שיחה ה
280שיחה ה
200 לקוטי
משיחות ש"פ תבא, ט"ז אלול ה'תשמ"ו
א. הקביעות דשבת פ' תבוא היא לעולם בסמיכות לח"י אלול - יום הולדת שני המאורות הגדולים, הבעש"ט ואדמו"ר הזקן' -- בשבוע דפ' תבוא, או בימי השבוע שמתברכים משבת? פ' תבוא (כבקביעות שנה זו).
והנה, ידועי שמועדי השנה (כולל -- ח"י אלולי) מרומזים גם בפרשיות התורה שקורין בזמנים אלו.
וכתורת אדמו"ר הזקן* (בעל יום
עִם הזמן, כלומר, שחייו של יהודי, חיי היום-יום, בכל פרטי הענינים דמעשה דיבור ומחשבה כו', צריכים להיות חדורים בעניני התורה שקורין ולומדים באותו זמז -- פרשת השבוע>
ובהתאם לכך, יש למצוא את הקשר והשייכות דח"י אלול לפ' תבואל - בנוגע לעבודה בפועל, ,המעשה הוא העיקר"י, כדלקמן.
ב. ביאור ההוראה דפ' תבוא -- כפי שבאה בשמה של הפרשהי, ,תבוא":
התחלת הפרשה, ,והי' כי תבוא אל הארץ"? -- אינה אלא הקדמה לציווים
פרטי כו', אשר, זוהי עבודה נעלית ביותר באופן
7 ע"י נשיא הדור, אדמו"ר הזקן,. ובתוספת. ביאור""
והסבר -- ע"י אדמו"ר האמצעי, שנתמנה ע"י אדה"ז למדריכם של החסידים.
7 אבות פ"א מי"ז.
8 ראה לקו"ש ח"ה ע' 58. וש"נ. ועוד. ולהעיר מתורת בעלי יום ההולדת דח"י אלול ש,שמו אשר יקראו לו בלשון הקודש" מהוה ומחי' את הדבר הנקרא בשם זה (הובא מאדה"ז בשעהיוה"א בתחלתו. לקו'א להה"מ סרמ"ד. או"ת להה"מ ד, סע"ג ואילך).
09 להעיר גם מהקשר לשיעור היומי ברמב"ם (הל' טומאת מת*י רפי"א): ,ארץ העכו"ם, בתחילה גזרו על גושה . . חזרו וגזרו על אוירה שיטמא כו'", אשר, בענין זה מודגשת ביותר מעלתה של ,הארץ", ארץ ישראל -- כיתרון האור מן החושך כו'. ולהעיר גם מסיום וחותם השיעור: ,חזקת דרכים של עולי בבל טהורות אע"פ שהן מובלעות בארץ העכו"ם" - שההליכה לארץ ישראל (שעי"ז ,,תבוא אל הארץ") פועלת טהרה אפילו בדרכים שמובלעות בארץ העכו"ם, והטהרה בחזקתה לאחרי כו"כ מאות שנים.
281שצריכים לקיימם לאחרי הכניסה לארץ, כלומר, לאחרי ש,תבוא אל הארץ", אזי ,ולקחת מראשית כל פרי האדמה גו' והלכת אל המקום אשר יבחר ה' וגו'"*י. ועד"ז בהמשך הפרשה -- ,ביום אשר תעברו את הירדן אל הארץ גו' והקמות לך אבנים גדולות גו' וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב"יי; ,אלה יעמדו לברך את העם על הר גריזים בעברכם את הירדן גו'":י.
כלומר, בפ' תבוא לא מדובר אודות הציווי דכניסה לארץ, כיבוש וחלוקת הארץ (שכבר נאמר בפרשיות שלפנ"ז''), כי אם, אודות קיום המצוות לאחרי הכניסה לארץ; ואילו הענין ד,כי תבוא אל הארץ" הוא -- שמכיון שכבר יודעים בבירור ובוודאות גמורה ש,תבוא אל הארץ" תיכף ומיד, אזי, בא הציווי על ההכנה לקיום המצוות לאחרי הכניסה לארץ.
ואעפ"כ, שם הפרשה הוא ,תבוא", כלומר, לא על שם הצצווים לאחרי הכניסה לארץ (תוכן הפרשה), כי אם, על שם הידיעה והוודאות ד,תבוא אל הארץ" (הקדמה לתוכן הפרשה).
וטעם הדבר -- כי, כשיודעים בבירור ובוודאות ש,תבוא אל הארץ", תיכף ומיד, אזי, גם ההכנה לקיום המצוות לאחרי הכניסה לארץ נעשית באופן אחר לגמרי.
ג. ומזה למדים הוראה בנוגע לעבודה בפועל בימינו אלן:
שלימות הענין ד,תבוא אל הארץ", הוא -- הכניסה לארץ בגאולה הא-
10 01 12) 3) ועוד.
מיתית והשלימה, גאולה שאין אחר" גלות+', שאז יהי' קיום התומ"צ בתכלית השלימות, ,במצות רצונר"5.
וההכנה לזה כללות העבודה דקיום התומ"צ בזמן הגלות, ובמיוחד בסוף זמן הגלות, ובלשון הספרי*: ,אע"פ שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ, היו מצויינים במצוות, שכשתחזרו לא יהיו עליכם חדשים", ,כי עיקר כל המצוות ליושבים בארץ ה'"זי, שכן, ע'י קיום התומ"צ בזמן הזה, באופז ד,ציונים"*י, זוכים לקיום התומ"צ בתבלית השלימות, ,,כמצות רצונך", לאחרי ש,,תבוא אל הארץ" בגאולה העתידה.
ועל זה באה ההוראה והלימוד משם הפרשה -- ,תבוא":
כדי שעבודת ההכנה לקיום התומ"צ ,כמצות רצונך" לאחרי ש,תבוא אל הארץ" (ע"י קיום התומ"צ בזמז הגלות) תהי" כדבעי -- יש צורך שיהודי יהי" חדור בידיעה וודאית וברורה שתיכף ומיד ,חבוא אל הארץ", כניסה וביאה לארץ בפועל ממש, ובאופן ד,וירשתה וישבת בה",
שכן, ידיעה זו פועלת שיוכל להתגבר בנקל על כל ההעלמות וההסתרים דחשכת הגלות, ולעבוד עבודתו ,בשמחה ובטוב לבב"9י, בידעו שחשכת 28222 לקוטי
הגלות אינה אלא לפי שעה בלבד, ותיכף ומיד -- ,תבוא אל הארץ . . וירשתה וישבת בה" <.
ד עפ"ז מובן הקשר והשייכות דפ' תבוא לח"י אלול:
ח"י אלול הוא - יום הולדת דהבעש"ט ואדמו"ר הזקן, שענינם - גילוי והפצת תורת החסידות, החל מגילוי תורת החסידות הכללית ע"י הבעש"ט, עד לגילוי תורת חסידות חב"ד ע'"י אדמו'ר הזקזי:.
וע"פ הידוץ? גודל העילוי דיום הולדת של צדיקים, שאז ,מזלו3
גובר"< -- מובן, שביום זה ישנה התגברות יתירה בגילוי והפצת תורת החסידות.
והנה, גילוי והפצת תורת החסידות מהוה הכנה לביאת המשיח, כידועץ* מה ששמע הבעש"ט בהיכל משיח מפיו של משיח, במענה על שאלתו ,אימת אתי מר" -- ,בעת שיתפרסם למודך ויתגלה בעולם ויפוצו מעינותיך חוצה", והרי עיקר העיקר ד,יפוצו מעינותיך חוצה" נעשה ע"י גילוי תורת חסידות חב"ד*, באופן ד,יתפרנסון", בהבנה והשגה בחב"ד שבנפש.
וזהו הקשר דפ' תבוא לח" אלול - שלאחרי גילוי" והפצת "תורת החסידות. 7 (תוכן הענין דח"י אלול), ניתוסף עוד יותר בבירור ובוודאות שתיכף ומיד ,תבוא אל הארץ", דמכיון שנתקיים כבר הענין ד,יפוצו מעינותיך חוצה", נסללה הדרך ל,אתי מר", ביאת מלכא משיחא, שאז ,תבוא אל הארץ .. וירשתה וישבתה בה" בתכלית השלימות, ובמילא, גם עבודת ההכנה בזמן הזה נעשית בתכלית השלימות.
ה. והדגשה יתירה בזה -- לאחרי הפצת המעיינות חוצה (תוכן הענין דח"י אלול) בתכלית ההתפשטות עד לחוצה שאין חוצה ממנו, בהתאם לציווי בפ' תבוא ,וכתבת גו' את כל דברי התורה 283הזאת באר היטב"*:, ,בשבעים לשוןי - ע'י נשיא דורנו*, שעל ידו נעשה פירסום והפצת תורת החסידות גם בלשונות דאוה"ע.
