שיחה יד
416שיחה יד
116 לקוטי
שיחת נר ו' דחנוכה ה'תשמ"ז - לאחוי תפלת עובית והדלקת נר חנוכה -
א חנוכה -- קשור עם חנוכת בית המקדש', וכפי שאומרים בנוסח ד,ועל הנסים": ,באו בניך לדביר ביתך ופנו את היכלך וטהרו את מקדשך", היינו, התחלה חדשה לאחרי ההפסק כו'.
והנה, כל הענינים הקשורים עם בית המקדש שייכים (מעין זה) גם בזמן הזה - ב,מקדש מעט":
,מקדש מעט" -- קאי על בית-הכנסת ובית-המדרש:, עד לביתו הפרטי ובנפשו פנימה דכאו"א מישראל, כמ"ש:, ,ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך כל אחד ואחד', היינו, שנפשו וביתו דכאו"א מישראל נעשים מקום להשראת השכינה, עי"ז שחדורים בתורה עבודה (תפלה) וגמילות חסדים (ג' הענינים הכוללים כל עניני התומ"צ), ומהם אורה יוצאה לעולם! -- שניכר בגלוי לעין כל שעליהם ,העולם עומד"* (לא רק ,עולם קטן זה האדם", אלא גם ,עולם" כפשוטו), היינו, שהעולם כולו נעשה מקום להשראת השכינה -- דירה לו ית'י בתחתונים*.
ונמצא, שימי חנוכה -- חנוכת בית המקדש -- הם ,ימי סגולה" שיש בהם נתינת-כח מיוחדת לחינוך (חנוכה) ד,מקדש מעט", החל מהמקדש הרוחני בנפשו דכאו'א מישראל, ביתו הפרטי, עד לביהכ"נ וביהמ"ד, בית תורה, תפלה וגמ"ח, בית חב"ד,
- ,בית" (ענין של קביעות 6 דוקא, כדיוק הלשון ,לדביר ביתך', אשר, המקדש נקרא בכתוב בשם ,דביך""י, ואעפ"כ, מוסיפים ומדייקים ,דביר ביתך", ,בית" דוקא --
הן ע'י הקמת בתים חדשים (שאז עושים חנוכת הבית כפשוטה), והן ע"י הוספה והרחבה בבתים הקיימים כבר, עד להוספה והרחבה באופן שבאין ערוך, שלכן צריך חינוך (חנוכה) כבית חדש.
ולהעיר, שענין ההוספה שייך במיוחד לחנוכה -- שהרי הדלקת נר חנוכה (ע"פ ההלכה כדעת ב"היי) היא באופן ש,יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך*?י, וזהו המנהג הפשוט.
417ב. ומכאן באים להמדובר אתמול, נר חמישי דחנוכה -- שהמשכו בלילה זה, ולהעיר ש,בקדשים'' הלילה הולך אחר היום"*' -- לילדי ישראל שלפני ברמצוה ובת-מצוה, להוסיף ולהדגיש גם בנוגע לגדולים, לאחרי בר-מצוה ובת: מצוה, כדלקמן.
ובהקדמה -- שהדברים הנאמרים לילדים הם דברי תורה, שניתנה כולה לכאו"א מישראל, כמ"ש% ,תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב", היינו, שהתורה כולה ניתנה בירושה לכאו"א השייך ל,קהלת יעקב", ,לקטן ולגדול"יי,
אלא, שכאשר מדברים לילדים, יש למצוא את הסגנון המתאים ושייך אליהם, סגנון השייך לדרך הלימוד ד,בן חמש שנים למקרא"*י, דרך הפשט, ואילו לגדולים, מדברים בסגנון המתאים ושייך אליהם, בשאר דרכי הלימוד, שכן, בלימוד התורה ישנו ,סדר השתלשלות", מלמעלה מעלה עד אין קץ עד למטה מטה עד אין תכלית?י.
ג. תוכן הדברים שנאמרו אתמול לילדים -- ,פקודה חדשה" -- שהילדים יבקשו מהוריהם שהבית כולו, כולל ובמיוחד החדר של הילדים, יהי' בית תורה תפלה וגמ"ח, בית חב"ד, עי"ז
שיהי' בחדרם (לכל הפחות) חומש, סידור וקופת צדקה (שלהם).
ובמיוחד -- בסגנון השייך לילדים - בקשר ובשייכות עם המנהג דנתינת ,מעות חנוכה":
ידועי ,מנהג ישראל" לתת ,מעות חנוכה" לילדים -- מנהג שראו (גם) אצל רבותינו נשיאינו*, ובמילא, מלבד התוקף ד,מנהג ישראל תורה היא" הרי זה גם מנהג שיש בו ,מהדרין", ו,מהדרין מן המהדרין"<.
ולכן, הציעו לילדים שיבקשו מהוריהם בקשה זו (לעשות מהבית והחדר שלהם בית תורה תפלה וגמ"ח) -- כ,מעות חנוכה" הפנימיים, ובודאי שההורים ירצו למלא את בקשתם של הילדים (ובפרט כשיבקשו בדברים היוצאים מן הלב"), כטבע הורים שחפצים למלא את רצונם של הילדים ככל האפשרי, ועאכו"כ -- בעניני טוב וקדושה כו', כנ"ל בארוכה.
ובהמשך לזה, יש להוסיף ולהדגיש ענין זה (גם) בנוגע לגדולים, לאחרי ברמצוה ובת-מצוה, ועאכו"כ אלו שלאחרי הנישואין, שיש להם ,בתים" כפשוטם -- שעליהם להשתדל לעשות מביתם (ומכל הבתים שמסביבם) בית תורה תפלה וגמ"ח, בית חב"ד.
41818 לקוטי
ויכולים גם הם לקשר זאת עם המנהג ד,מעות חנוכה"": ילדים גדולים לאחרי בר-מצוה ובת-מצוה -- יבקשו מהוריהם, ואלו שלאחרי הנישואיזן - יבקש האיש מהאשה, והאשה מהאיש, וכיו"ב בנוגע לזקנים וזקנות, לעזור זה לזה בכל הקשור לעשיית בית תורה תפלה וגמ"ח.
ובפרטיות יותר בנוגע לאיש ואשה -- מכיון שהסדר ע"פ תורה הוא באופן ש,הוא ימשל בך"א, ולאידך, האשה היא ,עזר כנגדו"?, אזי, האשה תבקש מבעלה שהענין ד,והוא ימשל בך" יהי" כדי לעשות מהבית (יותר) ,מקדש מעט", וכמו כן יבקש הבעל מאשתו שה,עזר כנגדו" יתבטא בעזר וסיוע לעשות מהבית (יותר) ,מקדש מעט", שהרי האשה היא ,עקרת הבית".
ומובן, שהאמור לעיל שייך גם בנוגע לבתים שנעשו כבר בתי תורה תפלה וגמ"ח -- שיש להוסיף בזה ביתר שאת וביתר עוז, כהוראת נר חנוכה ד,מוסיף והולך" (כנ"ל ס"א).
ד. ובנוגע לפועל:
יש לנצל את ימי חנוכה הנותרים בשנה זו לפרסם בכל מקום ומקום ע"ד ההשתדלות בהקמת בתי תורה תפלה וגמ"ח, בתי חב"ד, בכל מקום ומקום, כולל ובמיוחד -- לעשות מביתו הפרטי דכאו"א מישראל בית תורה תפלה וגמ"ח. :
וכל זה -- מתוך רעש (,שטורעם") רעש הקדושה הכי גדול, עד שירעישו את העולם (,אויפשטורעמען די וועלט"),
שמהם יראו וכן יעשו אפילו אלו שנמצאים לעת-עתה בהעלם והסתר דעולם<.
מובן וגם פשוט שהפעולה בכל הנ"ל צריכה להיות בדרכי נועם ודרכי שלום", באופן ד,פדה בשלום""י דוקא, אבל, ביחד עם זה, ברעש (,שטורעם") הכי גדול, שכן, באופן כזה דוקא נעשה הדבר באופן של הפצה, ,מוסיף והולך".
ועוד נקודה בזה -- שהמתעסקים לעורר על הנ"ל, צריכים להראות דוגמא חי ולהוסיף בעצמם ובביתם בכל ענינים אלו ביתר שאת וביתר עוז, כמה פעמים ככה, שכן, טבעו של תלמיד ומושפע שמסתפק בהנהגה שהיא מעץ וחלק מהנהגת הרב והמשפיע, ובמילא, כדי לפעול במדה מסויימת, צריך הרב והמשפיע להוסיף בענין זה כמה פעמים ככה, כדי שילמדו ממנו מעין זה.
