ויהי הענן והחשך
רסטויהי הענן והחשך
בס"ד ש"פ בשלח
ויהי הענן והחשך1 ויאר את הלילה2 הנה נושא הפסוק הוא דהענן והחשך גופא האיר, והמפרשים פי'3 שהי' ענן וחשך למצרים ואור לישראל אבל נושא הפסוק הוא דהענן והחשך האיר לישראל ואפי' לפי' המפרשים ג"כ הפי' כן דהענן ערוהחשך הי' סיבה להאור וכמ"ש יתרון אור מתוך החשך4 ודוגמא לזה כמארז"ל מה זית משכח תלמודו של ע' שנה כך שמן זית5 מחזר תלמודו של ע' שנה, דמה שהזית משכח תלמודו ה"ז חשך והשמן של הזית מחזיר תלמודו שהוא אור כמו"כ הענן והחשך עצמם האירו לישראל.
והנה להבין משארז"ל מה הזית כו' צ"ל תחילה ענין הדלקת הנרות הי' בשמן זית6 למה בשמן דוקא ואהרן הי' המדליק את הנרות7 דהנה כתי' נר ה' נשמת אדם8 שהנשמה קרוי' נר ואהרן הי' שושבינא דמטרוניתא9 כמו שושבין של הכלה מעלה אותה לחופה כמו"כ אהרן העלה נש"י למעלה, רק שלמטה הוא פ"א בעת החופה ובבהמק"ד הי' בכ"י מפני שבכ"י יש עבודת הבירורים שהוא דבר חדש10 לכן צריכים בכ"י העלאות הנרות, והנה השושבין הוא מהיכל המלך דהנה כשצריך ליכנס לעמוד לפני המלך מצד עוצם גדולות ורוממות המלך ה"ה מתבושש ממנו אע"פ11 שהוא מנוקה מכל חטא ועון דאיש פשוט אינו בערך שיעמוד לפני המלך, ומי שהוא מקורב למלך מאד דעייל בלא בר12 יש בכחו לסעוד גם את זה שלא יתגבר עליו הבושה כ"כ, כמו"כ למעלה הו"ע יראה בושת דכשיתבונן איך דאני ה' לא שניתי13 שלא יש שום בין14 קודם הבריאה לאחר הבריאה אתה הוא קודם שנבה"ע15 ואתה הוא לאחר שנברה"ע דכללות השתלשלות העולמות הוא רק משם והארה בעלמא שאינו נוגע לעצמיות וא"כ כל מעשה התחתונים אינו נוגע כלל וא"כ הנשמה היא מתבוששת מא"ס לכן צריכה עוזר וסעד, והענין הוא דהנה הנשמה שירדה למטה להתלבש בגוף אין זה לצורך עצמה16 שה"ה חלק אלוקה ממעל ממש17 אלא עיקר ירידתה למטה הוא לברר הנה"ב ורפ"ח ניצוצין18 שנפלו בשבה"כ, והנה הרפ"ח ניצוצין מעת שבה"כ ה"ה נפרדים ופי' נפרדים הוא שהוא חוץ לגמרי דהרי אין עוד רעאמלבדו19 ולית אתר פנוי מיני'20 וכל מה שהוא בעולם אין שייך לומר שהוא נפרד שהרי לית אתר פנוי וא"כ אינו נפרד, והרפ"ח ניצוצין שהם נפרדים צ"ל שהם חוץ לגמרי ובכדי שג"ז יתעלה למעלה צ"ל שושבין דהנה עד"מ למטה מי הוא הנכנס למלך מי שהוא עבדו בל"א אונטער טעניגער, שבלעדו אינו מלך דאין מלך בלא עם21 מ"מ גם הוא צריך שושבין מפני שהוא מתבושש מכ"ש מי שהוא מבר צריך שושבין, וכמו"כ כאן כדי שיתעלה גם הרפ"ח ניצוצין שהם חוץ צ"ל שושבין.
ואפי' הנשמה מצד עצמה הגם שטהורה היא22 פי' טהורה הוא שלילה שהוא נקי מכל סיג ופסולת ולא שהנשמה ישנה במציאות לא כן שה"ה אינו דבר נוסף על עצמותו, מ"מ כשצריכה להתלבש בגוף צ"ל בה שינוים וזהו בראת יצרת נפחתה בראת הוא בריאה יש מאין היינו שנעשה מציאות היש וכמו שהיתה תחילה בעולם אצי' הרי היתה בבחי' אין א"כ ה"ז דבר חדש שנולד בה שנעשה מציאות היש, יצרת הוא ציור החומר דבריאה נק' חומר שמוכן לקבל כל הצורות וא"כ אינו הגבלה כ"כ ויצי' הוא שעושה בה23 צורה24 שיה' צורה זו ולא אחרת א"כ ה"ז הגבלה יותר וכמו דיו שכותב בו אותיות הרי קודם שכתב הי' דיו מוכן לקבל כל הצורות שיעשה ואחר שכתב הרי הגבילו על אותיות אלו דוקא וא"י לכתוב בו אותיות אחרות וזהו הגבלה, ונפחת הוא נגד עשי' שע"ז נא' אף עשיתיו אף הפסיק הענין25 דעשי' לגבי יצי' יותר אין ערוך מיצי' לגבי בריאה דבריאה ויצי' הם כמו מח' ודיבור דשניהם אותיות אלא דמח' הוא גילוי העלם העצמי לגבי עצמו ודיבור הוא גילוי העלם עצמי לגבי זולתו26, אותיות הוא גילוי וכמ"ש אמר שומר אתא בקר27, ופעמים נת' שאותיות הדבור יש בהם כח מה שלא יש באותיות המח' דאותיות הדבור יש בהם כח לקשר גם את זולתו עד שימסור נפשו כמו רבו שלמדו חכ' ע"פ דין אבידתו28 ומס"נ עליו29 ערבוהוא מפני שקשור אליו שהשפיע לו חכ' בדיבור, ולכן ברה"ע הי' בדיבור ולא במח' והוא כדי שאפי' איך שנעשה מציאות היש יהי' בטל להאין שיהי' התקשרות לאלקות, הרי שדיבור למעלה גם ממח' אך לכה"פ הם בערך זה לזה, אבל עשי' לגבי דיבור אינו בערך כלל30, דדיבור יש נפ"מ מי הוא המדבר והמצוה, אבל מעשה אינו נוגע מי האומן רק שבח הכלי, והנשמה שהי' בה כל השינוים הנ"ל וכשצריכים אח"כ להתעלות למעלה צריכה לשושבין להיות לה לעזר וסעד.
וזהו אהרן שהוא שושבינא דמטרוניתא שהוא הי' נשמה דאצי' וירד לבריאה להעלות נשמות ישראל31 וזהו שכ' ואהרן מ"ה הוא32, מ"ה הוא הביטל כמו שהוא באצי' וכמ"ש שם מ"ה דאיהו אורח אצי'33, ששם איהו וחיוהי חד34 ואהרן הי' למטה ג"כ כמו שהוא באצי', וכתי' ואנחנו35 מ"ה36 כולל משה א"ע ג"כ כמו שמשה משה לא פסיק טעמא37 כמו"כ אהרן ג"כ לא פסיק טעמא בינייהו וכתי' ויבדל אהרן להקדישו קדה"ק38 שהי' למטה ג"כ מובדל ומרומם בבחי' קדה"ק לכן הי' בכחו להיות עזר וסעד, דהנה כאו"א מישראל שרש נשמתו מחכ' דאצי' וכמ"ש בתניא39 אפי' מי שממשיך ע"י יחודים נפש דמל' דמל' דעשי'40 בתוכו מל' דיצי' מל' דבריאה מל' דאצי' שבתוכו מלובש חכ' דאצי' שבו שורה אוא"ס א"כ כל נשמה שרשו בחכ' רק מפני השינוים דבראת כו' שהי' בה צריכה לעזר וסעד ואם נא' דאהרן ג"כ הי' בו שינוים הללו הי' צריך ג"כ לעזר וסעד ובאמת ה"ה הוא41 המסייע לנש"י והוא מפני שהי' למטה כמו למעלה (לבד מגוהרקא42 כו' אפ"ל ג"כ כנ"ל), ועל ל' הקבלה אהרן הוא נצח דאבא43 ומה שייך לזה נצחון דכדי להעלות הניצוצין הרי יש מונעים ומעכבים רעגולעמוד נגד כל מונעו44 צריך לזה נצחון ואהרן הי' נצח דאבא שהוא בחי' חכ'45 ובחכ' גופא הוא כח הנצחון דחכ', ועי"ז נמשך (בפ"א46 ה"ג47 דאימא שהוא בחי') אם הבנים שמחה48 והארת החכ' ג"כ דח"ב הם תרדל"מ49 הוא בחי' אורה ושמחה50 ובעבודה הו"ע שמחה של מצוה, דהנה על כל מצוה אנו מברכים אשר קדשנו במצותיו וצונו אשר הוא ל' תענוג51 כמ"ש באשרי כי אשרוני52 ובחי' עונג העליון נמשך עד למטה.