והענין בזה:
הצורך בכתיבת התורה, כולל פנימיות התורה, ,בשבעים לשון", כשעומדים בסמיכות לזמן ד,תבוא אל הארץ" (בגאולה האמיתית והשלימה) הוא - בשתים:
א) בשביל אוה"ע, שהרי לעתיד לבוא נאמר ,ועמדו זרים ורעו צאנכם"י!, ובלשון ההפטרה דשבת זו: ,ובנו בני נכר חומותיך ומלכיהם ישרתונך"?י, ויתירה מזה: ,אזיי אהפוך אל עמים שפה ברורה (לשון הקודש") . . לעבדו שכם אחד", ולכן, צריכה להיות ההכנה בזמן הזה -- ע"י לימוד עניני התורה השייכים אליהם, כולל -- עניני אמונת ה' כו' שנתבארו בתורת החסידות, ע"י התרגום בלשונם, שפות שאינז ברורות.
ללמוד ולהבין תורת החסידות (יפוצו מעינותיך חוצה -- הכנה לביאת המשיח) בלשון הקודש (שהרי -- רובם ככולם -- עדיין אינם מבינים לשון הקודש), אלא, צריכים ללמוד עמהם תיכף, בלשון עם ועם.
ובכל אופן, התפשטות והפצת החסידות בלשונות דאוה"ע -- מדגישה ביותר שנמצאים כבר בסמיכות ממש לזמן ד,תבוא אל הארץ", בגאולה העתידה, אשר, ענין זה פועל (כאמור) גם על עבודת ההכנה בזמן הזה.
וו האמור לעיל מודגש גם בסמיכות דח"י אלול וש"פ תבוא לט"ו אלול - ובפרט בקביעות שנה זו, שט"ו אלול חל ביום ששי, ערב (הכנה ל)ש"פ תבוא, שממנו מתברך ח"י אלול -- יום התייסדות (הולדת) ישיבת תומכי תמימים:
מעניניו העיקריים של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו (שעל ידו, כאמור, נעשה גילוי והפצת המעיינות באופן ד,באר היטב") -- היותו ,מנהל פועל" דישיבת תומכי תמימים באופן קבוע ונצחי*. ועד כדי כך, שהתייסדות הישיבה היתה ביחד עם חתונת כ"ק מו"ח אדמו"ר שהתקיימה בייג אלול 28424 לקוטי
תרנ"זיי (כשבעת ימי המשתה, ובהם גופא - ביום השלישי, וידוע שג' ימים נחשבים למציאות אחת*), מאורע כללי ועקרי בחיי (כל אדם, ועאכו"כ - אצל בנ"י, ובפרט צדיקים ונשיאי ישראל) נשיא הדור, עד כדי כך, שזוהי שלימות מציאותו - ,זכר ונקבה בראם גו' (ואז דוקא) ויקרא את שמם אדם"*י.
והרי ענינה של ישיבת תומכי תמימים -- שלימוד תורת החסידות יהי' באופן של ,ישיבה", כלומר, לימוד באופן ובסדר של התיישבות (ע"ד מ"ש ,כי חבוא אל הארץ .. וירשתה וישבתה בה"*י), לימוד באופן של הבנה והשגה, ,בלימוד הסוגיות בגליא שבתורה"'',
7 )- אשר, עי"ז ממהרים עוד יותר את ביאת -
משיח צדקנו.
ז. ובפרטיות יותר:
בא' השיחות שנאמרו בעת התייסדות הישיבה" --- אמר כ"ק אדמו"ר
(מהורש"ב) נ"ע: ,בהתחלה זו בישיבה . . הנני מדליק את המאורות שמורנו הבעש"ט והרביים הנחלונו, למעז תקויים ההבטחה של יפוצו מעינותיר חוצה, להחיש את ביאת המשית".
וענין זה נתבאר באריכות ובפרטיות יותר -- בשיחה הידועה" בענין ,כל היוצא למלחמת בית דוד", שתוכנה, שתלמידי תומכי תמימים הם ,חיילי בית דודי, שתפקידם ללחום עם אלו ,אשר חרפו עקבות משיחך"* (,התאחרות משיחך שמתאחר לבוא ואומרים שלא יבוא לעולם"*), כדברי המדרש""י: ,אם ראית דור מחרף ומגדף צפה לרגלו של משיח, מה טעם, אשר חרפו אויביך ה'
אשר חרפו עקבות משיחך, וכתיב בתר75 77
ברוך ה' לעולם אמן ואמן", אשר, מלחמה זו נעשית ע'י גילוי אור החסידות (גילוי האור דמשיח בן דוד), וחיזוק האמונה בגאולה השלימה ע"י משית צדקנו (כמבואר בארוכה בשיחה הנ"ל).
ונמצא, שהתייסדות ישיבת תומכי תמימים בט"ו אלול מוסיפה עוד יותר בבירור ובוודאות ד,תבוא אל הארץ . . וירשתה וישבת בה", תיכף ומיד.
ח. ועוד ענין מיוחד -- בקשר לט"ו אלול דשנה זו, שנת תשמיו:
בט'ו אלול תשמ"ו מלאו פ"ט שנה להתייסדות ישיבת תומכי. תמימים, ומתחילה שנת התשעים.
285והנה, ע'פ המנהג המקובל מהבעש"ט ואדמו"ר הזקן* לומר קאפיטל תהלים המכוון למספר השנים -- יש לומר, שהתקופה דסיום פ"ט שנה לישיבת תומכי תמימים קשורה עם סיום קאפיטל פ"ט בתהלים, שסיומו וחותמו ,אשר חרפו אויבך ה' אשר חרפו עקבות משיחך", ,ברוך ה' לעולם אמן ואמן".
ומזה מובן, שזמן זה מסוגל ביותר לעבודת ,חיילי בית דוד" להשלים ולסיים את נצחון המלחמה עם אלו ,אשר חרפו עקבות משיחך", ובאופן ד,אמן ואמן" -- קיום ותוקף הענין*, עד שרואים כבר את ביאת המשיח (;כי תבוא אל הארץ . . וירשתה וישבת בה"), ,ראה המשורר . . ביאת המשיח, על כז נתן תודות לה'***.
ט ההוראה מכל האמור לעיל - למעשה בפועל:
ימים אלו -- מט"ו אלול עד ח"י אלול (וכן הימים הסמוכים אליהם) -- הם ,ימי סגולה" לפעול בהפצת היהדות והמעיינות חוצה כדי להחיש את הגאולה האמיתית והשלימה ע'י משיח צדקנו בפועל ממש.
ולכן, ראוי ונכוז שבכל מקום ומקום יערכו התוועדויות עבור כל אחינו בנ"י,
-- אשר, בימינו אלו, לאחרי תכלית הריבוי דהפצת המעיינות חוצה, אין לך אדם מישראל שלא קיבל השפעה
מסויימת (באיזה אופן שהוא") באמד צעות פעולתה של ישיבת תומכי תמימים שהעמידה ,חיילי בית דוד" שמפיצים תורה ויהדות בכל קצוי תבל -
שבהם יעוררו אודות חיזוק והוספה בכל עניני יהדות, תורה ומצוותי', ובאופן של התחדשות - ,בכל יום יהיו בעיניך חדשים"??,
כולל ובמיוחד עניני העבודה דחודש אלול, אשר, בר"ת ד,אלול* מרומזים כל עניני העבודה בג' הקוין דתורה עבודה (תפלה) וגמ"ח, בהקדמת התשובה, וכן ענין הגאולה (כמדובר בארוכה בהתוועדות שלפנ"ז*),
והדגשה מיוחדת -- בנוגע לחיזוק האמונה בביאת המשיח (בניגוד לאלו ,אשר חרפו עקבות משיחך"), לפרסם ולהודיע שכבר ,כלו כל הקיצין"י, 286266 לקוטי
ובמילא, ,עמדו הכן כולכם"" להכנס לארץ -- ,תבוא אל הארץ . . וירשתה וישבת בה" -- תיכף ומיד, עי"ז שמסיימים את הבירורים האחרונים דזמן הגלות, ובלשון הידוע*: לצחצח את הכפתורים?י של בגדי השרד לקבל פני משיח צדקנו.
ובמקומות אלו אשר מסיבות שונות לא יספיקו לערוך התוועדויות אלו לפני ח'י אלול -- ישלימו זאת לאחרי ח"י אלול, בסמיכות הכי אפשרית, ובאופן ד,כפלים לתושיי"55.
יו"ד. ויה"ר שקבלת החלטות טובות בכל האמור לעיל תביא תיכף את
שלימה ע"י משיח צדקנו,
שאז -- ,תבוא אל הארץ גו' וירשתה וישבתה בה", שלימות הארץ,
ובלשון ההפטרה -- סיום וחותם פ' תבוא -- ,כולם נקבצו באו לך בניר מרחוק יבואו ובנותיך על צד תאמנה"", שלימות העם,
אשר ,ירשו ארץ"'5, ארץ דאבינו אברהם -- ארץ עשר עממין, שלימות הארץ באופן דירחיב ה'?,
ו,כספם וזהבם אתם"9 -- הן כסף וזהב כפשוטו, והן כסף וזהב רוחניים, אהבת ה' ויראת ה'*, הכוללים רמ"ח מ"ע ושס"ה מל"ת%5 -- שלימות התורה ומצוותי',
וכל זה -- במהרה בימינו ממש, ,ארו עם ענני שמיא">, ובלשון ההפטרה: ,מי
= אלה זכעב- תעופינה- גו" "ועד -לסיום 7 זי ה
וחותם ההפטרה - אחישנה".