% 419ה. כמו כן יש לעורר ולזרז עוד הפעם אודות הדלקת נר חנוכה במקומות ציבוריים:
,גר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ"יי, ,משום פירסומי ניסא":י, ועאכו"כ כאשר (מלבד ההדלקה ,על פתח ביתו מבחוץ") מדליקים נר חנוכה (גם) ,בחוץ" כפשוטו, ו,בחוץ" גופא במקום הציבורי והמרכזי ביותר -- אזי ניתוסף ב,פירסומי ניסא" ביתר שאת וביתר עוז.
ולכן, יש לעורר ולזרז עוד הפעם שינצלו את ימי חנוכה הנותרים בשנה זו להדליק נרות חנוכה באופן הכי גדול ד,פירסומי ניסא", עי"ז שבכל עיר ועיירה, כפר ומושב כוי, ידליקו נרות חנוכה במקום הציבורי והמרכזי ביותר.
[אם ישנה אפשרות להדליק בכמה מקומות -- מה טוב, העיקר הוא, אבל, שיהי' ,פירסומי ניסא" באופן הכי גדול, כאמור, במקום הציבורי והמרכזי ביותר].
ובהזדמנות זו -- לעורר את הנאספים עיד הדלקתם נר חנוכה בביתו של כאו"א,
כולל -- התוכן הרוחני והפנימי דנר חנוכה, להאיר את ביתו ב;נר מצוה ותורה אור*'י, עד שהבית יהי' בית תורה תפלה וגמ"ח, שממנו אורה יוצאה לכל הסביבה כולה, כנ"ל בארוכה.
ו ועוד ענין עיקרי בזה -- בנוגע לפעולה על בני-נח;
הדלקת נר חנוכה. ,על פתח ביתו . מבחוץ" -- פועלת על כל הנמצאים בחוץ, ברשות-הרבים, כולל גם אומות העולם, ובלשון הגמרא'י -- ,עד דכליא רגלא דתרמודאי", כהפירוש הפנימייי, שנר חנוכה מבטל (,כליא") את המציאות של מרידה בה' (,תרמוד אותיות מורדת"?י), עד לביטול ,רגלא דתרמודאי", הדרגא הכי תחתונה כו'.
ולכן, יש לנצל את המעמד דהדלקת נר חנוכה במקומות הכי ציבוריים ומרכזיים -- לעורר גם ע"ד קיום מצוות שנצטוו בני נח, ולהדגיש, שקיומם צריך להיות ,מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה"*, אשר, עי"ז מבטלים את המציאות ד,תרמודאי* (מרידה בה, ח"ו), שזהו התוכן דנרות חנוכה.
זו ובהדגשה מיוחדת -- במדינה זו:
בחסדי ה', נמצאים אנו במדינה שהיא ,מלכות של חסד" (ההיפך בתכלית ד,מלכות יוז הרשעה" שנוצחה בימי חנוכהיי), אשר, נשיא המדינה מכריז ומעודד ע"ד קיום שבע מצוות בני-נח, ובהדגשה האמורה, שאין זה ,דינא דמלכותא", מעשה בני-אדם, כי אם, ציווי הקב"ה, בורא העולם ומנהיגו.
4201420 לקוטי
והתקווה חזקה -- שיוסיף בזה עוד יותר, ובפרט כאשר יוסיפו להשתדל בענין זה.
ויש להוסיף ולקשר ענין זה עם שיעור חומש דנר חמישי דחנוכה" -- בקביעות שנה זו:
שיעור חומש דנר חמישי, סיומו וחותמו** ,את האלקים אני ירא"*י.
והגע עצמך:
מדובר אודות ,השליט על הארץ"יי, אשר, פרעה מלך מצרים, שהי' ,מושל בכיפה":י, מינהו ל,מושל בכל ארץ מצרים"", באופן ש,בלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים"*י,
ובתוקם תפקידו 5,מושל בכל ארץ מצרים', ,ערות הארץ"% -- כפי שראוהו אלו שדיבר עמהם, שלא הכירוהו כיוסף, אלא כ,אדוני הארץ"4 -- מכריז באופן גלוי לעין כל: ,את האלקים אני ירא"!
ובנוגע לעניננו:
מכיון שנשיא המדינה מכריז ,את האלקים אני ירא", שלכן, צריכים לקיים את מצוות האלקים, שבע מצוות בני-נח -- יכולים וצריכים לנצל ענין זה כדי
להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בפירסום והפצת שבע מצוות בני-נח לכל באי העולם.
%
ה ויש להוסיף, שבשנה זו ישנה נתינת כח מיוחדת בנוגע לכל הענינים האמורים:
שנה זו היא שנת השמיטה -- ,שבת לה'ייי. וגם התחלתה וראשיתה, ,ראש השנה", הכולל את כל ימי השנה* - חל בשבת. ונוסף לזה, גם ימי חנוכה דשנה זו -- התחלתם ביום השבת, וסיומם וחותמם -- ביום השבת.
ומזה מובן, שבשנה זו ישנה נתינת-כח מיוחדת שהעבודה (דכל השנה כולה, ובמיוחד) בענינים השייכים לימי החנוכה, ייעשו ע'ד ובדוגמת אופן העבודה דיום השבת -- ש,כל מלאכתך עשוי'"":, וכל ענינו הו"ע התענוג, ,וקראת לשבת עונג*'3 -- עבודה מתוך מנוחה ותענוג, ופשיטא, ללא כל התנגדות, מניעה ועיכוב, ובנקל יותר מכפי שיכולים 421וכפי שראו במוחש בשנה זו ממש, שבכל המקומות שעסקו בפעולה דהדלקת נר חנוכה באופן ד,פירסומי ניסא" -- הצליחו בזה, ובנקל, עד לאופז שלמעלה מכפי המשוער.
ומובן, שכאשר הקב"ה עוזר שההצלחה בזה תה" בקלות, הרי, הכוונה בזה היא -- לא לחסוך את היגיעה, כי אם, שהיגיעה תהי' בענינים נעלים עוד יותר, כידוע:* הסיפור אודות דברי הצ"צ בקשר להצעת אדמו"ר הזקן לתת לו עניני תורה במתנה, שככל שיקבל במתנה, יצטרך להמשיך ולהתייגעץ על ענינים נעלים יותר.
ועוד וגם זה עיקר -- שהקביעות ביום השבת מדגישה את ההכנה ל,יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"*:, החל מהטעימה ב,ערב שבת", ,טועמי' חיים זכו"*י, עד לטעימה ,מכל תבשיל ותבשיל"*.
%
ט. והמעשה הוא העיקר":
יש לפרסם בכל מקום ומקום שינצלו את ימי החנוכה הנותרים להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בכל הענינים האמורים - הן בנוגע להדלקת נר חנוכה באופז ד,פירסומי ניסא", והן בנוגע לפעולות להאיר ב,נר מצוה ותורה אור" ע"י הקמת בתי תורה תפלה וגמ"ח.
וכדי להוסיף עידוד ומרץ בכל פעולות אלו -- ע"י פירסום הדברים, ,מצוה לפרסם עושי מצוה"*, ובפרט ע"פ מארז"ל* ,אילו הי יודע ראובן שהקב"ה מכתיב עליו כו'" -- כדאי ונכון שישלחו ,תמונות" מהפעולות שנעשו בימי חנוכה, על מנת לפרסמם בדפוס".
ופשוט, שגם לאחרי ימי החנוכה יש להמשיך בכל הפעולות להאיר ב,נר מצוה ותורה אור", ואדרבה -- מעלין בקודש ביתר שאת וביתר עוז, כהוראת ימי חנוכה -- ,מוסיף והולך . . מעלין בקודש".
יו"ד, ויה"ר שע"י מעשינו ועבודתינו בענינים האמורים -- הקמת בתי תורה תפלה וגמ"ח, בתי חב"ד, והדלקת נר חנוכה באופן ד,פרסומי ניסא" -- נזכה בקרוב ממש לחנוכת בית המקדש השלישי, ,דביר ביתך" כפשוטו, והדלקת המנורה ע"י אהרן כהן גדול", כפי 4222 לקוטי שקורין בקריאה המיוחדת ליום אחרון דחנוכה: ,דבר> אל אהרן גו' בהעלותך את הנרות גו'"9, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.
