והי' אמונת עתיך
תקנחוהי' אמונת עתיך
הנחה נאמר יום ב' דשבועות ש' אמר"ת
והי' אמונת עתיך1 חוסן ישועות חכמה ודעת2 כו', הנה נת"ל3 ענין אמונת עתיך שהוא זרעים מועד, חוסן זה סדר נשים4. והענין הוא דהנה ידוע שיש עולם שנה נפש5, והנה זרעים הוא המשכה בעולם, כי הזריעה היא בארץ דוקא, והזריעה צריכה לגשמי' וכמ"ש כאשר יורד הגשם והשלג מן השמים והרוה7 את הארץ והולידה והצמיחה6, ושמים וארץ הוא כללות עולם, נמצא שענין סדר זרעים הוא המשכה בעולם, ומועד הוא המשכה בבחי' שנה, כי מועדים הוא בזמן דוקא, שיש זמן ועת מיוחד לכל מועד ומועד, פסח הוא בזמן קציר שעורים8 ושבועות הוא קציר חיטים9 וסוכות הוא זמן חג האסיף, חוסן זה סדר נשים ונשים הוא המשכה בבחי' נפש שהוא המשכה בבחי' פנימי' שנפש הוא סדר נשים שהו"ע יחוד וזווג שהוא המשכה פנימי', וזהו שסדר נשי' הוא כנגד מדת התפארת10 שהוא בחי' יעקב11 שהוא בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה12 וכמ"ש ולמקצה השמים דלעילא עד קצה השמים13 דלתתא, קצה השמים דלעילא הוא בחי' סוכ"ע וקצה השמים דלתתא הוא בחי' ממכ"ע14, ויעקב הוא המבריח מן הקצה אל הקצה שהוא הממשיך מבחי' סוכ"ע בממכ"ע. וזהו דכתי' אלה תולדות יעקב יוסף15, דלכאורה אינו מובן שהרי תקנטליעקב הי' י"ב שבטים ולמה אמר רק אלה תולדות יעקב יוסף בלבד ומפני מה לא נאמר אלה תולדות יעקב ראובן שהוא הי' הבכור16. אך הענין דהנה יוסף הוא ע"ש תוס' אורות דכתי' בן פורת יוסף17 ופי' ת"א ברי דיסגי יוסף, שיוסף הוא בחי' תוס' אורות, וע"כ נק' כל השבטים ע"ש יוסף כמ"ש נוהג כצאן יוסף18, וע"י בחי' תוס' אורות עי"ז הוא נמשך למטה, וע"כ נא' אלה תולדות יעקב יוסף דוקא שגילוי מבריח התיכון דיעקב למטה הוא ע"י יוסף דוקא. וזהו ענין שנשים הוא בחי' הולדה שנמשך בבחי' תוס' וריבוי כו'. וזהו פי' חוסן שהוא לשון חוזק19, כי נשים הוא המשכה מבחי' בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, וכמו בגשמיות שהבריח התיכון הי' מחזיק את קרשים באמצע יותר מן למעלה ולמטה וכך למעלה המשכת בריח התיכון הוא המשכה חזקה דהיינו המשכה מעצמיות אוא"ס.
ועוי"ל חוסן הוא בחי' ירושה20 כמ"ש בזוהר דירית אחסנתי' דאו"א21, וזהו מי כמוך חסין י"ה22. והענין הוא דהנה לפעמי' כתי' אין השם שלם23, דהיינו שאין מאיר בחי' י"ה בו"ה24, ולמטה בנפש האדם היינו שאין מאיר בחי' מוחין במדות, אף שהוא משיג אלקות בהשגת השכל מ"מ אינו נוגע כלל לפנימיותו, היינו לפי שאינו מאיר בהשגה25 שמשיג במוחו ללב, וזהו אין השם שלם, אך חסין י"ה שיהי' הבן שהוא בחי' מדות בחי' ו"ה יהי' ירית בחי' י"ה, שיהי' מאיר גילוי עצם בחי' י"ה בו"ה, ועז"נ חסין י"ה דירית מאו"א.
ישועות זה סדר נזיקין26, דהנה אזלעו"ז עשה אלקים27 רע לעומת טוב, וכמו שיש בקדושה דכתי' ועל הכסא דמות כמראה אדם28 עליו שיש ציור אדם חו"ב ז"א ומל', כן יש בלעו"ז ארבעה אבות נזיקין29 והו"ע עון ומשחית אף וחימה30. ועז"נ והוא רחום יכפר עון31 כנגד קליפת עון, ולא ישחית כנגד משחית, והרבה להשיב תקסאפו כנגד אף, ולא יעיר כל חמתו כנגד חימה. והיינו שבוהוא רחום יש י"ג תיבין כנגד י"ג מדה"ר32, שממשיכים י"ג מדה"ר כדי להציל33 מד' קליפות אלו. וזהו"ע ישועות זה סדר נזיקין, דהנה ענין סדר נזיקין הו"ע דין ומשפט שיש בין אדם לחבירו, והנה בדין ומשפט שיש בין אדם לחבירו צריך שלשה דיינים ויש ג"כ איזה דינים שצריכים כ"ג וע"א34 אך שלשה הוא אפי' בדיני ממונות לבד.
והנה לכאורה אינו מובן שהרי באיסור והיתר יחיד יכול להורות אפי' נדה שהוא איסור כרת35, וכן איסור חמץ שחמץ בפסח הוא איסור כרת36 ובמשהו37 מ"מ יכול אפי' יחיד להורות ובדיני ממונות דוקא שלשה. והנה שלשה יש להם כח הרבה יותר מאחד כמו בבהמ"ז בשלשה אומר נברך38, אבל א' יהי' מי שיהי' אפי' כמרע"ה אינו יכול לומר נברך, כידוע שיש ג' בחי' מקור מעיין בריכה39, וכדי להמשיך ממקור ע"י מעיין בבריכה זהו ע"י שלשה דוקא ע"כ בשלשה אומר נברך אבל א' אומר רק ברוך שהוא המשכה מצומצמת אבל בריכה עליונה ממקור אינו יכול להמשיך, וא"כ כיון שיש לשלשה זה הכח למה צריך לדיני ממונות שלשה דוקא. אך הענין הוא בכדי להציל עשוק מיד עושקו צריך שלשה דוקא, כי עת אשר שלט אדם באדם40 לרע לו, מה שמקבל אדם בליעל41 מאדם דקדושה זהו לרע לו, אך בכדי להציל אדם דקדושה מאדם בליעל הניצוצות שנבלע בהם זהו ע"י שלשה דוקא, כן ענין דיני ממונות היינו בין אדם לחבירו ע"כ כדי להציל מאדם לחבירו היינו ע"י שלשה דווקא, כי שלשה ממשיכים מבחי' כי לא אדם42 שלמעלה מבחי' אדם שאין שם לעו"ז כלל. וזהו מ"ש הושיעה ימינך וענני43 שצריך להמשיך בחי' ישועה בימין, כי לעומת ימין יש שמאל ע"כ צריך להמשיך ישועה בימין מבחי' שלמעלה מב' הבחי'. ובנפש האדם זהו מ"ש כי יעמוד לימין אביון44 להושיע משופטי נפשו, שיש ב' שופטים וכמארז"ל בינונים זה וזה שופטן45, לב חכם לימינו46 ולב כסיל לשמאלו, תקסאולזה צריך להושיע להימין, וזהו כי יעמוד לימין אביון להושיע כו'. וזהו"ע ישועות זה סדר נזיקין, שכדי להציל את העשוק מיד עושקו ולעשות דין בין אדם לחבירו זהו ע"י ישועות שנמשך מלמעלה שהוא ע"י שלשה שיש להם כח זה להמשיך את בחי' הישועות הנ"ל.
ובזה יובן משארז"ל בשני דרב יהודא כולהו תנויי בנזיקין הוה47, דלכאורה אינו מובן שהרי רב יהודה הי' אדם גדול מאד שהרי הי' מצלי מתלתין יומין לתלתין יומין48 כי הי' תורתן אומנתן49, עכ"ז כל תנויי לא הוה אלא בנזיקין. אך לפי הנ"ל יובן זה לפי שעיקר למודם הי' כדי להציל מיד ארבעה אבות נזיקין. וזהו ישועות הוא נזיקין כדי להציל מיד ארבעה אבות נזיקין צריך להמשיך מבחי' ישועות הושיעה ימינך וענני. וזהו חוסן ישועות, כמו אמונת עתיך שאמונת שייך לעתיך, שאמונת הוא הזריעה ועתיך הוא הצמיחה, כך חוסן ישועות שע"י חוסן שהוא סדר נשים שהוא המשכה פנימי' עי"ז נמשך שיהי' הושיעה בבחי' חוסן בבחי' חוזק. וזהו מ"ש שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא50, שע"י משפט וצדקה נמשך בחי' ישועה כו'. וע"כ ישועות הוא נזיקין כו'.
חכמה הוא סדר קדשים ודעת סדר טהרות51, והנה לכאורה אינו מובן שהרי הדעת הוא למעלה מהחכמה כמו שפרש"י דעת עדיף מחכמה52, וקדשים הוא למעלה מטהרות שהרי טהרות מביאה לידי קדושה53, וא"כ למה חכמה הוא קדשים ודעת הוא טהרות, הי' צ"ל להיפך חכמה טהרות ודעת שהוא עדיף, קדשים. אך הענין הוא הנה התנא מתחיל מאימתי קורין את שמע בערבית54, ופריך בגמ' למה אין מתחילין מאימתי קורין את שמע בשחרית ומשני55 כברייתו ש"ע ברישא חשוכא והדר נהורא56, והנה אנו רואים שענין קדשים הוא חלוק מברייתו ש"ע, שברייתו ש"ע ברישא חשוכא שהיום הולך אחר הלילה57, וכן שבת ומועדים מתחיל מלילה שהיום הולך אחר הלילה, ובקדשים הוא להיפך שהלילה הולך אחר היום58, שהרי תקסבקדשים שנאכלים ליום ולילה א' היינו הלילה אחר היום59, וכן הקטר חלבים ואברים60 מצותן עד שיעלה עמוד השחר שהלילה הולך אחר היום.
ולהבין זאת מפני מה בקדשים הוא להיפך, והענין הוא דהנה ארז"ל מ"ט עזי מסגין ברישא והדר אמרי61 ומשני כברייתו ש"ע ברישא חשוכא והדר נהורא, והיינו כי עיזי הוא בחי' רשעים62 עזי פנים שבדור, ואמרי הוא בחי' צדיקים63 ע"ש את ה' אמרת היום64, ומ"ט עיזי מסגי ברישא ומשני כברייתו ש"ע, והיינו לפי שטבע הבריאה הוא שמתחלה הוא חשך ואח"כ התגלות האור, כי קליפה קדמה לפרי65, וכן קש ותבן נגדלים מקודם ואח"כ התבואה66 והחיטה אינו נראה כלל, אך אח"כ כשנגמר התבואה זורקין את הקש לחוץ ונוטלין את התבואה כי העיקר הוא התבואה רק שא"א לצמוח כ"א שמתחלה יהי' נגדל הקש, וכן באילנות בתחלה נגדל האילן עם הענפים ואח"כ הפרי, וכן שלי' קדם לולד67, וכן ביחזקאל נא' והנה רוח סערה וענן גדול ואש מתלקחת ונוגה לו סביב ומתוכה כעין החשמל68, שמתחלה ראה את הקליפות הסובבים את המרכבה ואח"כ ראה את המרכבה, והיינו כי טבע הבריאה שהקליפה קדמה לפרי ע"כ לילה קדם ליום שערב קודם לבקר69, אך כ"ז הוא בבחי' ברה"ע, אך בקדשים הוא להיפך שהלילה הולך אחר היום, והיינו לפי שארז"ל וההוד זה בהמ"ק70, והנה בהוד יש שני פי'71 הא' לשון הודאה והב' הוא מלשון הודו על ארץ ושמים72 שהוא בחי' הודו וזיוו, וכן כתי' כסא שמים הודו73, ובאמת שני הפי' הם א' שע"י הודאה וביטול עי"ז נמשך בחי' הוד וזיו שהוא בחי' התגלות האור, והיינו שבבהמ"ק הי' מאיר גילוי אלקות בחי' הוד וזיו וע"כ שם הי' הלילה הולך אחר היום לפי שהי' הלילה בטל להיום לפי שהי' מאיר גילוי אלקות, וזהו חכמה זה סדר קדשים כי חכמה הוא בחי' התגלות וכמ"ש חכמת אדם תאיר פניו74, יאר ה' פניו אליך75, שהוא בחי' הארת הפנים שמאיר בבחי' גילוי כו'.
