שיחה יג
404שיחה יג
44 לקוטי
שיחת יום ג' פ' מקץ, כ"ח כסלו, אור לה' דחנוכה ה'תשמ"ז לילדים וילדות - "צבאות השם" - שית'ו - בבית הכנסת, לאחוי תפלת מנחה והדלקת נר ה' דחנוכה
א. אמרו ה"ב פסוקים ומאמרי חזילי. ואח"כ ניגנו הניגון ,ווי וואָנט משיח נאו".
405(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
406ה די ,ניו מישאָן" -- ובהקדים:
ובנוגע לעניננו -- די נייע ,מישאֶן" פּאַר ,צבאות השם":
407מבחוץ": לכל לראש דארף מען עס אָנִד 4081:68 לקוטי 409רעדט ,ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כו באה אלינו הצרה הזאת""".
= געוואַרן ,ויאסור אותו (נאַר) לעיניהם",
,וכיון שיצאו הוציאו והאכילו והש-
קהו"5, 41040 לקוטי 411ואדרבה: עס וועט זיין ווי עס שטייט אין סיום המזמור -- ,אך צדיקים יודו
= זיך אויף אַזוי, 412(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
413מ'טרייבט אים אינגאַנצן אַוועק.
4144154 לקוטי
טו. ולפני כל זה -- וועט מען אלע צוזאמען דאוונען נאַך א תפלה, תפלת ערבית.
ג' מקץ, אור לה' חנוכה תשמ"ז
טז. [אח"כ ניגשו שני ילדים שיחיו אל כ"ק אדמו"ר שליט"א עם פדיונות מכל הילדים שיחיו. ואח'כ ניגשו שני ילדות עם פדיונות מכל הילדות תחיינה.
כ"ק אדמו"ר שליט"א קיבל הפדיונות, ואח"כ אמר:]
די פדיונות וועלן (כרגיל) געבראָכט 415ביז ,לשכון כבוד בארצנו"", בגאולה
האמיתית והשלימה, בימינו
ממש, ומשיח צדקנו בראשנו. אמן!
[לאחרי תפלת ערבית ניגנו: .אך צדיקים גו'". (הש"צ שי' ניגן ,יהי רצון כו') שיבנה בית המקדש במהרה בימינו". ,וניעט ניעט ניקאַוואָ".
אח"כ נתן כ"ק אדמו"ר שליט"א מטבעות למדריכים ולמדריכות, ולה,טאַנקיסטן" -- שיחיו -- כדי לחלק בין כל הנאספים שיתיו.
טרם צאתו התחיל לנגן ,ניעט ניעט ניקאַוואַ"].
הערות
עמוד 404
- 1. נדפסו בחוברת ,י"ב פסוקים ומאמרי חז"ל* (ברוקלין, תשל"ו); בחוברות ,צבאות השם* בכ"מ. ועוד.
- 2. יום ד' פ' מקץ, אור לה' דחנוכה (נדפס לעיל ע' 393 ואילך).
- 3. ואתחנן ד, ו 4 קדושים יט, יח ובתו"כ ופרש"י. 6 בה,י"ב פסוקים ומאמרי חז'ל".
- 66. ויצא כח, יג.
- 5. ד תניא פמ"א (נו, סע"א ואילך). - מה,י"ב פסוקים ומאמרי חז"ל".
- 68. ראה שיחה ל,צבאות השם" יום א' כ"ד כסלו, אור לא' דחנוכה תשמ"ב ס"ג (לקו"ש ח*כ ע' 447), 9) שכת כא, ב, טושו"ע או" סתרע'א ס"ה.
- 0. ראה תו"א סד"ה רני ושמחי (הב'). סד"ה , נ'"ח. שערי אורה סד"ה בכ"ה בכסלו. סידור שער החנוכה ערה, ב-ג. דיה נ*ח תרמ*"ג ותש"ד בתחלתן. ועוד.