והוספה מיוחדת בכל זה - כשמתקיימת חתתונה בימי חנוכה (ב,יומין זכאין", שעי"ז ניתוסף יותר בהמשכת הברכות עד אין קץ), שענינה -- בנין בית בישראל>, בנין עדי עד, על יסודי התורה והמצוה, אשר, ענין זה נעשה הכנה קרובה לקיום היעוד% ,מהרה . . ישמע בערי יהודה ובחוצות
ירושלים קול ששון וקול שמחה קול חתן
וקול כלה קול מצהלות גו'", חמשה קולות שהם כנגד החמשה קולות דמתן תורה*.
וכל ענינים אלו -- בפשטות ובפועל ממש, למטה מעשרה טפחים, שבימי חנוכה דשנה זו, בהמשך לנר חמישי, הולכים ביחד עם משיח צדקנו:" להדליק נרות חנוכה ,בחצרות קדשך", ולראות את הדלקת המנורה ב,דביר קדשך", ,נרות של ציון"*, ,יראה אל אלקים בציון"י", כי תקויים הבקשה ,הראנו ה' חסדך וישעך תתן לנו . . לשכן כבוד בארצנן""י.
ו .7
הערות
עמוד 416
- 1. שיחות
- 1. שבלי הלקט סקע"ד. וראה בהנסמן בלקו"ש ח"כ ע' 633 הערה ד"ה בחנוכת כו'.
- 2. יחזקאל יא, טז. מגילה כט, א.
- 3. תרומה כה, ח.
- 4. ר"ח שער האהבה פ"ו (קרוב לתחלתו). אלשיך עה"פ. של"ה חלק תושב"כ פ' תרומה (שכה, ב. שכו, ב). ועוד.
- 5. ירושלמי ברכות פ"ד ה"ה. שהש"ר פחד, ד (ו).
- 66. אבות פ"א מ"ב.
- 7. תנחומא פקודי ג. זח"ג לג, ב. תקו"ז תס"ט (ק, ב. קא, א). וראה מו"נ ח"א פע"ב.
- 9. ) ראה תנחומא נשא טז. ועוד. תניא פליו. ובב"מ.
- 9. ראה שיחת יום שמח"ת (סה"ש תשמ"ז ח"א ע'י 2 ואילך). ועוד.
- 0. ולדוגמא: ,דביר ביתך* (תהלים כח, ב) ועוד.
- 1. שבת כא, ב. ולהעיר ש,חנוכה* ר"ת ח' נרות והלכה כבית הלל (אבודרהם סדר הדלקת נר חנוכה -- הובא בעט"ז לשו"ע או"ח סי' עת"ר).
- 2. להעיר, שבנר חמישי דחנוכה (שהמשכו בלילה זה, ו,בקדשים הלילה הולך אחר היום", כדלקמן בפנים) ישנה הדגשה מיוחדת בשיטת ב"ה ד,מוסיף והולך" -- להיותו הלילה הראשון שמספר הנרות לשיטת ב"ה (ה' נרות) גדול יותר ממספר הגרות לשיטת ב"ש (ד' נרות). וראה בארוכה לעיל ע' 306 ואילך.
- 3. רמ"א או*ח סתרע"א ס"ב.
- 15. ו
עמוד 417
- 4. ובנדו"ד -- ,הנרות הללו קודש הם", ובפרט ע"פ הידוע שענין ה,שמן" מורה על פנימיות התורה, רזין דרזין דאורייתא (לקו"ת שה"ש ב, ד ואילך. כד, ד ואילך. ובארוכה -- אמ"ב שער הק"ש פנ"ד ואילך).
- 5. חולין פג, סע'א. וש"נ.
- 6. ברכה לג, ד.
- 4. 7ן) לשון הרמב"ם בהקדמתו לספר הי"ד - ,משנה תורה"
- 8. אבות ספ"ה.
- 9. ראה בהנסמן בלקו"ש חי"ח ע' 187. חי"ט עי 3. חכ"א ע' 36. >
- 7. ו' דחנוכה תשמ"ז
- 0. ראה לקוטי לוי"צ אגרות ע' שנח.
- 1. ,היום יום" כ"ח כסלו, ד' דחנוכה,
- 2. ראה תוד"ה נפסל (מנחות כ, ב)). וראה בהנסמן בלקו"ש חכ"ב ע' 56 הערה 2.
- 3. לשון הש"ס -- שבת כא, ב. ולהעיר, שבימי חנוכה מודגש שההנהגה ד,מהדרין מן המהדרין" בזמן הש"ס -- נעשית ,מנהג פשוט" דכאו"א מישראל, כנ"ל בפנים.
- 4. שנכנסים אל הלב -- ראה ס' הישר לר"ת שי"ג. הובא בשל"ה סט, א.
עמוד 418
- 5. להעיר ממנהג כ"ק מו"ח אדמו"ר שנתן (ובעצמו) ,מעות חנוכה* לבנותיו תי, וגם לאחרי נישואיהן (לקו"ש ח"כ ע' 451 הערה 36).
- 6. בראשית ג, טז.
- 7. שםב כ.
- 4. ו' דחנוכה תשמ"ז
- 5. שיחות
- 8. ראה לקו"ת שלח לז, ד. ואתחנן ב, ג. ובכ"מ.
- 9. להעיר מרמב"ם סיום וחותם הלכות חנוכה: .הי לפניו נר ביתו ונר חנוכה . . נר ביתו קודם משום שלום ביתו . . גדול השלום שכל התורה גיתנה לעשות שלום בעולם, שנאמר דרכי" דרכי נועם וכל נתיבותי" שלום".
- 0. לשון הכתוב -- תהלים נה, יט. ולהעיר
- 9. = מהקשר דחנוכה לי"ט כסלו (גאולת אדמו"ר הזקן
- 10. באופן ד,פדה בשלום נפשי") -- כידוע ששלימות הגאולה די"ט כסלו, כשחזר אדה"ז מפטרבורג לוויטעבסק, היתה בג' דחנוכה (לקו"ד ח"א יב, א), ובפרט הגאולה ממאסרו השני -- שהיתה בנר חמישי דחנוכה* (סה"ש תו"ש ע' 84).
- 11. *) ויש דעה שיצא לחירות בנר ג' דחנוכה (.היום יום" כ"ז כסלו), וי"ל, דבשניהם היו עניני גאולה נגם כפשוטם).
עמוד 419
- 1. שבת כא, ב.
- 2. פרשיי שם.
- 3. משלי ו, כג. וראה פרש"י שבת כג, ב (ד"ה בנים). וראה תו"א פרשתנו לב, ב. ובכ"מ.
- 4. ו' דחנוכה תשמ"ז
- 4. ד"ה מצותה משתשקע החמה תשל"ח (נדפס בסה"מ מלוקט ח"ב ע' כה ואילך). וש"נ.
- 5. עמק המלך שער קרית ארבע, ר"פ קיא. קה'י ע' תרמוד. ועוד. וראה לקו"ש חט"ו ע' 330. וש"נ.
- 6. רמב"ם הלי מלכים ספ"ט.
- 7. עד לאופן דאתהפכא -- בדוגמת תרגום התורה ליוונית דוקא (ראה משנה מגילה ח, ב: לא התירו שיכתבו אלא יונית. ובירושלמי שם פ"א ה"ט: בדקו ומצאו שאין התורה יכולה להתרגם כל צרכה אלא יונית). ולהעיר, שבזה גופא מודגש הענין
- 9. ' דאתהפכא -- שהרי בתחילה ה" זה ענין בלתי-רצוי,
- 10. ,הי' היום קשה לישראל כיום שנעשה העגל* (מסכת סופרים פ"א ה"ז), אלא שאח"כ נתהפך לטוב כו' (ראה בארוכה לקו"ש תכ"ד בתחלתו).
עמוד 420
- 8. פרטי הענינים בנוגע לשיעור חומש זה -- ראה שיחת נר חמישי דחנוכה (נדפסה לעיל ע' 404 ואילך).
- 9. השייך (בעיקר) לסיום וחותם היום, שמחובר ללילה שלאחריו -- לילה זה,
- 0. מב, יח
- 1. שם, ו
- 2. ראה מכילתא בשלח יד, ה. שמו"ר פט"ו, י. זחיב ו, א.