תקסגועוי"ל מה שקליפה קדם לפרי היינו קדם במעלה ומדריגה, כמו תהו קדם לתיקון, שתהו קדם לתיקון לא שקדם בזמן אלא שקדם במעלה76 ומדרגה ואח"כ נעשה שבה"כ ותיקון הוא מתקן הניצוצות, כך קליפה ששרשה בתהו היא קדמה לפרי ע"כ לילה קדם ליום, אבל בקדשים מפני עוצם הגילוי שהי' בבהמ"ק ששם הי' הקרבת הקרבנות הלילה הולך אחר היום.
ודעת זה סדר טהרות, דהנה בבהמ"ק אף שהי' שם גילוי אלקות זהו הי' רק בבהמ"ק לבד אבל העולם לא נזדכך עדיין והי' העולם רע ממש, אך לע"ל כתי' ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ77, שלא יהי' בחי' רע כלל לפי שהעולם יזדכך, וזהו"ע טהרות שיטהר העולם לגמרי ולא יהי' בחי' רע כלל. וזהו שטהרות הוא למעלה מקדשים, כי קדשים הוא רק בחי' חכמה והנה חכמה הוא בחי' מברר בין טוב לרע וכמ"ש בחכמה אתברירו78, אך החכמה הוא רק מברר דהיינו שהוא מפריד בין טוב לרע אבל הרע נשאר בתקפו, וזהו כמו שהי' בבהמ"ק שבבהמ"ק הי' מאיר גילוי אלקות ובעולם הי' בחי' רע גמור, משא"כ טהרות הו"ע טהרה לגמרי שלא הי'79 בחי' רע כלל, כי בבהמ"ק הי' רק בחי' אתכפי' אבל לע"ל יהי' אתהפכא לגמרי, כן הו"ע טהרות שלא יהי' רע כלל.
ועוי"ל שענין טהרות הוא כמ"ש ביוכ"פ לפני ה' תטהרו80, דהנה יוכ"פ נק' שבת שבתון81, והיינו כמו שיומין דחול לגבי שבת אינו בערך שזה חול וזה קדש כך אין ערוך שבת ליוהכ"פ שיוהכ"פ נק' קדש הקדשים, וע"כ ביוכ"פ הי' כה"ג נכנס לפני ולפנים שהוא קדש הקדשים, וע"כ כתי' ביוכ"פ לפני ה' תטהרו שהוא מטהר לגמרי כמו למשל מי שטובל במקוה שהוא נעשה טהור כך יוכ"פ ע"י תשובה הוא נטהר לגמרי שזדונות נעשה לו כזכיות82, ובזה הוא למעלה מבהמ"ק, שבבהמ"ק הי' מקריבים קרבנות לא הי' מכפר רק על שוגג83 אבל על המזיד לא הי' מכפר84 אך יוכ"פ מכפר גם על המזיד. וזהו מ"ש שטהרות הוא דעת, כי דעת הוא בחי' ומדרגת דלע"ל וכמ"ש ומלאה הארץ דעה85 את ה', וכתי' לא ילמדו איש את רעהו כי כולם ידעו אותי86, וטהרות קאי ג"כ על בחי' דלע"ל וע"כ דעת מוקי הגמרא שהוא טהרות תקסדשלמעלה מקדשי' כו', כי בבחי' זה בענין באתהפכא מחשוכא לנהורא זה שייך בטהרות דוקא ולא בקדשים ע"כ דעת זה סדר טהרות, ואעפ"כ יראת ה' היא אוצרו87 אין אי לא לא88.
דהנה אהבה נק' דכר89 וכמ"ש כי זכר חסדו90 משא"כ יראה היא בחי' נוק'91 וכמ"ש אשה יראת ה' היא תתהלל92 שהיא בחי' כלי, והיינו שיראה היא בחי' כלי שיחזיק. והנה אנו רואים שעיקר הוא הכלי שאם אין כלי אין כלום וכמו שמצינו באלישע שאמר93 אין עוד כלי ויעמוד השמן94, שעיקר הוא הכלי, וכן סיבת השבירה שהי' בתהו היינו מצד מיעוט כלים95 ע"כ נעשה שבירת הכלים, וכן אנו רואים שעיקר כח הצומח מלובש בארץ דוקא וכשזורעים בארץ אזי מצמיח לפי שהארץ הוא כלי להצמיח, וכן בנמשל שהמצות נק' בשם זריעה96 שצריך ג"כ שיהי' ג"כ97 בחי' כלי לזה שעי"ז יצמיח, דהיינו שישראל דווקא יקיים את המצות לפי שישראל הוא בחי' כלי משא"כ אינו ישראל אף שיקיים מצות ויניח תפילין לא יצמיח כלל ולא ימשיך עי"ז כלום לפי שאינו כלי לזה כלל, אבל ישראל כאשר עושה מצוה אפשר להיות שיהי' צמיחה בחי' כי חפץ חסד הוא97, בחי' חסד כמו שהוא עומד בחפץ, שיצמח בחי' אור שנברא ביום ראשון98 כו'. וכך יראה דווקא הוא בחי' כלי, וע"כ העיקר הוא היראה ואם לא יראה אינו כלום לפי שאין לו כלי כלל כו', וזהו"ע המשל של המדרש99 לא' שהי' לו אלף מדות שמן ואלף מדות יין ואלף מדות סולת והיינו חב"ד, כי שמן הוא חכמה100 ויין הוא בחי' בינה101 ודעת הוא סולת102 וכמארז"ל אין התינוק יודע לקרות אבא103 עד שיטעום טעם דגן, שדגן וסולת הוא ד"א וע"י הדגן מגיע תקסהלבחי' דעת א"כ סולת הו"ע דעת, ואעפ"כ אי אית לי' אוצר היינו היראה שנק' אוצר וכמ"ש יראת ה' היא אוצרו, אוצר של יי"ש104, אי אית לי' אוצר אין אי לא לא, שהעיקר היא היראה שהיא הכלי כו', שאל יתפאר האדם שיש לו אמונת עתיך חוסן ישועות, כי עיקר היא היראה, יראת ה' היא אוצרו, אי איכא יראת ה' אין אי לא לא כו'. ובד"כ הוא שבע ביום הללתיך105 שהוא בחי' שבעה בחי' אלו מה שחשיב כאן, שס"מ106 עם היראה כנגד הז"מ לך ה' הגדולה107, וזהו"ע יחוד ו"ה ו' הוא בחי' שס"מ והוא המשכה גבוה בחי' יחיד חי העולמי' מלך108, חי העולמים הוא בחי' ו', ג"פ ו' הוא מספר חי, כי וא"ו הוא המשכת הקו109 שהוא בחי' אות אמת, כי אות אמת דא אות וא"ו110 שהוא מחבר מבחי' יחיד למלך, והמשכה צריך שיהי' נמשך בה' שהוא בחי' מלך111 בחי' יראה112 דוקא, כי היראה היא הכלי שיומשך בה המשכות וזהו שבע כו'.
הערות
עמוד תקנח
- 1. והי' אמונת עתיך : הנחה מחלק ב של מאמר ד"ה וחג הקציר בכורי מעשיך (שנדפס לעיל בחלק המאמרים) מפיסקא המתחלת חסן זה סדר נשים על יד הערה 82.
- 2. והי' אמונת עתיך . . חכמה ודעת : ישעי' לג, ו [ושם: חכמת — ראה לעיל הנחה ד"ה וחג הקציר בכורי מעשיך ובהערה 8].
- 3. נת"ל : בהנחה שלפנ"ז — ד"ה וחג הקציר בכורי מעשיך.
- 4. אמונת עתיך . . זרעים מועד חוסן . . נשים : שבת לא, א.
- 5. עולם שנה נפש : ראה ס"י פ"ג, מ"ג ואילך. מאמרי אדה"א בראשית ע' נו ואילך. וש"נ. תו"ח וארא ח"א נג, ב ובהערה 13. סה"מ תרל"ח ע' מג. וש"נ.
- 7. והרוה : ישעי' שם [ושם: כי אם הרוה — ראה לעיל (בחלק המאמרים) בהמאמר כאן על יד הערה 86. לקו"ת האזינו עד, ב. מאמרי אדה"ז תקס"ז ע' רפד. מאמרי אדה"א הנחות תקע"ז ע' רכ. וש"נ. תו"ח וארא פב, סע"א. אוה"ת בשלח ע' תקנה. תר"ם ח"ב ע' תשפ].
- 6. כאשר ירד הגשם . . והצמיחה : ישעי' נה, י [בדילוג].
- 8. פסח הוא בזמן קציר שעורים : ראה מנחות סח, ב. אבן עזרא משפטים כג, טז. לקו"ש משפטים כרך לו ע' 109 ואילך.
- 9. ושבועות הוא קציר חיטים : תשא לד, כב.
- 10. שסדר נשי' . . התפארת : ראה ת"ז בהקדמה ה, א. לעיל (בחלק המאמרים) בהמאמר כאן ובהערה 87.
- 11. התפארת שהוא בחי' יעקב : ראה זהר סתרי תורה ויצא קנז, ב. ח"ג (תוספות) שב, א. פרדס שער הכנויים שכ"ב, פ"ד.
- 12. יעקב שהוא בריח . . אל הקצה : ע"ד תרומה כו, כח. ראה זהר בשלח נא, ב. תרומה קעה, ב. לקו"ת שה"ש יג, סע"א ואילך. מאמרי אדה"א שמות ח"א ע' יט. וש"נ. סה"מ תרכ"ט ע' קיז. וש"נ. תרנ"ג ע' רנח ואילך.
- 13. ולמקצה השמים . . עד קצה השמים : ואתחנן ד, לב [ושם: ועד]. ראה זהר ויקהל ריא, א. אוה"ת ויחי ע' שצה. ואתחנן ע' קסו.
- 14. סוכ"ע . . ממכ"ע : זהר רע"מ פינחס רכה, א.
- 15. אלה תולדות יעקב יוסף : וישב לז, ב. ראה ב"ר פפ"ד, ו. אוה"ת וישב כרך ה ע' תתק ואילך. סה"מ תרכ"ט ע' שפו. תרכ"ז ע' ריט. וש"נ. לעיל (בחלק המאמרים) מאמר ד"ה קדש ישראל לה' ספ"א.
עמוד תקנט
- 16. ראובן שהוא הי' הבכור : ויצא כט, לב. וישלח לה, כג. ויגש מו, ח. ויחי מט, ג. ועוד.
- 17. בן פורת יוסף : ויחי מט, כב.
- 18. נוהג כצאן יוסף : תהלים פ, ב.
