שיחה ג
297שיחה ג
משיחת ש"פ בחוקותי, כ"ב אייר ה'תשמ"ו 298208 לקוטי 299(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
300100 לקוטי
(כנ"ל). [ולהוסיף השייכות צו ,חודש השלישי" -- ע"פ המבואר בכ"מ אז 301(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
302לי לקוטי
אחת, ,למעלה מגדר המקום והזמן רק שמאיר למטה לכל מקום ומקום זמן הראוי לו" (כמבואר בשו"ע אדמו"ר הזקן** ובדרושי אדמו"ר האמצעי").
303זיין אוז -- יותר מן המשוער בדרך הטבע, ביז באופן שלמעלה מדרך הטבע.
ו דערביי ווערט אָבער די ,שאלה הידועה": ,כסף מנלן"%5? וואו וועט מען נעמעז געלט צו מארגן זיין כדבעי די התוועדויות?
דער ענטפער אויף דעם:
הערות
עמוד 297
- 1. שיחות 207
- 1. יומא ט, ב. וראה גיטין נה, סע"ב: אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים. ועוד.
- 2. וי"ל הוספה בהשייכות בין חורבן וגלות לשנאת חנם (וגאולה לאהבת חנם), כי ע"י אהבת ישראל (גילוי האהבה דא' לחבירו) ממשיכים ומגלים אהבת ה' לישראל (ראה היום יום כ"ז חשון), ויתירה מזו -- ממשיכים אוא"ס ב"ה בכנסת ישראל (תניא פרק לב. דרמ"צ מצות אהבת ישראל (כט, א), וכשאהבת ה' לישראל היא בגילוי (ואין הקביה רואה חובותיהם של ישראל (דרמ"צ שם)), מובן שאין מקום לחורבן וגלות. ועוד: ע"י גילוי האהבה שלמעלה (ממשיכים ו)מגלים בחי' אל"ף דאלופו של עולם בגלות (,גולה") שעייז נעשה גאולה (ראה לקו"ת בהעלותך לה, ג. ס' הליקוטים-דא"ח צ"צ ערך גולה. המשך מים רבים תרל"ו פקל"ד). וראה אוה"ת חנוכה שיב, ב. וראה ספר הערכים-חב"ד ערך אהבת ישראל (ס"ז) ע"ד ההמשכות וההשפעות שלמעלה שע"י אהבת ישראל.
- 3. תנחומא נצבים א.
- 4. ראה ברכות נח, רע"א. סנהדרין לח, א. ועוד.
- 6. קדושים יט, יח.
- 66. הל' דעות פ"ו ה'ג-ד. שו"ע אדה"ז או"ח סקנ"ה ס"ו.
עמוד 298
- 7. כידוע דברי אדה"ז ע"ד ,,הפתקא אשר משמי שמיא נחיתא" -- הובא במכתב כ"ק מו"ח אדמו"ר (קובץ מכתבים שבסו"ס תהלים אהל יוסף יצחק עי 8 ואילך. אגרות קודש שלו ח"ג ע' תיג ואילך).
- 8. ראה סנהדרין קג, סע"ב ואילך.
- 69. הגם ש,כל בי עשרה שכינתא שריא" (סנהדרין לט, א) ,אף שאינם מדברים בדברי תורה" (אגה"ק סכ"ג (קלו, ב)).
- 0. תענית כט, א. וש"נ.
- 11. ראה מו"נ ח"ג פמ"ג. חינוך מצוה שו. מדרש (,הגדה") הובא בעיטור סוף הל' מצה ומרור, ונעתק
- 6. ש"פ בחוקותי, כ"ב אייר תשמ"ו
- 7. בשו"ת הרשב"א ח'"ג סרפ"ד. ר"ז סוף פסחים. וראה
- 8. לקו"ש חכ"ב ע' 114. וש"נ.
- 2. ולהעיר גם מהלימוד בגודל עניו אהבת ישראל מזה שתלמידי ר' עקיבא מתו בימי הספירה מפני שלא נהגו כבוד זה לזה (יבמות סב, ב).
- 10. ולהעיר שגם ימי הספירה עצמם הן באופן של ,תמימות" ואחדות, שכל יום זקוק וצריך לכל שאר הימים, ובדוגמת זה צ"ל אצל בני ישראל.
- 3. ויק"ר פ"ט, ט. דא"ז פרק השלום. וראה גם תנחומא (באבער) יתרו ט.
- 4. יתרו יט, ב.
- 5. עה"פ שם.
- 6. בראשית ב, א. וראה אוה"ת עה"פ (כרך א מב, ב ואילך. כרך ג תקח, א ואילך). ועוד.
- 7. זח"ג רצו, ב. וראה זח'א ריח, א. פע'ח שער ספה"ע פ"ז. ובב"מ.
- 8. גיטין סז, א.
- 9. תו"כ הובא בפרש"י עה"פ קדושים יט, יח.
- 0. ולהעיר ממאמר רשב'י (זחיג קכח, א וראה לקוטי לוי"צ שם): ,אנן בחכיבותא תליא מילתא
עמוד 299
- 1. דכתיב (ואתחנן ו, ה) ואהבת את ה' אלקיך וכתיב (שם ז, ח) מאהבת ה' אתכם וכתיב (מלאכי א, ב) אהבתי אתכם וגו'". וראה לקו"ש חי"ז ע' 506.
- 21. ע'ד גודל ענין דאהבת ישראל אצל הרשב"י -- ראה גם המלוקט (מכו"כ מקומות בזהר וכו') בס' כחו דרשב"י (להריא"ז מרגליות) מערכת ב' פי"דפט"ז.
- 2. שנבת לג, סע"ב ואילך.
- 3. להעיר מסיפור הזהר (זח"ג נט, ב. וראה מאמרי אדה"ז אתהלך לאזניא ע' ריא. אוה"ת ויקרא עִי רנד. סה"מ תרכ"ז ע' רסז. ד"ה זמנא חדא שנאמר בהתוועדות דל"ג בעומר שז. ובכ"מ) שכשה" העולם צריך למטרא באו אל רשב"י וע"י אמירת דברי תורה המשיך גשמים בעולם. ועוד, שדברי תורתו היו עה"פ (תהלים קלג, א) ,הנה מה טוב גו' שבח אחים גם יחד", עניז דאהבת ואחדות (ישראל). כמבואר בהמשך דברי הרשב"י בזהר: ,הנה מה טוב ומה נעים וגו', אלין אינוו חברייא בשעתא דאינוז יתבין כחדא ולא מתפרשן דא מן דא וכו".
- 5. וראה מק"מ בשם הרמ"ז לזח"ג קעט, ב, בביאור הטעם שנקראו .חברייא", משום האהבה והאחדות ביניהם. וראה ס' כחו דרשב"י שם רפי"ד.
- 4. ח"ג קכד, ב (ברע"מ). הובא באגה"ק רסכ"ו.
- 5. כ"ה באגה"ק שם. ובזהר שלפנינו: ברחמי.
- 8. ש"פ בחוקותי, כ"ב אייר תשמ"ו
- 6. ראה פרטי דיני אבילות בימי הספירה בטושו"ע ודאדה"ז (ובנ"כ) או"ח סתצ"ג. וש"נ. ובנוגע ר"ח סיון -- ראה מג"א או"ח שם ס"ק ה.