- 3. ויגש מה, כו.
- 4. מקץ מא, מד.
- 5. שם מב, ט. שם, יב. וראה קה"ר פ"א, ד.
- 6. מקץ שם, ל.
- 10. ו' דחנוכה תשמ"ז
- 7. בהר כה, ב. שם, ד.
- 8. ראה לקו"ת דרושים לר"ה נח, א ואילך. עט"ר שער ר*ה בתחלתו. ובכ"מ.
- 9. להעיר, שיום ראשון ויום אחרון דחנוכה כוללים את כל ימי חנוכה (כמודגש גם בקרה"ת דקרבנות הנשיאים, ,כאילו כולם הקריבו ביום ראשון וכאילו כולם הקריבו ביום אחרון" (במדב"ר פי"ג, ט)), ובפרט בשנה זו שקביעותם ביום השבת -- שבת הא', ש,מיני' מתברכין כולהו יומין" (זח"ב סג, ב. פח, א), ושבת הב', שבו נעשה העליי והשלימות שלהם, באופן ד,ויכולו* (ראה לקו"ת בהר מא, א. אוה"ת בראשית מב, ב ואילך).
- 0. מכילתא ופרש" יתרו ב, (ואדה"ז) או"ח סש"ו ס"ח (סכ'א).
- 1. ישעי" נח, יג.
- 16. ט. טושו"ע
עמוד 421
- 2. ראה לקו"ש חט"ו ע' 18. חכ"ד ע' 561. ועוד.
- 3. שיחת ליל ש"ק וישב, כ"ו כסלו, שבת חנוכה תש"ו (נדפסה בהוספה לקונטרס ד"ה ברוך שעשה נסים (ברוקלין תשי"א)).
- 4. תמיד בסופה.
- 5. ראה בהנסמן בלקו"ש חט"ו ס"ע 282. ח"כ עי 8
- 6. שו"ע אדה"ז או*ח הל' שבת סוסר"נ.
- 6. ו' דחנוכה תשמ"ז
- 7. אבות פ"א מי"ז.
- 8. שו"ת הרשב"א ח"א סתקפ'א. הובא במג'א או"ח סקנ"ד סקכ"ג. רמ"א יו"ד סרמ"ט סי"ג.
- 9. ויק"ר פל"ד, ח. רות רבה פ"ה, ו. ועוד.
- 0. ראה גם שיחות: מוצש"ק פ' מקץ, נר ת' דחנוכה; מוצאי זאת חנוכה; ש"פ ויגש, ט' טבת (ועוד) -- תשמ"ו,
- 1. להעיר, שנס חנוכה קשור במיוחד עם כהן גדול -- שהרי הנס הי' ע"י ,מתתיהו בז יוחנז כהן גדול" (ולהעיר מהדעות אם ,כהן גדול" קאי על מתתיהו או על יוחנן), וגם נס השמן הי' ב,פך אחד של שמן שהיי מונח בחותמו של כהן גדול".
עמוד 422
- 1. 0-7
- 2. ר"פ בהעלותך.
- 3. כולל גם הענין הרוחני דהדלקת הנרות (ראה לקו"ת ר"פ בהעלותך) -- שכל שבעת הנרות, ז' הסוגים ד,נר ה' נשמת אדם", מאירים אל מול פני המנורה, ובאופן ד,בהעלותך את הנרות", ,עד שתהא שלהבת עולה מאלי" (פרש"י ר"פ בהעלותך), עד שגם הנרות נעשים ,נרות להאיר".
- 4. ע"ד ובדוגמת בית המקדש, ,ושכנתי בתוכם" -- כמארז"ל (סוטה יז, א) ,איש ואשה זכו שכינה ביניהם".
- 5. נוסח ברכת ,שבע ברכות" (ע"פ ירמי לג, ייא
- 6. ו' דהנוכה תשמ"ז
- 6. ברכות ו, ב.
- 7. האחד ומיוחד מ,שמונה נסיכי אדם" (סוכה גב ב) -- שהם כנגד שמונת ימי חנוכה (תו"א פרשתנו (מקץ) לג, ג ואילך. ובכ"מ).
- 8. יל"ש ר"פ בהעלותך.
- 9. תהלים פד, ח.
- 0. שם פה, ח-י. וראה ראב"ע שם: זה המזמור לעד כי הכבוד לא הי' בבית שני (כי אם במקדש העתיד).
תלמוד ירושלמי ברכות ד׳:ה׳ - הטקסט מספריא
משנה: הָיָה רוֹכֵב עַל הַחֲמוֹר יֵרֵד וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לֵירֵד יַחֲזִיר אֶת פָּנָיו וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְהַחֲזִיר אֶת פָּנָיו יְכַוֵּין אֶת לִבּוֹ כְּנֶגֶד בֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִים. הָיָה רוֹכֵב בִּסְפִינָה אוֹ בְּאַסָּדָא יְכַוֵּין אֶת לִבּוֹ כְּנֶגֶד בֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִים.
הלכה: תַּנִּי הָיָה רָכוּב עַל הַחֲמוֹר אִם יֵשׁ לוֹ מִי לֶאֱחוֹז בַּחֲמוֹרוֹ. יוֹרֵד וּמִתְפַּלֵּל לְמַטָּן. וְאִם לַאו מִתְפַּלֵּל בִּמְקוֹמוֹ. רִבִּי אוֹמֵר בֵּין כַּךְ וּבֵין כַּךְ מִתְפַּלֵּל בִּמְקוֹמוֹ שֶׁכַּךְ לִבּוֹ מְיוּשָּׁב. רִבִּי יוּדָה בֶּן פָּזִי בְּשֵׁם רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי הֲלָכָה כְּרִבִּי.
אָמַר רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא תְּנָיי תַּמָּן לְכָל הָרוּחוֹת אֵין מַחְזִירִין חוּץ מֵרוּחַ מִזְרָחִית. אֲמַר רִבִּי יוֹסֵי בַּר אָבוּן בַּתְּחִילָּה אֲחוֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל יי וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה וְהֵמָּה מִשְׁתַּחֲוִיתֶם קֵדְמָה לַשֶּׁמֶשׁ.
תַּנִּי סוּמָא וּמִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְכַוֵּין אֶת הָרוּחוֹת הֲרֵי אֵילוּ מִתְפַּלְּלִין כְּלַפֵּי לְמַעֲלָן שֶׁנֶּאֱמַר וְהִתְפַּלְלוּ אֶל יי. הָעוֹמְדִים וּמִתְפַּלְלִין בְּחוּצָה לָאָרֶץ הוֹפְכִין אֶת פְּנֵיהֶן כְּלַפֵּי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וּמַה טַעַם וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ [אַרְצָם] אֲשֶׁר נָתַתָּ לַאֲבוֹתָם. הָעוֹמְדִין וּמִתְפַּלְלִין בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הוֹפְכִין אֶת פְּנֵיהֶן כְּלַפֵּי יְרוּשָׁלַיִם. וּמַה טַעַם וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהּ. הָעוֹמְדִים וּמִתְפַּלְלִין בִּירוּשָׁלַםִ הוֹפְכִין פְּנֵיהֶן כְּלַפֵּי הַר הַבַּיִת. שֶׁנֶּאֱמַר וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִיתִי לְשִׁמְךָ. הָעוֹמְדִים וּמִתְפַּלְלִין בְּהַר הַבַּיִת הוֹפְכִין פְּנֵיהֶן כְּלַפֵּי בֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים. וּמַה טַעַם וְהִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְאַתָּה תִשְׁמַע אֶל מְכוֹן שִׁבְתְּךָ אֶל הַשָּׁמַיִם וְשָׁמַעְתָּ וְסָלַחְתָּ. נִמְצְאוּ הָעוֹמְדִין בַּצָּפוֹן פְּנֵיהֶן לְדָרוֹם. הָעוֹמְדִין לַדָּרוֹם פְּנֵיהֶם לְצָפוֹן. הָעוֹמְדִים בַּמִּזְרָח פְּנֵיהֶן לְמַעֲרָב. לְמַעֲרָב פְּנֵיהֶן לְמִזְרָח. נִמְצְאוּ כָל יִשְׂרָאֵל מִתְפַּלְלִין אֶל מָקוֹם אֶחָד. הֲדָא הִיא דִכְתִיב כִּי בֵּיתִי בֵּית תְּפִילָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים.
אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁע בֶּן לֵוִי הוּא הַהֵיכָל לִפְנָי לִפְנִים. הֵיכָל שֶׁכָּל הַפָּנִים פּוֹנִין לוֹ. עַד כְּדוֹן בְּבִינְיָינוֹ. בְּחוּרְבָּנוֹ מְנַיִּין. אָמַר רִבִּי אָבוּן בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת. תֵּל שֶׁכָּל הַפִּיּוֹת מִתְפַּלְלִין עָלָיו. בִּבְרָכָה בְּקִרְיַת שְׁמַע וּבִתְפִילָּה. בִּבְרָכָה בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם. בִּתְפִילָּה אֱלֹהֵי דָוִד וּבוֹנֶה יְרוּשָׁלַיִם. בְּקִרְיַת שְׁמַע פּוֹרֵשׂ סוּכַּת שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל [מְנַחֵם צִיּוֹן וּבוֹנֵה] יְרוּשָׁלַיִם.
כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר אֵלֵךְ וְאָשׁוּבָה אֶל מְקוֹמִי. וְכָתוּב אַחֵר אוֹמֵר וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים. הָא כֵּיצַד פָּנָיו לְמַעְלָה וְעֵינָיו וְלִבּוֹ לְמַטָּה.
וְאִם לָאו יְכַוֵּין אֶת לִבּוֹ כְּנֶגֶד בֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִים. לְאֵי זֶה בֵית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִים. רִבִּי חִיָיא רַבָּא כְּנֶגֶד קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִים שֶׁל מַעְלָן. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא אָמַר כְּנֶגֶד בֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִים שֶׁל מַטָּן. אָמַר רִבִּי פִּינְחָס לָא פְלִיגִין בֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִים שֶׁלְּמַטָּן מְכוּוָּן כְּנֶגֶד בֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִים שֶׁלְּמַעְלָן. מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ. מְכוּוָּן כְּנֶגֶד שִׁבְתְּךָ.
הַר הַמּוֹרִיָּה. רִבִּי חִיָיא רוּבָּא וְרִבִּי יַנַּיי חַד אָמַר שֶׁמִּשָּׁם הוֹרָיָה יוֹצְאָה לָעוֹלָם. וְחָרָנָה אָמַר שֶׁמִּשָּׁם יִרְאָה יוֹצְאָה לָעוֹלָם. אָרוֹן רִבִּי חִיָיא רוּבָּא וְרִבִּי יַנַּאי חַד אָמַר שֶׁמִּשָּׁם אוֹרָה יוֹצְאָה לָעוֹלָם. וְחָרָנָה אָמַר שֶׁמִּשָּׁם אֲרִירָה יוֹצְאָה לָעוֹלָם. דְּבִיר רִבִּי חִיָיא וְרִבִּי יַנַּאי חַד אָמַר שֶׁמִּשָּׁם דִּבֵּר יוֹצֵא לָעוֹלָם. וְחָרָנָה אָמַר שֶׁמִּשָּׁם דִּיבְּרוֹת יוֹצְאִין לָעוֹלָם.
הִיא אַסָּדָא הִיא אִסְכַדִּיָּא הִיא רַפְסוֹדוֹת. וּנְבִיאֵם לְךָ רַפְסוֹדוֹת אֶל יַם יָפוֹ.
משנה אבות א׳:ב׳ - הטקסט מספריא
שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר על שלשה דברים העולם עומד. על התורה. ועל העבודה. ועל גמילות חסדים:
מדרש תנחומא, נשא ט״ז - הטקסט מספריא
וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה. רַב אוֹמֵר, כָּל מָקוֹם שֶׁהוּא אוֹמֵר וַיְהִי, דָּבָר חָדָשׁ הוּא. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, כָּל מָקוֹם שֶׁהוּא אוֹמֵר וַיְהִי, דָּבָר שֶׁהָיָה נִפְסָק לְהַרְבֵּה יָמִים וְחָזַר לִכְמוֹת שֶׁהָיָה. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: בָּאתִי לְגַנִּי אֲחוֹתִי כַּלָּה (שה״ש ה, א). אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, בְּשָׁעָה שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם, נִתְאַוָּה שֶׁיְּהֵא לוֹ דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ בָּעֶלְיוֹנִים. בָּרָא אֶת הָאָדָם וְצִוָּה אוֹתוֹ וְאָמַר לוֹ: מִכָּל עֵץ הַגַּן אָכֹל תֹּאכֵל, וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרַע לֹא תֹּאכַל מִמֶּנּוּ (בראשית ב, טז-יז). וְעָבַר עַל צִוּוּיוֹ. אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּךְ הָיִיתִי מִתַּאֲוֶה שֶׁיְּהֵא לִי דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ לִי בָּעֶלְיוֹנִים, וְדָבָר אֶחָד צִוִּיתִי אוֹתְךָ וְלֹא שָׁמַרְתָּ אוֹתוֹ. מִיַּד סִלֵּק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁכִינָתוֹ לָרָקִיעַ הָרִאשׁוֹן. מִנַּיִן, דִּכְתִיב: וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגַּן (שם ג, ח). כֵּיוָן שֶׁעָבְרוּ עַל הַצִּוּוּי, סִלֵּק שְׁכִינָתוֹ לָרָקִיעַ הָרִאשׁוֹן. עָמַד קַיִן וְהָרַג לְהֶבֶל, מִיַּד סִלֵּק שְׁכִינָתוֹ לְרָקִיעַ שֵׁנִי כוּ'. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שִׁבְעָה רְקִיעִים בָּרָאתִי, וְעַד עַכְשָׁו יֵשׁ רְשָׁעִים לַעֲמֹד בָּהּ. מֶה עָשָׂה. קִפֵּל אֶת כָּל הַדּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים הָרְשָׁעִים וְהֶעֱמִיד אַבְרָהָם. כֵּיוָן שֶׁהֶעֱמִיד אַבְרָהָם, סִגֵּל מַעֲשִׂים טוֹבִים, יָרַד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִן רָקִיעַ שְׁבִיעִי לַשִּׁשִּׁי. עָמַד יִצְחָק וּפָשַׁט צַוָּארוֹ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, יָרַד מִשִּׁשִׁי לַחֲמִישִׁי כוּ' (שם). עָמַד מֹשֶׁה וְהוֹרִידָהּ לָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּרֵד ה' עַל הַר סִינַי (שמות יט, כ). וּכְתִיב: בָּאתִי לְגַנִּי אֲחוֹתִי כַּלָּה (שה״ש ה, א). אֵימָתַי, כְּשֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן.