- 1. משלי ו, כג. ששייך במיוחד לנר חנוכה -- ראה פרש"י ד"ה בנים -- שבת כג, ב. תו"א לב, בי לח, ב ואילך. מב, א ואילך. שערי אורה ד"ה בכ"ה בכסלו כב, סע"א ואילך. ועוד.
עמוד 405
- 2. בראשית א, א.
- 3. ראה שעהיוה"א פ"א. לקו"ת שה"ש לו, בי ובכ"מ.
- 4. תהלים קד, לא. ,
- 5. שם קמט, ב. הובא בתניא ספל"ג (מה,י"ב פסוקים ומאמרי חז"ל*).
- 6. ראה שיחה ל,צבאות השם" שבהערה 8 ס"ו (לקו"ש ח"כ ע' 443). וש"נ.
- 6. ג' מקץ, אור לה' חנוכה תשמ"ז
- 7. באופן ד,מהדרין מן המהדרין" (שבת כא, ב. טושו"ע או"ח סתרע"א ס"ב). וברמ*א (או"ח שם) שעתה הוא ,מנהג פשוט".
עמוד 406
- 8. ע"ד הלשון ,מצות היום בשופר* (משנה ר"ה כו, ב).
- 9. בכיז - ראה גם שיחה שבהערה 2 ע' 396 ואילך.
- 0. הוריות ג, ריש ע"ב. וש"נ.
- 2. ראה ב"ר פ"ד, ו. פרש"י בראשית א, ז.
- 2. ראה קידושין מ, א. פיה"מ להרמב"ם פאה בתחלתה. מכתב כ"ק אדמו"ר מהורש"ב נ"ע ומאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר בסה'"מ תש"ט ע' 18 (השני) ואילך. אוה"ת בראשית לג, א ואילך. משפטים ע א'קנז. א'קסא. ועוד.
- 6. ג' מקץ, אור לה' חנוכה תשמ"ז
- 7. שיחות
- 3. כידוע המנהג לתת ,חנוכה-געלט* -- ,היום יום" כח כסלו*. וראה לקוטי לוי"צ -- אגרות ע' שנח. שיחת ש"פ מקץ תשט". מוצאי ש"פ וישב תשל"ח. ועוד.
- 4. ע"פ מש"נ ,והשיב לב אבות על בנים -- על ידי בנים" (מלאכי ג, כד ובפרש"י).
- 10. *) ולהעיר ממ"ש שם שאדמו"ר (מהורשדב) נ"ע היי נותן דמי חנוכה בליל נר הרביעי או החמישי -- זמן כנס זה. וראה לקוש חט"ו ע' 545.
עמוד 407
- 5. תרומה כה, ח,
- 6. בתוכו לא נאמר אלא בתוכם -- בתוך כאו"א מישראל -- ראה ראשית חכמה שער האהבה פ"ו קרוב לתחלתו (ד"ה ושני הפסוקים). אלשיך תרומה עה"פ. של"ה סט, א. כא, א. שכה, ב. שבו, ב. ועוד.
- 7. ראה לעיל ע' 303 ואילך ובהנסמן שם. ועוד.
- 8. ג' העמודים שעליהם ,העולם עומד" ו,העולם קיים" (אבות פ"א מ"ב. שם מי"ח) -- גם .עולם קטן" זה האדם (תנחומא פקודי ג. ועוד). וראה משנה סנה' לז, א שכאו"א מישראל הוא ,עולם מלא".
- 5. ג' מקץ, אור לה' חנוכה תשמ"ז
- 6. שיחות 107
- 9. ראה שו"ע אדה"ז או"ח מהדו"ק סי א ס"ה, מהדו"ת סי' א ס"ו. סידור אדה"ז לפני מודה אני.
- 0. ראה גם לקו"ש חי"ד ע' 279 ואילך. ועוד.