- 19. חוסן שהוא לשון חוזק : ראה רד"ק ומצודת ציון לישעי' לג, ו. פרדס שכ"ג, פ"ח שעה"כ מערכת חוסן. אוה"ת שבועות ע' פ.
- 20. חוסן הוא בחי' ירושה : רש"י שבת לא, א ד"ה חוסן. ראה אוה"ת שבועות ע' עא. ע' עב. ישעי' כרך א ע' רכד.
- 21. דירית אחסנתי' דאו"א : ראה זהר אד"ז האזינו רצא, א.
- 22. מי כמוך חסין י"ה : תהלים פט, ט.
- 23. אין השם שלם : ראה תנחומא ס"פ תצא. רש"י ולקח טוב ס"פ בשלח. לקו"ש י"ג סיון כרך כג ע' 268 הערה 33.
- 24. שאין מאיר בחי' י"ה בו"ה : ראה גם אוה"ת שבועות ע' עב. (יהל אור) תהלים ע' שכ. לעיל (בחלק המאמרים) מאמר ד"ה מגילה נקראת הערה 186.
- 25. בהשגה : אוצ"ל: ההשגה.
- 26. ישועות זה סדר נזיקין : ישעי' לג, ו. שבת לא, א.
- 27. אזלעו"ז עשה אלקים : קהלת ז, יד. ראה גם סה"מ תרל"ח ע' קלד.
- 28. ועל הכסא דמות כמראה אדם : יחזקאל א, כו [בדילוג].
- 29. ארבעה אבות נזיקין : ב"ק ב, א (במשנה).
- 30. ארבעה אבות . . אף וחימה : ראה מאו"א אות ד סל"ב. זהר רע"מ משפטים קיח, סע"א. לעיל (בחלק המאמרים) בהמאמר כאן ובהערה 103.
- 31. והוא רחום יכפר עון : תהלים עח, לח. ראה זהר בראשית כג, ב. לעיל שם ובהערה 104.
עמוד תקס
- 32. שבוהוא רחום . . י"ג תיבין . . מדה"ר : ראה גם לעיל שם ובהערות 105-106.
- 33. להציל : אוצ"ל: להנצל.
- 34. שלשה דיינים . . כ"ג וע"א : סנהדרין ב, א (במשנה).
- 35. נדה שהוא איסור כרת : קדושים כ, יח. רמב"ם הל' איסורי ביאה רפ"ד.
- 36. שחמץ בפסח הוא איסור כרת : בא יב, טו. סהמ"צ להרמב"ם מל"ת קצז. רמב"ם הל' חמץ ומצה רפ"א.
- 37. שחמץ בפסח . . ובמשהו : ראה רמב"ם שם ה"ז.
- 38. בשלשה אומר נברך : ברכות פ"ז, מ"ג (מט, ב). ראה סידור שער בהמ"ז קב, א ואילך. אוה"ת עקב ע' תקלח ואילך. סה"מ תרכ"ו ריש ע' ריט.
- 39. ג' בחי' מקור מעיין בריכה : ראה גם לעיל (בחלק המאמרים) בהמאמר כאן על יד הערה 109.
- 40. עת אשר שלט אדם באדם : קהלת ח, ט [ןשם: האדם]. ראה זהר סבא משפטים צה, ב. מאמרי אדה"ז תקס"ד ע' קסו. הנסמן במאמרי אדה"ז על פרשיות התורה ח"ב לע' עתר. תו"ח שמות ח"א ל, ד.
- 41. אדם בליעל : משלי ו, יב.
- 42. כי לא אדם : שמו"א טו, כט.
- 43. הושיעה ימינך וענני : תהלים קח, ז. ראה גם לקו"ת סוכות עט, ב.
- 44. כי יעמוד [בהכת"י נרשם: לעמוד. וכן בסמוך] לימין אביון : תהלים קט, לא.
- 45. בינונים זה וזה שופטן : ברכות סא, ב. ראה תניא פי"ג. מאמרי אדה"ז הקצרים ע' שיז ואילך. שע"ת עו, רע"ג (ספ"א). צה, ב. ד"ח שער התפלה פס"ח-פ"ע.
- 46. לב חכם לימינו : קהלת י, ב.
עמוד תקסא
- 47. בשני דרב יהודא כולי תנויי בנזיקין הוה : ברכות כ, א. ראה גם מאמרי אדה"א דברים ח"ב ע' שעד. וש"נ. סה"מ תרל"ח ע' קנג. וש"נ.
- 48. רב יהודה . . מצלי . . לתלתין יומין : ר"ה לה, א. ראה גם שע"ת קג, ב ובהערה 15.
- 49. רב יהודה . . תורתן אומנתן : ראה גם שע"ת שם ובהערה 9.
- 50. שמרו משפט . . ישועתי לבוא : ישעי' נו, א.
- 51. חכמה . . קדשים ודעת . . טהרות : ישעי' לג, ו. שבת לא, א.
- 52. שפרש"י דעת עדיף מחכמה : שבת שם ד"ה דעת.
- 53. טהרות מביאה לידי קדושה : ראה גם לעיל (בחלק המאמרים) בהמאמר כאן ובהערה 125.
- 54. מאימתי קורין את שמע בערבית : כ"ה הגי' במשניות ריש ברכות. ובמשנה שבגמרא ברכות ב, א: בערבין. וכ"ה גם בהמשך תער"ב ח"ג ע' א'שעט.
- 55. ומשני : התוכן.
- 56. כברייתו ש"ע . . והדר נהורא : שבת עז, ב (כגי') רש"י. ראה לקו"ת פקודי ג, ד. תו"ח וארא ח"א מט, ג ואילך. הנסמן בסה"מ תרכ"ז ע' תנד.
- 57. שהיום הולך אחר הלילה : חולין פג, סע"א במשנה.
- 58. ובקדשים . . שהלילה הולך אחר היום : חולין שם.
עמוד תקסב
- 59. קדשים . . הלילה אחר היום : ראה רמב"ם הל' מעשה הקרבנות פ"י, ה"ז.
- 60. הקטר חלבים ואברים : משנה ברכות שם.
- 61. מ"ט עזי . . והדר אמרי : ראה שבת שם.
- 62. עיזי הוא בחי' רשעים : ראה גם תו"ח תולדות קסא, ב. סה"מ ה'ש"ת ע' 56.
- 63. ואמרי הוא בחי' צדיקים : ראה גם לקו"ת פינחס עח, ד. סה"מ תרכ"ט ע' קיט. תר"ל ע' ש.
- 64. ואמרי . . את ה' אמרת היום : תבוא כו, יז [ושם: האמרת]. ראה לקו"ת שם עט, א. אוה"ת תולדות כרך ג ס"ע תצג. סה"מ תרכ"ט שם.
- 65. קליפה קדמה לפרי : ראה זהר סבא משפטים קח, ריש ע"ב. לקו"ת שה"ש ט, ד. מאמרי אדה"א ויקרא ח"א ע' רט. וש"נ.
- 66. קש ותבן . . התבואה : ראה יל"ש ס"פ וישלח. וש"נ [במהדורת ירושלים תשל"ג ע' 714]. אוה"ת תבוא ע' תתרפה. סה"מ תרכ"ט ע' קיח. תרל"ח ע' קלט.
- 67. שלי' קודם לולד : ראה נדה ל, א במשנה. אגה"ק ס"כ (קלא, א). תו"א וישלח כה, ג. לקו"ת שה"ש שם.
- 68. והנה רוח סערה . . החשמל : ראה גם לעיל (בחלק המאמרים) בהמאמר כאן ובהערה 139.
- 69. שערב קודם לבקר : בראשית א, ה.
- 70. וההוד זה בהמ"ק : ברכות נח, סע"א.
- 71. בהוד יש שני פי' : ראה מאמרי אדה"ז אתהלך ליאזניא ע' קמג. אוה"ת דברי הימים כרך א ע' תשיב. סה"מ תרכ"ז ע' מג.
- 72. הודו על ארץ ושמים : תהלים קמח, יג.
- 73. כסא שמים הודו : חבקוק ג, ג [ושם: כסה].
- 74. חכמת אדם תאיר פניו : קהלת ח, א.
- 75. יאר ה' פניו אליך : נשא ו, כה.
עמוד תקסג
- 76. תהו קדם לתיקון . . במעלה : ראה גם סה"מ תר"ם ח"ב ע' תקצז. וש"נ.
- 77. ואת רוח . . הארץ : זכרי' יג, ב.
- 78. בחכמה אתברירו : ראה אגה"ק סכ"ח. זהר היכלות פקודי רנד, סע"ב. ע"ח שער דרושי נקודות ש"ח, פ"ו. הנסמן במאמרי אדה"א דברים ח"א ע' רצה. שמות ח"ב ע' שכא. תו"ח תשא ח"ב שפד, ד ואילך.
- 79. הי' : אוצ"ל: יהי'.
- 80. לפני הוי' תטהרו : אחרי טז, ל.
- 81. יוכ"פ נק' שבת שבתון : אחרי טז, לא. אמור כג, לב.
- 82. שזדונות נעשה לו כזכיות : ראה יומא פו, ב.
- 83. קרבנות . . מכפר רק על שוגג : ראה רמב"ם הל' שגגות רפ"א ואילך. אגה"ק סוסכ"ח.
- 84. קרבנות . . על המזיד לא הי' מכפר : ראה סה"מ תרל"ג ח"א ע' קמט בשולי היריעה. תר"ם ח"ב ע' תר. וש"נ.
- 85. ומלאה הארץ דעה : ישעי' יא, ט [ושם: כי מלאה — ראה גם לעיל (בחלק המאמרים) בהמאמר כאן ובהערה 160].
- 86. לא ילמדו . . ידעו אותי : ירמי' לא, לג [ושם: ולא. בדילוג].
עמוד תקסד
- 87. יראת ה' היא אוצרו : המשך הכתוב והי' אמונת עתך — ישעי' לג, ו.
- 88. יראת . . אין אי לא לא : ראה שבת לא, א בדברי רבא. לעיל הנחה ד"ה וחג הקציר בכורי מעשיך ובהערה 11. (בחלק המאמרים) בריש המאמר כאן ובהערה 13.
- 89. אהבה נק' דכר : ראה תניא פמ"ג.
- 90. כי זכר חסדו : ראה גם לעיל (בחלק המאמרים) בהמאמר כאן ובהערה 165.
- 91. יראה היא בחי' נוק' : ראה זהר ח"ש קכב, א. פקודי רלט, ב.
- 92. אשה יראת ה' היא תתהלל : משלי לא, ל.
- 93. באלישע שאמר : במעשה דאלישע, שאמר בן אשת עובדי'.
- 94. אין עוד כלי ויעמוד השמן : מלכים-ב ד, ו.
- 95. השבירה . . מיעוט כלים : ראה לקו"ת מטות פז, ב. סה"מ תרל"ח ע' שנד. וש"נ.
- 96. שהמצות נק' בשם זריעה : ראה גם תו"א שמות נג, ג. סה"מ תרל"ח ע' תי ואילך. תר"ם ח"א ע' רסב. וש"נ.
- 97. ג"כ . . ג"כ : כ"ה בהכת"י.
- 97. כי חפץ חסד הוא : מיכה ז, יח.
- 98. אור שנברא ביום ראשון : ראה גם לעיל הנחה ד"ה וחג הקציר בכורי מעשיך ובהערה 30.
- 99. המשל של המדרש : ראה שמו"ר פ"ל, יד. לעיל שם ובהערה 12.