משנה אבות ה׳ - הטקסט מספריא
בעשרה מאמרות נברא העולם. ומה תלמוד לומר והלא במאמר אחד יכול להבראות. אלא להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות. וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות:
עשרה דורות מאדם עד נח. להודיע כמה ארך אפים לפניו. שכל הדורות היו מכעיסין ובאין. עד שהביא עליהם את מי המבול. עשרה דורות מנח עד אברהם. להודיע כמה ארך אפים לפניו. שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שבא אברהם וקבל עליו שכר כולם:
עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולם. להודיע כמה חבתו של אברהם אבינו עליו השלום:
עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים. ועשרה על הים. עשר מכות הביא הקדוש ברוך הוא על המצריים במצרים ועשרה על הים. עשר נסיונות נסו אבותינו את המקום ברוך הוא במדבר שנאמר (במדבר יד, כב) וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי:
עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש. לא הפילה אשה מריח בשר הקדש. ולא הסריח בשר הקדש מעולם. ולא נראה זבוב בבית המטבחים. ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים. ולא כבו גשמים אש של עצי המערכה. ולא נצחה הרוח את עמוד העשן. ולא נמצא פסול בעומר. ובשתי הלחם. ובלחם הפנים. עומדים צפופים. ומשתחוים רווחים. ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים מעולם. ולא אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים:
עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן. פי הארץ. ופי הבאר. ופי האתון. והקשת והמן והמטה. והשמיר והכתב והמכתב והלוחות. ויש אומרים אף המזיקין. וקבורתו של משה ואילו של אברהם אבינו. ויש אומרים אף צבת בצבת עשויה:
שבעה דברים בגולם. ושבעה בחכם. חכם אינו מדבר בפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה. ואינו נכנס לתוך דברי חבירו. ואינו נבהל להשיב. שואל כענין ומשיב כהלכה. ואומר על ראשון ראשון. ועל אחרון אחרון. ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי. ומודה על האמת. וחלופיהן בגולם:
שבעה מיני פורעניות באין לעולם. על שבעה גופי עבירה. מקצתן מעשרין. ומקצתן אינן מעשרין. רעב של בצורת באה. מקצתן רעבים. ומקצתן שבעים. גמרו שלא לעשר. רעב של מהומה ושל בצורת באה. ושלא ליטול את החלה רעב של כליה באה. דבר בא לעולם. על מיתות האמורות בתורה שלא נמסרו לבית דין. ועל פירות שביעית. חרב בא לעולם. על ענוי הדין ועל עוות הדין. ועל המורים בתורה שלא כהלכה:
חיה רעה באה לעולם. על שבועת שוא. ועל חלול השם. גלות בא לעולם. על עובדי עבודה זרה. ועל גלוי עריות. ועל שפיכת דמים. ועל השמטת הארץ. בארבעה פרקים הדבר מתרבה. ברביעית. ובשביעית. ובמוצאי שביעית. ובמוצאי החג שבכל שנה ושנה. ברביעית מפני מעשר עני שבשלישית. בשביעית. מפני מעשר עני שבששית. ובמוצאי שביעית. מפני פירות שביעית. ובמוצאי החג שבכל שנה ושנה. מפני גזל מתנות עניים:
ארבע מדות באדם. האומר שלי שלי ושלך שלך. זו מדה בינונית. ויש אומרים זו מדת סדום. שלי שלך ושלך שלי. עם הארץ. שלי שלך ושלך שלך. חסיד. שלי שלי ושלך שלי. רשע.
ארבע מדות בדעות. נוח לכעוס ונוח לרצות. יצא שכרו בהפסדו. קשה לכעוס וקשה לרצות. יצא הפסדו בשכרו. קשה לכעוס ונוח לרצות. חסיד. נוח לכעוס וקשה לרצות. רשע:
ארבע מדות בתלמידים. מהר לשמוע ומהר לאבד. יצא שכרו בהפסדו. קשה לשמוע וקשה לאבד. יצא הפסדו בשכרו. מהר לשמוע וקשה לאבד. חכם. קשה לשמוע ומהר לאבד. זה חלק רע:
ארבע מדות בנותני צדקה. הרוצה שיתן ולא יתנו אחרים. עינו רעה בשל אחרים. יתנו אחרים והוא לא יתן. עינו רעה בשלו. יתן ויתנו אחרים. חסיד. לא יתן ולא יתנו אחרים. רשע:
ארבע מדות בהולכי לבית המדרש. הולך ואינו עושה. שכר הליכה בידו. עושה ואינו הולך. שכר מעשה בידו. הולך ועושה חסיד. לא הולך ולא עושה. רשע:
ארבע מדות ביושבי לפני חכמים ספוג. ומשפך. משמרת. ונפה. ספוג. שהוא סופג את הכל. משפך. שמכניס בזו ומוציא בזו. משמרת. שמוציאה את היין וקולטת את השמרים. ונפה שמוציאה את הקמח וקולטת את הסולת:
כל אהבה שהיא תלויה בדבר. בטל דבר. בטלה אהבה. ושאינה תלויה בדבר. אינה בטלה לעולם. איזו היא אהבה התלויה בדבר זו אהבת אמנון ותמר. ושאינה תלויה בדבר. זו אהבת דוד ויהונתן:
כל מחלוקת שהיא לשם שמים. סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים. אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהוא לשם שמים זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים. זו מחלוקת קרח וכל עדתו:
כל המזכה את הרבים. אין חטא בא על ידו. וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה. משה זכה וזיכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו. שנאמר (דברים לג, כא) צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל. ירבעם חטא והחטיא את הרבים חטא הרבים תלוי בו שנאמר (מלכים א' טו, ל) על חטאות ירבעם (בן נבט) אשר חטא ואשר החטיא את ישראל:
כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו. מתלמידיו של אברהם אבינו. ושלשה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה ורוח גבוה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע. מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע. תלמידיו של אברהם אבינו אוכלין בעולם הזה ונוחלין בעולם הבאין שנאמר (משלי ח, כא) להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא. אבל תלמידיו של בלעם הרשע. יורשין גיהנם ויורדין לבאר שחת שנאמר (תהלים נה, כד) ואתה אלהים תורידם לבאר שחת אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואני אבטח בך:
יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר. וקל כנשר. ורץ כצבי. וגבור כארי. לעשות רצון אביך שבשמים. הוא היה אומר עז פנים לגיהנם. ובשת פנים לגן עדן. יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתבנה עירך במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך.
הוא היה אומר בן חמש שנים למקרא. בן עשר למשנה. בן שלש עשרה למצות. בן חמש עשרה לתלמוד. בן שמונה עשרה לחופה. בן עשרים לרדוף. בן שלשים לכח. בן ארבעים לבינה. בן חמשים לעצה. בן ששים לזקנה. בן שבעים לשיבה. בן שמונים לגבורה. בן תשעים לשוח. בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם.
בן בג בג אומר הפוך בה. והפוך בה. דכולה בה. ובה תחזי. וסיב ובלה בה. ומינה לא תזוע. שאין לך מדה טובה הימנה:
בן הא הא אומר לפום צערא אגרא:
מנחות כ׳ ב - הטקסט מספריא
אַדְּרַבָּה: דָּם הֲוָה לֵיהּ לְרַבּוֹיֵי, שֶׁכֵּן מַתִּיר כְּמוֹתָהּ, נִפְסָל בִּשְׁקִיעַת הַחַמָּה כְּמוֹתָהּ! הָנָךְ נְפִישָׁן.
אָמַר מָר: שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֲפִילּוּ עֵצִים וָדָם שֶׁנִּקְרְאוּ קׇרְבָּן. מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָמַר עֵצִים אִיקְּרוֹ קׇרְבָּן? רַבִּי! לְרַבִּי מִבַּעְיָא בָּעוּ מֶלַח!
דְּתַנְיָא: ״קׇרְבַּן מִנְחָה״ – מְלַמֵּד שֶׁמִּתְנַדְּבִין עֵצִים, וְכַמָּה? שְׁנֵי גְּזִרִין, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וְהַגּוֹרָלוֹת הִפַּלְנוּ עַל קֻרְבַּן הָעֵצִים״, רַבִּי אָמַר: עֵצִים קׇרְבַּן מִנְחָה הֵן, וּטְעוּנִין מֶלַח, וּטְעוּנִין הַגָּשָׁה.
וְאָמַר רָבָא: לְדִבְרֵי רַבִּי, עֵצִים טְעוּנִין קְמִיצָה. וְאָמַר רַב פָּפָּא: לְדִבְרֵי רַבִּי, עֵצִים צְרִיכִין עֵצִים.
סְמִי מִיכָּן עֵצִים, וְאֶלָּא קְרָא לְמַעוֹטֵי מַאי? אִי לְמַעוֹטֵי דָּם – מֵ״עַל מִנְחָתֶךָ״ נָפְקָא!
The Gemara rejects this proof: On the contrary, blood should be included in the requirement to have salt applied, since it renders the offering permitted to be sacrificed and eaten, as is so with regard to the handful, which renders the remainder of the meal offering permitted to be eaten. In addition, blood becomes invalid at sunset and can no longer be sprinkled on the altar, as is the halakha with regard to the handful of a meal offering, whereas the limbs of the burnt offering may be sacrificed at any point during the night. The Gemara responds: These characteristics shared by the meal offering and the limbs of the burnt offering are more than those shared by the blood and the meal offering.
§ The Gemara continues discussing the baraita: The Master said above: Had the verse stated only: And every offering you shall season with salt, I would derive that this applies to even the wood and the blood, which are also termed: An offering. Therefore, the verse states “and every meal offering of yours” (Leviticus 2:13), to teach that just as the meal offering is unique in that other items come as a requirement for it, so too, anything that is unique in that other items come as a requirement for it requires the application of salt. Therefore, the wood and the blood do not require salting, as in their case no other item is needed. The Gemara asks: Whom did you hear who says that the wood is termed an offering? It is Rabbi Yehuda HaNasi. But according to Rabbi Yehuda HaNasi, doesn’t the wood in fact require salting?