והענין הוא דהנה כתי' תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל53, כל הוא המחבר שמים וארץ כמ"ש כי כל בשמים וארץ54 דאחיד בשמיא וארעא55 וכמ"ש אני אענה את השמים56 והם יענו את הארץ ועמוד המחברם נק' כל ויש עמוד המחבר געה"ע וגעה"ת57 נק' ג"כ כל דכל שהוא58 מחבר נק' כל, והנה כל הם אותיות לך59 וההפרש ביניהם הוא דכמו שהמדות משפיעים במל' ע"י צדיק יסוד עולם נק' כל ולך הוא כמו שע"ס המשפיעים עצמם בטילים לא"ס וכמ"ש לך הוי' הגדולה והגבורה60 שמדת הגדולה והגבורה בטלים לך. והנה עבודה בשמחה הוא מרוב כל, שעי"ז ממשיכים בחי' לך שלמעלה מכל, דכל הוא השפעה ונודע שכל השפעה א"א להיות כמו אצל המשפיע עצמו כ"א רק הארה ממנו והוא חלק עשירי61 עדרולא במדידה אלא במעלות (צ"ע) וא"כ משנת"ל בחי' כל שהוא מה שהמדות משפיעים במל' ה"ה רק הארה אבל בחי' לך הוא כמו ע"ס המשפיעים עצמן בטלים לאוא"ס שלמעלה מהם ובחי' זו יומשך למטה ה"ה בחי' עצמיות וזהו מרוב כל.
וביאור הענין דהנה שרש המצות הוא בגולגלתא היינו בלבנונית דגולגלתא62, דהנה תורה נמשלה לשערות63 וכמ"ש סלסלה ותרוממך64 כמו סלסול השערות הוא להפריד כל שער שיהי' מונח על מקומו, כמו"כ ברורי הלכות כמו ורמינהו שהוא קשי' וענין הקושיא הוא בלבול ואח"כ מתרצים ל"ק הכא במאי עסקינן או אבע"א כו' וזהו"ע סלסול השערות שהו"ע בירורי ההלכות, ועי"ז תרוממך נתרומם הנפש, והנה השערות הם חלולים65 והו"ע אור השכל המלובש באותיות אור בכלי וכמו תוס' ור"ן66 א"א ליקח ההשכלה כ"א ע"י האותיות וזהו מה שהשערות הם חלולים, והנה הגולגלתא נושא וסובל עליו השערות, דהנה התורה הוא פי' וביאור המצות67 וא"כ המצות נושאים עליהם התורה ואור השכל שבתורה וכמו האדם שנושא השערות ובאדם הוא הגולגלתא, וכמו עד"מ הקלף שנושא וסובל האותיות הכתובים עליו כמו"כ המצות נושאים עליהם את התורה, וזהו שהמצות הם לבנוניתא דגולגלתא דהלבנונית שבין שער לשער נושא השער, וזהו שנק' תרי"ג ארחין דגולגלתא68, אורח הוא דרך שהולך מעיר לעיר וכמו"כ המצות הם אורח ושביל להמשיך עד למטה מטה (ע' בסידור ח"ב בענין ישיש כגבור לרוץ אורח69 כו') והנה כל בחי' גולגלתא א"א שיומשך למטה כ"א הארה ממנו וזהו"ע השמחה של מצוה, וזהו אשר קדשנו במצותיו מה שהקב"ה מניח תפילין70 הקב"ה מתעטף בציצית71 שהם מצות של מעלה נמשכו למטה ג"כ וגם כשיתבונן שהמצות הם רצה"ע והוא המשלים הרצה"ע עי"ז יהי' שמח
הערות
עמוד רסט
- 1. ויהי הענן והחשך : הנחת כ"ק אדמו"ר מהורש"ב ממאמר הה' מהמשך זאת חנוכת המזבח פרקים יא-יג [ושם הפתיחא: והנה השושבין]. שנדפס לעיל בחלק המאמרים. וש"נ. הנחה זו לא נגמרה בכתיבתה, ונרשם רק חלק מהמאמר והמשך העמוד נשאר פנוי.
- 2. ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה : בשלח יד, כ.
- 3. והמפרשים פי' : ראה רש"י שם. ועוד.
עמוד ער
- 4. יתרון אור מתוך החשך : קהלת ב, יג [ושם: כיתרון האור מן החשך].
- 5. מה זית. . כך שמן זית : ראה הוריות יג, ב (כגי' הע"י).
- 6. הדלקת הנרות הי' בשמן זית : ר"פ תצוה. אמור כד, ב.
- 7. ואהרן הי' המדליק את הנרות : תצוה כז, כא. ל, ז-ח. אמור כד, ג. בהעלותך ח, ב-ג.
- 8. נר ה' נשמת אדם : משלי כ, כז.
- 9. ואהרן הי' שושבינא דמטרוניתא : ראה זהר רע"מ ויקרא כ, א. הנסמן במאמרי אדה"א דברים ח"א ע' קג. מאמרי אדה"א שמות ח"ב ע' שטו וע' שמ.
- 10. שבכ"י. . הבירורים שהוא דבר חדש : ראה גם לקו"ת צו ח, רע"א. וש"נ. תו"ח בא ח"א צג, א ובהנסמן שם. פלח הרמון צו ע' כו.
- 11. אע"פ : תיבה זו איננה ברורה. ואולי כצ"ל.
- 12. דעייל בלא בר : ראה סוכה מה, ב.
- 13. דאני הוי' לא שניתי : מלאכי ג, ו. ראה גם לקמן הנחה ד"ה צאינה וראינה ובהערה 82.
- 14. שום בין : אוצ"ל: שום שינוי בין.
- 15. אתה הוא קודם שנבה"ע : ראה תפלת השחר. של"ה תולדות אדם ג, ב. מאמרי אדה"ז על מארז"ל ע' שלו.
- 16. הנשמה שירדה. . לצורך עצמה : ראה תניא פל"ז (מח, ב). ש"א ט, א הערה 4.
- 17. הנשמה. . חלק אלוקה ממעל ממש : ראה איוב לא, ב. תניא רפ"ב. לקמן הנחה ד"ה ואתה תצוה ובהערה 54.
- 18. ורפ"ח ניצוצין : ראה ע"ח שער רפ"ח שי"ח, פ"ב. לקו"ש וישב כרך טו ע' 524 (נדפס גם באג"ק שלו ח"ב ע' כא). וש"נ. מאמרי אדה"א דברים ח"ד ע' א'קעד. וש"נ.
עמוד רעא
- 19. אין עוד מלבדו : ואתחנן ד, לה.
- 20. ולית אתר פנוי מיני' : ראה ת"ז תנ"ז צא, ב. ת"ע קכב, ב. ס' האמונות והדעות לרס"ג מ"ב, פי"ג. תניא פכ"א ובמ"מ הגהות והע"ק לשם. לקו"ת בהר מא, א. שם בהוספות נב, ג.
- 21. דאין מלך בלא עם : בחיי וישב לח, ל. ראה גם הנסמן במאמרי אדה"ז על פרשיות התורה ח"ב לע' תרלא.
- 22. הנשמה. . שטהורה היא : ברכת אלקי נשמה (מברכות ס, ב). ראה גם (לעיל בחלק המאמרים) המשך זאת חנוכת המזבח כאן ובהערה 193. לקמן הנחה מזבח אדמה תעשה לי על יד הערה 120. לקמן ח"ב (בחלק הנחות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב) הנחה ד"ה יפה שעה הא' על יד הערה 60.
- 23. דבריאה נק' חומר. . ויצי'. . בה צורה : ראה לקו"ת שה"ש יד, סע"ג ואילך.
- 24. חומר. . צורה : ראה מו"נ ח"א פי"ז. הנסמן במאמרי אדה"א דברים ח"ד ע' קעו. שמות ח"א ע' כג. סה"מ תרכ"ט ע' יז. וש"נ.
- 25. אף עשיתיו אף הפסיק הענין : ישעי' מג, ז. ראה לקו"ת בלק סז, סע"א. תו"ח בשלח ח"א קמד, ג. וש"נ.
- 26. דמח'. . העלם העצמי לגבי עצמו ודיבור. ֿ. לגבי זולתו : ראה גם לקמן ח"ב (בחלק המאמרים) המשך יונתי רפ"י. (בחלק הנחות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב) הנחה ד"ה יפה שעה אחת הא' פיסקא וביאור הענין הנה מחו"ד. (בחלק ההנחות) הנחה ד"ה יפה שעה אחת הא' פיסקא ועוד נוכל.