עמוד 408
- 1. דהרי כשיבנה ביהמ"ק משה ואהרן יהא עמנו (תוד"ה אחד -- פסחים קיד, ב. וראה יומא ה, ב
- 2. ג' מקץ, אור לה' חנוכה תשמ"ז
- 3. שיחות
- 2. מקדש אד' כוננו ידיך (בשלח טו, יז ובפרש"י, זח"ג רכא, א. ועוד).
- 3. ראה מנחות פו, ב. ויק"ר פל"א, ז. ירושלמי ברכות פ"ד ה"ה.
- 4. מיכה ה, ד. סוכה נב, ב.
- 5. ראה זת"ג נג, ב: אמאי אקרי תורה בגין דאורי וגלי במאי דהוה סתים כו', חיים דכל חיים דלעילא בה אתכלילו ומנה נפקין כו
עמוד 409
- 1. 37') שהוא המשך להשיעור דנר ה (יום רביעי בשבוע) -- כי ,הצרה הזאת" (הפחדת יוסף לאחיו) התחיל בעיקר בהשיעור דנר ה, שאמר שם יוסף לאחיו ,מרגלים אתם גו' ואתם האסרו גו' ויאסף אותם אל משמר גו'" (מב, יד ואילך). ומשום זה אמרו האחים (בהשיעור דיום חמישי בשבוע) .אשמים אנחנו וגו'", כדלקמן בפנים.
- 8. פרשתנו מב, ו.
- 9. שם, ט ואילך.
- 0. שם כא.
- 5. ו4) כי מזמן מכירת יוסף (בז שבע עשרה שנה (וישב לז, ב. ב"ר פצ"א, ח)) עד עמדו לפני פרעה (בז שלשים שנה (פרשתנו מא, מו)) עברו שלש עשרה
- 6. שנה, ואחי יוסף הגיעו למצרים לאחרי שבע שנל .
- 7. ג' מקץ, אור לה' חנוכה תשמ"ז
- 8. השובע, בשנה הראשונה או שג" של שני הרעב, ואח"כ בא יעקב למצרים, כ"ב שנה לאחרי מכירת יוסף (פרש*י וישב לז, לד), כדברי יוסף ,בי זה שנחים הרעב בקרב הארץ גו'* (ויגש מה, ו).
- 2. ראה במדב"ר פי"ג, יח: שהיו מפשפשים בעצמם למה אירע להם תפיסת מצרים ולא מצאו אלא זה בלבד בו
- 10. ולהעיר מגודל ההפלאה בענין זה, שאדם מפשפש במעשיו שנעשו במשך יותר מעשרים שנה ואינו מוצא מאומה מלבד ענין אחד שנעשה לפני יותר מעשרים שנה. \
- 3. ראה פרש"י עה"פ (פרשתנו שם, כד) ,ויסוב מעליהם ויבך*: לפי ששמע שהיו מתחרטין. ובפירוש הרד"ק שם: כי שמע שהתוודו עליו.
- 4. פרשתנו שם, יט.
- 5. שם, כד ובפרש"י.
עמוד 410
- 6. שם, כה.
- 7. וי"ל שגם ,וימלאו את כליהם בר" הוא הוספה על ,,הביאו שבר רעבון בתיכם" שאמר לפנ"ז.
- 8. ויגש מז, ו. שם, יא.
- 9. ראה ברכות טז, ב. ב"מ רפ"ז. וראה אגה"ק ס"ז (קיב, א): נשמת ישראל סבא הכלולה מכל הנשמות כו'.
- 0. ישע" ס, כא (מה,י"ב פסוקים ומאמרי חז"ל"). וראה סנהדרין ר"פ חלק.
- 5. ראה רמב"ם הל' תעניות פ"א ה"ג.
- 2. ראה כתר שם טוב (הוצאת קה"ת) הוספות סקי"ט ואילך.
- 3. כמאחז"ל כל דעביד רחמנא לטב עביד (ברכות ס, ב. נת' בלקו"ש ח"ב ע' 393 ואילך).
