יום א' דר"ה תרצ"ב, אָטואָצק.

איום ¹ טוב של ר"ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה², ומפרש בגמ'³ מנה"מ לחלק לענין תקיעת שופר בין שחל ר"ה בחול לכשחל להיות בבשבת, דיו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת הנה במדינה אין תוקעין, א"ר חמא בר חנינא כתוב אחד אומר (ויקרא⁴ ) שבתון זכרון תרועה (ולא תרועה ממש אלא מקראות של תרועה יאמרו, רש"י) וכתוב אחד אומר⁵ יום תרועה יהי' לכם, לא קשיא כאן ביו"ט שחל להיות בשבת, כאן ביו"ט שחל להיות בחול, ורבנן הוא דגזור בי', (ביו"ט שחל להיות בשבת שלא יתקעו בשופר, וטעמי') כדרבה, דאמר רבה הכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד ויעבירנו ד' אמות בר"ה. ולכאו' א"מ⁶ מה ראו חז"ל לעקור מ"ע דאורייתא משום חשש גזירה בעלמא, והלא החשש הוא להדיוטים⁷ וקלי הדעת⁸ ואיך מנעו המצוה לגמרי מכמה צדיקים גדולים וטובים, וידוע דמצות שופר היא מצוה רמה ונשאה מאד⁹, דהנה כל המצות שבחודש זה הם מצות כללות¹⁰, וכדאי' במד"ר (ויקרא פכ"ט¹¹ ) בחודש השביעי|4 ומפרשים שביעי ל' שובע זאַט, בחודש השביעי אַ זאַטער חודש, שהוא משובע בכל, גתות בתוכו, דגתות הם אוצרי תבואות ופירות, דאז הוא זמן אוסף התבואה והפירות, וישראל שרוים בנחת ברוב טוב, ואז מקבלין עליהם עול מל' שמים¹² מקרב ולב עמוק, דזהו"ע העבודה בר"ה לקבל עלינו עול מלכותו ית' בלימוד התורה ובעבודה שבלב זו תפלה¹³, ובקיום המצות במסירה ונתינה ובחיות רב, וקבלה זו היא בשמחה פנימיות, דענין הבכי' בר"ה הוא התשובה על העדר העבודה כדבעי למהוי בשנה העברה, והקבלה על להבא היא בשמחה, אמנם להיותו יום דין הנה השמחה היא מכוסה ובהעלם^*, ומה שבגילוי הוא הקבלת עול, וקבלת עול זה הוא ברצון פנימי, וזהו דזמן ר"ה הוא בזמן אוסף התבואה והפירות להורות על קבלת עומ"ש מתוך הרחבה, דאינו דומה הקבלת עול דעבד אם הוא מתוך הדוחק וההכרח, או שהוא מתוך ההרחבה והקירוב, והוא בחי' יש בן גשהוא עבד^*, וכמו שהי' בקי"ס דמלכותו ברצון קבלו¹⁴, ואדרבה יש יתרון בהעבודה דעכשיו, דאז הי' התגלות העצמות ית'¹⁵, ועכשיו בזמה"ג הנה העבודה היא ביותר, ולכן הנה גם אם עדיין חסרים ההרחבה הנה מצד האמונה הפשוטה והבטחון הגמור באבינו מלכנו אשר הוא ית' יתן שפע רב בברכה מרובה, הנה הקבועמ"ש דר"ה הוא כאלו מתוך ההרחבה, וזהו גתות בתוכו. ברכות בתוכו, דמזונותיו קצובות לו מר"ה¹⁶ בשפע ברכה על כל השנה, ועיקר הברכה הוא לבד זאת שהשפע תהי' בריבוי הנה יהי' במנוחה באופן שיוכל לעסוק בתורה ועבודה. כפור בתוכו, וכתיב¹⁷ לפני הוי' תטהרו, ועצומו של יום מכפר¹⁸ שזהו הוראה על קירוב פנימי. סוכה בתוכו שהוא זמן עת רצון בתנועה של שמחה ובו השפעת השמחה על כל השנה בשפע רב. דהנה ר"ה ויוהכ"פ נקראים ימים נוראים¹⁹, שהימים מצד עצמם הם נוראים, ורק בחסד הוי' עלינו הופך לנו מדה"ד למדה"ר²⁰, אבל מ"מ הנה זה גופא בא בדין ומשפט כפי אופן התשובה על העבר וכפי אופן הקבלה על להבא, אבל בחגה"ס הוא וימינו תחבקני²¹ בגילוי השמחה העליונה. לולב וערבה בתוכו, דלולב הוא הוראה דדן נצח²², וכדאי' במד"ר (ויק"ר פ"ל פיסקא ב') שישראל יוצאין ולולביהן ואתרוגיהן בידן אנו יודעין דישראל אינון ניצוחייא, שזכו בדין, וערבה אין בהם לא טעם וריח²³ אלא שהם גדילים באחדות²⁴, להורות דלכל²⁵ השובע לכל השנה אשר נמשך בחודש השביעי הוא מפני הביטול והאחדות שבישראל, דכל ישראל הם שוים בענין קיום התומ"צ²⁶. וזהו לולב וערבה שבמהותם וענינם העצמי הם רחוקים זמ"ז, דלולב הוא לו לב^*, ובכוונת המצוה ביחוד העליון הנה לולב הוא סוד המשכת בחי' דעת ועוד למעלה יותר, וההמשכה היא בבחי' יסוד, שהוא בקו האמצעי²⁷, וערבה הם אנשים פשוטים| 26 , דדקיום המצות הוא רק באמונה פשוטה. וזהו ערבה ל' עריבות ומתיקות וכמ"ש (מלאכי ג' ד') וערבה לד' וגו', דבאמת זהו תכלית ועיקר הכל, אבל מ"מ הלא חסרים הידיעה וההשגה באלקות, הנה בחדש השביעי לולב וערבה בתוכו דמאיר²⁸ עיני שניהם הוי'^*, והיינו דהמצות הללו חלוקים המה מהמצות דכל השנה שהן מצות כללות|10, ובפרט מצות שופר שמעורר וממשיך פנימית ועצמות אוא"ס ב"ה, דמצות שופר בכוונתה הרוחנית הו"ע התשובה²⁹ דזהו"ע התקיעה הראשונה שהוא צעקה בקול פשוט שזהו מצד ההתעוררות והתפעלות פנימי שבנפש שבא בהתגלות הלב בקול פשוט דוקא.