- 100. שמן הוא חכמה : ראה זהר יתרו פז, ב־ תרומה קמז, ב ובהגהת הרח"ו שם. מאורי אור מערכת שמן אות מח וביאיר נתיב שם. תו"א מקץ מ, ד. מאמרי אדה"א קונטרסים ע' תקמה. וש"נ. סה"מ תרל"ח ע' כג. וש"נ. תר"ם ח"א ע' מט. וש"נ.
- 101. ויין הוא בחי' בינה : ראה זהר נשא קכז, א. מאמרי אדה"א ויקרא ח"א ע' לג. וש"נ. בראשית ע' תקעא.
- 102. ודעת הוא בחי' סולת : ראה לקו"ת שלח מב, א.
- 103. אין התינוק יודע לקרות אבא : ראה ברכות מ, סע"א. מאמרי אדה"א דברים ח"א ע' רמה. וש"נ. תו"ח בא ח"א צה, ב. וש"נ.
עמוד תקסה
- 104. אוצר של יי"ש : אוצ"ל: י"ש יראת שמים — ברכות לג, ב. ראה תו"ח בשלח ח"א רכד, ד ואילך. וש"נ.
- 105. שבע ביום הללתיך : תהלים קיט, קסד.
- 106. שס"מ : ששה סדרי משנה.
- 107. לך ה' הגדולה : דבהי"א כט, יא.
- 108. יחיד חי העולמי' מלך : נוסח ברכת ברוך שאמר.
- 109. וא"ו הוא המשכת הקו : ראה גם לעיל (בחלק המאמרים) מאמר ד"ה קא מפלגי במתיבתא דרקיעא ספ"א ובהנסמן שם.
- 110. כי אות אמת דא אות וי"ו : ראה זהר ויחי רמא, ב. ויקרא ב, א. מאמרי אדה"ז תקס"ה ח"א ע' שסח ואילך. ביאוה"ז להצ"צ ויקרא כרך א ע' שיג ואילך.
- 111. בה' שהוא בחי' מלך : לעיל (בחלק המאמרים) בהמאמר כאן כתוב: מל'. ואולי גם כאן צ"ל כן. ראה פרדס שער האותיות שכ"ז, פ"ח.
- 112. מל' בחי' יראה : ראה ת"ז בהקדמה ו, א.
אבן עזרא על שמות כ״ג:ט״ז - הטקסט מספריא
וחג הקציר. בכורי קציר חטים, והנה חג המצות לעולם יהיה בו אביב שהוא בכורי השעורים, והמרחק בין בכורי שעורים לבכורי חטים, כמו שבעה שבועות תספר לך (שם שם):
וחג האסיף בצאת השנה. ותכנס שנה אחרת והחל ממרחשון לזרוע:
בראשית רבה פ״ד:ו׳ - הטקסט מספריא
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף, לֹא הָיָה צָרִיךְ קְרָא לְמֵימַר כֵּן אֶלָּא אֵלֶּה תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב, רְאוּבֵן. אֶלָּא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר יוֹסֵף, אֶלָּא שֶׁכָּל מַה שֶּׁאֵירַע לָזֶה אֵירַע לָזֶה, מַה זֶּה נוֹלַד מָהוּל, אַף זֶה נוֹלַד מָהוּל. מַה זֶּה אִמּוֹ עֲקָרָה, אַף זֶה אִמּוֹ עֲקָרָה. מַה זֶּה אִמּוֹ יָלְדָה שְׁנַיִם, אַף זֶה אִמּוֹ יָלְדָה שְׁנַיִם. מַה זֶּה בְּכוֹר, אַף זֶה בְּכוֹר. מַה זֶּה נִתְקַשָּׁה אִמּוֹ בַּלֵּדָה, אַף זֶה נִתְקַשָּׁה אִמּוֹ בִּשְׁעַת לֵדָה. מַה זֶּה אָחִיו שׂוֹנֵא אוֹתוֹ, אַף זֶה אֶחָיו שׂוֹנְאִים אוֹתוֹ. מַה זֶּה אָחִיו בִּקֵּשׁ לְהָרְגוֹ, אַף זֶה בִּקְּשׁוּ אֶחָיו לְהָרְגוֹ. מַה זֶּה רוֹעֶה, אַף זֶה רוֹעֶה. זֶה נִשְׂטַם, וְזֶה נִשְׂטַם. זֶה נִגְנַב שְׁתֵּי פְּעָמִים, וְזֶה נִגְנַב שְׁתֵּי פְּעָמִים. זֶה נִתְבָּרֵךְ בְּעשֶׁר, וְזֶה נִתְבָּרֵךְ בְּעשֶׁר. זֶה יָצָא לְחוּצָה לָאָרֶץ, וְזֶה יָצָא לְחוּצָה לָאָרֶץ. זֶה נָשָׂא אִשָּׁה מִחוּצָה לָאָרֶץ, וְזֶה נָשָׂא אִשָּׁה מִחוּצָה לָאָרֶץ. זֶה הוֹלִיד בָּנִים בְּחוּצָה לָאָרֶץ, וְזֶה הוֹלִיד בָּנִים בְּחוּצָה לָאָרֶץ. זֶה לִוּוּהוּ מַלְאָכִים, וְזֶה לִוּוּהוּ מַלְאָכִים. זֶה נִתְגַּדֵּל עַל יְדֵי חֲלוֹם, וְזֶה נִתְגַּדֵּל עַל יְדֵי חֲלוֹם. זֶה נִתְבָּרֵךְ בֵּית חָמִיו בִּשְׁבִילוֹ, וְזֶה נִתְבָּרֵךְ בֵּית חָמִיו בִּשְׁבִילוֹ. זֶה יָרַד לְמִצְרַיִם, וְזֶה יָרַד לְמִצְרַיִם. זֶה כִּלָּה אֶת הָרָעָב, וְזֶה כִּלָּה אֶת הָרָעָב. זֶה מַשְׁבִּיעַ, וְזֶה מַשְׁבִּיעַ. זֶה מְצַוֶּה, וְזֶה מְצַוֶּה. זֶה מֵת בְּמִצְרַיִם, וְזֶה מֵת בְּמִצְרַיִם. זֶה נֶחְנַט, וְזֶה נֶחְנַט. זֶה הֶעֱלוּ עַצְמוֹתָיו, וְזֶה הֶעֱלוּ עַצְמוֹתָיו.
מדרש תנחומא, כי תצא י״א - הטקסט מספריא
וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ. רַבִּי עֲזַרְיָה וְרַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בַּר אִלְעַאי אוֹמֵר, עַל שְׁלֹשָה דְּבָרִים נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל בִּכְנִיסָתָן לָאָרֶץ. לְמַנּוֹת עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ, וְלִבְנוֹת לָהֶם בֵּית הַבְּחִירָה, וּלְהַכְרִית זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק. לְמַנּוֹת עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ, דִּכְתִיב: שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ (דברים יז, טו). לִבְנוֹת לָהֶם בֵּית הַבְּחִירָה, דִּכְתִיב: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ (שמות כה, ח). לְהַכְרִית זֶרַע עֲמָלֵק, דִּכְתִיב: וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ וְגוֹ' תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי אַלֶכְּסַנְדְּרֵי אָמַר, כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר, תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק. וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר, כִּי מָחֹה אֶמְחֶה (שם יז, יד). כֵּיצַד יִתְקַיְּמוּ שְׁנֵי כְּתוּבִים אֵלּוּ. עַד שֶׁלֹּא פָּשַׁט יָדוֹ בַּכִּסֵּא, תִּמְחֶה. כְּשֶׁפָּשַׁט יָדוֹ בַּכִּסֵּא, מָחֹה אֶמְחֶה. אֶפְשָׁר בָּשָׂר וָדָם יָכוֹל לִפְשֹׁט יָדוֹ בַּכִּסֵּא שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁהֶחֱרִיב יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁכָּתוּב בָּהּ, בָּעֵת הַהִיא יִקְרְאוּ לִירוּשָׁלַיִם כִּסֵּא ה' (ירמיה ג, יז). לְפִיכָךְ מָחֹה אֶמְחֶה. וְנֶאֱמַר, כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה' (שמות יז, טז). תָּנֵי בְּשֵׁם רַבִּי אִלְעַאי, שְׁבוּעָה נִשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר, יְמִינִי יְמִינִי, כִּסְאִי כִּסְאִי, אִם יָבֹאוּ גֵּרִים מִכָּל אֻמּוֹת הָעוֹלָם אֲנִי מְקַבְּלָן, וְזַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק אֵינִי מְקַבְּלוֹ לְעוֹלָם. אַף דָּוִד עָשָׂה כֵן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַנַּעַר הַמַּגִּיד אֵי מִזֶּה אָתָּה, וַיֹּאמֶר בֶּן אִישׁ גֵּר עֲמָלֵקִי אָנֹכִי (ש״ב א, יג). אָמַר רַבִּי יִצְחָק, בְּנוֹ שֶׁל דּוֹאֵג הָאֲדוֹמִי הָיָה. וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד דָּמְיךָ עַל רֹאשֶׁךָ כִּי פִיךָ וְגוֹ' (שם פסוק טז). דָּמֶיךָ כְּתִיב: הַרְבֵּה דָּמִים שָׁפַכְתְּ, הָרַגְתָּ נֹב עִיר הַכֹּהֲנִים. מִדֹּר דֹּר (שמות יז, טז), אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִדֹּר דֹּר, אֲנָא בַּתְרֵהּ לְדָרֵי דָּרִין. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי יוֹסִי. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מִדּוֹרוֹ שֶׁל מֹשֶׁה עַד דּוֹרוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, מִדּוֹרוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל עַד דּוֹרוֹ שֶׁל מָרְדֳּכַי וְאֶסְתֵּר. וְרַבִּי יוֹסִי אוֹמֵר, מִדּוֹרוֹ שֶׁל מָרְדֳּכַי וְאֶסְתֵּר עַד מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, שֶׁהוּא שְׁלֹשָה דּוֹרוֹת. וּמִנַּיִן לְדוֹרוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ שֶׁהוּא שְׁלֹשָה דּוֹרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: יִירָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ וְלִפְנֵי יָרֵחַ דּוֹר דּוֹרִים (תהלים עב, ה). דּוֹר, חַד. דּוֹרִים, שְׁנַיִם, הֲרֵי תְּלָת. רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר, כָּל זְמַן שֶׁזַּרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק קַיָּם, כְּאִלּוּ כָּנָף מְכַסֶּה אֶת הַפָּנִים. אָבַד זַרְעוֹ מִן הָעוֹלָם, לֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ (ישעיה ל, כ). רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא בְּרַבִּי חֲנִינָא אוֹמֵר, כָּל זְמַן שֶׁזַּרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק בָּעוֹלָם, לֹא הַשֵּׁם שָׁלֵם, וְלֹא הַכִּסֵּא שָׁלֵם. אָבַד זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק, הַשֵּׁם שָׁלֵם וְהַכִּסֵּא שָׁלֵם. מַה טַּעַם. הָאוֹיֵב תַּמּוּ חֳרָבוֹת לָנֶצַח וְגוֹ' (תהלים ט, ז). מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, וַה' לְעוֹלָם יֵשֵׁב כּוֹנֵן לַמִּשְׁפָּט כִּסְאוֹ (שם פסוק ח), הֲרֵי הַשֵּׁם שָׁלֵם וְהַכִּסֵּא שָׁלֵם. אָמֵן וְכֵן יְהִי רָצוֹן.
