנת לשמור ולקיים מצות ה', וזהו שאמר ויתן לך האלקים כו' לך בזכותך, דזכות הוא טוהר וכמ"ש במה יזכה נער את ארחו כו' ותרגם במה ידכי, וכתי' רחצו הזכו וכו' מל' זכות ובהירות, וזהו ובך הדבר תלוי, ומביא ראי' מהא דכתי' יפתח הוי' לך את אוצרו הטוב דבך הדבר תלוי, והיינו דפתיחת האוצר העליון שהוא אוצרו הטוב להשפיע רוב טוב לבית ישראל תלוי בהאדם עצמו, דפתח אוצרו הטוב הוא יראת שמים, ויראת שמים הוא בידו של אדם וכמאמר (ברכות דל"ג ע"ב) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ופרש"י כל הבא על האדם בידי שמים הוא בא כו' אבל צדיק ורשע אינו בא על ידי שמים, את זו מסר הקב"ה בידו של אדם, ונתן לפניו שני דרכים והוא יבחר ביראת שמים, עכ"ל, ומקרא מלא דבר הכתוב ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע ופרש"י זה תלוי בזה, אם 74תעשה טוב הרי לפניך חיים כו' וכתי' העדתי בכם היום את השמים ואת הארץ החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה, ובחרת בחיים למען תחי' אתה וזרעך, ופי' הרמב"ן יחזיר להזהירם עוד, להגיד להם כי שני הדרכים בידם וברשותם ללכת כאשר יחפצו בה, אין מונע ומעכב בידם לא מן התחתונים ולא מן העליונים, והיינו דהבחירה היא חפשית ביד האדם לבחור במה שהוא חפץ, והגם שהיא בחירה חפשית מ"מ הנה כאשר האדם בוחר בטוב וחיים אז מסייעים לו מלמעלה, דא"ר לקיש (שבת ק"ד ע"א) מאי דכתיב אם ללצים הוא יליץ (מעצמו יליץ, לא יסייעוהו ולא ימנעוהו, רש"י) ואם לענוים (ולמדה טובה הוא נמשך, רש"י) דענוה בעצמה אינה מספקת כ"א צריך להיות נמשך למדה טובה והענוה היא כלי לזה, אז הנה יתן חן (יסייעוהו מן השמים, רש"י), בא לטמא פותחין לו, בא לטהר מסייעים אותו, וזהו ובחרת בחיים ופרש"י אני מורה לכם בחרו בחלק החיים כאדם האומר לבנו בחר לך חלק יפה בנחלתו ומעמידו על חלק היפה ואומר לו את זה ברור לך. ואמר רבינו הגדול נ"ע דמ"ש ובחרת בחיים עצה טובה קמ"ל והוא הסיוע להבא לטהר, הכוונה בזה דהאותיות ובחרת בחיים הכתובים בתורה הן עצמם הם סיוע להאדם המסתכל בהם ומחבב אותיות התורה. וזהו בך הדבר תלוי לעורר מדת היראת שמים שבזה הוא פותח אוצר העליון. והכלי לכל הברכה העליונה היא תורה, ולכן ת"ח מרבים שלום בעולם שע"י ההתעסקות בלימוד התורה עושים שלום בין הקב"ה ובין עולמו, דקיום העולם הוא ע"י התורה.

קיצור. יבאר דבזמן הגלות הוא עיקר עבודת הבירורים ע"י תורה ותורה צריכה להיות ביר"ש דוקא, דיר"ש הוא הפתח לאוצרו הטוב, רב טוב לבית ישראל, ויר"ש בידו של אדם, כי הבחירה חפשית היא לאדם לבחור במה שהוא חפץ, ומ"מ הבוחר בחיים וטוב מסייעים אותו מלמעלה והבא לטהר מסייעים אותו, ואמר רבינו הגדול נ"ע כי האותיות שבתורה ובחרת בחיים כו' הם עצמם סיוע להמסתכל ומתדבק בקדושת אותיות התורה.