קיצור. יקשה למה דחו מ"ע מפני חשש גזירה דטלטול בר"ה, ויבאר דחדש השביעי שבע במצות כוללים, ובו זמן אוסף התבואה דישראל שרוים בטוחים באמונת שנה טובה, בר"ה ויו"כ השמחה פנימי' על הקירוב לד' בהעלם, והקבעמ"ש בגילוי, ימים נוראים, ובחה"ס השמחה בגילוי, לולב וערבה בעלי השכלה ועבודה ופשוטים כאחד, תקיעות תשובה ותקיעה ראשונה הצעקה בקול פשוט³⁰.

ענינים. א   ר"ה ויו"כ, א) בזמן אוסף התבואה, ב) השמחה בהעלם והקבע"ו בגילוי, ג) ימים נוראים. ב לולב וערבה עובדים ופשוטים.

ב) וביאור הענין הוא, דהנה יש התפעלות פנימי דנפש הבא' בעבודה, והיא העבודה דרעו"ד³¹ דענינו שהוא בהמשכה ובהתעוררות התפעלות פנימי דנפש, וההתפעלו' הלזו עם היות שהיא התפעלות פנימי דנפש אבל כל ענין אופנה, היינו האופן של הרצוא הלזה הוא בחשאי דוקא שלא ברעש כלל, וכמו עבודת הכהנים וכדאי' בזהר דכהנא בעובדא וברעו"ד^* שהוא בחשאי, משא"כ התעוררות ההתפעלות פנימי שבנפש דתשובה הוא בצעקת הקול דוקא. והיינו דשניהם, הן תשובה והן רעו"ד הם בבחי' התפעלות פנימי דנפש, אמנם הם חלוקים באופן ההתפעלות פנימי שבהם, דברעו"ד הנה ההתפעלות פנימי הוא ברצוא אבל ההמשכה הוא בחשאי, ובתשו' הנה ההתפעלות פנימי הוא ברצוא ובאה ברעש ובצעקת הקול. וטעם התחלקו' אופניהם הוא לפי שהם חלוקים בסיבותיהם ועניניהם. ומה שאומרים סיבותיהם לפי שלכל אחד מהם ישנו שני סיבות הגורמים את ההתפעלות פנימי שבנפש, דכל התפעלות היא באה בסיבת איזה התעוררות, הדההתעוררות ההיא היא סיבת ההתפעלות, וההתעוררות עצמה היא ג"כ מסובבה מאיזה סיבה כללית המביאה את ההתעוררות, ובתשובה ורעו"ד בשתיהם יש שני סיבות האלו שהם סיבה פרטית וקרובה וסיבה כללית, והשני סיבות האלו הם חלוקי' במהותם ובמילא הם חלוקים בענינם היינו בהמבוקש שלהם, ולהיות דרעו"ד ותשובה חלוקים זמ"ז בסיבתם הכללית והפרטית, היינו סיבה הקרובה, וחלוקים במבוקשם, ה"ה חלוקים גם באופנם. דהנה רעו"ד הרי הסיבה הכללית היא הקירוב לאוא"ס ב"ה, והסיבה הפרטית שהיא באה מהכללית הוא הרגש האוא"ס שמרגיש בנפשו, דרעו"ד באה עפ"י העבודה דוקא, היינו בסדר והדרגה, דבעניני התבוננות הרי יש בזה כמה עניני חילוקי מדריגות, דכשם שיש^* התבוננות המיוחדה לאהבה והתבוננות המיוחדה ליראה כן יש התבוננות שההתבוננות שלו הוא בהאור דממכ"ע ויש שההתבוננו' שלו הוא בהעניני' דסוכ"ע, הנה כאשר ההתבוננות שלו הוא בהענין איך כי עצמות אוא"ס ב"ה מופלא ומרומם מעולמות, ומתבונן בזה באריכות הענין בכל פרטיו ומבינו ומשיגו בטוב ובמילא הרי בא לידי זה שנרגש בנפשו, עס דער הערט זעך באַ אים דער רוממות והפלאת אוא"ס, אבל אינו בא בגילוי בנפשו מפני שאין נשמתו כלי לזה שיאיר האור הזה בפנימיות בגילוי בנפש, כ"א שהוא נרגש בכללותו, ומ"מ הנה עי"ז נעשה הרצוא להכלל באוא"ס, והיינו דזהו המבוקש שלו להכלל באוא"ס ב"ה, א"כ הנה הסיבה הכללית הוא הקירוב לאוא"ס ב"ה מה שהמסובב מזה הוא ההרגש הכללי דהפלאת ורוממות אוא"ס ב"ה, וסיבה זו מביאה ענין הרצוא, ולזאת הנה הרצוא הבא בסיבת הקירוב הרי עצם ענין הרצוא ג"כ ענינה הוא בחי' קירוב מה שרוצה להכלל, משא"כ בתשובה עם היות דגם היא באה בסיבה כללית ופרטית כמו ברעו"ד, ולזאת היא ג"כ בהתפעלות פנימי דנפש, אבל היא חלוקה בעצם מהות סיבתה ולכן חלוקה בענינה שהוא המבוקש. דהנה תשו' הרי סיבתה הכללית הוא הריחוק, מה שהוא מרוחק מאלקות, דזהו היפך ממש מכמו הסיבה הכללית דרעו"ד, דרעו"ד הנה הסיבה הכללית הוא הקירוב לאלקו', ובתשו' הנה הסיבה הכללית הוא מה שהוא מרוחק מאלקות, וכתיב (ש"ב י"ד י"ד) וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח³², דגם מי שהוא נדח מצ"ע, והיינו דכאשר בבחירתו ח"ו עוזב דרכי התורה והמצוה, הנה גם הוא לא יהי' נדח, והוא שיעשה תשובה, וכידוע דכאשר האדם ח"ו נוטה מדרכי התורה והמצוה מעוררים אותו מלמעלה שיעשה תשובה, והתעוררות זו היא בכמה אופנים שונים כפי אופן מעמדו ומצבו בריחוקו מאלקות, והתעוררות זו היא לאו דוקא באלו אשר ר"ל נתרחקו לגמרי, אלא גם אלו אשר הם חלושים בעבודה ואינם עוסקים בה, וכידוע דתשובה אין הכוונה על חטא ועון^*, אלא גם מי שאינו מקורב או שהוא מרוחק בסיבת העדר העבודה, ומעוררים אותו ומלמעלה שיתקרב, הנה התעוררות הלזו סיבתה הוא הריחוק, והגם דההתעוררות עצמה באה בתנועה של קירוב, אבל סיבתה הוא ריחוק, ולכן הנה ההתעורות עצמה אין זה מצד ההרגש דאוא"ס כמו שהוא בההתעוררות דרעו"ד שהוא מה שמרגיש אוא"ס ב"ה, כ"א הסיבה הכללית דתשובה הוא הריחוק, ובסיבת הריחוק הנה בא ההתעוררות מלמעלה, והוא מה שנעשה לו צר מאד מה שנתרחק מאלקות, עס ווערט אים ניט גוט און איינג פון דעם ואָס ער איז אַ מרוחק פון געטליכקאַייט.