- 7. ואין מקום לדחות ההתוועדויות האלו עד לאחרי ימי הספירה -- כי: א) זמן זה שלפני מ"ת מסוגל ביותר לזה, כנ"ל בארוכה. ב) כלל בנוגע לבל התומ"צ ש,זריזין מקדימין" (פסחים ד, א), ,מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה" (ראה מכילתא ופרש"י בא יב, יז), עאכו"כ בנוגע לאהבת ישראל שהוא ,כלל גדול בתורה".
- 8. ראה ירושלמי ברכות פ"ב סוף ה"ז. תוד"ה מאן דאמר -- מו"ק כג, ב.
- 9. בהעלותך י, י ובספרי וספרי זוטא עה"פ.
- 0. שו"ע אדה"ז או"ח סר"צ ס"ג. מיל"ש ר"פ ויקהל.
- 3. ירושלמי דמאי רפ"ד.
עמוד 300
- 2. סוטה מ, ב (במשנה) -- שיעור דיום ג' פִי במדבר ש.ז. (ע"פ המנהג ללמוד בימי הספירה מסי סוטה (,היום יום" ז' אייר)).
- 3. כתורת אדמו"ר הזקן -- ,התמים" חוברת ד ע' מד ואילך [קפז, ב ואילך]. אגרות קודש אדמו"ר מהוריי"צ ח'יג ע' תכה. תלז. ועוד.
- 4. דשבת מיני" מתברכין כולי יומיז -- זח"ב סג, ב. פת, א.
- 5. ראה זח'"א יז, א ואילך. וראה לקו"ש חכ"א עי 0. וש"נ.
- 5. וראה לקו"ש שם שזהו גם הקשר דמתן תורה
- 6. ש"פ בחוקותי, כ"ב אייר תשמ"ו
- 7. שיחות
- 8. ל,חודש השלישי" (כמודגש בחז"ל (שבת פח, א. וראה פי' ר' נסים גאוז שבת שם) ,אוריאן תליתאי לעם תליתאי ע"י תליתאי ביום תליתאי בירחא תליתאי"), כי ,,התורה ניתנה לעשות שלום בעולם שנאמר דרכי' דרכי נועם וכל נתיבותי' שלום" (רמב"ם סוף הלי חנוכה).
- 6. שו"ע או"ח סקל"א ס"ו. שו"ע אדה"ז או"ח סו"ס רצב.
- 7. טושו"ע (ודאדה"ז) או"ח סרצ"א ס"ג (ס"ב). ועוד. מברכות כז, ב.
עמוד 301
- 8. ועפ"ז יש לבאר הסדר ,באיש אחד (ואח'"כ) בלב אחד", דלכאורה העיקר הוא האחדות פנימית מצד רגש שבלב? אלא הסדר הוא מן הקל אל הכבד: בתחלת הפעולה -- התאחדות בקירוב הגופים, ,באיש אחד", שמתוועדים ביחד, וזה מביא ל,בלב אחד", שהאחדות חודרת גם בפנימיות הלב.
- 9. עירובין סה, א 7
- 0. ראה תניא פרק לב.
- 41. רמב"ם סוף הל' חנוכה.
- 2. זח"ב קסא, סע"א ואילך.
- 6. ש"פ בחוקותי, כ"ב אייר תשמ"ו
- 7. שיחות [30
- 3. מנחות בסופה.
עמוד 302
- 4. או"ח מהדורא בתרא ס"א ס"ח.
- 5. תו"ח בשלת שמט, ב ואילך. וראה סה"מ תקס"ו ע' מג ואילך. תקס"ט ע' רפא ואילך. ועוד.
- 6. ראה ס' הישר לר"ת שער יג. הובא בשל"ה סט, א,
- 4. ש"פ בחוקותי, כ"ב אייר תשמ"ו
- 5. שיחות
- 7. ראה מג"א או"ח סו"ס קנו. ספרים שהובאו בארחות חיים שם.
עמוד 303
- 8. עד לשון הש"ס -- קידושין ב, א.
- 09. זח"ב קכת, א,
- 0. בהעלותך יא, ה. וראה ספרי ופרש"י שם,
- 1. זת"ג רכא, א-ב. וראה כוזרי מאמר ב אות לו ואילך.
- 5. ש"פ בחוקותי, כ"ב אייר תשמ"ו
- 6. שיחות 3
- 2. כמ"ש ביצי"מ -- בא י, ט. ,וכימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" (מיכה ז, טו).
- 3. ירמי" לא, ז,
- 4. ע"ד הפס"ד בשו"ע או"ח סתקע'א ס'ג (מתענית ח, ב).
- 5. סידור האריז"ל במקומו.
- 6. ראה פרש"י שה"ש א, ב. רמב'ים הלי תשובה פיט ה"ב. לקו"ת צו יז, א-ב. הנסמן בלקו"ש חכ"ב עי 7
- 7. ירמי" לא, לג.
- 8. ראה סהמ"צ להצ"צ מצות מינוי מלך פ"ג. וראה מאמרי אדמו"ר האמצעי ויקרא חיא ע' קצב ואילך. קצו ואילך.
תניא, ליקוטי אמרים ל״ב - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, עַל יְדֵי קִיּוּם הַדְּבָרִים הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, לִהְיוֹת גּוּפוֹ נִבְזֶה וְנִמְאָס בְּעֵינָיו, רַק שִׂמְחָתוֹ תִּהְיֶה שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ לְבַדָּהּ, הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ יְשָׁרָה וְקַלָּה לָבֹא לִידֵי קִיּוּם מִצְוַת ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״ לְכָל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל – לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן.
כִּי מֵאַחַר שֶׁגּוּפוֹ נִמְאָס וּמְתוֹעָב אֶצְלוֹ, וְהַנֶּפֶשׁ וְהָרוּחַ מִי יוֹדֵעַ גְּדוּלָּתָן וּמַעֲלָתָן בְּשָׁרְשָׁן וּמְקוֹרָן בֵּאלֹקִים חַיִּים. בְּשֶׁגַּם שֶׁכּוּלָּן מַתְאִימוֹת, וְאָב אֶחָד לְכוּלָּנָה, וְלָכֵן נִקְרְאוּ כָּל יִשְׂרָאֵל ״אַחִים״ מַמָּשׁ, מִצַּד שׁוֹרֶשׁ נַפְשָׁם בַּה׳ אֶחָד רַק שֶׁהַגּוּפִים מְחוּלָּקִים. וְלָכֵן, הָעוֹשִׂים גּוּפָם עִיקָּר וְנַפְשָׁם טְפֵלָה – אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת אַהֲבָה וְאַחֲוָה אֲמִיתִּית בֵּינֵיהֶם, אֶלָּא הַתְּלוּיָה בְדָבָר לְבַדָּהּ.
וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הִלֵּל הַזָּקֵן עַל קִיּוּם מִצְוָה זוֹ: ״זֶהוּ כָּל הַתּוֹרָה כוּלָּהּ, וְאִידָךְ פֵּירוּשָׁא הוּא כוּ׳״. כִּי יְסוֹד וְשׁוֹרֶשׁ כָּל הַתּוֹרָה – הוּא לְהַגְבִּיהַּ וּלְהַעֲלוֹת הַנֶּפֶשׁ עַל הַגּוּף מַעְלָה מַּעְלָה עַד עִיקָּרָא וְשָׁרְשָׁא דְּכָל עָלְמִין וְגַם, לְהַמְשִׁיךְ אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן, דְּהַיְינוּ, בִּמְקוֹר נִשְׁמוֹת כָּל יִשְׂרָאֵל, לְמֶהֱוֵי אֶחָד בְּאֶחָד דַּוְקָא, וְלֹא כְּשֶׁיֵּשׁ פֵּירוּד חַס וְשָׁלוֹם בַּנְּשָׁמוֹת, דְּ״קוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא לָא שַׁרְיָא בַּאֲתַר פְּגִים״, וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״בָּרְכֵנוּ אָבִינוּ כּוּלָּנוּ כְּאֶחָד בְּאוֹר פָּנֶיךָ״, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר בַּאֲרִיכוּת:
וּמַה שֶּׁכָּתוּב בַּגְּמָרָא, שֶׁמִּי שֶׁרוֹאֶה בַּחֲבֵירוֹ שֶׁחָטָא – מִצְוָה לִשְׂנֹאותוֹ, וְגַם לוֹמַר לְרַבּוֹ שֶׁיִּשְׂנָאֵהוּ. הַיְינוּ – בַּחֲבֵירוֹ בְּתוֹרָה וּמִצְוֹת, וּכְבָר קִיֵּים בּוֹ מִצְוַת ״הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ״ – עַם שֶׁאִתְּךָ בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת, וְאַף־עַל־פִּי־כֵן לֹא שָׁב מֵחֶטְאוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר חֲרֵדִים.
אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ חֲבֵירוֹ וְאֵינוֹ מְקוֹרָב אֶצְלוֹ, הִנֵּה עַל זֶה אָמַר הִלֵּל הַזָּקֵן: ״הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְכוּ׳, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה״. לוֹמַר, שֶׁאַף הָרְחוֹקִים מִתּוֹרַת ה׳ וַעֲבוֹדָתוֹ, וְלָכֵן נִקְרָאִים בְּשֵׁם ״בְּרִיּוֹת״ בְּעָלְמָא – צָרִיךְ לְמָשְׁכָן בְּחַבְלֵי עֲבוֹתוֹת אַהֲבָה, וְכוּלֵּי הַאי וְאוּלַי יוּכַל לְקָרְבָן לְתוֹרָה וַעֲבוֹדַת ה׳; וְהֵן לָא – לֹא הִפְסִיד שְׂכַר מִצְוַת אַהֲבַת רֵיעִים.
וְגַם הַמְקוֹרָבִים אֵלָיו וְהוֹכִיחָם וְלֹא שָׁבוּ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁמִּצְוָה לִשְׂנֹאותָם – מִצְוָה לְאָהֳבָם גַּם כֵּן. וּשְׁתֵּיהֶן הֵן אֱמֶת: שִׂנְאָה – מִצַּד הָרָע שֶׁבָּהֶם, וְאַהֲבָה – מִצַּד בְּחִינַת הַטּוֹב הַגָּנוּז שֶׁבָּהֶם, שֶׁהוּא נִיצוֹץ אֱלֹקוּת שֶׁבְּתוֹכָם הַמְחַיֶּה נַפְשָׁם הָאֱלֹקִית. וְגַם, לְעוֹרֵר רַחֲמִים בְּלִבּוֹ עָלֶיהָ, כִּי הִיא בִּבְחִינַת גָּלוּת בְּתוֹךְ הָרָע מִסִּטְרָא אָחֳרָא הַגּוֹבֵר עָלֶיהָ בָּרְשָׁעִים, וְהָרַחֲמָנוּת – מְבַטֶּלֶת הַשִּׂנְאָה וּמְעוֹרֶרֶת הָאַהֲבָה, כַּנּוֹדָע מִמַּה שֶּׁכָּתוּב: לְ״יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם״.
[וְלֹא אָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם: ״תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים וְגוֹ׳״, אֶלָּא עַל הַמִּינִים וְהָאֶפִּיקוֹרְסִים, שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא רֵישׁ פֶּרֶק ט״ז דְּשַׁבָּת]:
מדרש תנחומא, נצבים א׳ - הטקסט מספריא
אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: הָפוֹךְ רְשָׁעִים וְאֵינָם, וּבֵית צַדִּיקִים יַעֲמֹד (משלי יב, ז). כָּל זְמַן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִסְתַּכֵּל בְּמַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל רְשָׁעִים וּמְהַפֵּךְ בָּהֶם, אֵין לָהֶם תְּקוּמָה. הָפַךְ בְּמַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל דּוֹר הַמַּבּוּל, לֹא הָיְתָה לָהֶם תְּקוּמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּמַּח אֶת כָּל הַיְקוּם (בראשית ז, כג). הָפַךְ בְּמַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל אַנְשֵׁי סְדוֹם, וְלֹא הָיְתָה בָהֶן תְּקוּמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים הָאֵל (שם יט, כה). הָפַךְ בְּמַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל מִצְרִים, וְלֹא הָיְתָה לָהֶן תְּקוּמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָד (שמות יד, כח). הָפַךְ בַּמַּעֲשֶׂה שֶׁל בָּבֶל וְלֹא הָיְתָה לָהּ תְּקוּמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִכְרַתִּי לְבָבֶל שֵׁם וּשְׁאָר וְנִין וָנֶכֶד (ישעיה יד, כב). וְעַל כֻּלָּם אָמַר דָּוִד, שָׁם נָפְלוּ פּוֹעֲלֵי אָוֶן וְגוֹ' (תהלים לו, יג). אֲבָל יִשְׂרָאֵל, נוֹפְלִין וְעוֹמְדִין. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, אַל תִּשְׂמְחִי אוֹיַבְתִּי לִי כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי וְגוֹ' (מיכה ז, ח). כִּי אֲנִי ה' לֹא שָׁנִיתִי וְגוֹ' (מלאכי ג, ו), אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מֵעוֹלָם לֹא הִכֵּיתִי אֻמָּה וְשָׁנִיתִי לָהּ. אֲבָל אַתֶּם בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם (מלאכי ג, ו), שֶׁנֶּאֱמַר: חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם (דברים לב, כג), חִצַּי כָּלִין וְהֵן אֵינָן כָּלִים. וְכָךְ אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ וַיַּצִּיבֵנִי וְגוֹ' (איכה ג, יב). מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְגִבּוֹר שֶׁהֶעֱמִיד אֶת הַקּוֹרָה וְהָיָה זוֹרֵק בּוֹ אֶת הַחִצִּים. חִצָּיו כָּלִין וְהַקּוֹרָה בִּמְקוֹמָהּ עוֹמֶדֶת. אַף יִשְׂרָאֵל כָּל זְמַן שֶׁהַיִּסּוּרִין בָּאִין עֲלֵיהֶן, הַיִּסּוּרִין כָּלִין וְהֵם בִּמְקוֹמָן עוֹמְדִין וְאֵינָן כָּלִין. לְכָךְ נֶאֱמַר: הָפוֹךְ רְשָׁעִים וְאֵינָם. אָמַר חִזְקִיָּה בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי חִיָּא, לָמָּה נִסְמְכָה פָּרָשָׁה זוֹ לְפָרָשַׁת