ג) והענין הוא, דהנה כתי' עשרה עשרה הכף בשקל הקדש, דעשרה מאמרות דבריאת העולם מכוונים נגד עשרת הדברות, וע"י קריאת האותיות 75דעשה"ד הוא קיום הע"מ, וזהו עשרה עשרה הכף דע"מ ועשה"ד שקולים בכף מאזנים זה כנגד זה, דתנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית אם יקיימו ישראל את תורתי מוטב ובאם לאו אחזיר אתכם לתהו ובהו, ושניהם בשקל הקדש להמשיך אור העליון ולהשלים הכוונה העליונה בברה"ע, דזהו ע"י התורה דוקא, דהנה ארז"ל בעשרה מאמרות נברא העולם ומה תלמוד לומר והלא במאמר אחד יכול להבראות אלא להפרע מן הרשעים כו' וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימים את העולם שנברא בע"מ. והנה, מאמר אחד הוא ספירת המלכות ומ"מ נברא בעשרה מאמרות. והענין הוא, כי הנה כל השפעה צ"ל ע"י עשר בחי' דוקא שהם חב"ד חג"ת נהי"מ, ומבשרי אחזה כמו בהשפעת השכל לזולתו צריך ג"כ שיומשך ע"י עשר בחי' אלו, והיינו מה שצריך להשכיל ולהתבונן בתחלה בעצמו בכח חכמתו ובינתו בההשכלה ההיא ולהעמיק בדעתו היטב באיכות ומהות ההשכלה, דהעמקה זו היא המחברת החכ' והבינה והיינו שמביא נקודת החכמה לידי השגה דבינה, וגם עי"ז נתפס ונקלט אצלו ההשכלה בטוב, וגם צריך להיות לו אהבה ורצון בההשפעה כי לולי זאת הרי אי אפשר לו להשפיע, וגם דברים היוצאים מן הלב דוקא אז הם נכנסים ללב השומע, וצריך להיות גם מדת הגבו' לצמצם א"ע שיוגבלו דברי ההשכלה בההשפעה הזאת שלא יתערבו ויתבוללו הענינים אלו באלו, כי מצד האהבה והרצון מאיר האור בתוקף, ומה גם מצד תוקף התפעלות התגלות הלב הרי יכול להיות ההשפעה בריבוי, ובלא סדר והדרגה כל כך, ולא הי' המקבל יכול לקבל, ולזאת צ"ל מדת הגבו' והצמצום, לצמצם מדת האהבה וההתגלות ובפרט התפעלות הלב בכדי שתהי' ההשפעה בהגבלה וסדר והדרגה, אמנם בכדי שהצמצום יהי' ג"כ בסדר והדרגה הנה ע"ז הוא מדת התפארת לזווג וליחד את החו"ג, היינו שיהי' האהבה והרצון בההשפעה והצמצום ע"ד המיצוע והמועיל לפי חושי וכלי המקבל, והנה השפעת המשפיע אל המקבל הוא באופן כזה דכאשר המקבל יגדל יהי' בכחו להשפיע, וזהו כליות שהן יועצות איך להשפיע באופן כזה שיושלם הכוונה פנימית שלו, וע"ד מלמד להועיל שהוא ע"ד תן לחכם ויחכם עוד בכח עצמו, ויסוד הוא התקשרות המשפיע בהמקבל. וכן הוא בכל דבר השפעה צ"ל ע"י עשר בחי' אלו דוקא במזיגה והרכבה נכונה. וכן הוא בבריאת והתהוות העולם הי' צ"ל ג"כ עשר מדרי' אלו שהם עשר 76ספירות. ועז"א והלא במאמר אחד יכול להבראות, היינו בחי' מל' שהוא בחי' דבר מלך שלטון שהיא כלולה ג"כ מע"ס, ומ"מ נברא העולם בעשרה מאמרות היינו בעשר ספירות עצמן, וכמ"ש הוי' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו שהם בחי' חב"ד וכתי' כי אמרתי עולם חסד יבנה, וכמארז"ל בעשרה דברים ברא הקב"ה את עולמו בחכמה ובתבונה ובדעת בכח ובגערה כו', והיינו ע"ס העליונות. והכונה הי' בכדי שיהי' גילוי אלקות בעולם, דאם הי' ההתהוות מבחי' מל' בלבד לא הי' מאיר גילוי אלקות בעולם, דע"ס הכלולים במל' ה"ה בבחי' העלם, והאותיות שבבחי' מל' מסתירים על האור. משא"כ כאשר ההתהוות הוא ע"י הע"ס נמשך גילוי אלקות בעולם.

קיצור. יבאר כי ע"מ מכוונים ככף מאזנים נגד עשה"ד ולכן ע"י קריאת אותיות שבתורה הוא קיום העולם, ויבאר המשנה בע"מ נבה"ע והלא במא' א' יכול להבראות כו' מא' א' ספי' המל' וע"מ ע"ס ונברא בע"מ שהם ע"ס כי כל דבר השפעה בא ע"י עשר בחי' חב"ד חג"ת נהי"מ, וכמו בהשפעת השכל עצם ההשכלה של ההשפעה באה ע"י חב"ד, סדר ההשפעה ע"י חג"ת, ואופן ההשפעה ע"י נה"י, ומל' הוא שטח המקבל, וכן בהתהוות העולמות ע"י ע"ס דוקא בכדי שיהי' גילוי אלקות בעולמות.