קיצור. יבאר ההפרש שבין תשובה לרעו"ד, והגם דשניהם התפעלות פנימי דנפש ברצוא, מ"מ תשובה ברעש ורעו"ד בהמשכה ובחשאי, ויבאר כי כל התפעלות באה בסיבת התעוררות המסובבה מסיבה כללית, דברעו"ד הסיבה כללית הוא הקירוב לאוא"ס והמסובבה הוא הרגש אוא"ס ולזאת המבוקש להכלל באוא"ס, ובתשובה הסיבה כללית הוא הריחוק, והמסובבה היא התעוררות הלא טוב דריחוק³³.

ענינים. ג רעו"ד ותשובה התפעלות פנימי וחלוקים בסיבותיהם ואופניהם.

ג) והנה הגם דגם בזה שהוא מצטער ומיצר לו על ריחוקו מד' הרי בזה גופא יש לו הרגש אלקו', הנה ההרגש הזה מה שמצטער על ריחוקו מד' זהו רק מה שרע ומר עזבו את ד'³⁴, שההרגש הוא רק בהלא טוב מריחוקו, ואינו דומה לרעו"ד כלל, דברעו"ד הלא סיבתה הוא הקירוב, והוא מה שמרגיש ההפלאה והעילוי דאוא"ס, ומזה הוא התפעלות נפשו, איז דאָך דאָס אַלץ אַ תנועה פון יע, ער איז בכלל אַ מקורב צוא אלקות, און דער קירוב זאַיינער איז מצד עבודה, ועבודה תמידית בסדר והדרגה, און פון דעם קומט ער צוא דעם הרגש הפלאת ורוממות אוא"ס ב"ה בנפשו, איז דאָך דיא כללות התנועה פון רעו"ד אַ תנועה פון יע, אבל תנועת התשובה באה בסיבת הריחוק, והיינו מה שע"י ההתעוררות רוח ממרום נעשה לו נוגע מאד בעומק לבבו ריחוקו מד', ומזה נעשה ההתפעלות הגדולה בצעקה פנימית מקרב ולב עמוק, איז דאָס דאָך אַ תנועה פון ניט, והיינו עם איז זייער ביטער און זייער טוטויי דער ניט, היינו דער ריחוק, והגם שיש בזה ג"כ ההמשכה והרצוא לאלקות, דער ציען זעך צוא געטליכקייט, דעתה כאשר שב הנה הוא נמשך לאלקות ולעניני אלקות, שהרי נשתנה בפועל, דהשינוי לטוב בעבודה בפועל הוא קירובו לאלקות ואָס ער ציט זעך צוא געטליכקאַייט, אמנם בעומק הענין הרי המשכה זו אין ענינה ענין הקירוב, דאם ענינה הי' ענין הקירוב הנה אז הרי הי' המבוקש שלו להכלל באוא"ס ב"ה, בדוגמת דבר כמו שהוא בהתנועה דרעו"ד, דברעו"ד דהסיבה הכללית הוא הקירוב לאוא"ס והסיבה הפרטית הוא הרגש הפלאת ורוממות אוא"ס הרי מזה נעשה המבוקש להכלל באוא"ס, אבל בהתנועה דתשובה ענין ההמשכה הוא מה שרוצה להיות מקורב לאלקות, זוגם זה מה שהוא רוצה להיות מקורב לאלקות הנה עיקר ופנימי' ענינו הוא לא הקירוב כ"א אך ורק שלא יהי' במקום הריחוק, ואָס דאָס, אייף זאַיין במקום הריחוק, דאָס ויל ער ניט בכל תוקף עוז, ובמילא ישנו ההמשכה והרצוא לאלקות, והמבוקש שנעשה מזה הוא רק ענין הנתינה ומסירה שמוסר א"ע לאלקות ולקיים רצונו ית', והיינו דתשו' הרי סיבתה הוא הריחוק ולזאת הנה גם ענינה הוא לא הקירוב עיקר כ"א כל המבוקש שלו הוא אך ורק להתרחק מהלא טוב, ונמצא דתנועה דתשובה איז אַלץ אין אַ תנועה פון ניט, שהוא היפך התנועה דרעו"ד כנ"ל. ומאחר דתשו' ורעו"ד חלוקים בסיבתם וענינם ה"ה חלוקים גם באופנם, היינו באופן המבוקש שלהם, דהגם דשניהם ברצוא ובהתפעלות פנימי דנפש, מ"מ מתחלקים בזה דרעו"ד הוא בחשאי שלא ברעש כלל, ותשובה הוא מרוצה ברעש ובהתגלות הלב בצעקה בקול. דהרעו"ד דסיבתה הוא מצד הקירוב שהוא הרגש אוא"ס הנה ענינו הוא ג"כ ענין הקירוב שרוצה להכלל, ולכן בא באופן כזה שהוא בחשאי המורה על המשכה פנימיות, זייער טיף און זייער איויניג³⁵, וכמו שאנו רואין בטבעי בנ"א דכאשר האדם יש לו איזה קירוב והמשכה פנימיות בהתקשרות גדולה לאיזה ענין, ואָס ער איז אין דעם אָנגיבונדין מיט דיא גאַנצע עצמיות זאַיינע, הרי ההמשכה הזאת היא בעומק תוכיות פנימיות לבב, ודבוק בה תמיד, והוא רק בחשאי, ואינו מדבר בזה כלל, באַ אים איז דער ענין אַזיי טייער און פאַרבונדין מיט זאַיין עצמות, אַז ער שטייט נאָר אין אַ תנועה פון המשכה ובחשאי דוקא, וכן הוא ברעו"ד שזהו מה שפנימיות לבבו מקושר בהתקשרות פנימי בקירוב, לכן הוא בחשאי, אבל תשו' דסיבתה הוא הריחוק וענינה אינה ענין הקירוב כ"א שלא להיות בריחוק לזאת היא באה בהתגלות בצעקה בקול פשוט דוקא, והמשל בזה במי שר"ל יושב בבית אסורים ונדון למיתה, דאז הנה התעוררות הכוסף והתשוקה אל החיים הוא עוד יותר, והיינו דאז נרגש, יעמולט דער הערט זעך היוקר דחיים, ונעשה לו רע ומר מאד מצבו כמו שהוא, שמההרגש דלא טוב, פון דעם דער פילין דעם ניט גוט, איז הגם שמזה נעשה עוד יותר הרגש יוקר החיים, אבל אצלו גם ההרגש הזה הוא בהתנועה דהלא טוב, וכאשר בא לידי איזה אפשרות להמלט ולהציל את חייו, הרי בריחה זו היא במרוצה גדולה ובצעקה בהתגלות הלב, והגם דמרוצתו היא אל החיים, ומ"מ הנה העיקר בזה הוא הבריחה מהמות והסכנה, וכן הוא בענין התשובה דע"י ההתעוררות שלמעלה הרי בא לידי ידיעה שהוא במקום הריחוק, וח"ו במקום המות ר"ל, והיינו דאז נרגש אצלו דמקום הריחוק הוא מקום המיתה ר"ל, דתחלה קודם ההתעוררות אינם מרגישים זאת, אבל ע"י ההתעוררות הנה נרגש אצלו דמקום הריחוק הוא מקום מיתה רוחניות ר"ל, ולזאת הנה תנועת התשובה באה בצעקה ובקול גדול כבורח מן הסכנה.