קְלָלוֹת. לְפִי שֶׁשָּׁמְעוּ יִשְׂרָאֵל מֵאָה קְלָלוֹת חָסֵר שְׁתַּיִם שֶׁנֶּאֶמְרוּ בְּפָרָשָׁה זוֹ חוּץ מֵאַרְבָּעִים וְתֵשַׁע שֶׁנֶּאֶמְרוּ בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים, מִיָּד הוֹרִיקוּ פְּנֵיהֶם וְאָמְרוּ, מִי יָכוֹל לַעֲמֹד בְּאֵלּוּ. מִיָּד קָרָא אוֹתָן מֹשֶׁה וְהָיָה מְפַיְּסָן. מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן, וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וְגוֹ', הַמַּסּוֹת הַגְּדוֹלוֹת וְגוֹ', וַתָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְגוֹ'. וְאַתֶּם לֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלִי וַאֲמַרְתֶּם לְפָנַי דְּבָרִים שֶׁאַתֶּם חַיָּבִין עֲלֵיהֶם כְּלָיָה וְלֹא עָשִׂיתִי אֶתְכֶם כְּלָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם לֹא הִשְׂכִּילוּ נִפְלְאוֹתֶיךָ וְגוֹ' (תהלים קו, ז). וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאֲמַרְתֶּם לָעֵגֶל, אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל (שמות לב, ד). וְאִם תֹּאמַר מִפְּנֵי מָה הַגּוֹיִם נִתְחַיְּבוּ כְּלָיָה וְאָנוּ קַיָּמִין. לְפִי שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁבָּאוּ עֲלֵיהֶן יִסּוּרִין, מְבַעֲטִים בָּהֶן וְאֵינָם מַזְכִּירִין שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ עַל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ וְגוֹ' (תהלים עט, ו). אֲבָל יִשְׂרָאֵל, כְּשֶׁהַיִּסּוּרִין בָּאִין עֲלֵיהֶן, הֵן נִכְנָעִין וּמִתְפַּלְּלִין, שֶׁנֶּאֱמַר: צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא וְגוֹ' (שם קטז, ג-ד). לְפִיכָךְ אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַף עַל פִּי שֶׁקְּלָלוֹת הַלָּלוּ בָּאוֹת עֲלֵיכֶם, הֵן מַעֲמִידוֹת אֶתְכֶם. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ וְגוֹ' (דברים ח, טז). וְכָךְ אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל, אַף עַל פִּי שֶׁהַיִּסּוּרִין הַלָּלוּ בָּאִין עֲלֵיכֶם, יֵשׁ לָכֶם עֲמִידָה. לְכָךְ נֶאֱמַר: אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם. דָּבָר אַחֵר, מִפְּנֵי מָה עֲשָׂאָן מֹשֶׁה מַצֵּבָה. מִפְּנֵי שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁין מִדַּעַת לְדַעַת. מִדַּעַת מֹשֶׁה לְדַעַת יְהוֹשֻׁעַ. מִדַּעַת יְהוֹשֻׁעַ לְדַעַת הַזְּקֵנִים. וְאַף יְהוֹשֻׁעַ עֲשָׂאָן מַצֵּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֶּאֱסֹף יְהוֹשֻׁעַ אֶת כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל שְׁכֶמָה וְגוֹ' (יהושע כד, א). וְאַף שְׁמוּאֵל שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁין מִדַּעְתּוֹ לְדַעַת מְלָכִים, עֲשָׂאָן מַצֵּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעַתָּה הִתְיַצְּבוּ וְאֶשְׁפְּטָהּ אֶתְכֶם (ש״א יב, ז). דָּבָר אַחֵר, אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם, מָה הַיּוֹם מֵאִיר פְּעָמִים וּמַאֲפִיל פְּעָמִים, אַף אַתֶּם כְּשֶׁאֲפֵלָה לָכֶם, עָתִיד לְהָאִיר לָכֶם אוֹר עוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה לְךָ ה' לְאוֹר עוֹלָם (ישעיה ס, יט). אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁתִּהְיוּ כֻּלְּכֶם אֲגֻדָּה אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם (דברים ד, ד). בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם, אִם נוֹטֵל אָדָם אֲגֻדָּה שֶׁל קָנִים, שֶׁמָּא יָכֹל לְשָׁבְרָם בְּבַת אַחַת. וְאִלּוּ נוֹטֵל אַחַת אַחַת, אֲפִלּוּ תִּינוֹק מְשַׁבְּרָן. וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל נִגְאֲלִין עַד שֶׁיִּהְיוּ כֻּלָּן אֲגֻדָּה אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: בַּיָּמִים הָהֵמָּה וּבָעֵת הַהִיא נְאֻם ה' יָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יְהוּדָה יַחְדָּו וְגוֹ' (ירמיה נ, ד). כְּשֶׁהֵן אֲגוּדִים, מְקַבְּלִין פְּנֵי שְׁכִינָה.
משנה תורה, הלכות דעות ו׳ - הטקסט מספריא
דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחביריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמוד ממעשיהם ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחשך כדי שלא ילמוד ממעשיהם הוא ששלמה אומר משלי יג כ [הוֹלֵךְ] אֶת חֲכָמִים וחכם [יֶחְכָּם] וְרֹעֶה כְסִילִים יֵרועַ ואומר אשרי האיש וגו' וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה ילך למקום שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובים ואם היו כל המדינות שהוא יודעם ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה כמו זמנינו או שאינו יכול ללכת למדינה שמנהגותיה טובים מפני הגייסות או מפני החולי ישב לבדו יחידי כענין שנאמר ישב בדד וידום ואם היו רעים וחטאים שאין מניחים אותו לישב במדינה אא"כ נתערב עמהן ונוהג במנהגם הרע יצא למערות ולחוחים ולמדברות ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים כענין שנאמר מי יתנני במדבר מלון אורחים.
מצות עשה להדבק בחכמים ותלמידיהם כדי ללמוד ממעשיהם כענין שנאמר ובו תדבק וכי אפשר לאדם להדבק בשכינה אלא כך אמרו חכמים בפירוש מצוה זו הדבק בחכמים ותלמידיהם לפיכך צריך אדם להשתדל שישא בת תלמיד חכם וישיא בתו לתלמיד חכם ולאכול ולשתות עם תלמידי חכמים ולעשות פרקמטיא לתלמיד חכם ולהתחבר להן בכל מיני חבור שנאמר ולדבקה בו וכן צוו חכמים ואמרו והוי מתאבק בעפר רגליהם ושותה בצמא את דבריהם.
מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו שנאמר ואהבת לרעך כמוך לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו והמתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעולם הבא.