ד) וזהו דכתיב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם כו' תולדות מלא כתיב דהעולם על מלואו נברא והיינו שהי' מאיר גילוי אלקות בעולם, וכמא' עיקר שכינה בתחתונים היתה, וע"י חטא הדורות סלקו כביכול את השכינה למעלה מז' רקיעים, עד שבא אברהם והורידה לרקיע הא' כו' עד שבא משה (שהוא שביעי לאברהם) והורידה למטה וכמ"ש וירד ה' על הר סיני, וע"י העבודה דעכשיו בקיום התומ"צ וע"י עבודת הבירורים שמבררים ומזככים את העולם יהי' לעתיד לבוא תולדות מלא, שזהו ענין ואלה תולדות פרץ שקאי על לע"ל דכתי' תולדות מלא. וזהו שהצדיקים ע"י עבודתם בתומ"צ מקיימים את העולם שנברא בע"מ, והיינו ע"י שמקשרים חב"ד שבנפשם בחב"ד שבתורה, וכן המדות שבנפשם במדות שבתורה 77והיינו שיהי' כל הנהגתם ע"פ התורה בעבודה דוקא, דהנה יסוד ועיקר התחלת עבודת האדם שיתקרב לאלקות הן בבחי' קירוב מלמטה למעלה לעלות מדרגא לדרגא באהבה ויראה בתפלה עד שיבא לבחי' אהבה ורצון שלמעלה מטעם ודעת, והן בבחי' קירוב מלמעלה למטה בהמשכת אלקות בנפשו בתורה, הכל הוא ע"י הענוה ושפלות דוקא, וכמ"ש כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכן את דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים, שאני מרכין שכינתי על שפלים (רש"י), וכתי' לב נשבר ונדכא אלקי' לא תבזה, ואי' בזהר כל תשמישי' דקוב"ה במאנין תבירין, משא"כ מי שהוא בישות וגסות אינו כלי לאלקות אלא ה"ה היפך מאלקות, דכל ההולך בקומה זקופה דוחק רגלי השכינה וכמא' אין אני והוא יכולים לדור בעולם, דהנה ענין הגסות הוא שתופס מקום לעצמו ומחשב א"ע לאיש המעלה, ובדרך כלל הו"ע ההרגש שמרגיש א"ע לאיזה מציאות דבר מה, ומשו"ז הוא יקר בעיני עצמו, והרגש זה מה שמרגיש א"ע ומחשב א"ע לדבר חשוב ואיש המעלה, הוא מקור לכל מיני רע ר"ל דמדות רעות, דהנה כתיב את זה לעומת זה עשה אלקים, דכשם שיש מדות בקדושה שהם מדות טובות הנה כמו"כ יש לעומתם מדות דקלי' שהם מדות רעות, וגסות הרוח הוא המקור לכל המדות רעות, וכנראה בחוש דמי שהוא מחשיב עצמו למציאות דבר מה שהוא יקר בעיני עצמו, הרי כל דבר טוב וערב ה"ה מתאוה אליו מאד ואינו נח ושקט עד שממלא תאותו, משא"כ מי שהוא בשפלות שאינו מחשיב א"ע לא ירצה כלל בדבר הטוב כמו שלא ירצה העני במעדני מלכים שאינו בערך התפשטות כזאת שירצה בענינים כאלו, כמו"כ הנה השפל אין לו התפשטות שיתאוה את הדבר הטוב, ואם מתאוה אליו הנה בקל הרי הוא כופה א"ע לבלי לעשותו, אבל מי שהוא חשוב בעיניו ה"ה מתאוה מאד לכל דבר טוב וערב לחכו ואינו נפרד מזה עד שממלא תאותו הרעה, וכל כך יכול להיות תוקף התאוה והרצון עד שיכשל גם בדבר האיסור ר"ל שימצא לו הוראת היתר, וגם עצם האיסור אינו גדול בעיניו כ"כ, וכמבואר במ"א בענין השחד דמ"ש כי השחד יעור אין הכוונה שיודע שהוא חייב ומ"מ מזכה אותו, אלא שע"י קירוב דעתו אליו נעשה הטי' בשכלו, שנוטה מדרך האמת ומדמה שהוא זכאי אף שבאמת הוא חייב, כמו כן מצד תוקף הרצון שהוא רוצה בהדבר תאוה נדמה לו שאין בזה איסור גדול כ"כ 78ובקל ימצא הוראות היתר ע"ז, וכידוע בשם הרמב"ן דגסי הרוח ובעלי הנאה וכו' הרי נעשה נבל ברשות התורה, כלומר דכל מה שהוא חפץ ומתאוה הוא מוצא לו היתר בתורה, וכן הוא גם בשארי מדות רעות לפי שגסות הרוח הוא מפתן לכל מיני רע ר"ל.