- 9. ג' מקץ, אור לה' חנוכה תשמ"ז
- 10. שיחות
- 4. ראה רמב"ם שם פ"א ה*ב. רפ"ה.
- 5. שמואל ב כב, כט.
- 6. ע"ד מעלת תשובה מאהבה שפועל למפרע ומהפך זדונות לזכיות לגבי תשובה מיראה שפועל מכאן ולהבא ומהפכם לשגגות (יומא פו, א-ב).
- 7. ראה שערי אורה ד"ה כי אתה ה' נרי ספי"ט. אוה"ת חנוכה שכה, ב ואילך.
עמוד 411
- 8. קאפ' קמ-קמד.
- 9. קמ, ב.
- 3. ג' מקץ, אור לה' חנוכה תשמ"ז
- 0. פסוק יד.
- 1. קמד, יב.
- 2. שאין בהם שום מום כל כך הם מנוקים מעבירה -- פרש"י ומצו"ד שם.
- 3. בנותינו לא נמצא בהן דבר מעוקם ושום נדנוד עבירה -- מצו"ד שם. וראה פרשל"י שם.
- 4. פסוק טו:
עמוד 412
- 5. אשרי העם שהוי' אלקיו.
- 6. דרצונו להיטיב ובפרט לעמו.
- 7. ראה בארוכה שיחות אחש"פ והתוועדויות שלאח'ז -- תשד"מ (קה"ת, תשד'"מ) -- נדפס בלקו"ש חכיז ע' 229 ואילך.
- 8. ובספר היד הוא בהל' מלוה ולוה רפ"ג - השיעור דיום א' דחנוכה (הכולל כל הימים שלאחריו -- שערי אורה ד"ה בכ"ה בכסלו פמ"ב. ועוד).
- 9. רמא (וגם רמב).
- 0. תצא בד, יז.
- 7. ג' מקץ, אור לה' חנוכה תשמ"ז
- 8. שיחות
- 7. ראה סוטה ח, ב. ט, ב. מדרש לקח טוב שמות ג, ו. ועוד.
עמוד 413
- 3. סוף תפלת העמידה. אבות פ"ה מ"כ.
- 4. ראה ס' השיחות תורת שלום ע' 84: כמה מן החסידים אומרים שבו ביום (נר ה' דחנוכה) ה" חופשת כ"ק רבינו הגדול פעם השני, ויש אומרים אשר זה ה" שייך לחסידי ווילנא אשר גם אותם החזיקו בתפיסה. -- ב,היום יום" כז כסלו וברשימת בייק מו"ח. אדמו"ר (ס' התולדות אדהיז ע' רלג (בהוצאת תשמיו - ח"ג ע' 746)) שאדה"ז יצא לחרות ממאסרו השני בנר ג' דחנוכה. ויל דבשניהם היו עניני גאולה (גם כפשוטם).
- 3. ג' מקץ, אור לה' חנוכה תשמ"ז
- 4. שיחות 13
עמוד 414
- 1. ---------
- 6. ראה רמב"ם הל' יו"ט פ"ו הי*ח. שו"ע אדה"ז או"ח סתקכ"ט סי"א.
- 7. הל' חנוכה פ"ג ה"ג. וראה לקו*ש ח"י ע' 142 ואילך. שיחת מוצש"ק ליל זאת חנוכה תשמ"ו.
- 8. שבת כא, ב.
- 9. ראה שו"ע או"ח סתרע"ב ס"א: אין מדליקין נר חנוכה קודם שתשקע החמה אלא עם סוף שקיעתה. ובמג'א שם: היינו צאת הכוכבים. -- פרטי הדיעות בזה -- ראה אנציקלופדי' תלמודית (כרך טז) ערך חנכה ס"ע שה ואילך. ובס' המנהגים חב"ד (ע' 70): מדליקים בין מנחה למעריב.
- 0. תהלים פד, יב.
- 1. השמות שבתחלת ק"ש (גם דערביז).
- 2. רש"י ויצא כח, יא. מחולין צא, ב.