משנה תורה, הלכות איסורי ביאה ד׳ - הטקסט מספריא
הנדה הרי היא כשאר כל העריות המערה בה [בין כדרכה בין שלא כדרכה] חייב כרת ואפילו היתה קטנה בת שלש שנים ויום אחד כשאר עריות שהבת מתטמאה בנדה ואפילו ביום לידתה ובת עשרה ימים מטמאה בזיבה ודבר זה מפי השמועה למדו שאין הפרש בין גדולה לקטנה לטומאת נדות וזבות.
ואחד הבא על הנדה כל שבעת הימים ואפילו לא ראתה אלא יום ראשון ואחד הבא על יולדת זכר כל שבעה או על יולדת נקבה כל ארבעה עשר או על הזבה כל ימי זובה וספירתה בין שפחה בין משוחררת הכל בכרת שנאמר בנדה שבעת ימים תהיה בנדתה ובזבה נאמר כל ימי זוב טומאתה כימי נדתה תהיה וביולדת זכר הוא אומר כימי נדת דותה תטמא וביולדת נקבה וטמאה שבועים כנדתה.
במה דברים אמורים שהטומאה תלויה בימים בשטבלה במי מקוה אחר הימים הספורים אבל נדה וזבה ויולדת שלא טבלו במי מקוה הבא על אחת מהן אפילו אחר כמה שנים חייב כרת שבימים וטבילה תלה הכתוב שנאמר ורחצו במים זה בנין אב לכל טמא שהוא בטומאתו עד שיטבול.
העכו"ם אין חייבין עליהם משום נדה ולא משום זבה ולא משום יולדת וחכמים גזרו על כל העכו"ם הזכרים והנקבות שיהו כזבים תמיד בין ראו בין לא ראו לענין טומאה וטהרה.
כל דם שתראה היולדת בתוך ל"ג של זכר וס"ו של נקבה הוא הנקרא דם טוהר ואין מונע את האשה מבעלה אלא טובלת אחר שבעה לזכר ואחר ארבעה עשר לנקבה ומשמשת מטתה אף ע"פ שהדם שותת ויורד.
כל חייבי טבילות טבילתן ביום חוץ מנדה ויולדת שהרי הוא אומר בנדה שבעת ימים תהיה בנדתה השבעה כולן בנדתה וטובלת בליל שמיני וכן יולדת זכר בליל שמיני ויולדת נקבה בליל חמשה עשר שהיולדת כנדה כמו שביארנו.
נתאחרה ימים רבים ולא טבלה כשתטבול לא תטבול אלא בלילה שאם תטבול ביום יטעו ותבא נדה אחרת לטבול בשביעי.
היתה חולה או שהיה מקום הטבילה רחוק ואין הנשים יכולות להגיע לו ולחזור בלילה מפני הלסטים או מפני הצינה או מפני שנועלין שערי המדינה בלילה הרי זו טובלת ביום השמיני או בימים של אחריו ביום.
כל הנשים שיש להן וסת בחזקת טהרה לבעליהן עד שתאמר לו טמאה אני או עד שתוחזק נדה בשכנותיה הלך בעלה למדינה אחרת והניחה טהורה כשיבוא אינו צריך לשאול לה אפילו מצאה ישנה הרי זה מותר לבוא עליה שלא בעונת וסתה ואינו חושש שמא נדה היא ואם הניחה נדה אסורה לו עד שתאמר לו טהורה אני.
האשה שאמרה לבעלה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני ודרך שחוק אמרתי לך תחלה אינה נאמנת ואם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת כיצד תבעה בעלה ואחותו או אמו עמה בחצר ואמרה טמאה אני ואחר כך חזרה ואמרה טהורה אני ולא אמרתי לך טמאה אלא מפני אחותך ואמך שמא יראו אותנו הרי זו נאמנת וכן כל כיוצא בזה.
היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי לא יפרוש מיד והוא בקישויו שהנאה לו ביציאתו כביאתו ואם פירש והוא בקישויו חייב כרת כמו שבעל נדה והוא הדין בשאר עריות אלא כיצד יעשה נועץ צפרני רגליו בקרקע ושוהה ואינו מזדעזע עד שימות האבר ואחר כך נשמט ממנה.
ואסור לו לאדם לבא על אשתו סמוך לוסתה שמא תראה דם בשעת תשמיש שנא' והזרתם את בני ישראל מטומאתם וכמה אם היה דרכה לראות ביום אסור לשמש מתחלת היום ואם היה דרכה לראות בלילה אסור לשמש מתחלת הלילה.
עבר וסתה ולא ראתה מותרת לשמש אחר שתעבור עונת הוסת כיצד היה דרכה לראות בשש שעות ביום אסורה לשמש מתחלת היום עברו שש שעות ביום ולא ראתה אסורה לשמש עד לערב וכן אם היה דרכה לראות בשש שעות בלילה ועברו ולא ראתה אסורה לשמש עד שתזרח השמש.
דרך בני ישראל ובנות ישראל לעולם לבדוק עצמם אחר התשמיש כיצד מקנח האיש עצמו במטלית נכונה לו ומקנחת האשה עצמה במטלית נכונה לה ורואין בהן שמא ראתה דם בשעת תשמיש ויש לאיש להניח אשתו שתבדוק במטלית שלו מתוך שנאמנת על שלה נאמנת על שלו.
בגדים אלו שמקנחין בהן צריכין שיהיו של פשתן שחקים ולבנים והם הנקראים עדים בענין זה והבגד שמקנח בו הוא נקרא עד שלו והבגד שמקנחת היא בו נקרא עד שלה.
הצנועות אין משמשות אלא עד שיבדקו עצמן תחלה קודם תשמיש ואשה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדוק לפיכך היא משמשת בשני עדים אחד לפני התשמיש ואחד לאחר התשמיש אבל אשה שיש לה וסת אינה צריכה עד לפני תשמיש אלא משום צניעות בלבד אבל אחר תשמיש הכל צריכין שני עדים אחד לו ואחד לה אפילו מעוברת ומניקה וזקנה וקטנה לא תשמש אלא בשני עדים אחד לו ואחד לה אבל בתולה ויושבת על דם טוהר אינה צריכה עדים שהרי הדם שותת ממנה.
המשמש מטתו פעמים רבות אינן צריכין לבדוק שני העדים שלהן על כל ביאה וביאה אלא מקנח הוא בעד שלו והיא בעד שלה אחר כל ביאה וביאה של כל הלילה ולמחר יבדקו העדים נמצא הדם על עד שלה או על עד שלו הרי זו טמאה שמשה מטתה וקנחה עצמה ואבד העד הרי זו לא תשמש פעם שנייה עד שתבדוק בעד אחר תחלה שמא דם היה על העד שאבד.
הניחה העד תחת הכר או תחת הכסת ונמצא עליו דם אם משוך טמאה שחזקתו מן הקנוח ואם היה עגול טהורה שאין זה אלא דם מאכולת שנהרגה תחת הכר.
קנחה עצמה בעד הבדוק לה וטחתו ביריכה ולמחר נמצא עליו דם הרי זו טמאה ואין אומרים שמא כשטחה אותה ביריכה נהרגה מאכולת קנחה עצמה בעד שאינו בדוק לה ולא ידעה אם היה עליו דם קודם שתקנח בו או לא היה נמצא עליו דם אם היה הדם כגריס ועוד הרי זו נדה היה פחות מיכן טהורה שאינו אלא מן המאכולת.
מי שראתה דם בשעת תשמיש הרי זו מותרת לשמש כשתטהר פעם שניה ראתה דם בפעם שניה משמשת פעם שלישית ראתה דם בשלישית הרי זו אסורה לשמש עם בעל זה לעולם בד"א בשלא היה שם דבר לתלות בו אבל אם שמשה סמוך לוסתה תולה בוסת היתה בה מכה תולה במכה ואם היה דם מכתה משונה מדם שתראה בעת התשמיש אינה תולה במכה ונאמנת אשה לומר מכה יש לי בתוך המקור שממנה הדם יוצא ותהיה מותרת לבעלה ואע"פ שדם יוצא מן המקור בשעת תשמיש.
מי שראתה דם בשעת תשמיש פעם ראשונה ושנייה ושלישית ואין שם דבר לתלות בו הרי זו תתגרש ומותרת להנשא לשני נשאת לשני וראתה דם כך בשעת תשמיש שלש פעמים הרי זו תתגרש ותנשא לשלישי נשאת לשלישי וראתה דם כך בשעת תשמיש שלש פעמים הרי זו תתגרש ואסורה להנשא עד שתבריא מחולי זה.
כיצד בודקת עצמה לידע אם נרפאת או לא נרפאת מביאה שפופרת של אבר ופיה רצוף לתוכה ומכנסת השפופרת עד מקום שהיא יכולה ומכנסת בתוך השפופרת מכחול ומוך מונח על ראשו ודופקת אותו עד שיגיע המוך לצואר הרחם ומוציאה המוך אם נמצא דם על ראש המוך בידוע שהדם שהיא רואה בשעת תשמיש מן המקור ואם לא נמצא על המוך כלום בידוע שהדם שרואה מדוחק הצדדין וטהורה היא ומותרת להנשא לאחרים כמו שביארנו בהלכות אישות.
ספר המצוות, מצוות לא תעשה קצ״ז - הטקסט מספריא
הזהירנו מאכול חמץ בפסח. והוא אמרו לא יאכל חמץ ובאר שהוא בכרת ואמר כי כל אוכל חמץ ונכרתה אם היה מזיד ואם היה שוגג חייב חטאת קבועה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במסכת פסחים. (בא, זמנים הלכות חמץ ומצה):
משנה תורה, הלכות חמץ ומצה א׳ - הטקסט מספריא
כל האוכל כזית חמץ בפסח מתחלת ליל חמשה עשר עד סוף יום אחד ועשרים בניסן במזיד חייב כרת שנאמר כי כל אוכל חמץ ונכרתה. בשוגג חייב קרבן חטאת קבועה. אחד האוכל ואחד הממחה ושותה.
החמץ בפסח אסור בהנייה שנאמר לא יאכל חמץ לא יהא בו היתר אכילה. והמניח חמץ ברשותו בפסח אע"פ שלא אכלו עובר בשני לאוין שנאמר לא יראה לך שאור בכל גבולך ונאמר שאור לא ימצא בבתיכם. ואיסור החמץ ואיסור השאור שבו מחמיצין אחד הוא.
אינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא אלא א"כ קנה חמץ בפסח או חימצו כדי שיעשה בו מעשה. אבל אם היה לו חמץ קודם הפסח ובא הפסח ולא ביערו אלא הניחו ברשותו אף על פי שעבר על שני לאוין אינו לוקה מן התורה מפני שלא עשה בו מעשה. ומכין אותו מכת מרדות.
חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנייה לעולם. ודבר זה קנס הוא מדברי סופרים מפני שעבר על בל יראה ובל ימצא אסרוהו. אפילו הניחו בשגגה או באונס. כדי שלא יניח אדם חמץ ברשותו בפסח כדי שיהנה בו אחר הפסח.
חמץ שנתערב בדבר אחר תוך הפסח בין במינו בין שלא במינו הרי זה אוסר בכל שהוא. וחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אף על פי שהוא אסור בהנייה אם נתערב בין במינו בין שלא במינו הרי זה מותר לאכלו אחר הפסח. שלא קנסו ואסרו אלא בחמץ עצמו אבל התערובת מותר באכילה לאחר הפסח.
אין חייבין כרת אלא על אכילת עצמו של חמץ אבל עירוב חמץ כגון כותח הבבלי ושכר המדי וכל הדומה להן מדברים שהחמץ מעורב בהן אם אכלן בפסח לוקה ואין בו כרת שנאמר כל מחמצת לא תאכלו. במה דברים אמורים בשאכל כזית חמץ בתוך התערובת בכדי אכילת שלש ביצים הוא שלוקה מן התורה. אבל אם אין בתערובת כזית בכדי אכילת שלש ביצים אף על פי שאסור לו לאכול אם אכל אינו לוקה אלא מכין אותו מכת מרדות.