,אנילי ה' בעתה
0-8 >- 0 < ילוו
הערות
עמוד 280
- 1. שיחת ח"י אלול תש"ג (סה"ש תש"ג עי 141 ואילך).
- 2. ראה זח"ב סג, ב. פח, א,
- 3. של"ה חלק תושב"כ ר"פ וישב (רצז, א).
- 4. כידוע שנקראָ יו"ט ומועד -- ראה בארוכה סה"ש שם ע' 140 ואילך. סה"ש תש"ה ע' 122 ואילך.
- 5. .היום יום" -- ב' חשון. סה"ש תש"ב ע' 29 ואילך.
- 66. והחידוש שבזה לגבי כללות הענין ד,הם (תורה ומצוות) חיינו" -- לא רק באופו כללי, אלא גם באופן פרטי (פרשת השבוע, ובפרשת השבוע גופא -- כפי שנחלקת לשבעה חלקים, כנגד שבעת ימי השבוע), וענינו בעבודה -- שלא זו בלבד שהתורה היא בבחי" חיות כללי, כי אם, שנמשכת גם בחיות פרטי, שבא בהתגלות בחיי הנשמה בגוף, בחיי היום"יום, בכל פרטי הענינים דמחשבה דיבור ומעשה, היינו, שהחיות דגוף הגשמי הוא -- תורה.
- 7. ועפ"ז יש לבאר את הסיבה לכך שגם גדולי וזקני החסידים התייגעו על ביאור תורה זו, עד שלאחרי כמה זמן נתבארה תורה זו ע"י אדמו"ר האמצעי (כמסופר בסה"ש שם) -- מצד גודל החידוש שבדבר, כאמור, שהתורה נמשכת באופן דחיות
- 8. שבאיןז-ערוך כו', ויש צורך בנתינת-כח מיוחדת --
- 9. *) להעיר מהשייכות דתחיית המתים לרבינו
- 10. הזקן (בעל יום ההולדת דח"י אלול) -- כידוע פחגם גדולי החסידים על רבינו הזקן שהוא ,מחי' מתים", כי, חידושו של רבינו הזקן הוא -- גילוי תורת חסידות חב"ד, בלבושי ההשגה דחב"ד שבנפש, עד לשכל האנושי והטבעי, וזהו"ע דתחיית המתים בעבודה הרוחנית -- שהרי, אין לך דבר קר (ענע של מיתה) כשכל האנושי והטבעי, וכשהשכל מבין ומתפעל מהשגה אלקית, .איז דאָם דער אמתשר תחיית המתים" (קונטרס תורת החסידות רפ"ד. .היום יום" -- י"א סיו).
עמוד 281
- 1. לקוטי ש"פ תבא, ט"ז
- 2. כו, ב. כז, בזחי שם, יב. פינחס כו, נב ואילך. מסעי לג, ג ואילך.
- 3. אלול תשמ"ו שיחות 21
- 4. מכילתא בשלח טו, א. הובא בתוד"ה ה"ג ונאמר -- פסחים קטז, ב. ועוד.
- 5. ראה בארוכה תו"ח ר"פ ויחי (צה, א. צו, גז ד). אוה"ת שם (כרך ו) תתשכח, ב ואילך. המשך וככה תרל"ז פי"ז ואילך. ובכ"מ.
- 6. עקב יא, יז. הובא ונת' ברמב"ן אחרי יח, כה.
- 7. רמב"ן שם.
- 8. ל' הכתוב -- ירמי' לא, כ. ספרי ורמב"ז שם.
- 9. פרשתנו כח, מז. וראה רמב"ם הלי לולב בסופן. של"ה סוף פרשתנו (שפו, א). תניא פכ"ו. ובכ"מ.
עמוד 282
- 0. ראה גם לעיל ע' 274 ואילך.
- 2. להעיר, שענינם של הבעש"ט ואדמו"ר הזקן מרומז גם בפסוק ,היום הזה נהיית לעם" (כז, ט) שבפ' תבוא: ענינו של הבעש"ט -- כידוע שהנהגתו של הבעש"ט הייתה לחזור בעיירות ומושבות בנ"י ולהביאם שיאמרו ,ברוך השם" וכיו"ב (סה"מ אידיש ע' 138 ואילך), היינו, גילוי והתעוררות נקודת היהדות, שזהו תוכן הענין ד,היום הזה נהיית לעם". וענינו של אדמו"ר הזקן -- כפי שמבאר אאמו"ר (לקוטי לוי"צ לזח"ג ע' שפח) ש,היום הזה הוא מספר ג"פ הוי', הוא הג' מוחין דגדלות חב"ד" (וכז בפסוק ,לתהלה לשם ולתפארת* (שבפרשתנו כו, יט), כמבואר בלקו"ת (פרשתנו מב, ב -- מובא בלקוטי לוי"צ שם) דקאי על חב"ד) - ענינו של אדמו"ר הזקן, מייסד תורת חסידות חב"ד.
- 2. לקו"ש ח"ה ע' 86 שוה"ג להערה \. וש"נ. וראה ג"כ בעניננו (ח"י אלול): סה"ש תש"ג ע' 89 ואילך. שם ע' 186 ואילך. -- נת' בארוכה בלקו"ש חזכ"ד ע' 178 ואילך.
- 3. גם (ואדרבה -- באופן נעלה יותר) בישראל, כידוע הפירוש במרז"ל (שבת קנו, א) ,אין מזל לישראל", ש,בחי' אין, שהוא מקור החכמה, וכמ"ש והחכמה מאין תמצא, הוא המזל לישראל" (קונטרס חנוך לנער ע' 48. וראה לקו"ית ר"פ האזינו. ובכ"מ.
- 5. ולהעיר, שענין זה (,אין", מקור החכמה, בח" הכתר) שייך במיוחד לבעש"ט -- כידוע (סה"ש תש"ב ריש ע' 19. ועוד) שבחינתו היא בחיי הכתר (עתיק, פנימיות הכתר). וכמו כן שייך גם לאדמו"ר הזקן, בחי' החכמה (סה"ש שם) -- ע"פ המבואר
- 6. ש"פ תבא, ט"ז אלול תשמ"ו
- 7. בלקו"ת (ס"פ בחוקותי) בפירוש המשנה (אבות רפ"ג -- שלומדים בשבת זו) ,דע מאין באת", ,אין הוא חכמה, כמ"ש והחכמה מאין תמצא".
- 4. ירושלמי ר"ה פ"ג ה"ח ובקה"ע שם.
- 5. אגה"ק דהבעש"ט (נדפסה בכש"ט בתחלתו. ובכ"מ).
- 6. ראה סה"ש תורת שלום ס"ע 112 ואילך.
- 7. תקו"ז ת"ו בסופו. וראה לקו"ש חכ"ד ע' 136 הע' 35. וש"נ.
עמוד 283
- 8. כז ח.
- 9. פרש"י עה"פ. ולהעיר ש,היטב" במספר האחורי בגימטריא שבעים (רא"ם, גו"א ולבוש האורה עה"פ. ועוד).
- 0. להעיר שיום הסתלקותו -- שלימות עבודתו בעלמא דיז -- (בעשירי יהי' קודש) בחודש שבט, אשר, בראש החודש (ובכל יום שבו) ,הואיל משה באר את התורה", ,בשבעים לשון פירשה להם" (דברים א, ג-ה. ובפרש"י. וראה לקוייש חכו ע' 299 ואילך. שם ע' 315 ואילך).
- 31. ישעי' סא, ה.
- 2. שם 0 ה
- 6. 3') צפני" ג, ט. וראה רמב"ם הל' מלכים ספי"א.
- 4. ראב"ע שם, ח. מהר"י קרא, רד"ק, מצו"ד ומצו"צ עה"פ.
- 5. ישעי' שם, כב (סיום וחותם ההפטרה דשבת
- 9. ש"פ תבא, ט"ז אלול תשמ"ו
- 10. זו). וראה סנהדרין צח, א,
- 11. ולהעיר משערי אורה (שער הפורים ד"ה יביאו לבוש מלכות פצ"ד ואילך) אודות העילוי ד,בעתה" לגבי ,אחישנה", שאז מספיקים לברר את כל ניצוצות הקדושה, ולא נאבד אפילו ניצוץ הכי קטז, משא"כ ב,אחישנה" כו'. אמנם, ה,אחישנה" בימינו אלו -- להיותו לאחרי ה,בעתה", שהרי ,כלו כל הקיצין" (וה,אחישנה" -- אינו אלא ביחס להסרת איזו סיבה שונה ומשונה שעדיין מעכבת את הגאולה), הרי כולו למעליותא.
- 6. ראה שיחת שמח"ת תרפ"ח (סה"מ תרפ"ח עי ר)
עמוד 284
- 37. ראה סה"ש תש"א ע' 104 ,ישיבת תומכי תמימים ייסדה הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק ביום א' ט"ו אלול תרנ"ז, בעת סעודת החופה שלי כו'".
- 8. ראה לדוגמא: פסחים קו, סע"א. רמב"ם הלי שבת פכ"ט ה"ד. שו"ע אדה"ז או"ח הלי שבת סרפ"ה ס"ה. סרצ"ט ס"ח. ולהעיר מהדין דכל פחות משלושה כלבוד דמי (רמב"ם הל' שבת פט"ז ה"ח. ובכ"מ).