אהבת הגר שבא ונכנס תחת כנפי השכינה שתי מצות עשה אחת מפני שהוא בכלל ריעים ואחת מפני שהוא גר והתורה אמרה ואהבתם את הגר צוה על אהבת הגר כמו שצוה על אהבת עצמו שנאמר ואהבת את ה' אלהיך הקב"ה עצמו אוהב גרים שנאמר ואוהב גר.
כל השונא אחד מישראל בלבו עובר בלא תעשה שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך ואין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה ולא הזהירה תורה אלא על שנאה שבלב אבל המכה את חבירו והמחרפו אע"פ שאינו רשאי אינו עובר משום לא תשנא.
כשיחטא איש לאיש לא ישטמנו וישתוק כמו שנאמר ברשעים ולא דבר אבשלום את אמנון מאומה למרע ועד טוב כי שנא אבשלום את אמנון אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו למה עשית לי כך וכך ולמה חטאת לי בדבר פלוני שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך ואם חזר ובקש ממנו למחול לו צריך למחול ולא יהא המוחל אכזרי שנאמר ויתפלל אברהם אל האלהים.
הרואה חבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך המוכיח את חבירו בין בדברים שבינו לבינו בין בדברים שבינו לבין המקום צריך להוכיחו בינו לבין עצמו וידבר לו בנחת ובלשון רכה ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו להביאו לחיי העולם הבא אם קיבל ממנו מוטב ואם לאו יוכיחנו פעם שניה ושלישית וכן תמיד חייב אדם להוכיחו עד שיכהו החוטא ויאמר לו איני שומע וכל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפש בעון אלו כיון שאפשר לו למחות בהם.
המוכיח את חבירו תחלה לא ידבר לו קשות עד שיכלימנו שנאמר ולא תשא עליו חטא כך אמרו חכמים יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות ת"ל ולא תשא עליו חטא מכאן שאסור לאדם להכלים את ישראל וכל שכן ברבים אף על פי שהמכלים את חבירו אינו לוקה עליו עון גדול הוא כך אמרו חכמים המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא לפיכך צריך אדם להזהר שלא לבייש חבירו ברבים בין קטן בין גדול ולא יקרא לו בשם שהוא בוש ממנו ולא יספר לפניו דבר שהוא בוש ממנו במה דברים אמורים בדברים שבין אדם לחבירו אבל בדברי שמים אם לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים ומפרסמים חטאו ומחרפים אותו בפניו ומבזין ומקללין אותו עד שיחזור למוטב כמו שעשו כל הנביאים בישראל.
מי שחטא עליו חבירו ולא רצה להוכיחו ולא לדבר לו כלום מפני שהיה החוטא הדיוט ביותר או שהיתה דעתו משובשת ומחל לו בלבו ולא שטמו ולא הוכיחו הרי זו מדת חסידות לא הקפידה תורה אלא על המשטמה.
חייב אדם להזהר ביתומים ואלמנות מפני שנפשן שפלה למאד ורוחם נמוכה אע"פ שהן בעלי ממון אפילו אלמנתו של מלך ויתומיו מוזהרים אנו עליהן שנאמר כל אלמנה ויתום לא תענון והיאך נוהגין עמהן לא ידבר אליהם אלא רכות ולא ינהוג בהן אלא מנהג כבוד ולא יכאיב גופם בעבודה ולבם בדברים קשים ויחוס על ממונם יותר מממון עצמו כל המקניטן או מכעיסן או הכאיב להן או רדה בהן או אבד ממונן הרי זה עובר בלא תעשה וכל שכן המכה אותם או המקללן ולאו זה אף על פי שאין לוקין עליו הרי עונשו מפורש בתורה וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב ברית כרת להן מי שאמר והיה העולם שכל זמן שהם צועקים מחמס הם נענים שנאמר כי אם צעק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו בד"א בזמן שעינה אותן לצורך עצמו אבל עינה אותם הרב כדי ללמדן תורה או אומנות או להוליכן בדרך ישרה הרי זה מותר ואע"פ כן לא ינהוג בהן מנהג כל אדם אלא יעשה להם הפרש וינהלם בנחת וברחמים גדולים וכבוד שנאמר כי ה' יריב ריבם אחד יתום מאב אחד יתום מאם ועד אימתי נקראים יתומים לענין זה עד שלא יהיו צריכין לאדם גדול להסמך עליו ולאמנן ולהטפל בהן אלא יהיה עושה כל צרכי עצמו לעצמו כשאר כל הגדולים.
תלמוד ירושלמי ברכות ב׳:ז׳ - הטקסט מספריא
משנה: רָחַץ לַיְלָה רִאשׁוֹן שֶׁמֵּתָה אִשְׁתּוֹ. אָמְרוּ לוֹ תַלְמִידָיו לִימַּדְתָּנוּ רַבֵּנוּ שֶׁאָבֵל אָסוּר לִרְחוֹץ. אָמַר לָהֶן אֵינִי כִשְׁאָר כָּל בְּנֵי אָדָם אִיסְטְנֵיס אָנִי.
הלכה: מַאן תַּנָּא אָבֵל אָסוּר בִּרְחִיצָה כָל שִׁבְעָה רִבִּי נָתָן. רִבִּי אַמִּי הֲוָה לֵיהּ עוּבְדָּא וְשָׁאַל לְרִבִּי חִיָיא בַּר בָּא וְהוֹרֵי לֵיהּ כָּל שִׁבְעָה כְרִבִּי נָתָן. רִבִּי יוֹסֵי הֲוָה לֵיהּ עוּבְדָּא וְשָׁאַל לְרִבִּי בָּא בַּר כֹּהֵן לְגַבֵּי רִבִּי אָחָא אָמַר לֵיהּ לֹא כֵן [אִלְפָּן רִבִּי]. רִבִּי אַמִּי הַוָּה לֵיהּ עוּבְדָּא וְשָׁאַל לְרֵישׁ לָקִישׁ וְהוֹרֵי לֵיהּ כְּרִבִּי נָתָן כָּל שִׁבְעָה. אָמַר לֵיהּ דִּילְמָא תְּרֵין עוּבְדִּין אִינּוּן. אֲנָן אָמְרִין לֵיהּ עַל דְּרִבִּי חִיָיא בַּר בָּא. וְאַתּוּן אָמְרִין לֵיהּ עַל דְּרֵישׁ לָקִישׁ. וְעוֹד מִן הֲדָא רִבִּי חָמָא אָבוֹי דְּרִבִּי אוֹשַׁעְיָא הֲוָה לֵיהּ עוּבְדָּא שָׁאַל לְרַבָּנָן וְאָסְרוּן.