- 3. ראה תו"א (מא, א) ושערי אורה (שבהערה 7) ד,והו" יגי" חשכי" קאי על החושך דדורות האחרונים דעקבתא דמשיחא.
- 4. ב'"ב יו"ד, א. תניא פל"ז (מח, ב ואילך).
- 5. ישע" ס, יט.
- 6. ראה מכילתא בשלח טו, א. הובא בתוד"ה ה"ג ונאמר -- פסחים קטז, ב. ובפע"ח סוף שער החנוכה: לעתיד לבוא . . יהי' גאולה נצחיית וקיימת.
- 7. תהלים פד, ת.
עמוד 415
תניא, שער היחוד והאמונה א׳ - הטקסט מספריא
לְהָבִין מְעַט מִזְּעֵר מַה שֶּׁכָּתוּב בַּזֹּהַר, דִּ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל כוּ׳״ – הוּא ״יִחוּדָא עִילָּאָה״, וּ״בָרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד״ – הוּא ״יִחוּדָא תַּתָּאָה״:
וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבוֹתָ אֶל לְבָבֶךָ, כִּי ה׳ הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת – אֵין עוֹד. וְצָרִיךְ לְהָבִין: וְכִי תַעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁיֵּשׁ אֱלֹהִים נִשְׁרֶה בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ, שֶׁצָּרִיךְ לְהַזְהִיר כָּל כָּךְ ״וַהֲשֵׁבוֹתָ אֶל לְבָבֶךָ״?
הִנֵּה, כְּתִיב: ״לְעוֹלָם, ה׳, דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם״, וּפִירֵשׁ הַבַּעַל־שֵׁם־טוֹב זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה: כִּי ״דְּבָרְךָ״ שֶׁאָמַרְתָּ ״יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וְגוֹ׳״ – תֵּיבוֹת וְאוֹתִיּוֹת אֵלּוּ, הֵן נִצָּבוֹת וְעוֹמְדוֹת לְעוֹלָם בְּתוֹךְ רְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, וּמְלוּבָּשׁוֹת בְּתוֹךְ כָּל הָרְקִיעִים לְעוֹלָם לְהַחֲיוֹתָם, כְּדִכְתִיב: ״וּדְבַר אֱלֹהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם״, ״וּדְבָרָיו חָיִים וְקַיָּימִים לָעַד כוּ׳״, כִּי אִילּוּ הָיוּ הָאוֹתִיּוֹת מִסְתַּלְּקוֹת כְּרֶגַע חַס וְשָׁלוֹם וְחוֹזְרוֹת לִמְקוֹרָן, הָיוּ כָּל הַשָּׁמַיִם אַיִן וָאֶפֶס מַמָּשׁ, וְהָיוּ כְּלֹא הָיוּ כְּלָל, וּכְמוֹ קוֹדֶם מַאֲמַר ״יְהִי רָקִיעַ כוּ׳״ מַמָּשׁ.
וְכֵן בְּכָל הַבְּרוּאִים שֶׁבְּכָל הָעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, וַאֲפִילוּ אֶרֶץ הַלֵּזוּ הַגַּשְׁמִית וּבְחִינַת דּוֹמֵם מַמָּשׁ, אִילּוּ הָיוּ מִסְתַּלְּקוֹת מִמֶּנָּה כְּרֶגַע חַס וְשָׁלוֹם הָאוֹתִיּוֹת מֵעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבָּהֶן נִבְרֵאת הָאָרֶץ בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית, הָיְתָה חוֹזֶרֶת לְאַיִן וָאֶפֶס מַמָּשׁ, כְּמוֹ לִפְנֵי שֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית מַמָּשׁ.
וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, שֶׁגַּם בְּדוֹמֵם מַמָּשׁ, כְּמוֹ אֲבָנִים וְעָפָר וּמַיִם, יֵשׁ בְּחִינַת נֶפֶשׁ וְחַיּוּת רוּחָנִית. דְּהַיְינוּ, בְּחִינַת הִתְלַבְּשׁוּת אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר מֵעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת הַמְחַיּוֹת וּמְהַוּוֹת אֶת הַדּוֹמֵם, לִהְיוֹת יֵשׁ מֵאַיִן וָאֶפֶס שֶׁלִּפְנֵי שֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית.
וְאַף שֶׁלֹּא הוּזְכַּר שֵׁם ״אֶבֶן״ בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, אַף־עַל־פִּי־כֵן, נִמְשָׁךְ חַיּוּת לָאֶבֶן עַל יְדֵי צֵירוּפִים וְחִילּוּפֵי אוֹתִיּוֹת, הַמִּתְגַּלְגְּלוֹת בְּרל״א שְׁעָרִים פָּנִים וְאָחוֹר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר יְצִירָה, עַד שֶׁמִּשְׁתַּלְשֵׁל מֵעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת וְנִמְשָׁךְ מֵהֶן צֵירוּף שֵׁם ״אֶבֶן״, וְהוּא חַיּוּתוֹ שֶׁל הָאֶבֶן.
וְכֵן בְּכָל הַנִּבְרָאִים שֶׁבָּעוֹלָם, הַשֵּׁמוֹת שֶׁנִּקְרָאִים בָּהֶם בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ – הֵן הֵן אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר, הַמִּשְׁתַּלְשְׁלוֹת מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה מֵעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, עַל יְדֵי חִילּוּפִים וּתְמוּרוֹת הָאוֹתִיּוֹת בְּרל״א שְׁעָרִים, עַד שֶׁמַּגִּיעוֹת וּמִתְלַבְּשׁוֹת בְּאוֹתוֹ נִבְרָא לְהַחֲיוֹתוֹ.
לְפִי שֶׁאֵין פְּרָטֵי הַנִּבְרָאִים יְכוֹלִים לְקַבֵּל חַיּוּתָם מֵעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת עַצְמָן שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁהַחַיּוּת הַנִּמְשָׁךְ מֵהֶן עַצְמָן – גָּדוֹל מְאֹד מִבְּחִינַת הַנִּבְרָאִים פְּרָטִיִּים, וְאֵין כֹּחַ בָּהֶם לְקַבֵּל הַחַיּוּת, אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁיּוֹרֵד הַחַיּוּת וּמִשְׁתַּלְשֵׁל מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה פְּחוּתָה מִמֶּנָּה, עַל יְדֵי חִילּוּפִים וּתְמוּרוֹת הָאוֹתִיּוֹת, וְגִימַטְרִיָּאוֹת שֶׁהֵן חֶשְׁבּוֹן הָאוֹתִיּוֹת, עַד שֶׁיּוּכַל לְהִתְצַמְצֵם וּלְהִתְלַבֵּשׁ וּלְהִתְהַוּוֹת מִמֶּנּוּ נִבְרָא פְּרָטִי.