- 9. בראשית ה, ב. וראה זח"א קסה, א. -- נוסף על המפורש (יבמות סג, א) כל אדם שאין לו אשה אינו אדם, ובזת"ג (ז, ב. ועוד) -- ,פלג גופא".
- 0. ראה גם לקו"ש חי"ט ע' 249.
- 5. ו4) ל' כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע ב,מאמר הפתיחה" שלו בשעת התייסדות הישיבה ט"ו אלול תונ"ז -- נעתק במכתב כ"ק מו"ח אדמו"ר (,התמים" ח"א יג, א-ב [ע' כג-ד]). וראה גם קונטרס עץ החיים פכ"ה.
- 2. שיחת ח"י אלול תרנ"ז (נדפסה בסה"ש תש"ב ע' 133). ומקשר ענין זה עם יום הולדת את שני המאורות הגדולים -- כפי שפותח ומקדים: .ביום הרביעי למעשה בראשית נתלו המאורות, היום ח"י אלול, היום הקדוש בו נולד מורנו הבעש"ט
- 7. ש"פ תבא, ט"ז אלול תשמ"ו
- 8. וכו'". וראה סה"ש תש'א ע' 105 ,היום, י"ח אלול, הוא יום הבהיר בו נולדו רבינו הזקן ומורנו הבעש"ט, וביום קדוש זה אני מייסד ישיבה כו'".
- 3. שמח"ת תרס'א -- נדפסה בס' השיחות תש"ב ס"ע 141 ואילך. לקו"ד ח"ד תשפז, ב ואילך.
- 4. שבת נו, א. כתובות ט, ריש ע"ב.
- 5. תהלים פט, נב.
- 6. רד"ק ומצו"ד עה"פ.
- 7. יל"ש עמוס בסופו (רמז תקמט).
עמוד 285
- 8. קובץ מכתבים לתהלים ע' 214. אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"י ע' נג. וש"נ.
- 9. להעיר מסוף נזיר*: ,,גדול העונה אמן יותר מן המברך . . גבורים נוצחין", היינו, ש,אמן" קשור עם הנצחון במלחמה.
- 0. רד"ק וראב"ע עה"פ. -7-----
- 4. *) להעיר מהשייכות ד.נזיר" לכ"ק מו"ח אדמו"ר. מנהל פועל דתו"ת -- ששמו הראשון
- 5. ש"פ תבא, ט"ז אלול תשמ"ו
- 1. ובכל אופן של השפעה -- ישנו התוקף (והעצם) דתו"ת, כי השפעת המעיינות (ע"י תו"ת) היא באופן דחכמה בינה ודעת, קו האמצעי, בריח התיכון שמבריח מן הקצה אל הקצה, ,שמתחילת המשכתו עד סוף סיומו הוא כדבר א' ממש" (המשך תער"ב פשס"ב, וראה גם שם פקייד. ובכ"מ).
- 7. ולהוסיף, שענין זה שייך במיוחד ל,תומכי תמימים" -- כי ,תוקף התמימות . . הוא בכל הכחות עד העשי' בפו"מ . . והוא בבחי' התוקף ביותר כמו בעצם נקודת הרצון ממש בלי שום שינוי כלל וכלל" (המשך הנ"ל פפ"ב).
- 2. פרש"י פרשתנו כו, טז. ולהעיר מתורת הבעש"ט -- שמביא רבינו הזקז בהתחלת שעהיוה"א -- אודות חידוש ההתהוות מאין ואפס ממש בכל רגע ורגע, אשר, עי"ז נקל יותר לקיים את ההוראה ד,בכל יום (ובכל רגע) יהיו בעיניך חדשים", ,חדשים" ממש, מכיון שברגע זה נתהווה מציאותו מאין ואפס ממש.
- 3. שיפ ראה, מבה"ח אלול (לעיל ע' 272 ואילך).
- 4. פנהדרין צז, ב.
- 11. ,יוסף", שענינר ,נזיר אחיו" (ויחי מט, כו. ברכה לג, טסט
עמוד 286
- 5. ל' כ"ק מו"ח אדמו"ר במכתבו -- נדפס בסה"מ קונטרסים ח"ב שצז, ב. אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"ד ריש ע'י רעט.
- 6. שיחת שמח"ת תרפ"ט.
- 7. שענינם לחבר שני צדדי הבגדים.
- 8. ל' הכתוב -- איוב יא, ו. וראה שמו"ר רפמ"ו.
- 9. ראה תענית ח, ב. שו"ע או"ח סו"ס תקעא.
- 6. ש"ם תבא, ט"ז אלול תשמ"ו
- 0. ישעי" ס, ד.
- 61. ההמשך בההפטרה -- שם, כא,
- 2. ראה יב, כ ובספרי. שופטים יט, ח ובפרש"י.
- 3. ישעי" שם, ט.
- 4. תו"א ר"פ וישב. לקו"ת בהעלותך לב, ד. ובכ"מ.
- 5. ראה תניא פ"ד. שם חינוך קטו.
- 6. דניאל ז, יג. וראה סנהדרין צח, א.
- 7. ישעי' שם, ת. וראה ב"ב עה, ב. שמו"ר ספנ"א. ועוד.
תניא, ליקוטי אמרים כ״ו - הטקסט מספריא
בְּרַם, כְּגוֹן דָּא צָרִיךְ לְאוֹדוֹעֵי כְּלָל גָּדוֹל: כִּי כְּמוֹ שֶׁנִּצָּחוֹן לְנַצֵּחַ דָּבָר גַּשְׁמִי, כְּגוֹן: שְׁנֵי אֲנָשִׁים הַמִּתְאַבְּקִים זֶה עִם זֶה לְהַפִּיל זֶה אֶת זֶה, הִנֵּה, אִם הָאֶחָד הוּא בְּעַצְלוּת וּכְבֵדוּת – יְנוּצַּח בְּקַל וְיִפּוֹל גַּם אִם הוּא גִּבּוֹר יוֹתֵר מֵחֲבֵירוֹ, כָּכָה מַמָּשׁ בְּנִצְחוֹן הַיֵּצֶר, אִי אֶפְשָׁר לְנַצְּחוֹ בְּעַצְלוּת וּכְבֵדוּת – הַנִּמְשָׁכוֹת מֵעַצְבוּת וְטִמְטוּם הַלֵּב כָּאֶבֶן, כִּי אִם, בִּזְרִיזוּת – הַנִּמְשֶׁכֶת מִשִּׂמְחָה וּפְתִיחַת הַלֵּב, וְטָהֳרָתוֹ מִכָּל נִדְנוּד דְּאָגָה וָעֶצֶב בָּעוֹלָם.
וּמַה שֶּׁכָּתוּב: ״בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר״, פֵּירוּשׁ, שֶׁיִּהְיֶה אֵיזֶה יִתְרוֹן וּמַעֲלָה מִזֶּה, הִנֵּה אַדְּרַבָּה, מִלָּשׁוֹן זֶה מַשְׁמַע, שֶׁהָעֶצֶב מִצַּד עַצְמוֹ אֵין בּוֹ מַעֲלָה, רַק, שֶׁיַּגִּיעַ וְיָבֹא מִמֶּנּוּ אֵיזֶה יִתְרוֹן, וְהַיְינוּ – הַשִּׂמְחָה הָאֲמִיתִּית בַּה׳ אֱלֹהָיו, הַבָּאָה אַחַר הָעֶצֶב הָאֲמִיתִּי לְעִתִּים מְזוּמָּנִים עַל עֲוֹנוֹתָיו בְּמַר נַפְשׁוֹ וְלֵב נִשְׁבָּר, שֶׁעַל יְדֵי זֶה, נִשְׁבְּרָה רוּחַ הַטּוּמְאָה וְסִטְרָא אָחֳרָא וּמְחִיצָה שֶׁל בַּרְזֶל הַמַּפְסֶקֶת בֵּינוֹ לְאָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר עַל פָּסוּק: ״רוּחַ נִשְׁבָּרָה, לֵב נִשְׁבָּר וְגוֹ׳״, וַאֲזַי יְקוּיַּם בּוֹ רֵישֵׁיהּ דִּקְרָא: ״תַּשְׁמִיעֵנִי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה וְגוֹ׳, הָשִׁיבָה לִי שְׂשׂוֹן יִשְׁעֶךָ, וְרוּחַ נְדִיבָה וְגוֹ׳״.
וְזֶהוּ טַעַם הַפָּשׁוּט לְתִיקּוּן הָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, לוֹמַר מִזְמוֹר זֶה אַחַר תִּיקּוּן חֲצוֹת קוֹדֶם הַלִּימּוּד – כְּדֵי לִלְמוֹד בְּשִׂמְחָה אֲמִיתִּית בַּה׳ הַבָּאָה אַחַר הָעֶצֶב; שֶׁיֵּשׁ לְשִׂמְחָה זוֹ יִתְרוֹן, כְּיִתְרוֹן הָאוֹר הַבָּא מִן הַחֹשֶׁךְ דַּוְקָא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר עַל פָּסוּק: ״וְרָאִיתִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר כוּ׳״, עַיֵּין שָׁם, וְדַי לַמֵּבִין.