קיצור. יבאר דברעו"ד הוא הרגש הקירוב און ער שטייט אין אַ תנועה פון יע, ובתשובה רק הרגש הלא טוב, און ער שטייט אין אַ תנועה פון ניט, ולזאת חלוקים במבוקשם, דברעו"ד המבוקש להכלל ובא בהמשכה בחשאי כאדם הנמשך חאחרי התקשרות פנימיות נפשו, והמבוקש דתשובה לצאת מהריחוק כאדם הבורח מסכנת מות שהוא ברעש³⁶.

ענינים. ד רעו"ד ותשובה חלוקים בתנועתם ובמבוקשם.

ד) והנה בתשובה יש עוד אופן, והוא ג"כ בחשאי, והיינו דכאשר כללות מעמדו ומצבו נוגע לו, רירט אים אָן בפנימיות יותר שאין בכחו לצעוק, והו"ע צעקת הלב שלמעלה מצעקת הקול³⁷, דבזה גופא יש מדריגות חלוקות, ובפרטיות המדריגות המרומזים בהתנועות דשופר הם תקיעה שברים תרועה, דתקיעה הוא צעקת הקול כנ"ל, ושברים ותרועה הוא צעקת הלב דגנוחי גניח וילולי יליל³⁸, דבצעקת הקול הגם שהוא מקרב ולב עמוק מ"מ ניכרים הברת אותיות שמוציא בצעקתו, ובצעקת הלב גנוחי גניח וההברות אינם ניכרים במה שהוא מדבר, ורק קול הברה בבכי' רבה, ויש עוד אופן דגם הקול בלתי נשמע כלל, וכמ"ש (שמ"א א'³⁹) גבי חנה והיא מרת נפש ותתפלל על ד' ובכה תבכה וכתיב (שם⁴⁰) וחנה היא מדברת על לבה רק שפתי' נעות וקולה לא ישמע, דזהו ילולי יליל בקלא פנימאה דלא אשתמע⁴¹. דהנה כתיב (איכה ב' י"ח) צעק לבם אל ד' חומת בת ציון הורידי כנחל דמעה וגו', דע"י התשובה בצעקת הלב מורידים את החומה דלעו"ז⁴². דהנה יש חומה דקדושה וכמ"ש (שה"ש⁴³ ) אני חומה ואמרז"ל (פסחים דפ"ז ע"א) א"ר יוחנן אני חומה זו תורה, ויש חומת ירושלים, שהיא החומה דיראת שמים, דירושלים הוא יראה שלם^*, ויש להבדיל החומה דלעו"ז, והיא החומה המפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים, ואָס בא יעדערין איז פראַן זאַיין חומה ואָס איז מפסיק בינו לבין אבינו שבשמים. דחומה נעשית מאבנים ולבנים, דאבנים הם בידי שמים שהם האותיות דתורה ותפלה, ולבנים בידי אדם⁴⁴, והם האותיות דדברים בטלים או ח"ו דיבור האסור⁴⁵, טדהאותיות של הדיבורים האלו נעשו מחיצה לגבי למעלה, כי אין דבר המפסיק לגבי למעלה כ"א הרע^*, והוא המחיצה שישנו לכל אחד ואחד המחיצה אשר בונה מהאותיות של דברים בטלים שלו, דהאותיות האלו עושים כתמים בנפש, ותיקונה הוא ע"י כף הקלע ר"ל, דענין דכף הקלע הוא⁴⁶ מה שקולעים את הנפש מסוף העולם ועד סופו כדי להוציא האבק שנתקבץ בו⁴⁷ מהאותיות דדברים בטלים⁴⁸, וכמו הבגד דכשרוצים לכבסו הנה תחלה מנערים אותו מן האבק שנקבץ בו, ואח"כ מכבסים אותו, וכן הוא בעונש הנפש ר"ל דמנערים אותו להוציא אלו האותיות דדב"ט. והעצה לביטול האותיות האלו הוא ע"י ריבוי אותיות דתורה ואמירת תהילים, ואשר לזאת טוב לכל אדם להיות דברי תורה חקוקים בכח זכרונו⁴⁹, וביותר אותיות שבתורה, כמו תושב"כ וספר תהלים וכו', ולהיות בקי בהם בע"פ בדיוק רב בהאותיות כנקודתם ובכל רגע פנוי' מעניניו יחשוב ויהרהר בהם, דבריבוי האותיות דקדושה מבטלים האותיות דדב"ט. אמנם זהו לאחר הביטול ושבירת החומה דלעו"ז אשר הקים בהאותיות דדב"ט שלו, והיינו דתחילה צריכים לשבור את החומה שנעשו מהאותיות דדב"ט, דשבירת החומה והפשרת^* הלבנים הוא ע"י המים, ומים רותחין דוקא, דענינם בעבודה הוא זיעה של מצוה ודמעות של תשובה. והנה כאשר ישים האדם אל לבו במעמדו⁵⁰ ומצבו ואופן הנהגתו בריבוי דב"ט אשר הוא חושב ומדבר, ויתבונן בגודל ההיזק המגיע לו מזה, הנה יתעורר בהתעוררות עצומה ויבכה בבכי רב, אשר בזה הוא שובר החומה דלעו"ז, וכאשר עושה הסכם חזק בנפשו להרגיל א"ע להיות ד"ת חקוקים במוחו ומקיים כן, הנה בזה הוא בונה החומה דתורה ויר"ש. וזהו צעק לבם אל ד', שהוא צעקת הלב בקלא פנימאה דלא אשתמע, שזה מעורר רחמים רבים למעלה שירחמו עליו. דהנה אנו רואים במוחש דכאשר אדם צועק בקול מר צורח ובבכי' גדולה, הנה כל השומע צעקתו מרחם עליו, ומ"מ הנה כאשר שומעי' דברי צעקתו הרי יש מקום לבעל דין לחלוק ולאמר אשר לא כצעקתו, אבל כאשר הוא צועק מפנימיות עומק לבבו וגנוחי גניח וילולי יליל אז הכל מרחמים עליו. דזהו הענינים הכללים שבתנועת התשובה שהיא מצות תקיעת שופר ברוחניות.