- 27. אמר שומר אתא בקר : ישעי' כא, יב. ראה גם לעיל (בחלק המאמרים) המשך מצה זו הערה 181.
- 28. רבו. . ע"פ דין אבידתו : ראה ב"מ לג, א במשנה. וראה גם לקמן ח"ב (בחלק המאמרים) מאמר ד"ה וכל שיח השדה ובהערה 48.
- 29. רבו. . ומס"נ עליו : כ"ה בהכת"י. ראה גם ב"מ שם לגבי שבוי. ולהעיר מתניא ספ"י גבי בן ומסר גרמי' למיתה עלייהו למיפרק לון.
עמוד ערב
- 30. בערך כלל : תיבות אלו אינם ברורות. ואולי כצ"ל.
- 31. אהרן. . נשמה דאצי'. . להעלות נש"י : ראה גם לעיל (בחלק המאמרים) המשך זאת חנוכת המזבח כאן פי"א.
- 32. ואהרן מ"ה הוא : קרח טז, יא.
- 33. שם מ"ה דאיהו אורח אצי' : ראה ת"ז בהקדמה יז, א. הדרת מלך שם ע' קיב. סידור אדה"ז סדר מנחת ערב שבת (פתח אלי').
- 34. איהו וחיוהי חד : ראה ת"ז בהקדמה ג, ב. ראה גם לעיל (בחלק המאמרים) המשך זאת חנוכת המזבח פ"ו. וש"נ.
- 35. ואנחנו : ראה גם לקמן הנחה ד"ה הנה אנכי כורת ברית ובהערה 29.
- 36. ואנחנו מ"ה : ראה לעיל (בחלק המאמרים) המשך זאת חנוכת המזבח ספכ"א הערה 593. לקמן הנחה ד"ה צאינה וראינה על יד הערה 103. (בחלק ההנחות) הנחה ד"ה וביום הביכורים על יד הערה 77. לקמן ח"ב (בחלק הנחות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב) ד"ה אריב"ל הנהו ך"ו הודו על יד הערה 143.
- 37. שמשה משה לא פסיק טעמא : שמות ג, ד. זהר וירא קכב, ב. נשא אד"ר קלח, א. בלק קפז, ב. ראה תו"ח משפטים ח"ב רפג, ג. וש"נ. סה"מ תר"ל ע' נו ואילך.
- 38. ויבדל אהרן להקדישו קדה"ק : דבהי"א כג, יג [ושם: קדשים].
- 39. כאו"א. . נשמתו מחכ' דאצי' וכמ"ש בתניא : פי"ח.
- 40. נפש דמל' דמל' דעשי' : ראה גם לקמן (בחלק ההנחות) הנחה ד"ה כמים הפנים ובהערה 11.
- 41. ה"ה הוא : כ"ה בהכת"י.
- 42. לבד מגוהרקא : ראה ב"מ פה, ב. ראה גם לקמן (בחלק ההנחות) הנחה ד"ה תכון תפלתי קטורת לפניך ובהערה 89.
- 43. אהרן. . נצח דאבא : ראה לעיל (בחלק המאמרים) המשך זאת חנוכת המזבח הערה 206.
עמוד רעג
- 44. מונעו : אינו ברור ואולי כצ"ל.
- 45. דאבא שהוא בחי' חכ' : ראה תניא פ"ג. מאמרי אדה"א בראשית ע' א. וש"נ. ש"א ד, א הערה 9. לעיל (בחלק המאמרים) המשך מצה זו הערה 123.
- 46. בפ"א : ראה גם לקמן הנחה ד"ה מזבח אדמה תעשה לי ובהערה 80.
- 47. ה"ג דאימא. . שמחה : ראה אוה"ת תצוה כאן ע' ג'סב שמציין (לתו"א מקץ לז, ד): דשמחה הוא חסדי' דאימא.
- 48. אם הבנים שמחה : תהלים קיג, ט. ראה לעיל (בחלק המאמרים) המשך זאת חנוכת המזבח כאן הערה 208.
- 49. דח"ב הם תרדל"מ : ראה זהר בשלח נו, א. ויקרא ד, א. מאמרי אדה"א דברים ח"ב ע' שסו. וש"נ. תו"ח בראשית כא, ב ובהערה 8.
- 50. אורה ושמחה : אסתר ח, טז. ראה (בנוסף להערה 1) מאמרי אדה"ז תקס"ו ע' רמג.
- 51. אשר קדשנו במצותיו. . תענוג : נוסח ברכת המצות. ראה תו"א יתרו ע, ריש ע"ב . לקו"ת בשלח א, ד. בהעלותך לד, ב.
- 52. אשר. . באשרי כי אשרוני בנות : ויצא ל, יג. ראה ת"ז ת"ל (עד, ב). תל"ט (עט, א). תו"ח יתרו ח"ב רסז, ג. וש"נ. לעיל (בחלק המאמרים) המשך מצה זו על יד הערה 688. ובהמשך זאת חנוכת המזבח כאן על יד הערה 212.
- 53. תחת. . מרב כל : תבוא כח, מז.
- 54. כי כל בשמים וארץ : דבהי"א כט, יא [ושם: ובארץ].
- 55. דאחיד בשמיא וארעא : ראה זהר בראשית לא, א. ראה גם סה"מ תרל"ח ע' עט. וש"נ.
- 56. אני אענה את השמים : הושע ב, כג [בהוספת תיבת: אני — ראה לקמן הנחה ד"ה גדולה מילה ובהערה 10].
- 57. עמוד המחבר געה"ע וגעה"ת : ראה תו"א מג"א ק, סע"ב. וש"נ. מאמרי אדה"ז על פרשיות התורה ח"ב ע' תשעג ובהנסמן במ"מ לשם. מאמרי אדה"א נ"ך ס"ע תעו. וש"נ.
- 58. שהוא : תיבה זו אינה ברורה.
- 59. כל הם אותיות לך : ראה מאמרי אדה"ז תקס"ד ע' כז ואילך. תו"ח ויצא קעה, ד. לעיל (בחלק המאמרים) המשך זאת חנוכת המזבח כאן פי"א סוף פיסקא והנה.
- 60. לך הוי' הגדולה והגבורה : דבהי"א כט, יא.
- 61. שכל השפעה. . חלק עשירי : ראה גם לקמן הנחה ד"ה וירא העם וינועו על יד הערה 21. ד"ה וביום הביכורים על יד הערה 26. לעיל (בחלק המאמרים) המשך מצה זו ספ"ה ובהערה 198.
- א. הועתק לעיל (בחלק המאמרים) המשך מצה זו פכ"ב על יד הערה 687.
עמוד עדר
- 62. שרש המצות. . בלבנונית דגלגלתא : ראה לקמן הערה 68.
- 63. תורה נמשלה לשערות : ראה גם ערה"כ לבעל סדה"ד מערכת שערות.
- 64. סלסלה ותרוממך : משלי ד, ח. ראה גם (לעיל בחלק המאמרים) המשך זאת חנוכת המזבח כאן פי"א ובהערה 221. לקמן הנחה ד"ה סמכוני באשישות על יד הערה 47 ואילך. לקמן ח"ב (בחלק הנחות כ"ק אדמו"ר מהורש"ב) הנחה ד"ה יפה שעה הג' על יד הערה 71. (בחלק ההנחות) בהנחה שם על יד הערה 88.
- 65. השערות הם חלולים : ראה נזיר לט, א.
- 66. תוס' ור"ן : ראה גם (לעיל בחלק המאמרים) המשך מצה זו ובהערה 1219.
- 67. התורה הוא פי' וביאור המצות : ראה הדרושים שנסמנו בהערה הבאה.
- 68. תרי"ג ארחין דגלגלתא : ראה זהר אד"ר נשא קכט, א. קלו, א. ראה גם (לעיל בחלק המאמרים) המשך זאת חנוכת המזבח כאן פי"א ובהערה 219.
- 69. בסידור ח"ב. . אורח : שחרית לשבת קפג, א ואילך.
- 70. שהקב"ה מניח תפילין : ברכות ו, א. ראה גם תו"א מקץ לה, ב ואילך. סה"מ תרכ"ז ע' מה. וש"נ. ע' קיא. וש"נ. תרל"ג ח"ב ע' תלד. וש"נ.
- 71. הקב"ה מתעטף בציצית : ראה ר"ה יז, ב. מאמרי אדה"א ויקרא ח"ב ע' תסז. וש"נ. 72) שמח: ע"כ נרשם בהכת"י. ראה ההמשך — לעיל (בחלק המאמרים) המשך זאת חנוכת המזבח כאן ספי"א ואילך.