וּמִקְרָא מָלֵא דִּבֶּר הַכָּתוּב: ״תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וְגוֹ׳״, וְנוֹדָע לַכֹּל פֵּירוּשׁ הָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה עַל פָּסוּק זֶה:
וְהִנֵּה, עֵצָה הַיְּעוּצָה לְטַהֵר לִבּוֹ מִכָּל עֶצֶב וְנִדְנוּד דְּאָגָה מִמִּילֵּי דְעָלְמָא, וַאֲפִילוּ בָּנֵי חַיֵּי וּמְזוֹנֵי, מוּדַעַת זֹאת לַכֹּל מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״כְּשֵׁם שֶׁמְּבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה כוּ׳״, וּפֵירְשׁוּ בַּגְּמָרָא: ״לְקַבּוּלֵי בְּשִׂמְחָה״, כְּמוֹ שִׂמְחַת הַטּוֹבָה הַנִּגְלֵית וְנִרְאֵית, כִּי ״גַּם זוֹ – לְטוֹבָה״, רַק שֶׁאֵינָהּ נִגְלֵית וְנִרְאֵית לְעֵינֵי בָשָׂר, כִּי, הִיא מֵ״עָלְמָא דְאִתְכַּסְיָא״ שֶׁלְּמַעְלָה מֵ״עָלְמָא דְאִתְגַּלְיָיא״, שֶׁהוּא – ו״ה מִשֵּׁם הֲוָיָ״ה בָּרוּךְ־הוּא, וְ״עָלְמָא דְאִתְכַּסְיָא״ – הוּא י״ה, וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: ״אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּ״הּ וְגוֹ׳״.
וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, כִּי ״הַשְּׂמֵחִים בְּיִסּוּרִים – עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר: וְאוֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבוּרָתוֹ״, כִּי, הַשִּׂמְחָה הִיא מֵאַהֲבָתוֹ קִרְבַת ה׳ יוֹתֵר מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה, כְּדִכְתִיב: ״כִּי טוֹב חַסְדְּךָ מֵחַיִּים וְגוֹ׳״, וְקִרְבַת ה׳ – הִיא בְּיֶתֶר שְׂאֵת וּמַעֲלָה לְאֵין קֵץ בְּ״עָלְמָא דְאִתְכַּסְיָא״, כִּי ״שָׁם חֶבְיוֹן עוּזּוֹ״ וְ״יוֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן״, וְעַל כֵּן זוֹכֶה לְ״צֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבוּרָתוֹ״ לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁהִיא יְצִיאַת חַמָּה מִנַרְתֵּקָה, שֶׁהִיא מְכוּסָּה בּוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְלֶעָתִיד – תִּתְגַּלֶּה מִכִּסּוּיָהּ, דְּהַיְינוּ, שֶׁאָז יִתְגַּלֶּה עָלְמָא דְאִתְכַּסְיָא, וְיִזְרַח וְיָאִיר בְּגִילּוּי רַב וְעָצוּם לְכָל הַחוֹסִים בּוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּמִסְתּוֹפְפִים בְּצִלּוֹ, צֵל הַחָכְמָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת צֵל וְלֹא אוֹרָה וְטוֹבָה נִרְאֵית, וְדַי לַמֵּבִין:
אַךְ הָעַצְבוּת מִמִּילֵּי דִשְׁמַיָּא צָרִיךְ לָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשׁוֹ לִיפָּטֵר מִמֶּנָּה, אֵין צָרִיךְ לוֹמַר בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה, שֶׁצָּרִיךְ לַעֲבוֹד ה׳ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב, אֶלָּא אֲפִילוּ מִי שֶׁהוּא בַּעַל עֲסָקִים וְדֶרֶךְ אֶרֶץ, אִם נוֹפֵל לוֹ עֶצֶב וּדְאָגָה מִמִּילֵּי דִשְׁמַיָּא בִּשְׁעַת עֲסָקָיו, בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא תַּחְבּוּלַת הַיֵּצֶר – כְּדֵי לְהַפִּילוֹ אַחַר כָּךְ בְּתַאֲווֹת חַס וְשָׁלוֹם, כַּנּוֹדָע, שֶׁאִם לֹא כֵן, מֵאַיִן בָּאָה לוֹ עַצְבוּת אֲמִיתִּית מֵחֲמַת אַהֲבַת ה׳ אוֹ יִרְאָתוֹ, בְּאֶמְצַע עֲסָקָיו.
וְהִנֵּה, בֵּין שֶׁנָּפְלָה לוֹ הָעַצְבוּת בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה בְּתַלְמוּד תּוֹרָה אוֹ בִּתְפִלָּה, וּבֵין שֶׁנָּפְלָה לוֹ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה, זֹאת יָשִׂים אֶל לִבּוֹ: כִּי אֵין הַזְּמַן גְּרָמָא כָּעֵת לְעַצְבוּת אֲמִיתִּית, אֲפִילוּ לְדַאֲגַת עֲוֹנוֹת חֲמוּרִים חַס וְשָׁלוֹם, רַק לָזֹאת צָרִיךְ קְבִיעוּת עִתִּים וּשְׁעַת הַכּוֹשֶׁר בְּיִשּׁוּב הַדַּעַת, לְהִתְבּוֹנֵן בִּגְדוּלַּת ה׳ אֲשֶׁר חָטָא לוֹ, כְּדֵי שֶׁעַל יְדֵי זֶה יִהְיֶה לִבּוֹ נִשְׁבָּר בֶּאֱמֶת בִּמְרִירוּת אֲמִיתִּית.
וְכִמְבוֹאָר עֵת זוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר. וְשָׁם נִתְבָּאֵר גַּם כֵּן, כִּי מִיָּד אַחַר שֶׁנִּשְׁבַּר לִבּוֹ בְּעִתִּים קְבוּעִים הָהֵם, אֲזַי יָסִיר הָעֶצֶב מִלִּבּוֹ לְגַמְרֵי, וְיַאֲמִין אֱמוּנָה שְׁלֵימָה כִּי ה׳ הֶעֱבִיר חַטָּאתוֹ ״וְרַב לִסְלוֹחַ״. וְזוֹ הִיא הַשִּׂמְחָה הָאֲמִיתִּית בַּה׳ הַבָּאָה אַחַר הָעֶצֶב, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל:
משנה אבות ג׳ - הטקסט מספריא
עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה. דע מאין באת. ולאן אתה הולך. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מאין באת. מטפה סרוחה. ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא:
רבי חנינא סגן הכהנים אומר הוי מתפלל בשלומה של מלכות. שאלמלא מוראה. איש את רעהו חיים בלעו. רבי חנינא בן תרדיון אומר שנים שיושבין ואין ביניהן דברי תורה. הרי זה מושב לצים. שנאמר (תהלים א, א) ובמושב לצים לא ישב. אבל שנים שיושבין ויש ביניהם דברי תורה שכינה ביניהם שנאמר (מלאכי ג, טז) אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו. אין לי אלא שנים. מנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה. שהקדוש ברוך הוא קובע לו שכר שנאמר (איכה ג, כח) ישב בדד וידום כי נטל עליו:
רבי שמעון אומר שלשה שאכלו על שלחן אחד. ולא אמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים. שנאמר (ישעיה כח, ח) כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום. אבל שלשה שאכלו על שלחן אחד ואמרו עליו דברי תורה. כאילו אכלו משלחנו של מקום ברוך הוא. שנאמר (יחזקאל מא, כב) וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה':
רבי חנינא בן חכינאי אומר הנעור בלילה. והמהלך בדרך יחידי. והמפנה לבו לבטלה. הרי זה מתחייב בנפשו:
רבי נחוניא בן הקנה אומר כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ. וכל הפורק ממנו עול תורה נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ:
רבי חלפתא איש כפר חנניה אומר עשרה שיושבין ועוסקין בתורה שכינה שרויה ביניהם. שנאמר (תהלים פב, א) אלהים נצב בעדת אל. ומנין אפילו חמשה שנאמר (עמוס ט, ו) ואגודתו על ארץ יסדה. ומנין אפילו שלשה. שנאמר בקרב אלהים ישפוט. ומנין אפילו שנים. שנאמר (מלאכי ג, טז) אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע וגומר. ומנין אפילו אחד. שנאמר (שמות כ, כ) בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך:
רבי אלעזר איש ברתותא אומר תן לו משלו. שאתה ושלך שלו וכן בדוד הוא אומר (ד"ה א' כט, יד) כי ממך הכל ומידך נתנו לך. רבי שמעון אומר המהלך בדרך ושונה. ומפסיק ממשנתו. ואומר מה נאה אילן זה. ומה נאה ניר זה. מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו:
רבי דוסתאי ברבי ינאי משום רבי מאיר אומר כל השוכח דבר אחד ממשנתו. מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו. שנאמר (דברים ד, ט) רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך. יכול אפילו תקפה עליו משנתו תלמוד לומר (שם) ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך. הא אינו מתחייב בנפשו. עד שישב ויסירם מלבו:
רבי חנינא בן דוסא אומר כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת. וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו אין חכמתו מתקיימת. הוא היה אומר כל שמעשיו מרובין מחכמתו חכמתו מתקיימת. וכל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת:
הוא היה אומר כל שרוח הבריות נוחה הימנו. רוח המקום נוחה הימנו. וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו. אין רוח המקום נוחה הימנו. רבי דוסא בן הרכינס אומר שינה של שחרית. ויין של צהרים. ושיחת ילדים. וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ. מוציאין את האדם מן העולם:
רבי אלעזר המודעי אומר המחלל את הקדשים. והמבזה את המועדות. והמלבין פני חברו ברבים. והמפר בריתו של אברהם אבינו עליו השלום. והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה. אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים. אין לו חלק לעולם הבא:
רבי ישמעאל אומר הוי קל לראש. ונוח לתשחורת. והוי מקבל את כל האדם בשמחה:
רבי עקיבא אומר שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה. מסורת סייג לתורה. מעשרות סייג לעושר. נדרים סייג לפרישות. סייג לחכמה שתיקה.