קיצור. יבאר דבתשובה יש ג"כ אופן חשאי והוא צעקת הלב הבא מההתבוננות מההיזק הגדול שגורם לנפשו בהדברים בטלים שלו שמהם נעשה חומה ימפסקת בינו לבין אב"ש ית', ושבירתה ע"י דמעות דתשובה ויבאר במעלת צעקת הלב על צעקת הקול, דשניהם בתנועת התשובה שהיא הנשמה דמצות שופר⁵¹.

ענינים. ה חומה דדברים ושבירתה בדמעות דתשובה. ו צעקת הלב נשמת מצות שופר.

ה) ונמצא דשופר הו"ע התשובה שבאה באופנים שונים, וכמ"ש הרמב"ם הל' תשובה פ"ג ה"ד אעפ"י שתקיעת שופר בר"ה גזירת הכתוב הוא, רמז יש בו⁵², כלומר עורו ישינים משנתכם⁵³ ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושונים⁵⁴ כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה. ואומר עורו ישינים משינתכם⁵⁵ ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, דהגם דשינה ותרדמה הרי כללות ענינם אחד שהוא השינה, ומ"מ הם חלוקים זמ"ז, דתרדמה היא שינה חזקה ביותר, דהנה אדם הישן הוא בריא בכל כחותיו וחושיו כאדם הער, אלא שכחותיו וחושיו הם חלושים ורפוים שאינם פועלים פעולותיהם כענין פעולתם בשעה שהאדם ער. ועיקר השינה ניכר יותר בחוש הראות שעיניו סתומות. דהנה בכחות הנפש המתלבשים באברי הגוף, הרי פעולת הכחות הוא בשתי אופנים, ישנם כחות שפעולתם ניכרת, וכמו כח התנועה וכח הראי', וישנם כחות שפעולתם בלתי ניכרת, וכמו כח השמיעה, דבעת השינה הנה בכח התנועה⁵⁶ אינו ניכר ענין השינוי שנעשה ע"י השינה, משא"כ בהעינים ניכר השינוי והוא שעיניו סגורות. וכן ענינו ברוחניות דהשינה בכלל הוא אינו העדר וחסרון הכחות והחושים, אלא חלישות הכחות והחושים, ועיקרו בכח הראי' שעיניו סגורות מבלי ראות את האמת, ועוד יותר מה שבעת השינה הרי השקר נראה לאמת, דזהו"ע החלום⁵⁷, דהחלומות הרי רובן בענינים בלתי אמיתים בציורם הנדמה לו, וכמו בהרכבת שני ענינים רחוקים זמ"ז או גם הפכים, ובעת החלום נדמה לו שהאמת הוא כן, ולפעמים גורם לו עונג ולפעמים צער, דשניהם כאחד בדמיון ושקר יסודם, והוא מחשיב ומדמה את השקר לאמת, דבקומו משינתו הנה לבד זאת שרואה שהעונג והצער שהי' לו הוא חלום יאבלבד, ולבד זאת שהשקר נדמה לו לאמת, הנה רואה כי חסר לו האמת בכלל, והיינו דבעת השינה חסר ענין האמת. וכן הוא ברוחני', דהנה אי' במד"ר (בראשית פי"ז ה') ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר תחלת מפלה שינה (תחלת מפלתו של אדם לא בא עליו כ"א ע"י שינה ועצלות, רש"י) דמיך לי' ולא לעי באורייתא (שמרוב הצלחתו אין לו פנאי לעסוק בתורה, רש"י) ולא עביד עבידתי', וכשם שבאדם הישן הרי כל הכחות והחושי' הם רפוים בפעולתם והעיקר הוא בכח הראי' שעיניו סגורות, הנה כן הוא ברוחניות דכחות הנפש בהעבודה דשכל ומדות הם חלושים ורפוים מהעדר ההתעסקות בתורה ועבודה, ועיני האדם סגורות מלראות את האמת, ועוד יותר כי השקר נדמה לו לאמת, והיינו דלא זו בלבד שאינו רואה את האמת הגמור בהשגחה פרטית בכל עניניו, הנה עוד זאת שהשקר נדמה לו לאמת, ובזה הנה לפעמים מתענג ולפעמים הפכו, ומן האמת ממש הוא רחוק, וכתיב (משלי י"ט ט"ו) עצלה תפיל תרדמה יבונפש רמי' תרעב, וחשיב במד"ר הנ"ל כמה מיני תרדמה, תרדמת שינה, תרדמת מרמיטה, רש"י פי' ל' בהלות ובערוך פי' ל' דומם, ותרדמה של שטות, דמהעצלות והעדר העבודה שהו"ע השינה באים לידי תרדמה של שינה, דשינה הוא מה שהשקר נדמה לאמת, הרי יודע שישנו מציאות האמת רק שהוא מדמה על השקר שהוא אמת, ותרדמה הוא ששוכחי' לגמרי על האמת, וזהו שמהשינה באים לתרדמה של מרמיטה שהוא בבהלה ר"ל כל ימיו ואינו עוסק בתורה ועבודה עד שנעשה כדומם והיינו שאין לו מושג בעניני תורה, עד כי בא ר"ל לתרדמה של שטות המכסה על האמת, וזהו עצלה תפיל תרדמה ההתחלה היא מהעצלות, והעצלות מביאו לידי שינה, והשינה לידי תרדמה וסוף דבר הנה נפש רמי' תרעב, דהנה ענין הרמאות הוא מה שמטעה בדברים אשר לעצמם אינם שקר, כי רמי' הוא הנק' בלשון העולם פאַלש און נאַרין, ואינו ענין השקר אלא הוא מרמה כמו לשון רמי' מה שדוחה בטענות ומענות של דברי אונאה, ונפש רמי' בכללות ענינו הוא מה שמרמים את עצמם, דאָס ואָס מיא נאַרט זיך אַליין, ודוחים עניני עסק התורה ועניני עבודה מזמן לזמן, האַיינט איז ער טרוד אין דעם ענין של עסק או דברים בעלמא, ומחר נמצא ענין אחר מה שמטרידו באמת, או חפץ בו, ומניח עניני תורה ועבודה לזמן אחר, וכמאמר⁵⁸ לכשאפנה אשנה וכו', מיא נאַרט זיך אַליין אָפּ און מי שמוסט⁵⁹ זיך אַיין אַז מי האָט קיין צייט ניט וכו', וסוף כל סוף הנה נפש רמי' תרעב, דכאשר בא מועד הוא רואה אשר איבד ימיו ושנותיו בהבל וריק, והחכם עיניו בראשו⁶⁰ לקבוע עתים לתורה ולשמרם ולהתפלל בציבור ולקיים מצות ד' בקבעומ"ש בכל תוקף עוז.