רש"י על שמות י״ד:כ׳ - הטקסט מספריא
ויבא בין מחנה מצרים. מָשָׁל לִמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וּבְנוֹ מְהַלֵּךְ לְפָנָיו, בָּאוּ לִסְטִים לִשְׁבּוֹתוֹ, נְטָלוֹ מִלְּפָנָיו וּנְתָנוֹ לְאַחֲרָיו, בָּא זְאֵב מֵאַחֲרָיו, נְתָנוֹ לְפָנָיו, בָּאוּ לִסְטִים לְפָנָיו וּזְאֵבִים מֵאַחֲרָיו, נְתָנוֹ עַל זְרוֹעוֹ וְנִלְחַם בָּהֶם, כָּךְ "וְאָנֹכִי תִרְגַּלְתִּי לְאֶפְרַיִם קָחָם עַל זְרוֹעֹתָיו" (הושע י"א) (מכילתא):
ויהי הענן והחשך. לְמִצְרַיִם:
ויאר עַמּוּד הָאֵשׁ את הלילה לְיִשְׂרָאֵל, וְהוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם כְּדַרְכּוֹ לָלֶכֶת כָּל הַלַּיְלָה וְהַחֹשֶׁךְ שֶׁל עֲרָפֶל לְצַד מִצְרַיִם:
ולא קרב זה אל זה. מַחֲנֶה אֶל מַחֲנֶה (שם):
ויבא בין מחנה מצרים AND IT CAME BETWEEN THE CAMP OF EGYPT — A parable: it may be compared to one who is proceeding on a journey, his son walking in front of him. If, now, brigands come to capture him (the son), he takes him away from in front of him and places him behind himself. If a wolf then comes behind him he places him again in front. If brigands come in front of him and wolves behind him, he places him on his arm and fights against them. Thus did God do for Israel, as it says, (Hosea 11:3) “I led Ephraim — He took them upon His arms” (Mekhilta).
ויהי הענן והחשך AND THERE WAS CLOUD AND DARKNESS to the Egyptians.
ויאר AND IT — the pillar of fire — ILLUMINATED the night for the Israelites, and went before them as was its way to go every night, whilst the darkness of the cloud was turned towards the Egyptians.
ולא קרב זה אל זה SO THAT ONE APPROACHED NOT ANOTHER — [This does not mean that one person did not approach another but]: this camp did not approach that camp (Mekhilta).
תניא, ליקוטי אמרים ב׳ - הטקסט מספריא
וְנֶפֶשׁ הַשֵּׁנִית בְּיִשְׂרָאֵל, הִיא חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמַּעַל מַמָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים״, וְ״אַתָּה נָפַחְתָּ בִּי״, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר, מַאן דְּנָפַח מִתּוֹכֵיהּ נָפַח, פֵּירוּשׁ, מִתּוֹכִיּוּתוֹ וּמִפְּנִימִיּוּתוֹ, שֶׁתּוֹכִיּוּת וּפְנִימִיּוּת הַחַיּוּת שֶׁבָּאָדָם מוֹצִיא בִּנְפִיחָתוֹ בְּכֹחַ:
כָּךְ, עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל עָלוּ בְּמַחֲשָׁבָה, כְּדִכְתִיב: ״בְּנִי בְכוֹרִי יִשְׂרָאֵל״, ״בָּנִים אַתֶּם לַה׳ אֱלֹהֵיכֶם״ פֵּירוּשׁ, כְּמוֹ שֶׁהַבֵּן נִמְשָׁךְ מִמּוֹחַ הָאָב, כָּךְ כִּבְיָכוֹל נִשְׁמַת כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל נִמְשְׁכָה מִמַּחֲשַׁבְתּוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, דְּאִיהוּ חַכִּים וְלָא בְחָכְמָה יְדִיעָא, אֶלָּא הוּא וְחָכְמָתוֹ אֶחָד, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַמְבַּ״ם,
הגהה
וְהוֹדוּ לוֹ חַכְמֵי הַקַּבָּלָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּפַּרְדֵּס מֵהָרַמַ״ק. וְגַם לְפִי קַבָּלַת הָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה יַצִּיבָא מִילְּתָא, בְּסוֹד הִתְלַבְּשׁוּת אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, ﬠַל־יְדֵי צִמְצוּמִים רַבִּים, בְּכֵלִים דְּחָכְמָה־בִּינָה־דַּﬠַת דַּאֲצִילוּת, אַךְ לֹא לְמַﬠְלָה מֵהָאֲצִילוּת, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּמָקוֹם אַחֵר, שֶׁאֵין־סוֹף־בָּרוּךְ־הוּא מְרוֹמָם וּמִתְנַשֵּׂא רוֹמְמוּת אֵין קֵץ, לְמַﬠְלָה מַּﬠְלָה מִמַּהוּת וּבְחִינַת חָכְמָה־בִּינָה־דַּﬠַת, ﬠַד שֶׁמַּהוּת וּבְחִינַת חָכְמָה־בִּינָה־דַּﬠַת נֶחְשֶׁבֶת כַּﬠֲשִׂיָּיה גוּפָנִיִּית אֶצְלוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״כּוּלָּם בְּחָכְמָה ﬠָשִׂיתָ״:
שֶׁהוּא הַמַּדָּע וְהוּא הַיּוֹדֵעַ כוּ׳, וְדָבָר זֶה אֵין בִּיכוֹלֶת הָאָדָם לַהֲבִינוֹ עַל בּוּרְיוֹ כוּ׳, כְּדִכְתִיב: ״הַחֵקֶר אֱלוֹהַּ תִּמְצָא״, וּכְתִיב: ״כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְגוֹ׳״.
וְאַף שֶׁיֵּשׁ רִבְבוֹת מִינֵי חִלּוּקֵי מַדְרֵגוֹת בַּנְּשָׁמוֹת, גָּבוֹהַּ מֵעַל גָּבוֹהַּ לְאֵין קֵץ, כְּמוֹ גּוֹדֶל מַעֲלַת נִשְׁמוֹת הָאָבוֹת וּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ עֲלֵיהֶם־הַשָּׁלוֹם, עַל נִשְׁמוֹת דּוֹרוֹתֵינוּ אֵלֶּה דְּעִקְבֵי מְשִׁיחָא, שֶׁהֵם בְּחִינַת עֲקֵבַיִים מַמָּשׁ לְגַבֵּי הַמּוֹחַ וְהָרֹאשׁ; וְכֵן בְּכָל דּוֹר וָדוֹר יֵשׁ רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּשְׁמוֹתֵיהֶם הֵם בְּחִינַת רֹאשׁ וּמוֹחַ לְגַבֵּי נִשְׁמוֹת הֶהָמוֹן וְעַמֵּי הָאָרֶץ; וְכֵן נְפָשׁוֹת לְגַבֵּי נְפָשׁוֹת, כִּי כָּל נֶפֶשׁ כְּלוּלָה מִנֶּפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה.
מִכָּל מָקוֹם, שֹׁרֶשׁ כָּל הַנֶּפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה כּוּלָּם, מֵרֹאשׁ כָּל הַמַּדְרֵיגוֹת עַד סוֹף כָּל דַּרְגִין, הַמְלוּבָּשׁ בְּגוּף עַמֵּי הָאָרֶץ וְקַל שֶׁבְּקַלִים, נִמְשָׁךְ מִמּוֹחַ הָעֶלְיוֹן, שֶׁהִיא חָכְמָה עִילָּאָה כִּבְיָכוֹל.
כִּמְשַׁל הַבֵּן הַנִּמְשָׁךְ מִמּוֹחַ הָאָב, שֶׁאֲפִילוּ צִפָּרְנֵי רַגְלָיו נִתְהַוּוּ מִטִּפָּה זוֹ מַמָּשׁ, עַל יְדֵי שְׁהִיָּיתָהּ תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים בְּבֶטֶן הָאֵם, וְיָרְדָה מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, לְהִשְׁתַּנּוֹת וּלְהִתְהַוּוֹת מִמֶּנָּה צִפָּרְנַיִם.
וְעִם כָּל זֶה, עוֹדֶנָּה קְשׁוּרָה וּמְיוּחֶדֶת בְּיִחוּד נִפְלָא וְעָצוּם בְּמַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ הָרִאשׁוֹן שֶׁהָיְתָה טִפַּת מוֹחַ הָאָב; וְגַם עַכְשָׁיו בַּבֵּן, יְנִיקַת הַצִּפָּרְנַיִם וְחַיּוּתָם נִמְשֶׁכֶת מֵהַמּוֹחַ שֶׁבָּרֹאשׁ; כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא [נִדָּה שָׁם]: ״לוֹבֶן, שֶׁמִּמֶּנּוּ גִּידִים וַעֲצָמוֹת וְצִפָּרְנַיִם״ [וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר הַחַשְׁמַל, בְּסוֹד לְבוּשִׁים שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן בְּגַן עֵדֶן, שֶׁהָיוּ צִפָּרְנַיִם מִבְּחִינַת מוֹחַ תְּבוּנָה].