This is as it is taught in a baraita: The verse states: “And when one brings a meal offering [korban minḥa]” (Leviticus 2:1). The superfluous word korban teaches that one can voluntarily give wood as an offering for the altar. And how much wood must one bring if he does not specify an amount? Two logs. And the support for the fact that wood can be brought as a voluntary offering is from a verse, as the verse states: “And we cast lots for the wood offering” (Nehemiah 10:35). Rabbi Yehuda HaNasi says: This voluntary donation of wood is an offering like a meal offering, and therefore it requires salt and requires bringing to the corner of the altar, like a meal offering.
And Rava says: According to the statement of Rabbi Yehuda HaNasi, wood donated in this manner requires the removal of a handful, just as in the case of a meal offering, a portion of the wood must be removed and sacrificed separately. And Rav Pappa says that according to the statement of Rabbi Yehuda HaNasi, since it is an offering for the altar, the wood that is brought as an offering needs to be placed on other wood to burn, like any other offering that is burned on wood on the altar. Apparently, this means that Rabbi Yehuda HaNasi, who holds that the wood is termed an offering, also holds that it requires the application of salt, in contrast to the ruling in the baraita.
The Gemara responds: Remove wood from the baraita here, as it is not excluded by the term “and every meal offering of yours.” The Gemara asks: But then, the phrase in the verse “and every meal offering of yours” is to exclude what? If it serves to exclude blood, this is derived from the continuation of the verse, which states: “From your meal offering,” as explained in the continuation of the baraita.
שמות רבה ט״ו:י׳ - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים קה, מד מה): וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת וגו' בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו, הֵבִיא הָאֱלֹהִים הַמַּכּוֹת עַל הַמִּצְרִיִּים, (תהלים קה, כח): שָׁלַח חשֶׁךְ וַיַּחְשִׁךְ, הִתְחִיל מְשַׁלְשֵׁל וְיוֹרֵד עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לְמִצְרַיִם. (תהלים קה, לח): שָׂמַח מִצְרַיִם בְּצֵאתָם, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ הַכֹּל מְכַבְּדִין אוֹתוֹ עַד כַּמָּה הָיוּ מְכַבְּדִין אוֹתוֹ עַד שֶׁהָיוּ מְבִיאִין לוֹ דּוֹרוֹנוֹת וֵאלֹהֵיהֶן עִמָּהֶן, כָּךְ הָיָה פַּרְעֹה שׁוֹלֵט מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ וְהָיוּ מְבִיאִין לוֹ דּוֹרוֹנוֹת וֵאלֹהֵיהֶן עִמָּהֶן, וְאַחַר כָּךְ משֶׁה וְאַהֲרֹן בָּאִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ה, א): וְאַחַר בָּאוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן וגו'. הוֹצִיא הַנִּמּוֹסִין וּפִשְׁפֵּשׁ בָּהֶם וְלֹא מָצָא שָׁם אֶת הַשֵּׁם הַזֶּה, מָשָׁל לְעֶבֶד שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ עִם רַבּוֹ וכו' כְּדִלְעֵיל, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חַי וְקַיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה י, י): וַה' אֱלֹהִים אֱמֶת הוּא אֱלֹהִים חַיִּים וּמֶלֶךְ עוֹלָם, מָשָׁל לְעָנִי שֶׁהָיָה בַּמְדִינָה וְהָיָה עוֹמֵד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְלֹא הִרְגִּישׁ, כְּשֶׁנָּגְעָה הַמַּכָּה בְּגוּפוֹ הִתְחִיל מַרְגִּישׁ וְאָמַר אֵין כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, כָּךְ הֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכּוֹת עַל הַמִּצְרִיִּים וְלֹא הִרְגִּישׁ פַּרְעֹה, כֵּיוָן שֶׁנָּגְעָה בְּגוּפוֹ הִתְחִיל מַרְגִּישׁ וְצוֹוֵחַ (שמות ט, כז): ה' הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים, וְכִי לֹא הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָכוֹל לְהַצִיל יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרַיִם בַּמַּכָּה רִאשׁוֹנָה, אֶלָּא לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר (איוב יב, כג): מַשְׂגִּיא לַגּוֹיִם וַיְאַבְּדֵם, וּכְתִיב (איוב יב, כד): מֵסִיר לֵב רָאשֵׁי עַם הָאָרֶץ, וּמַהוּ כֵּן, שֶׁאָמַר: ה' הַצַּדִּיק, כְּשֶׁהָיוּ הַמַּכּוֹת בָּאוֹת לֹא הָיוּ בָּאוֹת אֶלָּא בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַאֲפִלּוּ הוּרַד שָׁמָּה הַמַּכָּה וְנִכְנֶסֶת בָּהּ כְּמוֹ לוּז, הָיָה הַמַּכָּה מְמַלֵּא אֶת כֻּלָּהּ וְלֹא הָיְתָה נוֹגַעַת בְּשָׂדֶה אַחֶרֶת, וְעָלֶיהָ נֶאֱמַר (ישעיה כו, י): כִּי כַּאֲשֶׁר מִשְׁפָּטֶיךָ לָאָרֶץ צֶדֶק לָמְדוּ וגו', מָשָׁל לְמָה הָיְתָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל דּוֹמָה, לְמֶלֶךְ שֶׁהָיְתָה לוֹ בַּת אֲהוּבָה נְתוּנָה בְּעֵבֶר הַנָּהָר, פָּשַׁט הַמֶּלֶךְ אֶת יָדוֹ וְהֶעֱבִירָהּ וְהוֹשִׁיבָהּ בַּקָּרוֹנִין שֶׁלּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ז, ב): מַה יָּפוּ פְּעָמַיִךְ, (שיר השירים ו, יב): לֹא יָדַעְתִּי נַפְשִׁי שָׂמַתְנִי מַרְכְּבוֹת עַמִּי נָדִיב, (תהלים עח, כז): וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם כֶּעָפָר שְׁאֵר, (תהלים קו, ט): וַיּוֹלִיכֵם בַּתְּהֹמוֹת, (שמות יג, כא): וַה' הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם, הַכֹּל בִּזְכוּת אַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קה, מב מד): כִּי זָכַר אֶת דְּבַר קָדְשׁוֹ אֶת אַבְרָהָם עַבְדּוֹ, וַיּוֹצִא עַמּוֹ בְשָׂשׂוֹן, וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם, לָמָּה, (תהלים קה, מה): בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו וְתוֹרֹתָיו יִנְצֹרוּ.