קיצור. יבאר לשון הרמב"ם בהרמזים דת"ק⁶¹, דשינה ניכר בסגירת העינים, וענין החלום שהשקר נדמה לאמת ותחלת מפלה שינה, ועצלות תפיל תרדמה שינה חזקה ששוכחים על האמת, ונפש רמי' מה שהאדם מרמה ומטעה א"ע בטענות של מה בכך, ירעב דמאבד ימיו בהבל⁶².

ענינים. ז שינה מביא לידי תרדמה.

ו) וזהו עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, דהגם דשינה ותרדמה הרי כללות ענינם הוא אחד שהוא ענין השינה, הנה בכ"ז אינם דומים זל"ז, כי התרדמה היא שינה חזקה ביותר, דהשינה היא שעיניו סגורות ואינו שם אל לבו עניני השגחה פרטית וגם חושב את השקר לאמת, כי חושב שבשביל חכמתו וטוב הנהגתו ד' מצליח לו בעניניו, א"כ הלא חושב בהאמת אלא דזה שחושב שהטוב מגיע לו הוא שקר, וחושב את השקר לאמת, ותרדמה היא מה ששוכחים על האמת לגמרי, והוא כאשר מרוב השינה היינו פון אַפולע שקרים ואָס ער מאַכט זיי פאַר אמת, וכמו החולם חלום שמאמת את השקר, שוכחים על האמת ובאים לתרדמה של שינה, אַז ער פאַרגעסט ח"ו אייף דעם אמת ה' לעולם⁶³ און ברכת ד' תעשיר⁶⁴ און ער וערט ר"ל אַ יורד מדחי אל דחי, מתרדמה של שינה לתרדמה של מרמיטה בבהלות שונות אַז אַלץ דאַרף ער, אַלץ איז אים נייטיג, אייף אַלץ איז דאָ צאַייט, נאָר אייף תפלה בציבור ולקבוע עתים לתורה אייף דעם איז קיין צאַייט ניטאָ, עד שר"ל נתטמטם לבו ומוחו כדומם ובא לתרדמה של שטות. וזהו וזכרו את בוראכם אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן שהם ר"ל בעלי התרדמה למיניהם כנ"ל, והסיבה לזה הוא זה, ושונים|54 כל שנתם בהבל וריק, אָט דאָס ואָס מיא שלאָפט ואינם עוסקים בלימוד התורה ובעבודה שבלב זו תפלה. ואומר ע"ז עורו ישינים משינתכם|55, דלהשינה מספיק התעוררות, אבל הנרדמים צריכים הקיצה ואינו מספיק ההתעוררות בלבד, וצריכים התעסקות גדולה ברפואתו, וכידוע דר"ל מחלת השינה ח"ו דזהו תרדמה ר"ל הרי כל גופו נעשה חולה ר"ל וצריכים התעסקות גדולה ברפואתו, דכן הוא גם ברוחניות דלתרדמה צריכים הקיצה, והוא ע"י סדר מסודר בדרכי התשובה, ואינו מספיק ההתעוררות לבד. ואומר הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם וכו', דסיבת הדרכים והמעללים הלא טובים היא בסיבת המדות רעות שהם מקור המעשים הלא טובים, והיינו דלבד זאת דמדות רעות הם לעצמן רע, והם חטאים ועוונות שצריכי' לעשות תשובה עליהם כמו על עבירה ר"ל בפועל ועוד יותר, וכמ"ש הרמב"ם (שם פ"ז ה"ג) אל תאמר שאין תשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה וכו', אלא כשם שצריך אדם לשוב מאלו כך הוא צריך לחפש בדעות רעות שיש לו, ולשוב מן הכעס ומן האיבה ומן הקנאה ומן ההתול וכו', ואלו העוונות קשים מאותן שיש בהם מעשה, שבזמן שאדם נשקע באלו, קשה הוא לפרוש מהם, הרי דהם לעצמן יגהם חטאים ועוונות שצריכים לשוב עליהם, הנה עוד זאת דהן המה סיבות הגורמים