וְכָכָה מַמָּשׁ, כִּבְיָכוֹל, בְּשֹׁרֶשׁ כָּל הַנֶּפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל כְּלָלוּת יִשְׂרָאֵל לְמַעְלָה, בִּירִידָתוֹ מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה עַל יְדֵי הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת אֲצִילוּת־בְּרִיאָה־יְצִירָה־עֲשִׂיָּה מֵחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּדִכְתִיב: ״כּוּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ״, נִתְהַוּוּ מִמֶּנּוּ נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ וּפְחוּתֵי הָעֵרֶךְ.
וְעִם כָּל זֶה, עוֹדֶינָה קְשׁוּרוֹת וּמְיוּחָדוֹת בְּיִחוּד נִפְלָא וְעָצוּם בְּמַהוּתָן וְעַצְמוּתָן הָרִאשׁוֹן, שֶׁהִיא הַמְשָׁכַת חָכְמָה עִילָּאָה, כִּי יְנִיקַת וְחַיּוּת נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ, הוּא מִנֶּפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל הַצַּדִּיקִים וְהַחֲכָמִים רָאשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּדוֹרָם:
וּבָזֶה יוּבַן מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה עַל פָּסוּק: ״וּלְדָבְקָה בוֹ״ – שֶׁכָּל הַדָּבֵק בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ נִדְבַּק בַּשְּׁכִינָה מַמָּשׁ, כִּי עַל יְדֵי דְּבִיקָה בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים, קְשׁוּרוֹת נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ וּמְיוּחָדוֹת בְּמַהוּתָן הָרִאשׁוֹן וְשָׁרְשָׁם שֶׁבְּחָכְמָה עִילָּאָה, שֶׁהוּא יִתְבָּרֵךְ וְחָכְמָתוֹ אֶחָד, וְהוּא הַמַּדָּע כוּ׳.
[וְהַפּוֹשְׁעִים וּמוֹרְדִים בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים – יְנִיקַת נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁלָּהֶם מִבְּחִינַת אֲחוֹרַיִים שֶׁל נֶפֶשׁ רוּחַ וְנִשְׁמַת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים].
וּמַה שֶּׁכָּתוּב בַּזֹּהַר וּבְזֹהַר חָדָשׁ, שֶׁהָעִיקָּר תָּלוּי שֶׁיְּקַדֵּשׁ עַצְמוֹ בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ דַּוְוקָא, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּנֵי עַמֵּי הָאָרֶץ כוּ׳, הַיְינוּ, מִשּׁוּם שֶׁאֵין לְךָ נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁאֵין לָהּ לְבוּשׁ מִנֶּפֶשׁ דְּעַצְמוּת אָבִיו וְאִמּוֹ, וְכָל הַמִּצְוֹת שֶׁעוֹשֶׂה – הַכֹּל עַל יְדֵי אוֹתוֹ הַלְּבוּשׁ כוּ׳, וַאֲפִילוּ הַשֶּׁפַע שֶׁנּוֹתְנִים לוֹ מִן הַשָּׁמַיִם – הַכֹּל עַל יְדֵי לְבוּשׁ זֶה, וְאִם יְקַדֵּשׁ אֶת עַצְמוֹ – יַמְשִׁיךְ לְבוּשׁ קָדוֹשׁ לְנִשְׁמַת בְּנוֹ, וַאֲפִילוּ הִיא נְשָׁמָה גְדוֹלָה, צְרִיכָה לְקִידּוּשׁ אָבִיו כוּ׳.
אֲבָל הַנְּשָׁמָה עַצְמָהּ, הִנֵּה לִפְעָמִים נִשְׁמַת אָדָם גָּבוֹהַּ לְאֵין קֵץ, בָּא לִהְיוֹת בְּנוֹ שֶׁל אָדָם נִבְזֶה וְשָׁפָל כוּ׳, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה כָּל זֶה בְּ״לִיקּוּטֵי תּוֹרָה״ פָּרָשַׁת וַיֵּרָא וּבְטַעֲמֵי מִצְוֹת פָּרָשַׁת בְּרֵאשִׁית:
תניא, ליקוטי אמרים כ״א - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, מִדַּת הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא שֶׁלֹּא כְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם; שֶׁהָאָדָם, כְּשֶׁמְּדַבֵּר דִּבּוּר, הֲרֵי הֶבֶל הַדִּבּוּר שֶׁבְּפִיו הוּא מוּרְגָּשׁ וְנִרְאֶה דָּבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ מוּבְדָּל מִשָּׁרְשׁוֹ, שֶׁהֵן עֶשֶׂר בְּחִינוֹת הַנֶּפֶשׁ עַצְמָהּ.
אֲבָל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אֵין דִּבּוּרוֹ מוּבְדָּל מִמֶּנּוּ יִתְבָּרֵךְ חַס וְשָׁלוֹם, כִּי אֵין דָּבָר חוּץ מִמֶּנּוּ, וְלֵית אֲתַר פָּנוּי מִינֵּיהּ, וְלָכֵן, אֵין דִּבּוּרוֹ יִתְבָּרֵךְ כְּדִבּוּרֵינוּ חַס וְשָׁלוֹם [כְּמוֹ שֶׁאֵין מַחֲשַׁבְתּוֹ כְּמַחֲשַׁבְתֵּינוּ, כְּדִכְתִיב: ״כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם״, וּכְתִיב: ״כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וְגוֹ׳״].
וְלֹא נִקְרָא דִּבּוּרוֹ יִתְבָּרֵךְ בְּשֵׁם ״דִּבּוּר״, רַק עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל; כְּמוֹ שֶׁדִּבּוּר הַתַּחְתּוֹן שֶׁבָּאָדָם הוּא מְגַלֶּה לַשּׁוֹמְעִים מַה שֶּׁהָיָה צָפוּן וְנֶעְלָם בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ, כָּךְ לְמַעְלָה – בְּאֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, יְצִיאַת הָאוֹר וְהַחַיּוּת מִמֶּנּוּ יִתְבָּרֵךְ – מֵהַהֶעְלֵם אֶל הַגִּילּוּי לִבְרוֹא עוֹלָמוֹת וּלְהַחֲיוֹתָם, נִקְרֵאת בְּשֵׁם ״דִּבּוּר״.
וְהֵן הֵן עֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבָּהֶן נִבְרָא הָעוֹלָם, וְכֵן שְׁאָר כָּל הַתּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים שֶׁהִשִּׂיגוּ הַנְּבִיאִים בְּמַרְאֵה נְבוּאָתָם.
וַהֲרֵי דִּבּוּרוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ כִּבְיָכוֹל מְיוּחָדוֹת עִמּוֹ בְּתַכְלִית הַיִּחוּד; דֶּרֶךְ מָשָׁל, כְּמוֹ דִּבּוּרוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ שֶׁל אָדָם בְּעוֹדָן בְּכֹחַ חָכְמָתוֹ וְשִׂכְלוֹ, אוֹ בִּתְשׁוּקָה וְחֶמְדָּה שֶׁבְּלִבּוֹ קוֹדֶם שֶׁעָלְתָה מֵהַלֵּב לַמּוֹחַ לְהַרְהֵר בָּהּ בִּבְחִינַת אוֹתִיּוֹת, שֶׁאָז, הָיוּ אוֹתִיּוֹת הַמַּחֲשָׁבָה וְהַדִּבּוּר הַזֶּה, הַנִּמְשָׁכוֹת מֵחֶמְדָּה וּתְשׁוּקָה זוֹ – בְּכֹחַ בַּלֵּב וּמְיוּחָדוֹת שָׁם בְּתַכְלִית הַיִּחוּד בְּשָׁרְשָׁן, שֶׁהֵן הַחָכְמָה וְשֵׂכֶל שֶׁבַּמּוֹחַ וְחֶמְדָּה וּתְשׁוּקָה שֶׁבַּלֵּב.