האוכל מן החמץ עצמו בפסח כל שהוא הרי זה אסור מן התורה שנאמר לא יאכל. ואף על פי כן אינו חייב כרת או קרבן אלא על כשיעור שהוא כזית. והאוכל פחות מכזית במזיד מכין אותו מכת מרדות.
אסור לאכול חמץ ביום ארבעה עשר מחצות היום ולמעלה שהוא מתחלת שעה שביעית ביום. וכל האוכל בזמן הזה לוקה מן התורה שנאמר לא תאכל עליו חמץ, כלומר על קרבן הפסח. כך למדו מפי השמועה בפירוש דבר זה לא תאכל חמץ משעה שראויה לשחיטת הפסח שהוא בין הערבים והוא חצי היום.
ואסרו חכמים לאכול חמץ מתחלת שעה ששית כדי שלא יגע באיסור תורה. ומתחלת שעה ששית יהיה החמץ אסור באכילה ובהנייה כל שעה ששית מדברי סופרים ושאר היום משביעית ולמעלה מן התורה. שעה חמישית אין אוכלין בה חמץ גזרה משום יום המעונן שמא יטעה בין חמישית לששית. ואינו אסור בהנייה בשעה חמישית. לפיכך תולין בה תרומה ולחם תודה וכיוצא בהן מחמץ שהוא קדש לא אוכלין ולא שורפין עד שתגיע שעה ששית ושורפין הכל.
הא למדת שמותר לאכול חמץ ביום ארבעה עשר עד סוף שעה רביעית. ואין אוכלין בשעה חמישית אבל נהנין בו. והאוכל בשעה ששית מכין אותו מכת מרדות. והאוכל מתחלת שעה שביעית לוקה
משנה ברכות ז׳:ג׳ - הטקסט מספריא
כיצד מזמנין בשלשה אומר נברך. בשלשה והוא אומר ברכו. בעשרה אומר נברך לאלהינו. בעשרה והוא אומר ברכו. אחד עשרה ואחד עשרה רבוא. במאה אומר נברך לה' אלהינו. במאה והוא אומר ברכו. באלף אומר נברך לה' אלהינו אלהי ישראל. באלף והוא אומר ברכו. ברבוא אומר נברך לה' אלהינו אלהי ישראל אלהי הצבאות יושב הכרובים על המזון שאכלנו. ברבוא והוא אומר ברכו. כענין שהוא מברך כך עונין אחריו ברוך ה' אלהינו אלהי ישראל אלהי הצבאות יושב הכרובים על המזון שאכלנו. ר' יוסי הגלילי אומר לפי רוב הקהל הן מברכין שנאמר (תהלים סח, כז) במקהלות ברכו אלהים ה' ממקור ישראל. אמר רבי עקיבא מה מצינו בבית הכנסת אחד מרובין ואחד מועטין אומר ברכו את ה'. רבי ישמעאל אומר ברכו את ה' המבורך:
תניא, ליקוטי אמרים י״ג - הטקסט מספריא
וּבָזֶה יוּבַן לְשׁוֹן מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״בֵּינוֹנִים זֶה וָזֶה שׁוֹפְטָן״ [פֵּירוּשׁ, יֵצֶר טוֹב וְיֵצֶר הָרָע], דִּכְתִיב: ״כִּי יַעֲמוֹד לִימִין אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיעַ מִשּׁוֹפְטֵי נַפְשׁוֹ״, וְלֹא אָמְרוּ ״זֶה וָזֶה מוֹשְׁלִים״ חַס וְשָׁלוֹם, כִּי כְּשֶׁיֵּשׁ אֵיזוֹ שְׁלִיטָה וּמֶמְשָׁלָה לַיֵּצֶר הָרָע בָּ״עִיר קְטַנָּה״, אֲפִילוּ לְפִי שָׁעָה קַלָּה – נִקְרָא רָשָׁע בְּאוֹתָהּ שָׁעָה.
אֶלָּא, הַיֵּצֶר הָרָע אֵינוֹ – רַק עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל כְּמוֹ שׁוֹפֵט וְדַיָּין הָאוֹמֵר דַּעְתּוֹ בַּמִּשְׁפָּט, וְאַף־עַל־פִּי־כֵן, יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁלֹּא יִהְיֶה פְּסַק הֲלָכָה כָּךְ לְמַעֲשֶׂה, מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ עוֹד שׁוֹפֵט וְדַיָּין הַחוֹלֵק עָלָיו, וְצָרִיךְ לְהַכְרִיעַ בֵּינֵיהֶם, וַהֲלָכָה כְּדִבְרֵי הַמַּכְרִיעַ.
כָּךְ, הַיֵּצֶר הָרָע אוֹמֵר דַּעְתּוֹ בֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי שֶׁבַּלֵּב, וּמֵהַלֵּב עוֹלֶה לַמּוֹחַ לְהַרְהֵר בּוֹ, וּמִיָּד חוֹלֵק עָלָיו הַשּׁוֹפֵט הַשֵּׁנִי שֶׁהוּא הַנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית שֶׁבַּמּוֹחַ, הַמִּתְפַּשֵּׁט בֶּחָלָל הַיְמָנִי שֶׁבַּלֵּב – מְקוֹם מִשְׁכַּן הַיֵּצֶר טוֹב, וַהֲלָכָה כְּדִבְרֵי הַמַּכְרִיעַ, הוּא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא – הָעוֹזְרוֹ לְהַיֵּצֶר טוֹב, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״אִלְמָלֵא הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא עוֹזְרוֹ אֵין יָכוֹל לוֹ״.
וְהָעֵזֶר, הִיא הַהֶאָרָה שֶׁמֵּאִיר אוֹר ה׳ עַל נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית, לִהְיוֹת לָהּ יִתְרוֹן וּשְׁלִיטָה עַל סִכְלוּת הַכְּסִיל וְיֵצֶר הָרָע, כְּיִתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחוֹשֶׁךְ, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
אַךְ מֵאַחַר שֶׁהָרָע שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי בַּבֵּינוֹנִי הוּא בְּתָקְפּוֹ כְּתוֹלַדְתּוֹ, לְהִתְאַוֹּת תַּאֲוָה לְכָל תַּעֲנוּגֵי עוֹלָם הַזֶּה, וְלֹא נִתְבַּטֵּל בְּמִיעוּט לְגַבֵּי הַטּוֹב וְלֹא נִדְחָה מִמְּקוֹמוֹ כְּלָל, רַק שֶׁאֵין לוֹ שְׁלִיטָה וּמֶמְשָׁלָה לְהִתְפַּשֵּׁט בְּאֵבְרֵי הַגּוּף, – מִפְּנֵי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא הָעוֹמֵד לִימִין אֶבְיוֹן וְעוֹזֵר וּמֵאִיר לַנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית – לָכֵן נִקְרָא – ״כְּרָשָׁע״, – כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״אֲפִילוּ כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ אוֹמְרִים לְךָ צַדִּיק אַתָּה – הֱיֵה בְעֵינֶיךָ כְּרָשָׁע״, וְלֹא רָשָׁע מַמָּשׁ, – אֶלָּא שֶׁיַּחֲזִיק עַצְמוֹ לְבֵינוֹנִי, וְלֹא לְהַאֲמִין לְהָעוֹלָם שֶׁאוֹמְרִים שֶׁהָרָע שֶׁבּוֹ נִתְבַּטֵּל לְגַבֵּי הַטּוֹב, שֶׁזּוֹ מַדְרֵגַת צַדִּיק, – אֶלָּא יִהְיֶה בְעֵינָיו כְּאִלּוּ מַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ שֶׁל הָרָע הוּא בְּתָקְפּוֹ וּבִגְבוּרָתוֹ בֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי כְּתוֹלַדְתּוֹ, וְלֹא חָלַף וְהָלַךְ מִמֶּנּוּ מְאוּמָה, וְאַדְּרַבָּה – נִתְחַזֵּק יוֹתֵר בְּהֶמְשֵׁךְ הַזְּמַן, שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ הַרְבֵּה בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וּשְׁאָר עִנְיְינֵי עוֹלָם הַזֶּה.
וְאַף מִי שֶׁבְּתוֹרַת ה׳ חֶפְצוֹ וְיֶהְגֶּה בָהּ יוֹמָם וָלַיְלָה לִשְׁמָהּ, אֵין זוֹ הוֹכָחָה כְּלָל שֶׁנִּדְחָה הָרָע מִמְּקוֹמוֹ, אֶלָּא יָכוֹל לִהְיוֹת, שֶׁמַּהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ הוּא בְּתָקְפּוֹ וּבִגְבוּרָתוֹ בִּמְקוֹמוֹ בֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי, רַק שֶׁלְּבוּשָׁיו, שֶׁהֵם מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁל נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית – אֵינָן מִתְלַבְּשִׁים בַּמּוֹחַ וְהַפֶּה וְהַיָּדַיִם וּשְׁאָר אֵבְרֵי הַגּוּף, מִפְּנֵי ה׳ שֶׁנָּתַן שְׁלִיטָה וּמֶמְשָׁלָה לַמּוֹחַ עַל הַלֵּב, וְלָכֵן נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית שֶׁבַּמּוֹחַ מוֹשֶׁלֶת בָּ״עִיר קְטַנָּה״, אֵבְרֵי הַגּוּף כּוּלָּם, שֶׁיִּהְיוּ לְבוּשׁ וּמֶרְכָּבָה לִשְׁלֹשָׁה לְבוּשֶׁיהָ שֶׁיִּתְלַבְּשׁוּ בָּהֶם, שֶׁהֵם מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁל תַּרְיַ״ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה.
אֲבָל מַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ שֶׁל נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית, אֵין לָהּ שְׁלִיטָה וּמֶמְשָׁלָה עַל מַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ שֶׁל נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית בַּבֵּינוֹנִי, כִּי אִם, בְּשָׁעָה שֶׁאַהֲבַת ה׳ הוּא בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ בְּעִתִּים מְזוּמָּנִים, כְּמוֹ בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה וְכַיּוֹצֵא בָהּ, וְאַף גַּם זֹאת הַפַּעַם, אֵינָהּ רַק שְׁלִיטָה וּמֶמְשָׁלָה לְבַד, כְּדִכְתִיב: ״וּלְאוֹם מִלְאוֹם יֶאֱמָץ״ – ״כְּשֶׁזֶּה קָם זֶה נוֹפֵל, וּכְשֶׁזֶּה קָם כוּ׳״, שֶׁנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית מִתְאַמֶּצֶת וּמִתְגַּבֶּרֶת עַל נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית, בִּמְקוֹר הַגְּבוּרוֹת שֶׁהִיא בִּינָה, לְהִתְבּוֹנֵן בִּגְדוּלַּת ה׳ אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא וּלְהוֹלִיד אַהֲבָה עַזָּה לַה׳ כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ בֶּחָלָל הַיְמָנִי שֶׁבְּלִבּוֹ, וְאָז – אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי.