הוא היה אומר חביב אדם שנברא בצלם. חבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם. שנאמר (בראשית ט, ו) בצלם אלהים עשה את האדם. חביבין ישראל. שנקראו בנים למקום. חבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום. שנאמר (דברים יד, א) בנים אתם לה' אלהיכם. חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה. חבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם. שנאמר (משלי ד, ב) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו:
הכל צפוי. והרשות נתונה. ובטוב העולם נדון. והכל לפי רוב המעשה:
הוא היה אומר הכל נתון בערבון. ומצודה פרוסה על כל החיים. החנות פתוחה. והחנוני מקיף, והפנקס פתוח. והיד כותבת. וכל הרוצה ללות. יבא וילוה. והגבאים מחזירים תדיר בכל יום. ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו. ויש להם על מה שיסמוכו. והדין דין אמת. והכל מתוקן לסעודה:
רבי אלעזר בן עזריה אומר אם אין תורה אין דרך ארץ. אם אין דרך ארץ אין תורה. אם אין חכמה אין יראה. אם אין יראה אין חכמה. אם אין בינה אין דעת. אם אין דעת אין בינה. אם אין קמח אין תורה. אם אין תורה אין קמח. הוא היה אומר כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה. לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין. והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו. שנאמר (ירמיה יז, ו) והיה כערער בערבה ולא יראה כי יבא טוב ושכן חררים במדבר ארץ מלחה ולא תשב. אבל כל שמעשיו מרובין מחכמתו למה הוא דומה לאילן שענפיו מועטין. ושרשיו מרובין. שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו. אין מזיזין אותו ממקומו. שנאמר (ירמיה יז, ח) והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו ולא יראה כי יבא חום והיה עלהו רענן ובשנת בצורת לא ידאג ולא ימיש מעשות פרי:
רבי אליעזר בן חסמא אומר. קינין. ופתחי נדה. הן הן גופי הלכות. תקופות וגמטריאות פרפראות לחכמה:
תלמוד ירושלמי ראש השנה ג׳:ח׳ - הטקסט מספריא
משנה: וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים משֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וגו׳. וְכִי יָדָיו שֶׁל משֶׁה עוֹשׂוֹת מִלְחָמָה אוֹ שׁוֹבְרוֹת מִלְחָמָה. אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִין כְּלַפֵּי לְמַעְלָן וּמְכַוְונִין לִיבָּן לַאֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם הָיוּ מִתְגַּבְּרִין. וְאִם לָאו הָיוּ נוֹפְלִין.
הלכה: רִבִּי יְהוּשֻׁעַ בֶֶּן לֵוִי אָמַר. עֲמָלֵק כּוֹשְׁפָן הָיָה. מֶה הָיָה עוֹשֶׂה. הָיָה מַעֲמִיד בְּנֵי אָדָם בְּיוֹם גֵּינִיסִיָּא שֶׁלּוֹ. לוֹמַר. לֹא בִמְהֵרָה אָדָם נוֹפֵל בְּיוֹם גֵּינִיסִיָּא שֶׁלּוֹ. מֶה עָשָׂה מֹשֶׁה. עִירְבֵּב אֶת הַמַּזָּלוֹת. הָדָא הוּא דִכְתִיב שֶׁמֶשׁ יָרֵחַ עָמַד זְבוּלָה וגו׳. וּכְתִיב נָתַן תְּהוֹם קוֹלוֹ רוֹם יָדֵיהוּ נָשָׂא. מֵרוֹם יָדֵיהוּ נָשָׂא נָתַן תְּהוֹם קוֹלוֹ. שְׁמוּאֵל אָמַר. וְצָבָא תִּינָּתֵן עַל הַתָּמִיד בְּפָשַׁע. כְפִשְׁעָהּ שֶׁלְתוֹרָה. וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה. אֵימָתַי שֶׁיִּשְׂרָאֵל מַשְׁלִיכִין דִּבְרֵי תוֹרָה לָאָרֶץ הַמַּלְכוּת הָרְשָׁעָה הַזֹּאת גוֹזֶרֶת וּמַצְלַחַת. מַה טַעַם. וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה וְעָשְׂתָה וְהִצְלִיחָה. וְאֵין אֱמֶת אֶלָּא תוֹרָה. הֵיךְ מַה דְאַתְּ אָמַר אֱמֶת קְנֵה וְאַל תִּמְכּוֹר חָכְמָה וּמוּסָר וּבִינָה. אָמַר רִבִּי יוּדָה בַּר פָּזִי. זָנַח יִשְׂרָאֵל טוֹב אוֹיֵב יִרְדְּפוֹ. וְאֵין טוֹב אֶלָּא תוֹרָה. הֵיךְ מַה דְאַתְּ אָמַר כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזוֹבוּ.
משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות י״א - הטקסט מספריא
המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה לממשלה הראשונה ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם מקריבין קרבנות ועושין שמטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה וכל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר אלא בתורה ובמשה רבינו שהרי התורה העידה עליו שנאמר ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו' אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו' והביאך ה'. ואלו הדברים המפורשים בתורה הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים. אף בפרשת בלעם נאמר ושם נבא בשני המשיחים במשיח הראשון שהוא דוד שהושיע את ישראל מיד צריהם ובמשיח האחרון שעומד מבניו שמושיע את ישראל מיד בני עשיו. ושם הוא אומר אראנו ולא עתה זה דוד אשורנו ולא קרוב זה מלך המשיח דרך כוכב מיעקב זה דוד וקם שבט מישראל זה מלך המשיח ומחץ פאתי מואב זה דוד וכן הוא אומר ויך את מואב וימדדם בחבל וקרקר כל בני שת זה המלך המשיח שנאמר בו ומשלו מים עד ים והיה אדום ירשה זה דוד שנאמר ותהי אדום לדוד לעבדים וגו' והיה ירשה וגו' זה המלך המשיח שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון וגו'.
אף בערי מקלט הוא אומר אם ירחיב ה' אלהיך את גבולך ויספת לך עוד שלש ערים וגו' ומעולם לא היה דבר זה ולא צוה הקדוש ברוך הוא לתוהו אבל בדברי הנביאים אין הדבר צריך ראייה שכל הספרים מלאים בדבר זה.
ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו אין הדבר כך שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח עד שנהרג בעונות כיון שנהרג נודע להם שאינו ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת ועיקר הדברים ככה הן שהתורה הזאת חוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים ואין מוסיפין עליהן ולא גורעין מהן.
ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כדויד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה ויילחם מלחמות ה' הרי זה בחזקת שהוא משיח אם עשה והצליח וניצח כל האומות שסביביו ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי
ואם לא הצליח עד כה, או נהרג--בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה, והרי הוא ככל מלכי בית דויד השלמים הכשרים שמתו. ולא העמידו הקדוש ברוך הוא אלא לנסות בו רבים, שנאמר "ומן המשכילים ייכשלו, לצרוף בהן ולברר וללבן--עד עת קץ: כי עוד, למועד"
אף ישוע הנוצרי שדימה שיהיה משיח, ונהרג בבית דין--כבר נתנבא בו דנייאל, שנאמר "ובני פריצי עמך, יינשאו להעמיד חזון--ונכשלו" (דניאל יא,יד). וכי יש מכשול גדול מזה: שכל הנביאים דיברו שהמשיח גואל ישראל ומושיעם, ומקבץ נדחיהם ומחזק מצוותן; וזה גרם לאבד ישראל בחרב, ולפזר שאריתם ולהשפילם, ולהחליף התורה, ולהטעות רוב העולם לעבוד אלוה מבלעדי ה'.
אבל מחשבות בורא עולם--אין כוח באדם להשיגם, כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו. וכל הדברים האלו של ישוע הנוצרי, ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו--אינן אלא ליישר דרך למלך המשיח, ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד: שנאמר "כי אז אהפוך אל עמים, שפה ברורה, לקרוא כולם בשם ה', ולעובדו שכם אחד" (ראה צפניה ג,ט).