וְכָכָה מַמָּשׁ, דֶּרֶךְ מָשָׁל, מְיוּחָדוֹת דִּבּוּרוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בְּתַכְלִית הַיִּחוּד בְּמַהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ, גַּם אַחַר שֶׁיָּצָא דִּבּוּרוֹ יִתְבָּרֵךְ אֶל הַפּוֹעַל בִּבְרִיאוֹת הָעוֹלָמוֹת, כְּמוֹ שֶׁהָיָה מְיוּחָד עִמּוֹ קוֹדֶם בְּרִיאַת הָעוֹלָמוֹת, וְאֵין שׁוּם שִׁינּוּי כְּלָל לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ, אֶלָּא אֶל הַבְּרוּאִים הַמְקַבְּלִים חַיּוּתָם מִבְּחִינַת דִּבּוּרוֹ יִתְבָּרֵךְ, בִּבְחִינַת יְצִיאָתוֹ כְּבָר אֶל הַפּוֹעַל בִּבְרִיאַת הָעוֹלָמוֹת, שֶׁמִּתְלַבֵּשׁ בָּהֶם לְהַחֲיוֹתָם עַל יְדֵי הִשְׁתַּלְשְׁלוּת מֵעִלָּה לְעָלוּל וִירִידַת הַמַּדְרֵגוֹת בְּצִמְצוּמִים רַבִּים וְשׁוֹנִים, עַד שֶׁיּוּכְלוּ הַבְּרוּאִים לְקַבֵּל חַיּוּתָם וְהִתְהַוּוּתָם מִמֶּנּוּ וְלֹא יִתְבַּטְּלוּ בִּמְצִיאוּת.
וְכָל הַצִּמְצוּמִים הֵם בְּחִינַת ״הֶסְתֵּר פָּנִים״, לְהַסְתִּיר וּלְהַעֲלִים הָאוֹר וְהַחַיּוּת הַנִּמְשָׁךְ מִדִּבּוּרוֹ יִתְבָּרֵךְ, שֶׁלֹּא יִתְגַּלֶּה בִּבְחִינַת גִּילּוּי רַב שֶׁלֹּא יוּכְלוּ הַתַּחְתּוֹנִים לְקַבֵּל, וְלָכֵן גַּם כֵּן נִדְמֶה לָהֶם אוֹר וְחַיּוּת הַדִּבּוּר שֶׁל מָקוֹם בָּרוּךְ־הוּא הַמְלוּבָּשׁ בָּהֶם, כְּאִלּוּ הוּא דָּבָר מוּבְדָּל מִמַּהוּתוֹ וְעַצְמוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ, רַק שֶׁנִּמְשָׁךְ מִמֶּנּוּ יִתְבָּרֵךְ – כְּמוֹ דִּבּוּר שֶׁל אָדָם מִנַּפְשׁוֹ.
אַךְ לְגַבֵּי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, אֵין שׁוּם צִמְצוּם וְהֶסְתֵּר וְהֶעְלֵם מַסְתִּיר וּמַעֲלִים לְפָנָיו, וְ״כַחֲשֵׁכָה כָּאוֹרָה״, כְּדִכְתִיב: ״גַּם חֹשֶׁךְ לֹא יַחְשִׁיךְ מִמֶּךָּ וְגוֹ׳״, מִשּׁוּם שֶׁאֵין הַצִּמְצוּמִים וְהַלְּבוּשִׁים דָּבָר נִפְרָד מִמֶּנּוּ יִתְבָּרֵךְ חַס וְשָׁלוֹם, אֶלָּא כְּהָדֵין קַמְצָא דִּלְבוּשֵׁיהּ מִינֵּיהּ וּבֵיהּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״כִּי ה׳ הוּא הָאֱלֹהִים״, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר.
וְלָכֵן קַמֵּיהּ – כּוּלָּא כְּלָא חֲשִׁיב מַמָּשׁ:
תניא, ליקוטי אמרים י׳ - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, כְּשֶׁהָאָדָם מַגְבִּיר נַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית וְנִלְחָם כָּל כָּךְ עִם הַבַּהֲמִית, עַד שֶׁמְּגָרֵשׁ וּמְבַעֵר הָרָע שֶׁבָּהּ מֵחָלָל הַשְּׂמָאלִי, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ״, וְאֵין הָרָע נֶהְפָּךְ לְטוֹב מַמָּשׁ – נִקְרָא ״צַדִּיק שֶׁאֵינוֹ גָמוּר״ וְ״צַדִּיק וְרַע לוֹ״. דְּהַיְינוּ, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עֲדַיִין מְעַט מִזְּעֵר רָע בֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי, אֶלָּא שֶׁכָּפוּף וּבָטֵל לַטּוֹב מֵחֲמַת מִיעוּטוֹ, וְלָכֵן, נִדְמֶה לוֹ כִּי ״וַיְגָרְשֵׁהוּ וַיֵּלֶךְ לוֹ״ כּוּלּוֹ לְגַמְרֵי, אֲבָל בֶּאֱמֶת, אִלּוּ חָלַף וְהָלַךְ לוֹ לְגַמְרֵי כָּל הָרָע שֶׁבּוֹ – הָיָה נֶהְפָּךְ לְטוֹב מַמָּשׁ.
וּבֵיאוּר הָעִנְיָן, כִּי הִנֵּה, צַדִּיק גָּמוּר שֶׁנֶּהְפַּךְ הָרָע שֶׁלּוֹ לְטוֹב, וְלָכֵן נִקְרָא ״צַדִּיק וְטוֹב לוֹ״, הוּא עַל־יְדֵי הֲסָרַת ״הַבְּגָדִים הַצּוֹאִים״ לְגַמְרֵי מֵהָרָע, דְּהַיְינוּ, לִמְאוֹס מְאֹד בְּתַעֲנוּגֵי עוֹלָם־הַזֶּה לְהִתְעַנֵּג בָּם בְּתַעֲנוּגוֹת בְּנֵי אָדָם לְמַלֹּאת תַּאֲוַת הַגּוּף בִּלְבָד, וְלֹא לַעֲבוֹדַת ה׳, מִפְּנֵי הֱיוֹתָם נִמְשָׁכִים וְנִשְׁפָּעִים מֵהַקְּלִיפָּה וְסִטְרָא אָחֳרָא. וְכָל מַה שֶּׁהוּא מֵהַסִּטְרָא אָחֳרָא – הַצַּדִּיק גָּמוּר הוּא שׂוֹנְאוֹ בְּתַכְלִית הַשִּׂנְאָה, מֵחֲמַת גּוֹדֶל אַהֲבָתוֹ לַה׳ וּקְדוּשָּׁתוֹ בְּאַהֲבָה רַבָּה בְּתַּעֲנוּגִים וְחִיבָּה יְתֵרָה הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, כִּי הֵם זֶה לְעוּמַּת זֶה, כְּדִכְתִיב: ״תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים, לְאוֹיְבִים הָיוּ לִי, חָקְרֵנִי וְדַע לְבָבִי וְגוֹ׳״, וּכְפִי עֵרֶךְ גּוֹדֶל הָאַהֲבָה לַה׳, כָּךְ עֵרֶךְ גּוֹדֶל הַשִּׂנְאָה לְסִטְרָא אָחֳרָא וְהַמִּיאוּס בָּרַע בְּתַכְלִית, כִּי הַמִּיאוּס הוּא הֵפֶךְ הָאַהֲבָה מַמָּשׁ כְּמוֹ הַשִּׂנְאָה.
וְצַדִּיק שֶׁאֵינוֹ גָמוּר, הוּא שֶׁאֵינוֹ שׂוֹנֵא הַסִּטְרָא אָחֳרָא בְּתַכְלִית הַשִּׂנְאָה, וְלָכֵן אֵינוֹ מוֹאֵס גַּם כֵּן בָּרַע בְּתַכְלִית.
וְכָל שֶׁאֵין הַשִּׂנְאָה וְהַמִּיאוּס בְּתַכְלִית, עַל כָּרְחֲךָ נִשְׁאַר אֵיזֶה שֶׁמֶץ אַהֲבָה וְתַעֲנוּג לְשָׁם, וְלֹא הוּסְרוּ ״הַבְּגָדִים הַצּוֹאִים״ לְגַמְרֵי מִכֹּל וָכֹל, וְלָכֵן לֹא נֶהְפַּךְ לְטוֹב מַמָּשׁ, מֵאַחַר שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֵיזֶה אֲחִיזָה עֲדַיִין בַּ״בְּגָדִים הַצּוֹאִים״, אֶלָּא שֶׁהוּא בָּטֵל בְּמִיעוּטוֹ וּכְלָא חֲשִׁיב, וְלָכֵן נִקְרָא צַדִּיק וְרַע – כָּפוּף וּבָטֵל – לוֹ. וְעַל כֵּן, גַּם אַהֲבָתוֹ לַה׳ אֵינָהּ בְּתַכְלִית, וְלָכֵן נִקְרָא צַדִּיק שֶׁאֵינוֹ גָמוּר.
וְהִנֵּה, מַדְרֵגָה זוֹ מִתְחַלֶּקֶת לְרִבְבוֹת מַדְרֵגוֹת בְּעִנְיַן בְּחִינַת מִיעוּט הָרָע הַנִּשְׁאָר מֵאַחַת מֵאַרְבַּע יְסוֹדוֹת הָרָעִים, וּבְעִנְיַן בִּיטּוּלוֹ בְּמִיעוּטוֹ בְּשִׁשִּׁים עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, אוֹ בְּאֶלֶף וּרְבָבָה וְכַיּוֹצֵא עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל. וְהֵן הֵם בְּחִינוֹת צַדִּיקִים הָרַבִּים שֶׁבְּכָל הַדּוֹרוֹת, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא, דִּתַמְנֵיסַר אַלְפֵי צַדִּיקֵי קָיְימֵי קַמֵּיהּ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא.
אַךְ עַל מַעֲלַת צַדִּיק גָּמוּר, הוּא שֶׁאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאִי: ״רָאִיתִי בְּנֵי עֲלִיָּה וְהֵם מוּעָטִים כוּ׳״, שֶׁלָּכֵן נִקְרָאִים ״בְּנֵי עֲלִיָּה״, שֶׁמְּהַפְּכִין הָרָע וּמַעֲלִים אוֹתוֹ לִקְדוּשָּׁה, כִּדְאִיתָא בַּזֹּהַר בַּהַקְדָּמָה, שֶׁכְּשֶׁרָצָה רַבִּי חִיָּיא לַעֲלוֹת לְהֵיכַל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאִי, שָׁמַע קָלָא נָפִיק וְאָמַר: ״מַאן מִנְּכוֹן דִּי חֲשׁוֹכָא מְהַפְּכָן לִנְהוֹרָא וְטָעֲמִין מְרִירוּ לְמִיתְקָא עַד לָא יֵיתוּן הָכָא וְכוּ׳״:
וְעוֹד נִקְרָאִים בְּנֵי עֲלִיָּה, מִפְּנֵי שֶׁגַּם עֲבוֹדָתָם בִּבְחִינַת ״וַעֲשֵׂה טוֹב״ בְּקִיּוּם הַתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ, הוּא לְצוֹרֶךְ גָּבוֹהַּ וּמַעְלָה מַּעְלָה עַד רוּם הַמַּעֲלוֹת, וְלֹא כְּדֵי לְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרֵךְ בִּלְבָד לְרַוּוֹת צִמְאוֹן נַפְשָׁם הַצְּמֵאָה לַה׳, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם״, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר, אֶלָּא כִּדְפֵירְשׁוּ בַּתִּיקּוּנִים: ״אֵיזֶהוּ חָסִיד – הַמִּתְחַסֵּד עִם קוֹנוֹ״; עִם קַן דִּילֵיהּ, לְיַיחֲדָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ בַּתַּחְתּוֹנִים, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּרַעְיָא מְהֵימְנָא פָּרָשַׁת תֵּצֵא: ״כִּבְרָא דְּאִשְׁתַּדֵּל בָּתַר אֲבוֹי וְאִימֵּיהּ, דְּרָחִים לוֹן יַתִּיר מִגַּרְמֵיהּ וְנַפְשֵׁיהּ וְרוּחֵיהּ וְנִשְׁמְתֵיהּ כוּ׳, וּמָסַר גַּרְמֵיהּ לְמִיתָה עֲלַיְיהוּ לְמִיפְרַק לוֹן כוּ׳״, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר.
[וּשְׁנֵיהֶם עוֹלִים בְּקָנֶה אֶחָד, כִּי עַל יְדֵי הַבֵּירוּרִים שֶׁמְּבָרְרִים מִנּוֹגַהּ מַעֲלִים ״מַיִּין נוּקְבִין״, וְנַעֲשִׂים יִחוּדִים עֶלְיוֹנִים לְהוֹרִיד ״מַיִּין דְּכוּרִין״, שֶׁהֵם הֵם מֵימֵי הַחֲסָדִים שֶׁבְּכָל מִצְוָה וּמִצְוָה מֵרַמַ״ח מִצְוֹת עֲשֵׂה, שֶׁכּוּלָּן הֵן בְּחִינַת חֲסָדִים וּ״מַיִּין דְּכוּרִין״, דְּהַיְינוּ, הַמְשָׁכַת קְדוּשַּׁת אֱלֹהוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ מִלְמַעְלָה לְמַטָּה לְהִתְלַבֵּשׁ בַּתַּחְתּוֹנִים, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר]:
תניא, ליקוטי אמרים ג׳ - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, כָּל בְּחִינָה וּמַדְרֵגָה מִשָּׁלֹשׁ אֵלּוּ: נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה – כְּלוּלָה מֵעֶשֶׂר בְּחִינוֹת, כְּנֶגֶד עֶשֶׂר סְפִירוֹת עֶלְיוֹנוֹת שֶׁנִּשְׁתַּלְשְׁלוּ מֵהֶן, הַנֶּחְלָקוֹת לִשְׁתַּיִם, שֶׁהֵן: שָׁלֹשׁ אִמּוֹת וְשֶׁבַע כְּפוּלוֹת; פֵּירוּשׁ, חָכְמָה בִּינָה וָדַעַת, וְשִׁבְעַת יְמֵי הַבִּנְיָן: חֶסֶד גְּבוּרָה תִּפְאֶרֶת כוּ׳.
וְכָךְ בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם, שֶׁנֶּחְלֶקֶת לִשְׁתַּיִם: שֵׂכֶל וּמִדּוֹת.
הַשֵּׂכֶל כּוֹלֵל: חָכְמָה בִּינָה וָדַעַת, וְהַמִּדּוֹת הֵן: אַהֲבַת ה׳ וּפַחְדּוֹ וְיִרְאָתוֹ וּלְפָאֲרוֹ כוּ׳.
וְחָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת נִקְרְאוּ אִמּוֹת וּמָקוֹר לַמִּדּוֹת, כִּי הַמִּדּוֹת הֵן תּוֹלְדוֹת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת:
וּּבֵיאוּר הָעִנְיָן, כִּי הִנֵּה הַשֵּׂכֶל שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת, שֶׁהוּא הַמַּשְׂכִּיל כָּל דָּבָר – נִקְרָא בְּשֵׁם ״חָכְמָה״, ״כֹּ״חַ מָ״ה״.
וּכְשֶׁמּוֹצִיא כֹּחוֹ אֶל הַפּוֹעַל, שֶׁמִּתְבּוֹנֵן בְּשִׂכְלוֹ לְהָבִין דָּבָר לַאֲשׁוּרוֹ וּלְעָמְקוֹ, מִתּוֹךְ אֵיזֶה דְּבַר חָכְמָה הַמּוּשְׂכָּל בְּשִׂכְלוֹ – נִקְרָא ״בִּינָה״.
וְהֵן הֵם ״אָב״ וָ״אֵם״ הַמּוֹלִידוֹת אַהֲבַת ה׳ וְיִרְאָתוֹ וּפַחְדּוֹ.
כִּי הַשֵּׂכֶל שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת, כְּשֶׁמִּתְבּוֹנֵן וּמַעֲמִיק מְאֹד בִּגְדוּלַּת ה׳, אֵיךְ הוּא ״מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין״ וְ״סוֹבֵב כָּל עָלְמִין״ וְ״כוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא חֲשִׁיב״ נוֹלְדָה וְנִתְעוֹרְרָה מִדַּת יִרְאַת הָרוֹמְמוּת בְּמוֹחוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ, לִירֹא וּלְהִתְבּוֹשֵׁשׁ מִגְּדוּלָּתוֹ יִתְבָּרֵךְ שֶׁאֵין לָהּ סוֹף וְתַכְלִית, וּפַחַד ה׳ בְּלִבּוֹ.
וְשׁוּב יִתְלַהֵב לִבּוֹ בְּאַהֲבָה עַזָּה כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ, בַּחֲשִׁיקָה וַחֲפִיצָה וּתְשׁוּקָה וְנֶפֶשׁ שׁוֹקֵקָה, לִגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא.
וְהִיא כְּלוֹת הַנֶּפֶשׁ, כְּדִכְתִיב: ״נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי וְגוֹ׳״.
וְהַצִּמָּאוֹן, הוּא מִיסוֹד הָאֵשׁ שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית, וּכְמוֹ שֶׁכָּתְבוּ הַטִּבְעִיִּים, וְכֵן הוּא בְּעֵץ חַיִּים, שֶׁיְּסוֹד הָאֵשׁ הוּא בַּלֵּב, וּמְקוֹר הַמַּיִם וְהַלֵּיחוֹת מֵהַמּוֹחַ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר נ׳, שֶׁהִיא בְּחִינַת חָכְמָה שֶׁנִּקְרָא מַיִם שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית.