אֲבָל לֹא נִתְבַּטֵּל לְגַמְרֵי בַּבֵּינוֹנִי, אֶלָּא בַּצַּדִּיק, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: ״וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי״, וְהוּא מוֹאֵס בְּרָע וְשׂוֹנְאוֹ בְּתַכְלִית הַשִּׂנְאָה וְהַמִּיאוּס, אוֹ שֶׁלֹּא בְּתַכְלִית הַשִּׂנְאָה, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
אֲבָל בַּבֵּינוֹנִי, הוּא דֶּרֶךְ מָשָׁל כְּאָדָם שֶׁיָּשֵׁן, שֶׁיָּכוֹל לַחֲזוֹר וְלֵיעוֹר מִשְּׁנָתוֹ, כָּךְ הָרָע בַּבֵּינוֹנִי, הוּא כְּיָשֵׁן בֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי בִּשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה, שֶׁלִּבּוֹ בּוֹעֵר בְּאַהֲבַת ה׳, וְאַחַר כָּךְ, יָכוֹל לִהְיוֹת חוֹזֵר וְנֵיעוֹר.
וְלָכֵן הָיָה רַבָּה מַחֲזִיק עַצְמוֹ כְּבֵינוֹנִי, אַף דְּלַא פָסִיק פּוּמֵיהּ מִגִּירְסָא וּבְתוֹרַת ה׳ חֶפְצוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, בַּחֲפִיצָה וַחֲשִׁיקָה וּתְשׁוּקָה וְנֶפֶשׁ שׁוֹקֵקָה לַה׳ בְּאַהֲבָה רַבָּה כְּבִשְׁעַת קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה, וְנִדְמֶה בְעֵינָיו כְּבֵינוֹנִי הַמִּתְפַּלֵּל כָּל הַיּוֹם, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״הַלְוַאי שֶׁיִּתְפַּלֵּל אָדָם כָּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ״.
וְהִנֵּה, מִדַּת אַהֲבָה זוֹ, הָאֲמוּרָה בְּבֵינוֹנִים, בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה, עַל יְדֵי הִתְגַּבְּרוּת הַנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית כוּ׳, הִנֵּה לְגַבֵּי מַדְרֵגַת הַצַּדִּיקִים עוֹבְדֵי ה׳ בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ, אֵין בְּחִינַת אַהֲבָה זוֹ נִקְרֵאת בְּשֵׁם ״עֲבוֹדַת אֱמֶת״ כְּלָל, מֵאַחַר שֶׁחוֹלֶפֶת וְעוֹבֶרֶת אַחַר הַתְּפִלָּה, וּכְתִיב: ״שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד, וְעַד אַרְגִּיעָה לְשׁוֹן שָׁקֶר״.
וְאַף־עַל־פִּי־כֵן, לְגַבֵּי מַדְרֵגַת הַבֵּינוֹנִים – נִקְרֵאת ״עֲבוֹדָה תַמָּה״ בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ שֶׁלָּהֶם, אִישׁ אִישׁ כְּפִי מַדְרֵגָתוֹ בְּמַדְרֵגַת הַבֵּינוֹנִים, וַהֲרֵינִי קוֹרֵא בְּאַהֲבָתָם שֶׁבִּתְפִלָּתָם גַּם כֵּן ״שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד״, הוֹאִיל וּבְכֹחַ נַפְשָׁם הָאֱלֹהִית לַחֲזוֹר וּלְעוֹרֵר בְּחִינַת אַהֲבָה זוֹ לְעוֹלָם, בְּהִתְגַּבְּרוּתָהּ בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה מִדֵּי יוֹם בְּיוֹם, עַל יְדֵי הֲכָנָה הָרְאוּיָה לְכָל נֶפֶשׁ כְּפִי עֶרְכָּהּ וּמַדְרֵגָתָהּ.
כִּי הִנֵּה, מִדַּת אֱמֶת הִיא מִדָּתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, הַנִּקְרָא: ״בְּרִיחַ הַתִּיכוֹן הַמַּבְרִיחַ מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה״ – מֵרוּם הַמַּעֲלוֹת וּמַדְרֵגוֹת עַד סוֹף כָּל דַּרְגִּין, וּבְכָל מַעֲלָה וּמַדְרֵגָה מַבְרִיחַ תּוֹךְ נְקוּדָּה הָאֶמְצָעִית, שֶׁהִיא נְקוּדַּת וּבְחִינַת מִדַּת אֱמֶת שֶׁלָּהּ.
וּמִדַּת אֱמֶת הִיא ״נַחֲלָה בְּלִי מְצָרִים״, וְאֵין לָהּ שִׁיעוּר לְמַעְלָה עַד רוּם הַמַּעֲלוֹת, וְכָל מַעֲלוֹת וּמַדְרֵגוֹת שֶׁלְּמַטָּה, הֵם כְּאַיִן לְגַבֵּי מַעֲלוֹת וּמַדְרֵגוֹת שֶׁלְּמַעְלָה מֵהֶן [כַּיָּדוּעַ לְיוֹדְעֵי חֵן, שֶׁבְּחִינַת רֹאשׁ וּמוֹחִין שֶׁל מַדְרֵגוֹת תַּחְתּוֹנוֹת הֵן לְמַטָּה מִבְּחִינַת עֲקֵבַיִים וְרַגְלֵי מַדְרֵגוֹת עֶלְיוֹנוֹת מֵהֶן, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״רַגְלֵי הַחַיּוֹת כְּנֶגֶד כּוּלָּן״]:
משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות י׳:ז׳ - הטקסט מספריא
אבל התודה אף על פי שהיא קדשים קלים אינה נאכלת אלא ביום הזביחה עם הלילה שנאמר בה ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בקר וכן איל נזיר והלחם הבא עמהן וכיוצא בהן בין חלק הכהנים בין חלק הבעלים והוא הדין לחטאת ולאשם ולשלמי צבור ולשירי מנחות שהכל נאכל ליום ולילה שנאמר ביום קרבנו יאכל כל הקרבנות במשמע חוץ מן השלמים שפירש בהן הכתוב ובכור ומעשר הדומים להם:
משנה תורה, הלכות שגגות א׳ - הטקסט מספריא
כל העובר בשגגה על אחת ממצות לא תעשה שיש בה מעשה שחייבין עליה כרת הרי זה חייב להקריב קרבן חטאת ומצות עשה שיקריב חטאתו על שגגתו:
וכל עבירה שחייבין על זדונה כרת חייבין על שגגתה חטאת חוץ משלש עבירות מגדף ומבטל מילה וקרבן פסח הפסח והמילה מפני שהן מצות עשה וחטאת אין מביאין אלא על שגגת לא תעשה שנאמר אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה והמגדף מפני שאין בו מעשה ונאמר לעושה בשגגה יצא מגדף שאין בו מעשה לפיכך המקבל ע"ז באלוה אע"פ שהוא חייב כרת אם היה מזיד נסקל ואם קיבל בשגגה פטור מן הקרבן לפי שלא עשה מעשה ונאמר בעשותה אחת:
כל כריתות שבתורה חוץ משלש כריתות שביארנו אם עבר היחיד על אחת מהן בשגגה מביא חטאת קבועה חוץ מטמא שאכל קדש וטמא שנכנס למקדש ששניהם אין מביאין חטאת קבועה אלא קרבן עולה ויורד כמו שיתבאר:
חטאת קבועה היא הבאה מן הבהמה בלבד וקרבן עולה ויורד הוא קרבן שאינו קבוע אלא אם היה עשיר מביא חטאת בהמה ואם היה עני מביא עוף או עשירית האיפה כמו שיתבאר נמצאת למד שכל העבירות שהיחיד מביא על שגגתן חטאת קבועה ארבעים ושלש ואלו הן:(א) הבא על אמו (ב) הבא על אם אשתו (ג) הבא על אם אמה (ד) הבא על אם אביה (ה) הבא על בתו (ו) הבא על בת בתו (ז) הבא על בת בנו (ח) הבא על בת אשתו (ט) הבא על בת בתה (י) הבא על בת בנה (יא) הבא על אחותו (יב) הבא על אחותו שהיא בת אשת אביו (יג) הבא על אחות אביו (יד) הבא על אחות אמו (טו) הבא על אחות אשתו (טז) הבא על אשת אביו (יז) הבא על אשת אחי אביו (יח) הבא על אשת בנו (יט) הבא על אשת אחיו (כ) הבא על אשת איש (כא) הבא על הנדה (כב) השוכב עם זכר (כג) הבא על אביו (כד) הבא על אחי אביו (כה) השוכב עם בהמה (כו) האשה שמביאה עליה את הבהמה נמצאו כל כריתות שבעריות עשרים ושלש:ובשאר העבירות שבע עשרה ואלו הן:(א) העובד עבודה זרה במעשה (ב) הנותן מזרעו למולך (ג) בעל אוב (ד) בעל ידעוני במעשה (ה) המחלל את השבת (ו) העושה מלאכה ביוה"כ (ז) האוכל ושותה ביום הכפורים (ח) האוכל נותר (ט) האוכל חמץ בפסח (י) האוכל חלב (יא) האוכל דם (יב) האוכל פיגול (יג) השוחט קדשים חוץ לעזרה (יד) המעלה קרבן חוץ לעזרה (טו) המפטם את שמן המשחה (טז) המפטם את הקטורת (יז) הסך בשמן המשחה הרי אלו ארבעים ושלש עבירות שמביאין על שגגתן חטאת קבועה ומה הוא הקרבן שמביא השוגג באחת מאלו אם שגג בעבודה זרה מביא עז בת שנתה לחטאת והיא האמורה בפרשת שלח לך בין שהיה החוטא הדיוט או מלך או כהן גדול או משוח מלחמה הכל שוין בשגגת ע"ז אבל אם שגג באחת משאר ארבעים ושתים אם היה הדיוט מביא שעירת עזים או נקבה מן הכבשים וזו היא חטאת של אחד מעם הארץ האמורה בפרשת ויקרא ואם המלך הוא ששגג באחת מהן מביא שעירת עזים לחטאת ואם כהן משוח הוא מביא פר בן בקר לחטאת והוא נשרף כמו שנתפרש שם:
אחד יחיד ששגג באחת מאלו או מרובין שנאמר תורה אחת תהיה לכם לעושה בשגגה כיצד אנשי מדינה ששגגו ודמו שהיום חול והרי הוא יוה"כ וכולן אכלו ועשו מלאכה כל אחד מהן מביא שתי חטאות כבשות או שעירות וכן אם שגגו כולן והקטירו לעבודה זרה כל אחד ואחד מן העובדים מביא עז בת שנתה לחטאת:
תניא, ליקוטי אמרים מ״ג - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה עַל יִרְאָה תַּתָּאָה זוֹ, שֶׁהִיא לְקִיּוּם מִצְוֹתָיו יִתְבָּרֵךְ בִּבְחִינַת ״סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב״, אָמְרוּ: ״אִם אֵין יִרְאָה אֵין חָכְמָה״.
וְיֵשׁ בָּהּ בְּחִינַת קַטְנוּת וּבְחִינַת גַּדְלוּת. דְּהַיְינוּ, כְּשֶׁנִּמְשֶׁכֶת בְּחִינַת יִרְאָה זוֹ מֵהַהִתְבּוֹנְנוּת בִּגְדוּלַּת ה׳, דְּאִיהוּ מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין, וּ״מֵהָאָרֶץ לָרָקִיעַ מַהֲלָךְ תּ״ק שָׁנָה וְכוּ׳, וּבֵין רָקִיעַ לְרָקִיעַ כוּ׳, רַגְלֵי הַחַיּוֹת כְּנֶגֶד כּוּלָּן וְכוּ׳״, וְכֵן הִשְׁתַּלְשְׁלוּת כָּל הָעוֹלָמוֹת לְמַעְלָה מַּעְלָה עַד רוּם הַמַּעֲלוֹת – אַף־עַל־פִּי־כֵן, נִקְרֵא יִרְאָה זוֹ יִרְאָה חִיצוֹנִית וְתַתָּאָה, מֵאַחַר שֶׁנִּמְשֶׁכֶת מֵהָעוֹלָמוֹת, שֶׁהֵם לְבוּשִׁים שֶׁל הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, אֲשֶׁר מִסְתַּתֵּר וּמִתְעַלֵּם וּמִתְלַבֵּשׁ בָּהֶם לְהַחֲיוֹתָם וּלְקַיְּימָם לִהְיוֹת יֵשׁ מֵאַיִן וְכוּ׳, רַק שֶׁהִיא הַשַּׁעַר וְהַפֶּתַח לְקִיּוּם הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת.