קיצור. יבאר כי אלה תולדות השמים והארץ, תולדות מלא, עולם על מלואו נברא, ורק ע"י חטא הדורות סלקו כבי' את השכינה, ועמדו דורות הצדיקים אברהם יצחק ויעקב עד מרע"ה שהוא שביעי לאברהם וע"י ניתן התורה שע"י לימוד התורה יהי' אלה תולדות פרץ מלא באור כי טוב בעבודת הבירורים, אמנם ראשית העבודה היא ענוה ושפלות כי גסות הרוח הוא מקור לכל מיני רע, דלא מבעי שמתגשם בההנאה דדברים המותרים אלא עוד נכשל באיסור ר"ל.

ה) וזהו ענין העבודה לפעול בעצמו הכפי' והביטול להיות עניו ושפל רוח בעיני עצמו, והוא ע"י חשבון צדק שעושה בעצמו כפי שידע אינש בעצמו בכל פרטי עניניו הלא טובים ויחליט בעצמו לקבל עליו עול מלכות שמים שלמה שלא ללכת אחרי חפצו ורצונו או הבנת שכלו, כי אם ימסור ויתן עצמו בכל עניני הנהגותיו שיהיו ע"פ התורה ובדרך עבודה דוקא שהם מדות טובות שבקדושה, דאהבה הוא האהבה לאלקות וכמ"ש ואהבת את הוי' אלקיך כו', ואהבת ישראל דכתי' ואהבת לרעך כו', דזה יכול להיות רק כאשר עוזב את אהבת עצמו, דמי שהוא אוהב א"ע ויקר בעיני עצמו הרי תמיד טרוד רק בעצמו, ער איז פארנומען מיט זיך ובתאותיו ורצונותיו ועל האלקות הוא שוכח לגמרי ח"ו, וכן כאשר הוא אוהב א"ע אז אין לו מקום לאהבת זולתו, ואדרבה האהבת עצמו גורם פירוד לבבות, דאינו יכול לסבול את זולתו, וחושב דכל מה שהזולת אומר או עושה הוא בשביל לנגד אליו, וכידוע בא' שבא לכ"ק אאזמו"ר הרה"ק אדמו"ר צמח צדק נ"ע על יחידות (בר דעת גדול בהשכלה) ואמר לו, רבי מי טרעט אייף מיר אין בית מדרש וואס איך זאג גיפעלט זיי ניט און זיי פירין זעך ניט כראוי להתנהג עמי, ועושים כמעט להיפך מדעתי, והשיב לו כ"ק אאזמו"ר דו ביסט זעך מתפשט איבער דעם גאנצין בית מדרש איז וואו יענער טרעט איז אלץ אייף דיר, מי דארף אוועק לייגן דעם דעת עצמו וואס נאר ע"פ שכל איז, און מי דארף מגביר זיין עבודה אויף השכלה און יעמאלט איז אמת, עס שטייט יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו כו' און הוא מל' און בחולם שפירושו כח ועוז, וכמו מרוב אונים או מצאתי און לי, ואיש און פירושו איש חזק בדעת עצמו, והנה כשם דיעזוב רשע דרכו זהו דבר המוכרח אשר בלא 79תשובה אי אפשר לגשת אל הקדש הנה כמו"כ צריך האיש און כלומר האיש החזק לעזוב מחשבותיו ולא יאמר איך זאג אזיי, און איך האלט אזיי, כי כל איך ומציאות הוא מקור הרע וגורם פירוד לבבות, אבל כאשר עוזב אהבת עצמו ומניח את שכלו ומתנהג ע"פ התורה אז הנה התורה מאירה לו, וכדאי' במדר' (במדבר פי"ד פסקא כ"ב) למה נק' התו' אור שהיא מאירה את האדם מה יעשה, דהעיקר הוא העשי' וקיום המצות וכמארז"ל (יבמות ק"ט ע"ב) האומר אין לי אלא תורה (פי' אין לו לעשות ולקיים שום מצוה (היינו דקיום המצות הם בקרירות ובמהירות כו') רק ללמוד תורה) אפילו תורה אין לו (פי' אפילו שכר תלמוד תורה לא יקבל), לפי שעיקר התורה הוא קיום המצות, והנה בכדי שיהי' לימוד התורה כדבעי למהוי שיתקשר חב"ד שבנפשו בחב"ד שבתורה שהוא חכמתו ורצונו ית' זהו ע"י הקדמת התפלה דוקא, כי יכול להיות שעסק בתורה הרבה ומקשר דעתו ומחשבתו בפלפול שבתורה מ"מ הוא רחוק לגמרי מאור התורה, דענין הדבקות בתורה הוא שירגיש שהיא חכמתו ורצונו ית', וגם השכלי שבזה הגם שמבינו בשכל אנושי הוא שכל אלקי ממש, ואז הנה לבד זאת שלא ירהיב עוז בנפשו להגיד סברא שלו, אלא אדרבא יניח א"ע ויבטל את שכלו לגמרי מכל וכל לחכמתו ורצונו ית' שבתורה, אבל מי שאינו כן אלא עוד אדרבא מרגיש א"ע ביותר עי"ז, והיינו מה שהוא מחזיק טובה לעצמו שלומד תורה הרבה ונעשה מציאות יש וחשוב בעיני עצמו, ואזי גם אפילו אם לומד תורה ה"ה מרוחק לגמרי מן התורה שאינו מאיר בו אמיתית אור התורה כלל וכמ"ש לא בשמים היא כו' ולא מעבר לים כו' וארז"ל לא תמצא בגסי הרוח ולא במי שמרחיב עלי' לבו כים, וארז"ל דאין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עלי', דמיתה הו"ע הביטול, והיינו דדוקא מי שהוא בטל ה"ה כלי לאור התורה, אבל כשהוא בישות וגסות אינו כלי כלל לאור התורה, עד שגם הלימוד שלו הוא אח"כ ג"כ רק להתייהר ולהיות נחשב בעיני הרואים או לקנטר והדומה, וגם יכול לירד אח"כ עוד יותר ח"ו עד שנעשה לו ולאחרים סם המות, שמוצא את ההיפך ומתיר את האסור ר"ל, ורק ע"י הקדמת התפלה שהו"ע ההתקשרות והביטול לאלקות, אז לימוד התורה כדבעי למהוי ומאירה לו ולאחרים. וזהו אלפין באורייתא דהוי', שיודע שהיא חכמתו, ואז ישכילו כאלו יהיו תלמידי המקום, והיינו דכאשר יהיו תלמידי המקום מצד הביטול, פי' שיורגש אצלו האמת שהוא ית' מקומו של עולם, ומשום זה הנה אלפין באורייתא דהוי', דגם האולפנא והלימוד שהו"ע ההשגה גם בשכל אנושי יודע שהיא חכמתו ורצונו ית', הנה אז סגי יהי שלם בנך. והנה החתן בשבת שלפני חופתו קוראין אותו לתורה, דחו"כ מקיימים את העולם להעמיד בנים עוסקים בתורה, לזאת הנה קוראין 80אותו לקרות האותיות שבתורה שהם המקיימים עשרה מאמרות. וזהו וכל בניך למודי הוי' שלומדים תורה שהיא חכמתו ית', היינו שמניחים ועוזבים את שכלם האנושי וחפצם ורצונם ומוסרים עצמם לתורה ויודעים שהשכל האנושי שבתורה הוא חכמתו ית', אז ורב שלום בניך א"ת בניך אלא בוניך שהם בנאים העוסקים בבנינו של עולם, ויקויים גם בהם ורב שלום בניך כמ"ש וראה בנים לבניך שלום על ישראל.

קיצור. יבאר כי ע"י חשבון צדק בנפשו יבא לידי קבלת עומ"ש והעיקר להניח רצונותיו והבנת שכלו, כי האוהב א"ע שוכח על אלקות ומקור לפירוד לבבות, וכהמעשה דאותו חסיד שהשיב לו כ"ק אאזמו"ר נ"ע, דכשם שהרשע מוכרח לעזוב דרכו כן האיש החזק בדעת עצמו האומר איך זאג אזיי איך האלט אזיי צריך לעזוב דרכו, וימסור עצמו לתורה ואז התורה מאירה לו והוא ע"י הקדמת העבודה דתפלה.

טרם פתח את הדרוש "לכה דודי" באולם הישיבה "תומכי-תמימים" בעת הקבלת פנים אמר כ"ק אדמו"ר בזה"ל:

ידוע ומפורסם אז בעת