רִבִּי יוֹסֵי בָּעֵי אִיילֵּן רַבָּנָן. רַבָּנָן דְּהָכָא אוֹ רַבָּנָן דְּרוֹמַיָּא. אִין תֵּימַר רַבָּנָן דְּהָכָא נִיחָא. אִין תֵּימַר רַּבָּנָן דְּרוֹמַיָּא. רַבְרְבַיָיא קוֹמוֹי וְהוּא שָׁאַל לִזְעִירַיָיא. אִין תֵּימַר רַבָּנָן דְּרוֹמַיָּיא אִינּוּן שָׁרְיָין וְאִינּוּן אָסְרִין. דְּתַנִּי מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהַרְחִיץ אַחַר הַמִּיטָּה מַרְחִיצִין וּבְדָרוֹם מַרְחִיצִין. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּי רִבִּי אָבוּן מִי שֶׁהוּא מַתִּיר אֶת הָרְחִיצָה הַזֹּאת עוֹשֶׂה אוֹתָהּ בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּיה.
הֲדָא דְתֵימַר בִּרְחִיצָה שֶׁל תַּעֲנוֹג. אֲבָל בִּרְחִיצָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל תַּעֲנוֹג מוּתָּר. כַּהֲדָא דִשְׁמוּאֵל בַּר אַבָּא עָלוּ בוֹ חַטָּטִין אָתוּן שַׁיְילוּן לְרִבִּי יָסָא מַהוּ דְיַסְחֵי. אָמַר לוֹן דְּלָא יַסְחֵי מַיִית הוּא. אִין בָּעֵי אֲפִילוּ בְתִשְׁעָה בְאַב. אִין בָּעֵי אֲפִילוּ בְיוֹם הַכִּיפּוּרִים.
רִבִּי יוֹסֵי בְּרִבִּי חֲנִינָא רָאוּ אוֹתוֹ טוֹבֵל. אִם לְקֵרוּיוֹ לֹא יָדְעִין אִם לְהָקֵר גוּפוֹ שֶׁאֵין רְחִיצַת צוֹנֵין רְחִיצָה לֹא יָדְעִין.
הוֹרֵי רִבִּי בָּא כְהֵין תַּנְיָא. הוֹרֵי רִבִּי אָחָא בְּבָא מִן הַדֶּרֶךְ וְהָיוּ רַגְלָיו קֵיהוֹת עָלָיו שֶׁמּוּתָּר לְהַרְחִיצָן בַּמַּיִם.
תַּנִּי אָבֵל וּמְנוּדֶּה שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ מוּתָּרִין בִּנְעִילַת הַסַּנְדָּל. לִכְשֶׁיָּבוֹאוּ אֶל הָעִיר יַחֲלוֹצוּ. וְכֵן בְּתִשְׁעָה בְאַב וְכֵן בְּתַעֲנִית צִיבּוּר.
תַּנִּי בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִשְׁאוֹל אֲבֵילִים בְּשַׁבָּת שׁוֹאֲלִין. וּבְדָרוֹם שׁוֹאֲלִין. רִבִּי הוֹשַׁעְיָא רוּבָּא אֲזַל לְחַד אֲתָר וַחֲזָא אֲבֵילַיָּא בְשׁוּבְתָּא וּשְׁאִיל בּוֹן. אָמַר לוֹן אֲנִי אֵינִי יוֹדֵעַ מִנְהַג מְקוֹמְכֶם. אֶלָּא שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם כְּמִנְהַג מְקוֹמֵינוּ. רִבִּי יוֹסֵי בֵּי רִבִּי חֲלַפְתָּא מְשַׁבֵּחַ בִּדְרִבִּי מֵאִיר קוֹמֵי צִיפּוֹרָאֵי אָדָם גָּדוֹל אָדָם קָדוֹשׁ אָדָם צָנוּעַ. חַד זְמָן חֲמָא אֲבֵלַיָּיא בְשׁוּבְתָּא וּשְׁאַל בּוֹן. אָמְרִין לֵיהּ אֲהֵן דְּאַתְּ מַתְנֵי שְׁבָחֵיהּ. אָמַר לוֹן מַה עִיסְקֵיהּ. אָמְרִין לֵיהּ חֲמָא אֲבֵילַיָּיא בְשׁוּבְתָּא וּשְׁאַל בּוֹן. אָמַר לוֹן בָּעְאֵי אַתּוּן מֵידָע מַהוּ חֵילֵיהּ בָּא לְהוֹדִיעֲכֶם שֶׁאֵין אֵבֶל בְּשַׁבָּת. הֲדָא הִיא דִּכְתִיב בִּרְכַת יי הִיא תַעֲשִׁיר זוּ בִרְכַת שַׁבָּת. וְלֹא יוֹסִיף עֵצֶב עִמָּהּ זוּ אֲבֵילוּת. כְּמָה דְתֵימָא נֶעֱצָב הַמֶּלֶךְ עַל בְּנוֹ.
סוטה מ׳ ב - הטקסט מספריא
וְכׇל כָּךְ לָמָּה — לְפִי שֶׁאֵין עוֹנִין ״אָמֵן״ בַּמִּקְדָּשׁ.
תָּנוּ רַבָּנַן: מִנַּיִן שֶׁאֵין עוֹנִין ״אָמֵן״ בַּמִּקְדָּשׁ — שֶׁנֶּאֱמַר: ״קוּמוּ בָּרְכוּ אֶת ה׳ אֱלֹהֵיכֶם מִן הָעוֹלָם עַד הָעוֹלָם״. וּמִנַּיִן שֶׁעַל כׇּל בְּרָכָה וּבְרָכָה תְּהִלָּה — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וִיבָרְכוּ שֵׁם כְּבֹדֶךָ וּמְרוֹמַם עַל כׇּל בְּרָכָה וּתְהִלָּה״. עַל כׇּל בְּרָכָה וּבְרָכָה תֵּן לוֹ תְּהִלָּה.
מַתְנִי׳ בִּרְכוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל כֵּיצַד? חַזַּן הַכְּנֶסֶת נוֹטֵל סֵפֶר תּוֹרָה וְנוֹתְנָהּ לוֹ לְרֹאשׁ הַכְּנֶסֶת, וְרֹאשׁ הַכְּנֶסֶת נוֹתְנָהּ לַסְּגָן, וְהַסְּגָן נוֹתְנָהּ לְכֹהֵן גָּדוֹל,
וְכֹהֵן גָּדוֹל עוֹמֵד וּמְקַבֵּל, וְקוֹרֵא ״אַחֲרֵי מוֹת״, וְ״אַךְ בֶּעָשׂוֹר״. וְגוֹלֵל אֶת הַתּוֹרָה וּמַנִּיחָהּ בְּחֵיקוֹ, וְאוֹמֵר: יָתֵר מִמַּה שֶּׁקָּרִיתִי לִפְנֵיכֶם כָּתוּב כָּאן. ״וּבֶעָשׂוֹר״ שֶׁבְּחוֹמֶשׁ הַפְּקוּדִים קוֹרֵא עַל פֶּה.
וּמְבָרֵךְ עָלֶיהָ שְׁמֹנֶה בְּרָכוֹת: עַל הַתּוֹרָה, וְעַל הָעֲבוֹדָה, וְעַל הַהוֹדָיָיה, וְעַל מְחִילַת הֶעָוֹן, וְעַל הַמִּקְדָּשׁ, וְעַל יִשְׂרָאֵל, וְעַל הַכֹּהֲנִים, וְעַל יְרוּשָׁלַיִם, וְהַשְּׁאָר תְּפִלָּה.