אַךְ הַיִּרְאָה עִילָּאָה, יְרֵא בֹּשֶׁת וְיִרְאָה פְנִימִית, שֶׁהִיא נִמְשֶׁכֶת מִפְּנִימִית הָאֱלֹהוּת שֶׁבְּתוֹךְ הָעוֹלָמוֹת, עָלֶיהָ אָמְרוּ: ״אִם אֵין חָכְמָה אֵין יִרְאָה״, דְּחָכְמָה, הִיא כֹּ״חַ מָ״ה – ״וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא״, וְ״אֵיזֶהוּ חָכָם הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד״, פֵּירוּשׁ, שֶׁרוֹאֶה כָּל דָּבָר אֵיךְ נוֹלָד וְנִתְהַוֶּה מֵאַיִן לְיֵשׁ, בִּדְבַר ה׳ וְרוּחַ פִּיו יִתְבָּרֵךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם״.
וְאֵי לָזֹאת, הֲרֵי הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם, בְּטֵלִים בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ בִּדְבַר ה׳ וְרוּחַ פִּיו, וּכְלָא מַמָּשׁ חֲשִׁיבֵי וְאַיִן וָאֶפֶס מַמָּשׁ, כְּבִיטּוּל אוֹר וְזִיו הַשֶּׁמֶשׁ – בְּגוּף הַשֶּׁמֶשׁ עַצְמָהּ, וְאַל יוֹצִיא אָדָם עַצְמוֹ מֵהַכְּלָל, שֶׁגַּם גּוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ וְרוּחוֹ וְנִשְׁמָתוֹ בְּטֵלִים בִּמְצִיאוּת בִּדְבַר ה׳, וְדִבּוּרוֹ יִתְבָּרֵךְ מְיוּחָד בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ כוּ׳, וְכַנִּזְכָּר לְעֵיל [פְּרָקִים כ׳ וכ״א] בַּאֲרִיכוּת בְּדֶרֶךְ מָשָׁל מִנֶּפֶשׁ הָאָדָם, שֶׁדִּבּוּר אֶחָד מִדִּבּוּרוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ – כְּלָא מַמָּשׁ כוּ׳. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: ״הֵן יִרְאַת ה׳ הִיא חָכְמָה״.
אַךְ אִי אֶפְשָׁר לְהַשִּׂיג לְיִרְאָה וְחָכְמָה זוֹ, אֶלָּא בְּקִיּוּם הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת, עַל־יְדֵי יִרְאָה תַּתָּאָה הַחִיצוֹנִית, וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ ״אִם אֵין יִרְאָה אֵין חָכְמָה״.
וְהִנֵּה, בְּאַהֲבָה יֵשׁ גַּם כֵּן שְׁתֵּי מַדְרֵגוֹת: ״אַהֲבָה רַבָּה״ וְ״אַהֲבַת עוֹלָם״, ״אַהֲבָה רַבָּה״ – הִיא ״אַהֲבָה בְּתַּעֲנוּגִים״, וְהִיא שַׁלְהֶבֶת הָעוֹלָה מֵאֵלֶיהָ, וּבָאָה מִלְמַעְלָה בִּבְחִינַת מַתָּנָה לְמִי שֶׁהוּא שָׁלֵם בְּיִרְאָה, כַּנּוֹדָע עַל מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״דַּרְכּוֹ שֶׁל אִישׁ לְחַזֵּר אַחַר אִשָּׁה״, שֶׁאַהֲבָה נִקְרֵאת ״אִישׁ״ וְ״זָכָר״, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״זָכַר חַסְדּוֹ״, וְ״אִשָּׁה – יִרְאַת ה׳״, כַּנּוֹדָע; וּבְלִי קְדִימַת הַיִּרְאָה, אִי אֶפְשָׁר לְהַגִּיעַ לְאַהֲבָה רַבָּה זוֹ, כִּי אַהֲבָה זוֹ הִיא מִבְּחִינַת אֲצִילוּת, דְּלֵית תַּמָּן קִיצּוּץ וּפֵירוּד חַס וְשָׁלוֹם.
אַךְ ״אַהֲבַת עוֹלָם״ הִיא הַבָּאָה מֵהַתְּבוּנָה וָדַעַת בִּגְדוּלַּת ה׳ אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, הַמְמַלֵּא כָּל עָלְמִין וְסוֹבֵב כָּל עָלְמִין, וְכוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא מַמָּשׁ חֲשִׁיב, וּכְבִיטּוּל דִּבּוּר אֶחָד בַּנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת בְּעוֹדוֹ בְּמַחֲשַׁבְתָּהּ אוֹ בְּחֶמְדַּת הַלֵּב כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, אֲשֶׁר עַל יְדֵי הִתְבּוֹנְנוּת זוֹ, מִמֵּילָא תִּתְפַּשֵּׁט מִדַּת הָאַהֲבָה שֶׁבַּנֶּפֶשׁ מִלְּבוּשֶׁיהָ, דְּהַיְינוּ, שֶׁלֹּא תִתְלַבֵּשׁ בְּשׁוּם דְּבַר הֲנָאָה וְתַעֲנוּג גַּשְׁמִי אוֹ רוּחָנִי לְאַהֲבָה אוֹתוֹ, וְלֹא לַחְפּוֹץ כְּלָל שׁוּם דָּבָר בָּעוֹלָם, בִּלְתִּי ה׳ לְבַדּוֹ – מְקוֹר הַחַיִּים שֶׁל כָּל הַתַּעֲנוּגִים, שֶׁכּוּלָּם בְּטֵילִים בִּמְצִיאוּת וּכְלָא מַמָּשׁ קַמֵּיהּ חֲשִׁיבֵי, וְאֵין עֲרוֹךְ וְדִמְיוֹן כְּלָל בֵּינֵיהֶם חַס וְשָׁלוֹם, כְּמוֹ שֶׁאֵין עֲרוֹךְ לְאַיִן וָאֶפֶס הַמּוּחְלָט לְגַבֵּי חַיִּים נִצְחִיִּים, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״מִי לִי בַשָּׁמָיִם, וְעִמְּךָ לֹא חָפַצְתִּי בָאָרֶץ, כָּלָה שְׁאֵרִי וּלְבָבִי, צוּר לְבָבִי וְגוֹ׳״, וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן.
וְגַם מִי שֶׁאֵין מִדַּת אַהֲבָה שֶׁבְּנַפְשׁוֹ מְלוּבֶּשֶׁת כְּלָל בְּשׁוּם תַּעֲנוּג גַּשְׁמִי אוֹ רוּחָנִי – יָכוֹל לְהַלְהִיב נַפְשׁוֹ כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ וְשַׁלְהֶבֶת עַזָּה וְלַהַב הָעוֹלֶה הַשָּׁמַיְמָה, עַל יְדֵי הִתְבּוֹנְנוּת הַנִּזְכֶּרֶת לְעֵיל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן.
וְהִנֵּה, בְּחִינַת אַהֲבָה זוֹ, פְּעָמִים שֶׁקּוֹדֶמֶת לְיִרְאָה, כְּפִי בְּחִינַת הַדַּעַת הַמּוֹלִידָהּ, כַּנּוֹדָע [שֶׁהַדַּעַת כּוֹלֵל חֲסָדִים וּגְבוּרוֹת, שֶׁהֵם אַהֲבָה וְיִרְאָה, וּפְעָמִים שֶׁהַחֲסָדִים קוֹדְמִים לֵירֵד וּלְהִתְגַּלּוֹת], וְלָכֵן אֶפְשָׁר לְרָשָׁע וּבַעַל עֲבֵירוֹת שֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה הַנּוֹלְדָה בְּלִבּוֹ, בְּזָכְרוֹ אֶת ה׳ אֱלֹהָיו.
וּמִכָּל מָקוֹם, הַיִּרְאָה גַּם כֵּן כְּלוּלָה בָּהּ מִמֵּילָא, רַק שֶׁהִיא בִּבְחִינַת קַטְנוּת וְהֶעְלֵם, דְּהַיְנוּ, יִרְאַת חֵטְא, לִמְרֹד בּוֹ חַס וְשָׁלוֹם, וְהָאַהֲבָה – הִיא בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ וּמֹחוֹ. אַךְ זֶהוּ דֶּרֶךְ מִקְרֶה וְהוֹרָאַת שָׁעָה, בְּהַשְׁגָּחָה פְרָטִית מֵאֵת ה׳, לְצוֹרֶךְ שָׁעָה, כְּמַעֲשֵׂה דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן דּוּרְדַיָּיא.
אֲבָל סֵדֶר הָעֲבוֹדָה הַקְּבוּעָה וּתְלוּיָה בִּבְחִירַת הָאָדָם – צָרִיךְ לְהַקְדִּים תְּחִלָּה קִיּוּם הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת עַל יְדֵי יִרְאָה תַּתָּאָה בִּבְחִינַת קַטְנוּת עַל כָּל פָּנִים, בְּ״סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב״, לְהָאִיר נַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית בְּאוֹר הַתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ, וְאַחַר כָּךְ, יָאִיר עָלֶיהָ אוֹר הָאַהֲבָה [כִּי ״וְאָהַבְתָּ״ בְּגִימַטְרִיָּא ב׳ פְּעָמִים ״אוֹר״, כַּיָּדוּעַ לְיוֹדְעֵי חֵן]:
שמות רבה ל׳:י״ד - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים, דָּוִד אָמַר (תהלים יט, י): יִרְאַת ה' טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד, מַהוּ כָּךְ, אַתָּה מוֹצֵא אָדָם שׁוֹנֶה מִדְרָשׁ הֲלָכוֹת וְאַגָּדוֹת, וְאִם אֵין בּוֹ יִרְאַת חֵטְא אֵין בְּיָדוֹ כְּלוּם, מָשָׁל לְאָדָם שֶׁאָמַר לַחֲבֵרוֹ יֵשׁ לִי אֶלֶף מִדּוֹת שֶׁל תְּבוּאָה, יֵשׁ לִי אֶלֶף מִדּוֹת שֶׁל שֶׁמֶן, וְאֶלֶף שֶׁל יַיִן. אָמַר לוֹ חֲבֵרוֹ יֵשׁ לְךָ אַפּוֹתִיקָאוֹת לִתֵּן אוֹתָן בָּהֶם, אִם יֵשׁ לְךָ כֵּן הַכֹּל שֶׁלָּךְ וְאִם לָאו אֵין בְּיָדְךָ כְּלוּם. כָּךְ אָדָם שׁוֹנֶה הַכֹּל, אָמְרוּ לוֹ אִם יֵשׁ לְךָ יִרְאַת חֵטְא הַכֹּל שֶׁלָּךְ, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה לג, ו): וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ וגו' יִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ. לְכָךְ נֶאֱמַר: יִרְאַת ה' טְהוֹרָה, וְהַנָּבִיא צוֹוֵחַ (ישעיה א, כז): צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה.