להבין שרשן של כל הדברים הנ"ל

רו, אבעז"ה ליל אחרון של פסח

להבין שרשן של כל דברים הנ"ל¹, צ"ל תחלה מאמר הזהר פ' בשלח בשעתא דנהורא² דעתיקא נהיר ואתגלי' כו' וימא עילאה עביד נימוסי עילאין כו', ואחר זה מיד מזכיר ענין הלידה עד בהאי מלה לא תשאל³ כו' ע"ש. הנה ידוע דבשמע"צ הוא הקליטה⁴ ויולדת לז' יולדת למקוטעין⁵, והיינו לו' ועוד⁶, עד שבז' ש"פ זמן הלידה כו'. וצריך להבין תחלה ענין זווג זו"נ להוליד נשמות, הנה הדיבור למעלה באלקות אינו כדיבורינו שהרי לא תמצא ענין הדיבור שלנו כ"א בדיבורים שכבר ישנם בעולם, כמו שידבר האדם בדבר הלכה שכבר אותיות כתובים כו', או שידבר במילי דעלמא שכבר האותיות [ההם] ישנם במציאות כו'. אמנם בדיבור העליון בדבר ה' שמים נעשו⁷ הרי אותו הדיבור לא נתגלה עדיין מעולם בשום מציאות שאל"כ היו השמים במציאות דבר⁸ קודם שאמר יהי רקיע⁹ וזה אינו כידוע. ולטעם זה יובן ההפרש בין הנשמות להמלאכים בהיות שהמלאכים המה נמשכים מדבר ה'¹⁰ והבל פיו כידוע ע"כ יש בכחם לפעול פעולת עו"ע, משא"כ בנשמה שאינה משפעת מאין ליש כו'. מ"מ [יש] יתרון מעלה בנשמות להיות שאינה נמשכת מן הדיבור שהוא רק לבוש כידוע אלא היא נמשכת מבחי' עצמות המאציל, כמשל התהוות הולד מטיפה גשמיות שיוצאת מן המוח כו', וכל התהוות עו"ע אינו אלא מבחי' לבושי' לבד לכך הנשמה שהיא מבחי' עצמיות אינה משפעת כו'. והנה עיקר ההפרש בין הנשמות להמלאכי' שהנשמה נזרעה בבחי' אור זרו"ע לצדיק ח"י עלמין¹¹ בחי' יסוד ז"א דאצי' שכלול מחו"ב שבו, וגם מחכ' דאצי' שבו התלבשו' אא"ס¹² דוקא כידוע, אבל המלאכים אינם בבחי' זריע"ה כלל כ"א כמו [התגלות] האותיות מחו"ד כו'. וע"כ לא תמצא בחי' ביטול המציאות בנשמות כמו במלאכי'¹³ לא מיני' ולא מקצתי'¹⁴ אפי' בנשמות הגבוהות כמו נשמת¹⁵ אברהם ויצחק שהיו בחי' מרכבה¹⁵ כו', והטעם הוא כנ"ל שבהיותם א"ע¹⁶ (אור)¹⁷ זרוע הרי הם כמו העצמות והביטול לא יתכן אלא בדבר הנפרד דוקא, שהרי היד והרגל של אדם לא יתכן לומר עליהם שהם בטלים לגבי האדם מאחר שהם מעצמות האדם אבל [על] הכלי שביד יתכן לומר שהיא בטילה רו, בלהניע כרצונו כו'. וכן עיקר טעם ההפרש בין עבד לאדון ובן לאביו שימצא תכלית הביטול בעבד ולא בבן לאביו הוא מטעם זה להיות כי הבן הוא מעצמות האב וכל עצם לא יבוטל מפני עצמות כו', אבל העבד שהוא נפרד מהאדון שייך בו הביטול ממציאותו בהיות שכאשר יתבטל אז יבא לבחי' עצמו' האדון מה שלא הי' כן מתחילה משא"כ בבן שגם מתחלה הי' מן העצמות וד"ל. ובזה יובן ענין ביטול המציאות שבמלאכים בעלמא דאתכסי' הנק' נוני ימא¹⁸ כו', משא"כ בנשמות הגבוהות שאין זה מטעם שהנשמות הן מבחי' ארץ כו' שהרי הנשמות גבוהות מאד נעלה מן המלאכים כידוע. אך הטעם הוא מפני שהנשמות הם מבחי' זריע"ה שהיו בבחי' [oldpage_רצז] עצמיות ע"כ לא הי'¹⁹ בהם הביטול במציאות כמו במלאכים כו'. אמנם צ"ל בזה דהנה גם הנשמות כשהיו בבחי' עיבור במעי הנוק' דז"א כו' היו בתכלית הביטול במציאות כמו נוני ימא ממש, שהרי עובר ירך אמו²⁰ הוא²¹ ואוכל ממה שאמו אוכלת²² וראשו בין ברכיו²³ בבחי' ביטול מציאותו שהוא כמו ההשתחוו"א' באדם הנפרד שמרכין ראשו למטה מרגליו של האדם²⁴, כן משתחווה הולד ראשו בין ברכיו, פי' אין לו חיים מצד עצמו כלום, והרי הוא כא' מאברי' וגם ראשו מקבל ממה שאמו אוכלת כמו שמקבלים רגליו כו'. וכמו שבנוני ימא הים מובלע בהם מכל צד כנ"ל, כן חיות הולד מתאחד בתכלית האחדות עם החיות של אמו עד שאינו דבר בפ"ע כלל, שהרי לא יוכל לסתור דברי אמו בעודינה בבטנה כו', וגם הבטן מכסה עליו מכל צדדיו עד שאינו נראה ליש ודבר בפ"ע כלל כו', וכמו שהדגים מובלעים בים והים מכסה עליהם כו', וא"כ גם בחי' עיבור יקרא בשם עלמא דאתכסיא [כמו הים], ולמה יהי' הפרש בין נשמות למלאכים. אך הענין הוא דעיקר ההפרש הוא מטעם הלידה כמשי"ת בעזר"ה.

אמנם ²⁵ צריך להקדים שגם בעיבור יש דבר נוסף בנשמות, משא"כ במלאכים והוא ענין לבושי הנשמות שהוא בחי' צלם, אך בצלם יתהלך איש²⁶, דהנה בשעת יצירת הנפש בחיבור הגוף עמה נוצרה בחי' צלם הנפש והוא למעלה מהנפש אפי' מבחי' חי' יחידה שבה. והענין הוא בהיות כי שהנפש והגוף המה ב' הפכים ממש ושיחי' הגוף מחיי הנפש הרוחניות נמשך לזה כח רו, גרוחני בפ"ע שהוא המחבר את הנפש בתוך הגוף²⁷ שיתקיים בו להחיותם²⁷ כו', ואם לא כח רוחני זה המחברם הי' הסתלקות הנפש מן הגוף מיד כו', ומאחר שכח רוחני זה ביכולתו להכריח את הנפש שתצא חוץ לגדרה וטבעה לחיות בחיי בשר הגוף הגשמי כו' מוכרח שיהי' כחו רב ועצום הרבה מכח הנפש עד שתמשול בו. וזהו אשר בצלם זה יתהלך אי"ש הוא הנר"ן ח"י כו', ופי' יתהלך הוא הילוך דרכי החיות הנפש בכלי הגוף בכל פרטי האופנים, אפי' להיות לו רצון כך ולא כך שהוא מבחי' יחידה כידוע, הכל הוא ע"פ הצל"ם המכריחו לכך, דהיינו להיות חיבור היחידה בגוף ברצון כך ולא כך כו' וד"ל. והנה צלמים אלו באים בגילוי באדם לאחר שנולד מעט מעט²⁸ כנז' בע"ח עד שבימי הזקנה מתיישבת על בוריו. וזהו ענין מארז"ל דעת"[ן] מתיישבת עליהם שנאמר על הזקנים²⁹ וענוים³⁰ הוא שהדעת נתחבר היטב עם מזג טבעיות הגוף ואינם מנגדים כ"כ כמו ברתיחת הילדים כו', והוא מפני גילוי כח המחברם ביותר והוא הצלם כנ"ל וד"ל. ואמנם מתגשמים [הצלמים] עד שנראים ומתגלים בבחי' לבושי' לבד, כלשון הר"מ האי דיוקנא דקיימא עלי' דב"נ³¹ כו', וכל נשמה הוה קיימא בדיוקנה"א קמי' מלכא קדישא³², שהוא בזריעה או"ר לצדיק כו' עד דלא אצטיירא במעי הנוק' דז"א כו'. והנה זה הכח המחבר הוא הגורם לאדם להיות יש ודבר כאילו אינו מצטרך לשום מקור כו', וכענין על כרחך אתה חי³³ כו' וד"ל. אך הנה כמו"כ בבחי' אצי' הנשמות בבטן מל' דאצי' נוצרו בחי' צלמי' עמה והם מחיצוני' ע"י שבבינה, והוא ענין התורה והמצות שמלבישים ומסתירים העונג אלקי שבחכ' הגנוזה בחי' ח"ס כו' וד"ל, [עד אשר אפי' תחפוץ הנשמה אלקית לאחר שנולדה לצאת מנרתיק הגוף תתעכב בגוף ע"י³⁴ מעשה המצות כנ"ל וד"ל].

והנה צל"ה³⁵ עתה ההפרש בין עיבור ללידה, כי הנה אנו רואים כאשר יוולד הולד ויוצא לאויר העולם מיד יהי' בחי' נפרד לעצמו בהיפוך מכמו שהי' בבטן אמו, שהרי יוכל לסתור דברי אמו ולעשות נגד רצונה והעיקר הוא מפני כי איננ[ו] נצרך אליה כלל לקבל עוד שפע ממנה כלל וכלל, בהיות שכאשר הי' בבטן הי' חיותו ממאכל שכבר אכלתו אמו ונעשה דם וחיות אז קיבל הולד דרך טבורו הפתוח לתוך מעיו ולא קבלו דרך פיו כו'. נמצא יש כאן ב' דברים א' שאינו מקבל חיות המאכל עצמו וגם עוד זאת שמקבל דרך טבורו דהיינו שלא בדרך טעימה בפה כו', ואמנם לאחר שנולד יתוספו בו ב' דברים הנ"ל שמקבל חיות המאכל עצמו וגם הנה אוכלו בפה ולועסו בחיך ושינים שאז הוא מרגיש טעם רוחני שבמאכל כו', ונמצא רו, דשעיקר היתרון הוא רק שמקבל טעם המאכל, וכענין אין התינוק יודע לקרות או"א עד שיטעום טע"ם דגן³⁶ כו', ומה שהוא טועם טעמי"ם שבמאכלים הוא הגורם עיקר סיבת הפירוד [שלו מאמו] שאי[ננו] מצטרך אליה כלל והוא נעשה ברי' בפ"ע לגמרי כו'. אך י"ל הטעם למה יגרום זה סיבת הפירוד וכי המאכלים בעצם חשובים מהמאכל שכבר אכלתו אמו כו', הענין הוא דידוע שהמאכלים נפלו בשבה"כ³⁷ ובהטעם נרגש בהם יש בו מבחי' טע"ם העליו"ן הוא העונג האלקי הנרגש בחיצוני' בינה [ש]הוא בחי' חיצוניות ע"י כו' וכמ"ש במ"א בארוכה [וע"כ כח טעם [ה]מאכל"י' עצום ורב] עד שהם גורמים הגבהת והתנשאות הולד להיות יש ודבר בפ"ע לגמר"י עד שיוכל לומר לי יאורי³⁸ כו', מפני ששרש הטעמי"ם ותענוגי עוה"ז קודם שנפלו בשבירה הוא מבחי' עתיקא סתימאה³⁹ כו' שלימותא דכולא⁴⁰ בחי' היש האמיתי כו' וד"ל.

ועד"ז יובן ברוחניות הנשמות בהולדם מבטן המל' דאצי' שעיקר ההפרש בין עיבור ללידה הוא ענין טעמי תו' ומצות הנגלית שבהן תתענג הנפש אלקי' לאחר שנולדה והוא הגורם להיות יש ודבר בגופה כנ"ל, מפני שהטעמים המוסתרים בתורה הנגלית הוא מבחי' חיצוניות ע"י כנ"ל ובהיותו בבטן מל' דאצי' בבחי' ביטול במציאות הי' אוכל ממה שאמו אוכלת ודרך טבורו פי' שלא טעם טעם העונג האלקי שבחכמת התורה בעצמותה כו' כ"א ממה שכבר אכלתו אמו הוא בחי' בינה שבמל', שכבר נתהפך בה ההלכה להשיג אלקות ולא לעצמות ומהות התורה כו', ואמנם בהולדו שאע"פ שנתלבשה ההלכה בלבושי' גשמי' ביותר, כמו פשוטי ההלכות, עכ"ז הרי עדיין הם מהות חכמתו ית', והטעם שבהם מבחי' הטע"ם והעונג האלקי [ה]עצמ[י] רק שנתלבש בריבוי הלבושים כו', וה"ז כמשל המאכלי"ם ממש וד"ל. וגם עוד זאת שמברר ההלכה בבחי' חי"ך ושיניי"ם כו', פי' בשכל והשגת הנשמה כו' וד"ל. ונמצא מובן מכל הנ"ל שגם בבחי' עיבור יש הפרש בין נשמות למלאכים מצד הלבושים והצלמים ואע"פ שלא יש בהם כ"א ממה שאמו אוכלת כו', עכ"ז גדלה וגבהה מעלתו הרבה בזה [oldpage_חצר] על המלאכים שלא ניתנה תורה להם כלל כו'. ואמנם עיקר ההפרש הוא מצד הלידה דלאחר שנולדו מקבלים שפעם מחיצוני' ע"י, ע"כ הרי הם יש ודבר בפ"ע כנ"ל, משא"כ במלאכים. ומעלת המלאכים בבחי' הביטול גם בנשמות כשהיו בבחי' עיבור כנ"ל, וכנז' בדברי האריז"ל ענין ג' מיני עיבור של ז"ח וט"ח ויב"ח⁴¹ שאותן הנשמות שנשתהו י"ב חדש נתקשרו בקשר אמיץ ביותר בבטן רז, אהמל' המה רחוקי' יותר מן הנפילה ברע מפני שנתגבר בהן בחי' הביטול העצמי ע"י רוב שהיית"ם כו' כענין נוני ימא כו' אשר מטעם זה נק' הנשמות הגבוהות בשם נוני ימא⁴² כמו נשמת רב המנונא סבא⁴³ וכן במשה [רבינו] ע"ה כתיב כי מן המים משיתיהו⁴⁴ וכמ"ש במ"א וד"ל. ועיבור דט"ח⁴⁵ שלא נתקשרו כ"כ בקשר אמיץ אין בהם בחי' הביטול כ"כ אע"פ שיכול להיות גבוהים במדריגות השגת החכמה מן הנשמות דעיבור י"ב חדש כו', אבל בענין הביטול הם נמוכים מהם וכמו אליהו שנהפך גופו למלאך⁴⁵ מה שלא הי' ביכולת כן להאבות⁴⁶ כו' עד שעיבור י"ב חדש⁴⁷ הם הנפילים אשר היו בארץ⁴⁸ כו' כמ"ש במ"א וד"ל.