למעשים רעים ח"ו. וזהו כללות ענין מצות שופר שהיא מצות התשובה, אשר בעת תק"ש צריך האדם להתעורר בהתעוררות גדולה ולהתוודות על כל עניניו הלא טובים ויתחרט עליהם בחרטה גמורה על העבר ויבכה במר נפשו ויתחנן אל ד' מקרב ולב עמוק בהתעוררות גדולה כעומד בדין נפשות ממש אשר בזה תלויים חייו וחיי ב"ב, ויעשה הסכם חזק בנפשו כי מעתה יהי' חזק בלימוד התורה ובעבודה שבלב בתפלה ובקיום המצות, שעי"ז מעורר רחמים רבים על נפשו ומרחמין עליו, וכמארז"ל (מד"ר ויקרא פכ"ט ו') בחודש הזה תחדשו מעשיכם בשופר, בחודש הזה שפרו מעשיכם, אמר להן הקב"ה לישראל אם שפרתם מעשיכם הריני נעשה לכם כשופר הזה, מה שופר זה מכניס בזו ומוציא בזו כך אני עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים, והופך לכם מדה"ד למדת הרחמים, והוא ע"י התשובה מן המיצר⁶⁵ דוקא בדוגמת השופר⁶⁶ שצדו א' קצר וצדו א' רחב, כן האדם כאשר שב באמת ומיצר לו במאד כל עניניו הלא טובים ושב אל ד', הנה ע"י מיצר זה הוא בא לידי מרחב, דבר"ה הוא ההמשכה כללית בשפע רוחני ושפע גשמי בשפע רב, וכל ההמשכות דר"ה הוא ע"י השופר. וכידוע דבר"ה הו"ע בנין המל' שממשיכים אז בחי' כתר מל', דלכן נק' ראש השנה ע"ש המשכת בחי' כתר מל' שנמשך אז וכמ"ש בפע"ח⁶⁷, וענין כתר מל' ידוע שז"ע הרצון למלוכה, דשרש ההמשכה היא למעלה מאד, בבחי' פנימיות ועצמות אוא"ס. וזהו זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון⁶⁸, דכמו ביום ראשון בתחלת הבריאה שהי' בחי' התעוררות רצון מצ"ע שנתעורר ברצון למלוכה וברצון על עולמות, וכמא'⁶⁹ בריש הורמנותא דמלכא כו', שזהו בבחי' עצמות אוא"ס ב"ה שלפני הצמצום, כמו"כ הנה עכשיו בכל ר"ה ור"ה שחוזר כל דבר לקדמותו⁷⁰ צריכים לעורר בחי' הרצון למלוכה בבחי' פנימיות ועצמות א"ס ב"ה, וכ"ז הוא ע"י השופר, וכמארז"ל (ר"ה ל"ד ע"ב) אמר רבה אמר הקב"ה אמרו לפני בר"ה מלכיות זכרונות ושופרות, מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיבוא לפני זכרוניכם לטובה, ובמה בשופר, שע"י הצעקה בקול פשוט דשופר מעומקא דלבא מעוררים וממשיכים בחי' הרצון למלוכה, וא"כ איך ביטלו חז"ל מצוה זו בר"ה שחל להיות בשבת, ומה יש הפרש בהמשכת אור כללי ועליון זה בין מקדש למדינה, ומהו כללות הענין^* אם ירושלי' בכלל מקדש או דירושלים הוא בכלל גבולין.

ידקיצור. יבאר דשינה הוא מה שאינו שם לבו לההשגחה פרטית, ותרדמה ששוכח על האמת, ובא למרמיטה בהלה, ותרדמה דשטות, מדות רעות סיבת המעשים רעים, ותיקונם צריכים תשובה כמו חטאים ועונות, שופר צדו א' קצר שהוא המיצר וצדו א' רחב שהוא ההמשכה כללי' דר"ה בנין המל' כתר מל', זכרון ליום ראשון, ויקשה למה נדחה בשבת, ומה ההפרש בין מקדש למדינה ומהו אם ירושלים בכלל מקדש או גבולין⁷¹.

ענינים. ח תרדמה א) דשינה, ב) דמרמיטה, ג) דשטות. ט מדות רעות צריכים תשוב' כמו עונות.