כיצד: כבר נתמלא העולם כולו מדברי המשיח, ומדברי התורה ומדברי המצוות, ופשטו דברים אלו באיים רחוקים, ובעמים רבים ערלי לב; והם נושאים ונותנים בדברים אלו, ובמצוות התורה--אלו אומרים מצוות אלו אמת היו, וכבר בטלו בזמן הזה, ולא היו נוהגות לדורות. ואלו אומרים דברים נסתרות יש בהם, ואינן כפשוטן, וכבר בא משיח, וגילה נסתריהם.
וכשיעמוד המלך המשיח באמת, ויצליח וירום ויינשא--מיד הם כולן חוזרין ויודעים ששקר נחלו אבותיהם, ושנביאיהם ואבותיהם הטעום.
משנה תורה, הלכות שבת ט״ז:ח׳ - הטקסט מספריא
היה יתר מבית סאתים ובא למעטו באילנות אינו מיעוט. בנה בו עמוד בצד הכותל גבוה עשרה ורחב שלשה או יתר הרי זה מיעוט. פחות משלשה אינו מיעוט שכל פחות משלשה כלבוד דמי. וכן אם הרחיק מן הכותל שלשה ועשה מחיצה הרי זה מיעוט. פחות משלשה לא עשה כלום.
כתובות ט׳ ב - הטקסט מספריא
כׇּל הַיּוֹצֵא לְמִלְחֶמֶת בֵּית דָּוִד, גֵּט כְּרִיתוּת כּוֹתֵב לְאִשְׁתּוֹ. דִּכְתִיב: ״וְאֶת אַחֶיךָ תִּפְקֹד לְשָׁלוֹם וְאֶת עֲרֻבָּתָם תִּקָּח״, מַאי ״וְאֶת עֲרֻבָּתָם תִּקָּח״? תָּנֵי רַב יוֹסֵף: דְּבָרִים הַמְעוֹרָבִין בֵּינוֹ לְבֵינָהּ.
אָמַר אַבָּיֵי, אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: בְּתוּלָה נִשֵּׂאת לַיּוֹם הָרְבִיעִי. לְיוֹם רְבִיעִי — אִין, לְיוֹם חֲמִישִׁי — לָא. מַאי טַעְמָא — מִשּׁוּם אִיקָּרוֹרֵי דַעְתָּא.
וּלְמַאי? אִי לְמִיתַּב לָהּ כְּתוּבָּה, נִיתֵּיב לַהּ! אֶלָּא לְאוֹסְרָהּ עָלָיו, וּדְקָא טָעֵין טַעֲנָה.
מַאי לָאו, דְּקָטָעֵין טַעֲנַת ״פֶּתַח פָּתוּחַ״! לָא, דְּקָטָעֵין טַעֲנַת דָּמִים.
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הָאוֹמֵר ״פֶּתַח פָּתוּחַ מָצָאתִי״, נֶאֱמָן לְהַפְסִידָהּ כְּתוּבָּתָהּ. אָמַר רַב יוֹסֵף: מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? תְּנֵינָא: הָאוֹכֵל אֵצֶל חָמִיו בִּיהוּדָה שֶׁלֹּא בְּעֵדִים — אֵינוֹ יָכוֹל לִטְעוֹן טַעֲנַת בְּתוּלִים, מִפְּנֵי שֶׁמִּתְיַיחֵד עִמָּהּ. בִּיהוּדָה הוּא דְּלָא מָצֵי טָעֵין, הָא בַּגָּלִיל מָצֵי טָעֵין.
וּלְמַאי, אִי לְאוֹסְרָהּ עָלָיו, בִּיהוּדָה אַמַּאי לָא? אֶלָּא לָאו, לְהַפְסִידָהּ כְּתוּבָּתָהּ, וּדְקָא טָעֵין טַעֲנָה. מַאי לָאו, דְּקָא טָעֵין טַעֲנַת ״פֶּתַח פָּתוּחַ״! לָא, דְּקָא טָעֵין טַעֲנַת דָּמִים.
Anyone who goes to a war waged by the royal house of David writes a conditional bill of divorce to his wife. This was done to prevent a situation in which the wife of the soldier would be unable to remarry because her husband did not return from battle and there were no witnesses with regard to his fate. The conditional bill of divorce accorded the wife the status of a divorcée and freed her to remarry, as it is written: “And to your brothers bring greetings and take their pledge [arubatam]” (I Samuel 17:18). What is the meaning of: And take arubatam? Rav Yosef taught: It is referring to matters that are shared [hame’oravin] between the husband and his wife, i.e., marriage. Since apparently it was customary for men at war to send their wives a conditional divorce, and since Uriah later died, Bathsheba assumed divorced status retroactively from the time that he set out to war. Therefore, she was not forbidden to David.
§ Apropos the credibility of the claim: I encountered an unobstructed orifice, Abaye said: We, too, learn in the mishna proof for the opinion of Rabbi Elazar: A virgin is married on Wednesday. Abaye infers: On Wednesday, yes, a virgin is married; on Thursday, no, she is not married. What is the reason for this ruling? It is due to the fact that if the marriage were to be held on Thursday, several days would elapse before the court would next convene, and in the interim his resolve will cool and his anger subside. The concern is that consequently he will fail to claim before the court that his bride was not a virgin.
The Gemara asks: And for what matter is that a source of concern? If the concern is with regard to giving her payment for her marriage contract, i.e., if he fails to go to court, her legal status at the time of marriage will remain that of a virgin, and when the time comes she will receive payment for her marriage contract to which she is not entitled; then let him give it to her if he wishes. Why is that a concern? Rather, it is with regard to rendering her forbidden to him, and that would result in a case where he makes a claim.
What, is it not referring to a case where he makes the claim: I encountered an unobstructed orifice, after engaging in intercourse with his bride, and his claim is accorded credibility to render her forbidden to him in accordance with the opinion of Rabbi Elazar? The Gemara rejects that proof: No, it can be explained that it is a case where he makes the claim that there was no blood, which would have resulted from rupture of the hymen had she been a virgin. That is a claim based on objective, verifiable evidence and not merely dependent on his subjective sensation.
§ Rav Yehuda said that Shmuel said that a groom who says: I encountered an unobstructed orifice, is deemed credible with regard to causing her to lose her marriage contract. Rav Yosef said: What is he teaching us? We already learned explicitly in a mishna (12a): A man who eats at the house of his father-in-law in Judea after betrothal, without witnesses to attest to the fact that he was not alone with her, cannot make a claim about his bride’s virginity after marriage, because in accordance with the custom in Judea, the assumption is that he secluded himself with her and it was he who engaged in intercourse with her. The Gemara infers: It is in Judea that he cannot claim that she is not a virgin, but in the Galilee, he can claim that this is the case.
The Gemara asks: And for what matter is this claim directed? If it is to render her forbidden to him, then in Judea why is the claim not credible? If he is certain that he did not engage in intercourse with her, and finds that she is not a virgin, apparently she committed adultery and that claim should render her forbidden. Rather, is it not that he is seeking to cause her to lose her marriage contract in a case where he makes a claim? And what, is it not referring to a case where he makes the claim: I encountered an unobstructed orifice, and apparently he is accorded credibility? The Gemara rejects that proof: No, it can be explained that it is a case where he makes the claim that there was no blood.
תניא, ליקוטי אמרים ד׳ - הטקסט מספריא
וְעוֹד יֵשׁ לְכָל נֶפֶשׁ אֱלֹהִית שְׁלֹשָׁה לְבוּשִׁים, שֶׁהֵם מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁל תַּרְיַ״ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה; שֶׁכְּשֶׁהָאָדָם מְקַיֵּים בְּמַעֲשֶׂה כָּל מִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת, וּבְדִבּוּר הוּא עוֹסֵק בְּפֵירוּשׁ כָּל תַּרְיַ״ג מִצְוֹת וְהִלְכוֹתֵיהֶן, וּבְמַחֲשָׁבָה הוּא מַשִּׂיג כָּל מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לוֹ לְהַשִּׂיג בִּפְשַׁט־רֶמֶז־דְּרוּשׁ־סוֹד הַתּוֹרָה – הֲרֵי כְּלָלוּת תַּרְיַ״ג אֵבְרֵי נַפְשׁוֹ מְלוּבָּשִׁים בְּתַרְיַ״ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה.
וּבִפְרָטוּת, בְּחִינוֹת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת שֶׁבְּנַפְשׁוֹ, מְלוּבָּשׁוֹת בְּהַשָּׂגַת הַתּוֹרָה שֶׁהוּא מַשִּׂיג בִּפְשַׁט־רֶמֶז־דְּרוּשׁ־סוֹד כְּפִי יְכוֹלֶת הַשָּׂגָתוֹ וְשֹׁרֶשׁ נַפְשׁוֹ לְמַעְלָה; וְהַמִּדּוֹת, שֶׁהֵן יִרְאָה וְאַהֲבָה וְעַנְפֵיהֶן וְתוֹלְדוֹתֵיהֶן – מְלוּבָּשׁוֹת בְּקִיּוּם הַמִּצְוֹת בְּמַעֲשֶׂה וּבְדִבּוּר, שֶׁהוּא תַּלְמוּד תּוֹרָה שֶׁכְּנֶגֶד כּוּלָּן.