וּשְׁאָר הַמִּדּוֹת כּוּלָּן, הֵן עַנְפֵי הַיִּרְאָה וְהָאַהֲבָה וְתוֹלְדוֹתֵיהֶן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּמָקוֹם אַחֵר.
וְהַדַּעַת, הוּא מִלְּשׁוֹן ״וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה״, וְהוּא לְשׁוֹן הִתְקַשְּׁרוּת וְהִתְחַבְּרוּת, שֶׁמְּקַשֵּׁר דַּעְתּוֹ בְּקֶשֶׁר אַמִּיץ וְחָזָק מְאֹד, וְיִתְקַע מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּחוֹזֶק בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, וְאֵינוֹ מַסִּיחַ דַּעְתּוֹ.
כִּי אַף מִי שֶׁהוּא חָכָם וְנָבוֹן בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, הִנֵּה אִם לֹא יְקַשֵּׁר דַּעְתּוֹ וְיִתְקַע מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּחוֹזֶק וּבְהַתְמָדָה – לֹא יוֹלִיד בְּנַפְשׁוֹ יִרְאָה וְאַהֲבָה אֲמִיתִּית, כִּי אִם דִּמְיוֹנוֹת שָׁוְא.
וְעַל כֵּן, הַדַּעַת הוּא קִיּוּם הַמִּדּוֹת וְחַיּוּתָן, וְהוּא כּוֹלֵל חֶסֶד וּגְבוּרָה, פֵּירוּשׁ, אַהֲבָה וַעֲנָפֶיהָ וְיִרְאָה וַעֲנָפֶיהָ:
נזיר ל״ט א - הטקסט מספריא
אוֹתְבֵיהּ חָמֵשׁ, וּמֵאַחַר דְּלָא תַּנְיָא חָמֵשׁ, מַאי טַעְמָא אוֹתְבֵיהּ? אָמַר רַב פָּפָּא: אֲנָא סְבַרִי לָאו גְּמָרָא הִיא בִּידֵיהּ, וְהָדַר בֵּיהּ. וְלָא יָדַעְנָא דִּגְמָרָא הִיא בִּידֵיהּ, וְלָא הָדַר בֵּיהּ.
רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר כּוּ׳. אָמַר רַב יוֹסֵף: כְּמַאן מְתַרְגְּמִינַן ״מִפּוּרְצְנִין וְעַד עִיצּוּרִין״ — כְּרַבִּי יוֹסֵי.
מַתְנִי׳ סְתַם נְזִירוּת — שְׁלֹשִׁים יוֹם. גִּילַּח אוֹ שֶׁגִּילְּחוּהוּ לִסְטִים — סוֹתֵר שְׁלֹשִׁים יוֹם. נָזִיר שֶׁגִּילַּח בֵּין בְּזוּג בֵּין בְּתַעַר, אוֹ שֶׁסִּיפְסֵף כׇּל שֶׁהוּא — חַיָּיב.
גְּמָ׳ אִיבַּעְיָא לְהוּ: הַאי מַזְיָא מִלְּתַחַת רָבֵי אוֹ מִלְּעֵיל? לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְנָזִיר שֶׁגִּילְּחוּהוּ לִיסְטִים וְשִׁיְּירוּ בּוֹ כְּדֵי לָכוֹף רֹאשׁוֹ לְעִיקָּרוֹ.
אִי אָמְרַתְּ מִלְּתַחַת רָבֵי — נְזִירוּת הָא שַׁקְלֵיהּ. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ מִלְּעֵיל רָבֵי — מַאי דְּאַקְדֵּישׁ הָא קָאֵים.
תָּא שְׁמַע מֵהָא אִינְבָּא חַיָּה דְּקָאֵים בְּעִיקְבָּא דְבִינְתָּא, וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ מִלְּתַחַת רָבֵי — בְּרֵישָׁא דְבִינְתָּא בָּעֵי לְמֵיקַם. לְעוֹלָם מִלְּתַחַת רָבֵי וְאַגַּב חַיּוּתָא נָחֵית וְאָזֵיל אִינְבָּא.
תָּא שְׁמַע אִינְבָּא מֵתָה בְּרֵישָׁא דְבִינְתָּא, וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ מִלְּעֵיל רָבֵי — בְּעִיקְבָּא דְבִינְתָּא בָּעֵי לְמֵיקַם. הָתָם נָמֵי, מִשּׁוּם דְּלֵית בַּהּ חֵילָא שָׂרוֹגֵי שָׂרֵיגָא וְאָזֵיל.
תָּא שְׁמַע מִבְּלוֹרִית דְּכוּשִׁיִּים, דְּבָתַר דִּמְגַדְּלִין לַהּ רָפְיָא מִלְּתַחַת. הָתָם נָמֵי, אַיְּידֵי דְּקָמְטָא הִיא מִשִּׁיכְבָא דְּרָפְיָא.
תָּא שְׁמַע מִסְּקַרְתָּא, דְּרָפֵי עַמְרָא מִלְּתַחַת, וְתַנְיָא. וְתוּ: כַּד צָבְעִי סָבַיָּא דִּיקְנְהוֹן חָוְורָן
Rav Pappa himself raised his objection to Abaye’s opinion based on the premise that the tanna taught five sets of lashes, and since in the baraita it is not taught five sets of lashes, what is the reason that Rav Pappa raised his objection to Abaye’s opinion? Rav Pappa said: I held that it is not a tradition in Abaye’s hand that a nazirite is also flogged for “anything that is made of the grapevine,” but merely his own opinion, and therefore I assumed that were I to cite a baraita that explicitly contradicts his opinion he would retract his opinion. Consequently, I myself changed the wording of the baraita to see how Abaye would respond. But I did not know that this halakha is a tradition in Abaye’s hand and that therefore he did not retract his opinion.
§ The mishna taught: Rabbi Elazar ben Azarya says: He is liable only if he eats at least two ḥartzannim and one zag that together form the volume of an olive-bulk. The mishna then cites two opinions as to whether ḥartzan is a grape seed and zag is the skin, or the reverse. Rav Yosef said: In accordance with whose opinion do we translate the verse “from ḥartzannim to zag” (Numbers 6:4) as: From the seeds [purtzanin] to the skins [itzurin]? He explains: This translation is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei.
MISHNA: A naziriteship of unspecified length lasts for thirty days. If a nazirite shaved his hair during that period, or if he was shaved by bandits [listim] against his will, this negates thirty days of his naziriteship, which he must count afresh. With regard to a nazirite who shaved his hair, whether he did so with scissors or with a razor, or if he pulled out [sifsef ] any amount, he is liable.
GEMARA: A dilemma was raised before the Sages: Does this hair that grows on the body grow from the bottom or from the top? Which part of the hair is new? The Gemara explains: What is the difference between these possibilities? The Gemara answers: It is relevant for the case of a nazirite who was shaved by bandits or shaved himself, but his head was not entirely shaved. Rather, they left part of it, so that the hair is long enough to bend its end to its root.
The Gemara explains the two sides of the dilemma: If you say that hair grows from the bottom, he has removed the hair of the naziriteship, which is the hair he vowed not to shave, and therefore he must add extra days to his term of naziriteship to allow for its proper growth. But if you say that it grows from the top, that hair which he sanctified still exists in part. Consequently, he may conclude his naziriteship and perform the mitzva of shaving.
The Gemara suggests: Come and hear a solution to this dilemma from an examination of this live louse [inba], which is always found in the root of the hair. And if it should enter your mind that hair grows from the bottom, the louse should be situated on the end of the hair, as it would be pushed up with the hair’s growth. The Gemara rejects this suggestion: Actually, one could say that hair grows from the bottom, and because it is alive the louse continuously descends, as it is always crawling toward the scalp from where it draws its nourishment.
The Gemara suggests another proof: Come and hear from the fact that a dead louse is invariably found on the end of the hair. And if it should enter your mind that hair grows from on top, it should be situated on the root of the hair. The Gemara rejects this: There too, one could say that because it has no strength it is caught where it was when it died and goes up with the growing hair.
The Gemara proposes a different proof: Come and hear from an examination of the long hair [belorit] of gentiles, which is grown for idolatrous purposes, by braiding the ends of the hair. As, after they braid it, it becomes loose underneath, which suggests that hair grows from below. The Gemara rejects this: There too, since it crumples from the effect of the person who lies upon it, it becomes loose underneath.
The Gemara offers an additional suggestion: Come and hear from the dye used on sheep, as the dyed wool becomes loose underneath. This shows that hair grows from the bottom. The Gemara adds: And this case of dyeing sheep is not merely anecdotal, as it was taught with regard to the halakhot of animal tithe. And furthermore, when old men dye their beards, we see that the beards turn white