גְּמָ׳ שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ חוֹלְקִין כָּבוֹד לְתַלְמִיד בִּמְקוֹם הָרַב.
אָמַר אַבָּיֵי: כּוּלַּהּ מִשּׁוּם כְּבוֹדוֹ דְּכֹהֵן גָּדוֹל הוּא.
וְכֹהֵן גָּדוֹל עוֹמֵד וּמְקַבֵּל וְקוֹרֵא וְכוּ׳. ״עוֹמֵד״ — מִכְּלָל דְּיוֹשֵׁב הוּא? וְהָאָמַר מָר: אֵין יְשִׁיבָה בַּעֲזָרָה אֶלָּא לְמַלְכֵי בֵּית דָּוִד בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ דָּוִד וַיֵּשֶׁב לִפְנֵי ה׳ וַיֹּאמֶר מִי אָנֹכִי וְגוֹ׳״!
כִּדְאָמַר רַב חִסְדָּא: בְּעֶזְרַת נָשִׁים, הָכָא נָמֵי בְּעֶזְרַת נָשִׁים.
מֵיתִיבִי: וְהֵיכָן קוֹרִין בּוֹ — בָּעֲזָרָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: בְּהַר הַבַּיִת, שֶׁנֶּאֱמַר:
The Gemara asks: And why does the practice in the Temple differ so much from outside the Temple? Because one does not answer amen in the Temple, and therefore there is no pause between the blessings.
The Sages taught: From where is it derived that one does not answer amen in the Temple? As it is stated: “Stand up and bless the Lord, your God, from everlasting to everlasting” (Nehemiah 9:5). This blessing is recited instead of amen in the Temple. And from where is it derived that for each and every blessing in the Temple the people respond with these words of praise? As it is stated: “And let them say: Blessed be Your glorious name, which is exalted above all blessing and praise” (Nehemiah 9:5). This verse indicates that for each and every blessing, you should give Him praise. However, those present do not respond amen.
MISHNA: How are the blessings of the High Priest recited on Yom Kippur? The synagogue attendant takes a Torah scroll and gives it to the head of the synagogue that stands on the Temple Mount, and the head of the synagogue gives it to the deputy High Priest, and the deputy High Priest gives it to the High Priest.
And the High Priest stands; and receives the Torah scroll; and reads the Torah portion beginning with the verse: “After the death” (Leviticus 16:1–34), and the portion beginning with the verse: “But on the tenth” (Leviticus 23:26–32); and furls the Torah scroll; and places it on his bosom; and says: More than what I have read before you is written here. He then reads by heart the portion beginning with: “And on the tenth,” from the book of Numbers (see 29:7–11).
And after the reading the High Priest recites the following eight blessings: A blessing concerning the Torah, and concerning the Temple service, and concerning thanksgiving, and concerning forgiveness for iniquity, and concerning the Temple, and concerning the Jewish people, and concerning the priests, and concerning Jerusalem, and the rest of the prayer.
GEMARA: The Gemara suggests: You can learn from the fact that the head of the synagogue and the deputy High Priest receive the Torah scroll before the High Priest that honor may be given to a student in the presence of the teacher. Although the High Priest is considered everyone’s teacher and master, honor was nevertheless extended to other individuals in his presence without fear of impugning the High Priest’s honor.
Abaye said: A proof may not be adduced from here. Usually one does not show honor for a student in the presence of the teacher, but here the entire process is for the honor of the High Priest. The passing of the Torah scroll to people of increasing importance demonstrates that the High Priest is considered the most important of all those present.
It is stated in the mishna: And the High Priest stands, and receives the Torah scroll, and reads from it. The Gemara asks: From the fact that he stands, it can be understood by inference that until that point he had been sitting. But didn’t the Master say (Tosefta, Sanhedrin 4:4) that sitting in the Temple courtyard is permitted only for kings from the house of David, as it is stated: “Then King David went in, and sat before the Lord; and he said: Who am I, O Lord God, and what is my house, that You have brought me thus far?” (II Samuel 7:18).
The Gemara answers: As Rav Ḥisda said in a similar context: This took place not in the Israelite courtyard, where the prohibition against sitting applies, but in the women’s courtyard. Here, too, the reading was in the women’s courtyard, where it is permitted to sit, as it does not have the sanctified status of the Temple itself.
The Gemara raises an objection from a baraita (Tosefta 7:13): And where does the High Priest read from the Torah scroll? He reads from it in the Temple courtyard. Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: He reads from it on the Temple Mount, as it is stated:
שולחן ערוך, אורח חיים קל״א:ו׳ - הטקסט מספריא
נָהֲגוּ שֶׁלֹּא לִפֹּל עַל פְּנֵיהֶם בְּט"וּ בְּאָב, וְלֹא בְּט"וּ בִּשְׁבָט, וְלֹא בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ, וְלֹא בְּמִנְחָה שֶׁלְּפָנָיו, וְלֹא בַּחֲנֻכָּה, וְיֵשׁ אוֹמְרִים גַּם בְּמִנְחָה שֶׁלְּפָנָיו, וְכֵן נוֹהֲגִין. בְּפוּרִים, אֵין נוֹפְלִים עַל פְּנֵיהֶם בְּלַ"ג בָּעֹמֶר אֵין נוֹפְלִין, בְּעֶרֶב יוֹם כִּפּוּר אֵין נוֹפְלִין, וְכֵן עֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה אֲפִלּוּ שַׁחֲרִית, (מִנְהָגִים).
קידושין ב׳ א - הטקסט מספריא
הָאִשָּׁה נִקְנֵית בְּשָׁלֹשׁ דְּרָכִים, וְקוֹנָה אֶת עַצְמָהּ בִּשְׁתֵּי דְרָכִים. נִקְנֵית בְּכֶסֶף, בִּשְׁטָר, וּבְבִיאָה. בְּכֶסֶף: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים בְּדִינָר וּבְשָׁוֶה דִּינָר, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: בִּפְרוּטָה וּבְשָׁוֶה פְּרוּטָה. וְכַמָּה הִיא פְּרוּטָה – אֶחָד מִשְּׁמֹנָה בָּאִיסָּר הָאִיטַלְקִי.
וְקוֹנָה אֶת עַצְמָהּ בְּגֵט וּבְמִיתַת הַבַּעַל. הַיְּבָמָה נִקְנֵית בְּבִיאָה, וְקוֹנָה אֶת עַצְמָהּ בַּחֲלִיצָה וּבְמִיתַת הַיָּבָם.
גְּמָ׳ הָאִשָּׁה נִקְנֵית. מַאי שְׁנָא הָכָא דְּתָנֵי ״הָאִשָּׁה נִקְנֵית״, וּמַאי שְׁנָא הָתָם דְּתָנֵי ״הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ״? מִשּׁוּם דְּקָא בָּעֵי לְמִיתְנֵי כֶּסֶף,
וְכֶסֶף מְנָא לַן – גָּמַר ״קִיחָה״ ״קִיחָה״ מִשְּׂדֵה עֶפְרוֹן. כְּתִיב הָכָא: ״כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה״, וּכְתִיב הָתָם: ״נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי״,
וְקִיחָה אִיקְּרִי ״קִנְיָן״, דִּכְתִיב: ״הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם״.
MISHNA: A woman is acquired by, i.e., becomes betrothed to, a man to be his wife in three ways, and she acquires herself, i.e., she terminates her marriage, in two ways. The mishna elaborates: She is acquired through money, through a document, and through sexual intercourse. With regard to a betrothal through money, there is a dispute between tanna’im: Beit Shammai say that she can be acquired with one dinar or with anything that is worth one dinar. And Beit Hillel say: She can be acquired with one peruta, a small copper coin, or with anything that is worth one peruta. The mishna further clarifies: And how much is the value of one peruta, by the fixed value of silver? The mishna explains that it is one-eighth of the Italian issar, which is a small silver coin.
And a woman acquires herself through a bill of divorce or through the death of the husband. A woman whose husband, who had a brother, died childless [yevama], can be acquired by the deceased husband’s brother, the yavam, only through intercourse. And she acquires herself, i.e., she is released from her levirate bond, through ḥalitza or through the death of the yavam.
GEMARA: The mishna teaches that a woman can be acquired in three ways. The Gemara asks: What is different here that this mishna teaches: A woman is acquired, using the language of acquisition, and what is different there, in the beginning of the next chapter (42a), which teaches: A man betroths, using the language of betrothal? The Gemara explains: In this mishna the tanna utilized the language of acquisition because he wanted to teach about betrothal through money, which is the standard means of exchange in an act of acquisition.
The Gemara continues its explanation: And from where do we derive that betrothal is accomplished by means of giving money? It is derived by means of a verbal analogy between the term expressing taking stated with regard to betrothal and from the term expressing taking with regard to the field of Ephron. How so? It is written here, with regard to marriage: “When a man takes a woman” (Deuteronomy 24:1), and it is written there, concerning Abraham’s purchase of the field of the Cave of Machpelah from Ephron the Hittite: “I will give money for the field; take it from me” (Genesis 23:13). This verbal analogy teaches that just as Ephron’s field was acquired with money, so too, a woman can be acquired with money.
The Gemara continues: And the taking of Ephron’s field is called an acquisition in the Torah, as it is written with regard to the same issue: “The field which Abraham acquired” (Genesis 25:10).
רש"י על במדבר י״א:ה׳ - הטקסט מספריא
אשר נאכל במצרים חנם. אִ"תֹּ שֶׁמִּצְרִיִּים נוֹתְנִים לָהֶם דָּגִים חִנָּם, וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר "וְתֶבֶן לֹא יִנָּתֵן לָכֶם" (שמות ה'), אִם תֶּבֶן לֹא הָיוּ נוֹתְנִין לָהֶם חִנָּם, דָּגִים הָיוּ נוֹתְנִין לָהֶם חִנָּם? וּמַהוּ אוֹמֵר חִנָּם, חִנָּם מִן הַמִּצְוֹת (ספרי):
את הקשאים. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן מִפְּנֵי מָה הַמָּן מִשְׁתַּנֶּה לְכָל דָּבָר חוּץ מֵאֵלּוּ? מִפְּנֵי שֶׁהֵן קָשִׁים לַמְּנִיקוֹת, אוֹמְרִים לְאִשָּׁה אַל תֹּאכְלִי שׁוּם וּבָצָל מִפְּנֵי הַתִּינוֹק, מָשָׁל לְמֶלֶךְ וְכוּ', כִּדְאִיתָא בְּסִפְרֵי:
הקשאים. הֵם קוקומבר"שׂ בְּלַעַז:
אבטיחים. בודיק"ש:
החציר. כְּרֵישִׁין, פוריל"ש (תַּרְגּוּמוֹ יָת בּוֹצִינַיָּא וְכוּ'):
אשר נאכל במצרים חנם [WE REMEMBER THE FISH] WHICH WE DID EAT IN EGYPT FOR NOTHING — If you say that they meant that the Egyptians gave them fish for nothing (without payment), then I ask, “But does it not state, (Exodus 5:18): [Go, therefore, now, and work], for there shall no straw be given you”? Now, if they did not give them straw for nothing, would they have given them fish for nothing! — What then is the force of the word חנם? It means: free from (i.e. without us having been burdened with) heavenly commands (Sifrei Bamidbar 87).
את הקשאים THE CUCUMBERS — R. Simeon said, “Why did the manna change its flavor into that of anything one wished (as the Midrash states) except into these vegetables here mentioned, the taste of which it appears not to have assumed since the people lusted for them? Because they are injurious to nursing mothers. So indeed people say to a woman: Do not eat garlic and onions on account of the baby. A parable! This may be compared to a king, etc. as it is related in the Sifrei Bamidbar 87.
הקשאים These are concombres in O. F., (English = cucumbers).
אבטיחים are boudekes in O. F. (English = melons).
החציר are leeks, porels in O. F. [The Targum renders the names of the vegetables by בוציניא etc.].
רש"י על שיר השירים א׳:ב׳ - הטקסט מספריא
יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ. זֶה הַשִּׁיר אוֹמֶרֶת בְּפִיהָ בְּגָלוּתָהּ וּבְאַלְמְנוּתָהּ: "מִי יִתֵּן וְיִשָּׁקֵנִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ כְּמוֹ מֵאָז, לְפִי שֶׁיֵּשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנּוֹשְׁקִין עַל גַּב הַיָּד וְעַל הַכָּתֵף, אַךְ אֲנִי מִתְאַוָּה וְשׁוֹקֶקֶת לִהְיוֹתוֹ נוֹהֵג עִמִּי כַמִּנְהָג הָרִאשׁוֹן, כְּחָתָן אֶל כַּלָּה, פֶּה אֶל פֶּה":
כִּי טוֹבִים. לִי דוֹדֶיךָ מִכָּל מִשְׁתֵּה יַיִן וּמִכָּל עֹנֶג וְשִׂמְחָה. וְלָשׁוֹן עִבְרִי הוּא לִהְיוֹת כָּל סְעֻדַּת עֹנֶג וְשִׂמְחָה נִקְרֵאת עַל שֵׁם הַיַּיִן, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר "אֶל בֵּית מִשְׁתֵּה הַיַּיִן", "בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן", "וְהָיָה כִנּוֹר וָנֶבֶל תֹּף וְחָלִיל וָיַיִן מִשְׁתֵּיהֶם". זֶהוּ בֵאוּר מַשְׁמָעוֹ. וְנֶאֱמַר דֻּגְמָא שֶׁלּוֹ עַל שֵׁם שֶׁנָּתַן לָהֶם תּוֹרָתוֹ וְדִבֵּר עִמָּהֶם פָּנִים אֶל פָּנִים. וְאוֹתָם דּוֹדִים עוֹדָם עֲרֵבִים עֲלֵיהֶם מִכָּל שַׁעֲשׁוּעַ. וּמֻבְטָחִים מֵאִתּוֹ לְהוֹפִיעַ עוֹד עֲלֵיהֶם לְבָאֵר לָהֶם סוֹד טְעָמֶיהָ וּמִסְתַּר צְפוּנוֹתֶיהָ, וּמְחַלִּים פָּנָיו לְקַיֵּם דְּבָרוֹ. וְזֶהוּ: "יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ":