ז) אך הענין, דהנה ידוע דתכלית בריאת והתהוות העולמות, ותכלית הכוונה בירידת הנשמה בגוף הוא בכדי להמשיך גילוי אוא"ס בעולמות ע"י העבודה בקיום התומ"צ, והו"ע יחוד אוא"ס הסוכ"ע בממכ"ע, וכמו שאומרים^* קודם כל מצוה⁷² לשם יחוד קוב"ה ושכינתי', בחי' יחוד סוכ"ע בממכ"ע^*, שז"ע המשכת גילוי עצמות אוא"ס ב"ה, שזהו תכלית הכוונה בהתהוות העולמות ובירידת הנשמות למטה להתלבש בגוף גשמי, וכמא'⁷³ נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים, וכמו דירת אדם עד"מ הוא מה שעצמות האדם דר בהדירה⁷⁴, הנה כמו"כ הוא למעלה כבי' שיהי' בחי' עצמות אוא"ס ב"ה בגילוי למטה, וכמבואר בעמה"מ בתחלתו^* דבריאת העולמות הוא ע"י הצמצום הראשון שהי' באוא"ס ונשאר חלל ומק"פ⁷⁵, ומזה הוא שרש התהוות הכלים⁷⁶ ומציאת העולמו' כולם כו', ואחר הצמצום נמשך גילוי הקו שהוא בחי' גילוי האור להאיר הכלים והעולמות כו', וכללות העולמות בבחי' אורות וכלים ה"ה בתוך החלל ומק"פ שנשאר אחר הצמצום כו', אמנם מ"ש⁷⁷ ויניחהו בג"ע טולעבדה ולשמרה, דלעבדה זו^* רמ"ח מ"ע, ולשמרה שס"ה ל"ת, היינו להמשיך תוספות אורות ע"י הקו מאוא"ס שלפני הצמצום, עד שלעתיד יהי' גילוי אוא"ס במקום החלל כמו שהי' קודם הצמצום. ולכאו' א"מ מהו ההתחדשות בזה דע"י העבודה בתומ"צ ימשיכו במקום החלל אותו האור כמו שהי' קודם הצמצום, והלא גם קודם הצמצום הי' אוא"ס ממלא כל מקום החלל⁷⁸, אך הענין הוא דתחלה קודם הצמצום כשהי' אוא"ס ב"ה ממלא מקום החלל הרי לא הי' אפשר להיות מציאות העולמות כמו שהם עכשיו, וא"כ הרי לא הי' הגילוי בעולמו', אמנם לאחר שנתהוו העולמות הנה כשממשיכים גילוי אוא"ס שלפני הצמצום הרי הגילוי הוא בעולמות, ועם היות דתחלת התהוותם לא הי' אפשר להיות כשהי' מאיר האור שלפני הצמצום, מ"מ הנה לאחר שנתהוו העולמות ע"י הצמצום הרי יכולים לקבל גם האור הזה, והוא ע"ד דאי' בע"ח⁷⁹ בענין גילוי הקו⁸⁰, דהקו הוא מהאוא"ס שלפני הצמצום, דזהו הלשון בע"ח|79 חזר והאיר לאחר הצמצום, א"כ הנה זה מה שחזר והאיר הוא אותו האור ממש שלפני הצמצום, וא"כ יוקשה לאיזה צורך הי' כללו' ענין הצמצום ואח"כ יומשך אור הקו, הרי הי' יכול אור זה של הקו להשאר, ומתרץ דאם הי' נשאר בתחלה הקו הרי לא הי' אפשר להתהוות הכלים, אמנם אחר שנתהוו הכלים הנה אז גם שמאיר אור הקו אינם מתבטלים, וכמו"כ הוא גם בכללו' האוא"ס שלפני הצמצום דלאחר שנתהוו העולמות ע"י הצמצום, הנה יכולים לקבל אור זה ג"כ. והמשל בזה הוא כמו בהשפעת השכל מהרב לתלמיד, הרי אם הרב הי' משפיע לתלמידו בתחלה עומק פנימיות חכמתו, הרי התלמיד לא הי' אפשר לקבל, והי' מתבטל ממציאותו לגמרי, והיינו שלא הי' מציאות מקבל, וצריך הרב להשפיע לתלמידו אור מצומצם שלפי ערכו של התלמיד, ואחרי שהתלמיד מקבל את האור המצומצם ונתפס ונקלט בשכלו, הנה אח"כ הרי התלמיד בא על עומק פנימיות שכל הרב, שזהו מה דקאים אדעתי' דרבי'⁸¹ וביכולתו לקבל בפנימיות, והקבלה בפנימיות הוא שמתחדש אצלו ענינים חדשים בהשכלות עמוקות, דזהו ג"כ מצד תיקון הכלי, דע"י שהתלמיד תופס השפעת הרב, והשפעת הרב נתפס בשכלו הנה בזה גופא הרי מתתקן ומזדכך הכלי מוחין של התלמיד, וכמו שאנו רואין במוחש דבהשפעת הרב לתלמיד הרי בריבוי השפעה נעשים חושי התלמיד באופן חושי הרב, אם בסוג ההשכלה, או הבנה או טזבסוג ההסבר, ולזאת הנה אור שכל עצמו שבתחלה לא הי' אפשר להתלמיד לקבלו והי' מתבטל לגמרי⁸², הנה אחרי שתחלה השפיע לו הרב שכל מצומצם מה שלפ"ע, הנה בזה התתקן כלי שכלו שיוכל לקבל השכל העמוק, ובקבלה פנימיות. ובדוגמא כזאת יובן דלאחר שנתהוו העולמות ומאיר בהם אור הקו, הנה הגם שהקו הוא קו המדה שמודד מדידת האורות והכלים, הנה בזה גופא נעשים כלים מקבלים, דידוע^* דהאו"פ מצחצח חצי הכלי מבפנים, והאו"מ מצחצח חצי הכלי מבחוץ, הנה לזאת יכולים העולמות לקבל אח"כ גם בחי' כללות האור שלמעלה מגילוי הקו. ונמצא הגם שהאור שממשיכים ע"י תומ"צ הוא אותו האור שהי' ממלא מקום החלל קודם הצמצום, אבל יש בזה התחדשות גדולה בב' ענינים, הענין הא' דתחלה לא הי' אפשר להיות מציאות העולמות, ועכשיו העולמות יכולים לקבלו, והענין הב' והוא העיקר מה שבא ע"י עבודת התחתונים, וההמשכה הוא ע"י התורה וכתי'⁸³ הוי' עוז לעמו יתן, ואין עוז אלא תורה⁸⁴, שהתורה היא הכלי להברכה העליונה, דבה ועל ידה נעשים ישראל כלים לקבל שפע רב, בשפע רוחני ושפע גשמי, ובה ועל ידה הוא המשכת אור העליון בעולם שלמעלה מהאור הקודם, וזהו התוס' אורות שנמשך ע"י התומ"צ שמאיר בחי' פנימיות ועצמות אוא"ס שלמעלה גם מהאור שהי' ממלא מקום החלל.

קיצור. יבאר דתכלי' הבריאה דעולמות וירידת הנשמה להיות יחוד סוכ"ע וממכ"ע שזהו"ע אמירת לשם יחוד קודם כל מצוה, ויבאר לשון עמה"מ דע"י תומ"צ ממשיכים העצמות שלפני הצמצום, והמשל בזה מרב ותלמיד שע"י השפעת הרב במדידה נעשה כלי לקבל, כמו"כ ע"י הקו נעשו הכלים מקבלים גם האור שלא הי' אפשר להתקבל בתחלה, וההתחדשות א) ההמשכה בעולמות ב) ע"י עבודה⁸⁵.

ענינים. י התהוות העולמות ע"י הצמצום. יא התהוות הכלים ע"י הקו. יב תו"מ ממשיכים העצמות שלפני הצמצום.

-------------------- * --------------------