ועתה יובן ענין סמיכות מאמר הלידה למאמר הנ"ל דנהיר"ו דעתיקא אתגלי' כו', בהיות דמצד הלידה הוא עיקר ההגבהה והתנשאות הנשמה על המלאך ודוקא במה שהוא יש ודבר כנ"ל. אמנם י"ל דהא אין התינוק אוכל [ו]ט[ו]עם עד לאחר הלידה הרבה ואז שייך לומר שיהי' עי"ז יש ודבר, אבל באותו הרגע שנולד [ש]עדיין לא אכל וטעם כלום למה מיד בהוולדו הוא יש ודבר בפ"ע כו'. אך הענין הוא דבאמת יש הפרש גדול בין [כ]שהוא כבר יש ודבר ע"י המאכלים שאכל כו' ובין הכח הרוחני אשר עושה אות[ו] באופן זה שיוכל להיות יש ודבר כנ"ל ביש הנפרד שאותו כח השופע שיהי' יש הוא מהארת היש האמיתי כו'. וזהו ענין ההפרש בין בשעת הלידה לאח"כ, דבשעת הלידה מאיר בו פנימי' העונ"ג שהרי במאכלי"ם הוא בהתלבשות והסת"ר כו' ובשעת הלידה הוא ענין אותו העונג כמו שהי' קודם שנפל בשביר"ה שהוא פנימי' הארת היש האמיתי, ולע"ל תהי' אותה ההארה בגילוי גמור דהיינו שלא יסתירו המסכים והלבושי' של תענוגי עוה"ז כלל וכלל כו'. ואמנם בשעת הליכתם בים היתה אותה ההאר"ה פנימ"י' דע"י בעלמא דאתכסי' כנ"ל אך לא בי"ם לבד כ"א בהפיכת הים ליבשה כו', והיינו כדוגמת שע"ת הליד"ה ממש שאז הוא הכח להיות יש ודבר בלתי טעם המאכלים שהוא רק חיצוניות הארה זו וד"ל. וזהו דנהי"ר נהיר"ו דע"י דוקא פי' פנימי' עונג העליון המוסתר בתומ"צ שהן לבושי רז, בהנשמות כנ"ל נתגלה אז אך לא בגילוי גמור כו'⁴⁹ בבחי' יבשה לבד כמו שיהי' לע"ל כו' לכך סמך לזה ענין הלידה וד"ל.

ובכל הנ"ל יובן יוצר אור ובורא חשך⁴⁹, שהבריא"ה הוא עלמא דאתכסייא נק' חשך ע"ש הביטול המופלג כו', ויצ"י' הוא הליד"ה נק' אור אשר הארת פנימי' ע"י כנ"ל, והיינו המאי"ר לאר"ץ⁵⁰ דוקא וד"ל, וזהו בוקע חלוני רקיע⁵¹ מוציא חמה ממקומה ומאיר לעולם כו', פי' כמו שנתבאר למעלה בענין עיבור ולידה בנשמות כמו"כ ענין עיבור ולידה בז"א דאצי' במעי אימא כו'. והיינו בוקע חלוני רקיע שנבקע יסוד אימא בהולדת ז"א הנק' חמה⁵² כידוע, ולכך הוא מאיר לעולם כו', כי בהיות[ו] בבחי' עיבור נק' חושך ולא אור כנ"ל כי עיקר האור ביצי' כנ"ל. ובדרך כללות הפרצופים נק' ז"א דאצי' אדם דעשי', ופרצופי א"א וע"י אדם דיצי' וא"ק אדם דבריאה⁵³ כו'. ועיקר ענין הארת [האור] העליון ביצי' הוא בבחי' א"א דכתיב יאר פניו⁵⁴ כו' וכשנולד אדם העליון ונפרד מאמו כו' יש בו הארת א"א וע"י כנ"ל. וגם בכל הנ"ל יובן למה אין קרבן בשביעי של פסח⁵⁵ כו' דהקרבן עולת ראי' הוא כשם שבא לראות⁵⁶ כך כו' וד"ל.