במדבר רבה י״ג:ט׳ - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, לָמָּה בָּרִאשׁוֹן וְקָרְבָּנוֹ, אָמַר רַבִּי יוּדָן, הֶעֱלָה עֲלֵיהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּאִלּוּ כֻּלָּם הִקְרִיבוּ בְּיוֹם רִאשׁוֹן וּבְיוֹם אַחֲרוֹן, שֶׁאֵין זֶה גָּדוֹל מִזֶּה. כְּתִיב (במדבר ז, פד): זֹאת חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ וגו', וַהֲלוֹא קְעָרָה אַחַת הָיְתָה וּמִזְרָק אֶחָד וְכַף אַחַת הָיְתָה בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר (במדבר ז, פד): קַעֲרֹת כֶּסֶף שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה וגו', אֶלָּא הֶעֱלָה עֲלֵיהֶם כְּאִלּוּ כֻּלָּם הִקְרִיבוּ בְּיוֹם רִאשׁוֹן וּכְאִלּוּ כֻּלָּם הִקְרִיבוּ בְּיוֹם אַחֲרוֹן:
משנה אבות א׳:י״ז - הטקסט מספריא
שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. וכל המרבה דברים מביא חטא:
ויקרא רבה ל״ד:ח׳ - הטקסט מספריא
רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר בָּהּ אַרְבַּע שִׁיטִין, מִי הוּא שֶׁעָשָׂה חֶסֶד עִם מִי שֶׁלֹּא הָיוּ צְרִיכִין, אַבְרָהָם עִם מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, כְּתִיב (בראשית יח, ח): וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ, וְכִי אוֹכְלִין הָיוּ, אָמַר רַבִּי יוּדָן נִרְאִין כְּאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וְרִאשׁוֹן רִאשׁוֹן מִסְתַּלֵּק, וּמַה פָּרַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבָנָיו, הַמָּן יוֹרֵד לָהֶם, וְהַבְּאֵר עוֹלָה לָהֶן, וְהַשְּׂלָו מָצוּי לָהֶם, וְעַנְנֵי כָבוֹד מַקִּיפִין אוֹתָם, וְעַמּוּד הֶעָנָן נוֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם. וַהֲרֵי דְבָרִים קַל וָחֹמֶר, וּמָה אִם מִי שֶׁעָשָׂה חֶסֶד עִם מִי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לְחֶסֶד פָּרַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבָנָיו, מִי שֶׁעוֹשֶׂה חֶסֶד עִם מִי שֶׁצָּרִיךְ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר בָּהּ שִׁיטָה חֳרֵי, מִי הֵן שֶׁלֹּא עָשׂוּ חֶסֶד עִם מִי שֶׁלֹּא הָיוּ צְרִיכִין לְחֶסֶד, עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי עִם יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב (דברים כג, ה): עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם, וְכִי צְרִיכִין הָיוּ לָהֶם יִשְׂרָאֵל, וַהֲלוֹא כָּל אוֹתָן אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר הָיָה הַמָּן יוֹרֵד לָהֶן וְהַבְּאֵר עוֹלָה וְהַשְּׂלָו מָצוּי לָהֶם וְעַנְנֵי כָּבוֹד מַקִּיפִין אוֹתָם וְעַמּוּד עָנָן נוֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם. אֶלָּא דֶּרֶךְ אֶרֶץ הוּא הַבָּא מִן הַדֶּרֶךְ מַקְדִּימִין לָהֶם בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה, מַה פָּרַע לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתּוֹךְ כָּךְ (דברים כג, ד): לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי, וַהֲרֵי דְבָרִים קַל וָחֹמֶר וּמַה אִם מִי שֶׁלֹּא עָשׂוּ חֶסֶד עִם מִי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ חֶסֶד רְאֵה מַה פָּרַע לָהֶם שְׂכָרָם, מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה חֶסֶד עִם מִי שֶׁצָּרִיךְ חֶסֶד עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר בָּהּ שִׁיטָה חֳרֵי, מִי הוּא שֶׁעָשָׂה חֶסֶד עִם מִי שֶׁחַיָּב לוֹ, יִתְרוֹ עִם משֶׁה (שמות ב, כ): וַיֹּאמֶר [להן] קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם, רַבִּי סִימוֹן אָמַר בִּשְׂכָרוֹ הֶאֱכִילוֹ, דִּכְתִיב (שמות ב, יט): וְגַם דָּלֹה דָּלָה לָנוּ, רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבָּנָן, רַבִּי יְהוּדָה אָמַר דָּלָה לָנוּ וְלַאֲבוֹתֵינוּ. רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר דָּלָה לָנוּ וְלָרוֹעִים. וְרַבָּנָן אָמְרֵי דָּלָה לָנוּ בִּזְכוּת אֲבוֹתֵינוּ, וְלָרוֹעִים בִּשְׁבִיל לְהַטִּיל שָׁלוֹם. וְאֵימָתַי פָּרַע לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׂכָרוֹ, רַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר בִּימֵי שָׁאוּל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמואל א טו, ו): וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַקֵּינִי לְכוּ סוּרוּ רְדוּ וגו', וְכִי עִם כָּל יִשְׂרָאֵל עָשָׂה חֶסֶד וַהֲלוֹא לֹא עָשָׂה אֶלָּא עִם משֶׁה לְבַדּוֹ, אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל מִי שֶׁעוֹשֶׂה חֶסֶד עִם אֶחָד מִגְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל מַעֲלִין עָלָיו כְּאִלּוּ עוֹשֶׂה חֶסֶד עִם כָּל יִשְׂרָאֵל, וַהֲרֵי דְבָרִים קַל וָחֹמֶר וּמַה מִּי שֶׁעָשָׂה חֶסֶד עִם מִי שֶׁחַיָּב לוֹ רְאֵה מַה פָּרַע לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִי שֶׁעוֹשֶׂה חֶסֶד עִם מִי שֶׁאֵינוֹ חַיָּב לוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר בָּהּ שִׁיטָה חֳרֵי, אָמַר מִי הוּא שֶׁעָשָׂה חֶסֶד עִם מִי שֶׁצָּרִיךְ חֶסֶד, זֶה בּוֹעַז עִם רוּת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (רות ב, יד): וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז לְעֵת הָאֹכֶל גּשִׁי הֲלֹם, קְרִיבִי לְהָכָא, (רות ב, יד): וְאָכַלְתְּ מִן הַלֶּחֶם, מִלֶּחֶם שֶׁל קוֹצְרִים, (רות ב, יד): וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ בַּחֹמֶץ, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ הַקּוֹצְרִים לִהְיוֹת טוֹבְלִין פִּתָּן בְּחֹמֶץ בִּשְׁעַת הַשָּׁרָב, אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן מִכָּאן שֶׁמּוֹצִיאִין מִינֵי חֲמֻצִים לַגְּרָנוֹת. (רות ב, יד): וַתֵּשֶׁב מִצַּד הַקֹּצְרִים, וַדַּאי. (רות ב, יד): וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי, קָלֵיל זְעֵיר בְּרָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו נָתַן לָהּ, וְהָכְתִיב (רות ב, יד): וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר, אָמַר רַבִּי יִצְחָק אֲנַן שַׁמְעִינַן מִינָהּ תַּרְתֵּי, אוֹ בְּרָכָה שׁוֹרָה בְּיָדוֹ שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק, אוֹ בְּרָכָה שׁוֹרָה בְּמֵעֶיהָ שֶׁל אוֹתָהּ צַדֶּקֶת, אֶלָּא מִן מַה דִּכְתִיב: וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתּוֹתַר, אָנוּ יוֹדְעִין שֶׁבְּרָכָה שׁוֹרָה בְּתוֹךְ מֵעֶיהָ שֶׁל אוֹתָהּ צַדֶּקֶת. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, לִמְדָתְךָ תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ שֶׁכְּשֶׁיְהֵא אָדָם עוֹשֶׂה מִצְוָה יְהֵא עוֹשֶׂה אוֹתָהּ בְּלֵב שָׂמֵחַ, שֶׁאִלּוּ הָיָה רְאוּבֵן יוֹדֵעַ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכְתִּיב עָלָיו (בראשית לז, כא): וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם, הָיָה טוֹעֲנוֹ וּמוֹלִיכוֹ אֵצֶל אָבִיו, וְאִלּוּ הָיָה יוֹדֵעַ בֹּעַז שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכְתִּיב עָלָיו: וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי, עֲגָלִים פְּטוּמִים הָיָה מַאֲכִילָהּ. רַבִּי כֹּהֵן וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּרַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמְרוּ לְשֶׁעָבַר הָיָה אָדָם עוֹשֶׂה מִצְוָה וְהַנָּבִיא כּוֹתְבָהּ, וְעַכְשָׁיו אָדָם עוֹשֶׂה מִצְוָה מִי כּוֹתְבָהּ, אֵלִיָהוּ וּמֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חוֹתֵם עַל יְדֵיהֶם, כְּהַהוּא דִכְתִיב (מלאכי ג, טז): אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו. תָּנֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁבַּעַל הַבַּיִת עוֹשֶׂה עִם הֶעָנִי הֶעָנִי עוֹשֶׂה עִם בַּעַל הַבַּיִת, שֶׁכֵּן רוּת אוֹמֶרֶת לְנָעֳמִי (רות ב, יט): שֵׁם הָאִישׁ אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם בֹּעַז, אֲשֶׁר עָשָׂה עִמִּי אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ, אָמְרָה לָהּ הַרְבֵּה פְּעֻלּוֹת וְטוֹבוֹת עָשִׂיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם בִּשְׁבִיל פְּרוּסָה שֶׁנָּתַן לִי.
הטקסט של אבן עזרא על תהלים פה ח אינו זמין בספריא.