כִּי הָאַהֲבָה הִיא שֹׁרֶשׁ כָּל רַמַ״ח מִצְוֹת עֲשֵׂה, וּמִמֶּנָּה הֵן נִמְשָׁכוֹת, וּבִלְעָדָהּ אֵין לָהֶן קִיּוּם אֲמִתִּי, כִּי הַמְּקַיְּמָן בֶּאֱמֶת הוּא הָאוֹהֵב אֶת שֵׁם ה׳ וְחָפֵץ לְדָבְקָה בּוֹ בֶּאֱמֶת, וְאִי אֶפְשָׁר לְדָבְקָה בּוֹ בֶּאֱמֶת, כִּי אִם בְּקִיּוּם רַמַ״ח פְּקוּדִין, שֶׁהֵם רַמַ״ח אֵבָרִין דְּמַלְכָּא כִּבְיָכוֹל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּמָקוֹם אַחֵר. וְהַיִּרְאָה הִיא שֹׁרֶשׁ לְשַׁסַ״ה לֹא תַעֲשֶׂה, כִּי יָרֵא לִמְרוֹד בְּמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא.
אוֹ יִרְאָה פְּנִימִית מִזּוֹ, שֶׁמִּתְבּוֹשֵׁשׁ מִגְּדוּלָּתוֹ, לַמְרוֹת עֵינֵי כְבוֹדוֹ וְלַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינָיו, כָּל תּוֹעֲבַת ה׳ אֲשֶׁר שָׂנֵא, הֵם הַקְּלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא, אֲשֶׁר יְנִיקָתָם מֵהָאָדָם הַתַּחְתּוֹן וַאֲחִיזָתָם בּוֹ הוּא בְּשַׁסַ״ה מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה.
וְהִנֵּה, שְׁלֹשָׁה לְבוּשִׁים אֵלּוּ מֵהַתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ, אַף שֶׁנִּקְרָאִים לְבוּשִׁים לְנֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה עִם כָּל זֶה, גָּבְהָה וְגָדְלָה מַעֲלָתָם לְאֵין קֵץ וְסוֹף עַל מַעֲלַת נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה עַצְמָן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר, דְּאוֹרַיְיתָא וְקוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא כּוּלָּא חַד, פֵּירוּשׁ: דְּאוֹרַיְיתָא, הִיא חָכְמָתוֹ וּרְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, וְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ – כּוּלָּא חַד, כִּי הוּא הַיּוֹדֵעַ וְהוּא הַמַּדָּע וְכוּ׳, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל בְּשֵׁם הָרַמְבַּ״ם.
וְאַף דְּהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא נִקְרָא ״אֵין סוֹף״, וְלִגְדוּלָּתוֹ אֵין חֵקֶר, וְלֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵיהּ כְּלָל, וְכֵן בִּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ, כְּדִכְתִיב: ״אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ״, וּכְתִיב: ״הַחֵקֶר אֱלוֹהַּ תִּמְצָא״, וּכְתִיב: ״כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם״.
הִנֵּה עַל זֶה אָמְרוּ: ״בְּמָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא גְּדוּלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, שָׁם אַתָּה מוֹצֵא עַנְוְתָנוּתוֹ״, וְצִמְצֵם הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ בְּתַרְיַ״ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה וּבְהִלְכוֹתֵיהֶן, וּבְצֵרוּפֵי אוֹתִיּוֹת תּוֹרָה־נְבִיאִים־כְּתוּבִים, וּדְרָשׁוֹתֵיהֶן שֶׁבְּאַגָּדוֹת וּמִדְרְשֵׁי חֲכָמֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה.
בִּכְדֵי שֶׁכָּל הַנְּשָׁמָה אוֹ רוּחַ וָנֶפֶשׁ שֶׁבְּגוּף הָאָדָם, תּוּכַל לְהַשִּׂיגָן בְּדַעְתָּהּ, וּלְקַיְּימָן – כָּל מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לְקַיֵּים מֵהֶן בְּמַעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה, וְעַל יְדֵי זֶה תִּתְלַבֵּשׁ בְּכָל עֶשֶׂר בְּחִינוֹתֶיהָ בִּשְׁלֹשָׁה לְבוּשִׁים אֵלּוּ.
וְלָכֵן נִמְשְׁלָה הַתּוֹרָה לְמַיִם; מַה מַּיִם יוֹרְדִים מִמָּקוֹם גָּבוֹהַּ לְמָקוֹם נָמוּךְ, כָּךְ הַתּוֹרָה יָרְדָה מִמְּקוֹם כְּבוֹדָהּ, שֶׁהִיא רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, וְאוֹרַיְיתָא וְקוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא כּוּלָּא חַד, וְלֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵיהּ כְּלָל.
וּמִשָּׁם נָסְעָה וְיָרְדָה בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגוֹת, מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, בְּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת, עַד שֶׁנִּתְלַבְּשָׁה בִּדְבָרִים גַּשְׁמִיִּים וְעִנְיְינֵי עוֹלָם הַזֶּה, שֶׁהֵן רוֹב מִצְוֹת הַתּוֹרָה כְּכוּלָּם וְהִלְכוֹתֵיהֶן, וּבְצֵרוּפֵי אוֹתִיּוֹת גַּשְׁמִיּוֹת בִּדְיוֹ עַל הַסֵּפֶר, עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה סְפָרִים שֶׁבְּתוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים. כְּדֵי שֶׁתְּהֵא כָּל מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בָּהֶן, וַאֲפִילוּ בְּחִינַת דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה, שֶׁלְּמַטָּה מִמַּדְרֵגַת מַחֲשָׁבָה, תְּפִיסָא בָּהֶן וּמִתְלַבֶּשֶׁת בָּהֶן.
וּמֵאַחַר שֶׁהַתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ מַלְבִּישִׁים כָּל עֶשֶׂר בְּחִינוֹת הַנֶּפֶשׁ וְכָל תַּרְיַ״ג אֵבָרֶיהָ מֵרֹאשָׁהּ וְעַד רַגְלָהּ, הֲרֵי כּוּלָּהּ צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת ה׳ מַמָּשׁ, וְאוֹר ה׳ מַמָּשׁ מַקִּיפָהּ וּמַלְבִּישָׁהּ מֵרֹאשָׁהּ וְעַד רַגְלָהּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ״, וּכְתִיב: ״כַּצִּנָּה רָצוֹן תַּעְטְרֶנּוּ״, שֶׁהוּא רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ הַמְלוּבָּשִׁים בְּתוֹרָתוֹ וּמִצְוֹתֶיהָ.
וְלָכֵן אָמְרוּ: ״יָפָה שָׁעָה אַחַת בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה מִכָּל חַיֵּי עוֹלָם הַבָּא״, כִּי עוֹלָם הַבָּא הוּא שֶׁנֶּהֱנִין מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, שֶׁהוּא תַּעֲנוּג הַהַשָּׂגָה, וְאִי אֶפְשָׁר לְשׁוּם נִבְרָא, אֲפִילוּ מֵהָעֶלְיוֹנִים, לְהַשִּׂיג, כִּי אִם אֵיזוֹ הֶאָרָה מֵאוֹר ה׳, וְלָכֵן נִקְרָא בְּשֵׁם ״זִיו הַשְּׁכִינָה״; אֲבָל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ – לֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵיהּ כְּלָל, כִּי אִם כַּאֲשֶׁר תְּפִיסָא וּמִתְלַבֶּשֶׁת בַּתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ, אֲזַי הִיא תְּפִיסָא וּמִתְלַבֶּשֶׁת בְּהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מַמָּשׁ, דְּאוֹרַיְיתָא וְקוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא כּוּלָּא חַד.
וְאַף שֶׁהַתּוֹרָה נִתְלַבְּשָׁה בִּדְבָרִים תַּחְתּוֹנִים גַּשְׁמִיִּים – הֲרֵי זֶה כִּמְחַבֵּק אֶת הַמֶּלֶךְ דֶּרֶךְ מָשָׁל, שֶׁאֵין הֶפְרֵשׁ בְּמַעֲלַת הִתְקָרְבוּתוֹ וּדְבֵיקוּתוֹ בַּמֶּלֶךְ, בֵּין מְחַבְּקוֹ כְּשֶׁהוּא לָבוּשׁ לְבוּשׁ אֶחָד בֵּין שֶׁהוּא לָבוּשׁ כַּמָּה לְבוּשִׁים, מֵאַחַר שֶׁגּוּף הַמֶּלֶךְ בְּתוֹכָם.
וְכֵן אִם הַמֶּלֶךְ מְחַבְּקוֹ בִּזְרוֹעוֹ, גַּם שֶׁהִיא מְלוּבֶּשֶׁת תּוֹךְ מַלְבּוּשָׁיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וִימִינוֹ תְחַבְּקֵנִי״, שֶׁהִיא הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה מִיָּמִין, שֶׁהִיא בְּחִינַת חֶסֶד וּמַיִם:
מצוטט ב־2 עמודים
לקוטי שיחות 2
- כרך כה ‹ הוספות - שיחות ‹ שיחה ג ‹ 314 לקו"ש חכ"ט ע' 283
- כרך כה ‹ הוספות - שיחות ‹ שיחה ה ‹ 330 לקו"ש חכ"ט ע' 285