וְזֶה שְׁמוֹ אֲשֶׁר יִקְרְאוּ לוֹ בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, הוּא כְּלִי לַחַיּוּת הַמְצוּמְצָם בְּאוֹתִיּוֹת שֵׁם זֶה, שֶׁנִּשְׁתַּלְשֵׁל מֵעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם כֹּחַ וְחַיּוּת לִבְרוֹא יֵשׁ מֵאַיִן, וּלְהַחֲיוֹתוֹ לְעוֹלָם, דְּ״אוֹרַיְיתָא וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כּוּלָּא חַד״:
תניא, ליקוטי אמרים ל״ג - הטקסט מספריא
עוֹד זֹאת תִּהְיֶה שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ הָאֲמִיתִּית, וּבִפְרָט כְּשֶׁרוֹאֶה בְּנַפְשׁוֹ בְּעִתִּים מְזוּמָּנִים שֶׁצָּרִיךְ לְזַכְּכָהּ וּלְהָאִירָהּ בְּשִׂמְחַת לֵבָב, אֲזַי יַעֲמִיק מַחֲשַׁבְתּוֹ וִיצַיֵּיר בְּשִׂכְלוֹ וּבִינָתוֹ עִנְיַן יִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ הָאֲמִיתִּי, אֵיךְ הוּא מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, וַאֲפִילוּ מְלֹא כָּל הָאָרֶץ הַלֶּזוּ הוּא כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרֵךְ, וְכוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא חֲשִׁיב מַמָּשׁ, וְהוּא לְבַדּוֹ הוּא בָּעֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים מַמָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁהָיָה לְבַדּוֹ קוֹדֶם שֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית, וְגַם בַּמָּקוֹם הַזֶּה שֶׁנִּבְרָא בוֹ עוֹלָם הַזֶּה, הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם, הָיָה הוּא לְבַדּוֹ מְמַלֵּא הַמָּקוֹם הַזֶּה, וְגַם עַתָּה כֵּן, הוּא לְבַדּוֹ בְּלִי שׁוּם שִׁינּוּי כְּלָל.
מִפְּנֵי שֶׁכָּל הַנִּבְרָאִים בְּטֵלִים אֶצְלוֹ בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ, כְּבִיטּוּל אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר וְהַמַּחֲשָׁבָה בִּמְקוֹרָן וְשָׁרְשָׁן, הוּא מַהוּת הַנֶּפֶשׁ וְעַצְמוּתָהּ, שֶׁהֵן עֶשֶׂר בְּחִינוֹתֶיהָ: חָכְמָה בִּינָה וָדַעַת כוּ׳, שֶׁאֵין בָּהֶם בְּחִינַת אוֹתִיּוֹת עֲדַיִין קוֹדֶם שֶׁמִּתְלַבְּשׁוֹת בִּלְבוּשׁ הַמַּחֲשָׁבָה [כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בִּפְרָקִים כ׳ וְכ״א בַּאֲרִיכוּת, עַיֵּין שָׁם]. וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר גַּם כֵּן בְּמָקוֹם אַחֵר מָשָׁל גַּשְׁמִי לָזֶה, מֵעִנְיַן בִּיטּוּל זִיו וְאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ בִּמְקוֹרוֹ, הוּא גּוּף כַּדּוּר הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁבָּרָקִיעַ, שֶׁגַּם שָׁם מֵאִיר וּמִתְפַּשֵּׁט וַדַּאי זִיווֹ וְאוֹרוֹ, וּבְיֶתֶר שְׂאֵת מֵהִתְפַּשְּׁטוּתוֹ וְהֶאָרָתוֹ בַּחֲלַל הָעוֹלָם, אֶלָּא שֶׁשָּׁם הוּא בָּטֵל בִּמְצִיאוּת בִּמְקוֹרוֹ וּכְאִילּוּ אֵינוֹ בִּמְצִיאוּת כְּלָל:
וְכָכָה מַמָּשׁ, דֶּרֶךְ מָשָׁל, הוּא בִּיטּוּל הָעוֹלָם וּמְלוֹאוֹ בִּמְצִיאוּת לְגַבֵּי מְקורוֹ שֶׁהוּא אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר שָׁם בַּאֲרִיכוּת.
וְהִנֵּה, כְּשֶׁיַּעֲמִיק בָּזֶה הַרְבֵּה, יִשְׂמַח לִבּוֹ וְתָגֵל נַפְשׁוֹ אַף גִּילַת וְרַנֵּן בְּכָל לֵב וְנֶפֶשׁ וּמְאֹד בֶּאֱמוּנָה זוֹ, כִּי רַבָּה הִיא, כִּי הִיא קִרְבַת אֱלֹהִים מַמָּשׁ. וְזֶה כָּל הָאָדָם וְתַכְלִית בְּרִיאָתוֹ, וּבְרִיאַת כָּל הָעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים – לִהְיוֹת לוֹ דִּירָה זוֹ בַּתַּחְתּוֹנִים, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן בַּאֲרִיכוּת.
וְהִנֵּה, כַּמָּה גְדוֹלָה שִׂמְחַת הֶדְיוֹט וּשְׁפַל אֲנָשִׁים, בְּהִתְקָרְבוּתוֹ לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם הַמִּתְאַכְסֵן וְדָר אִתּוֹ עִמּוֹ בְּבֵיתוֹ, וְקַל וָחוֹמֶר לְאֵין קֵץ לְקִרְבַת וְדִירַת מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, וּכְדִכְתִיב: ״כִּי מִי הוּא זֶה אֲשֶׁר עָרַב לִבּוֹ לָגֶשֶׁת אֵלַי, נְאֻם ה׳״:
וְעַל זֶה תִּיקְּנוּ לִיתֵּן שֶׁבַח וְהוֹדָיָה לִשְׁמוֹ יִתְבָּרֵךְ בְּכָל בֹּקֶר, וְלוֹמַר: ״אַשְׁרֵינוּ מַה טּוֹב חֶלְקֵנוּ וְכוּ׳ וּמַה יָפָה יְרוּשָּׁתֵנוּ״, כְּלוֹמַר, כְּמוֹ שֶׁהָאָדָם שָׂשׂ וְשָׂמֵחַ בִּירוּשָּׁה שֶׁנָּפְלָה לוֹ הוֹן עָתֵק שֶׁלֹּא עָמַל בּוֹ, כֵּן וְיוֹתֵר מִכֵּן לְאֵין קֵץ, יֵשׁ לָנוּ לִשְׂמוֹחַ עַל יְרוּשָּׁתֵנוּ שֶׁהִנְחִילוּנוּ אֲבוֹתֵינוּ, הוּא יִחוּד ה׳ הָאֲמִיתִּי, אֲשֶׁר אֲפִילוּ בָּאָרֶץ מִתַּחַת – אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ, וְזוֹ הִיא דִּירָתוֹ בַּתַּחְתּוֹנִים.
וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: תַּרְיַ״ג מִצְוֹת נִיתְּנוּ לְיִשְׂרָאֵל, בָּא חֲבַקּוּק וְהֶעֱמִידָן עַל אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה״, כְּלוֹמַר, כְּאִלּוּ אֵינָהּ רַק מִצְוָה אַחַת, הִיא הָאֱמוּנָה לְבַדָּהּ, כִּי עַל יְדֵי הָאֱמוּנָה לְבַדָּהּ – יָבֹא לְקִיּוּם כָּל הַתַּרְיַ״ג מִצְוֹת.
דְּהַיְינוּ, כְּשֶׁיִּהְיֶה לִבּוֹ שָׂשׂ וְשָׂמֵחַ בֶּאֱמוּנָתוֹ בְּיִחוּד ה׳ בְּתַכְלִית הַשִּׂמְחָה, כְּאִלּוּ לֹא הָיְתָה עָלָיו רַק מִצְוָה זוֹ לְבַדָּהּ, וְהִיא לְבַדָּהּ תַּכְלִית בְּרִיאָתוֹ וּבְרִיאַת כָּל הָעוֹלָמוֹת – הֲרֵי בְּכֹחַ וְחַיּוּת נַפְשׁוֹ בְּשִׂמְחָה רַבָּה זוֹ, תִּתְעַלֶּה נַפְשׁוֹ לְמַעְלָה מַּעְלָה, עַל כָּל הַמּוֹנְעִים קִיּוּם כָּל הַתַּרְיַ״ג מִצְוֹת מִבַּיִת וּמִחוּץ.
וְזֶהוּ שֶׁאָמַר ״בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה״ – ״יִחְיֶה״ דַּיְיקָא, כִּתְחִיַּית הַמֵּתִים, דֶּרֶךְ מָשָׁל, כָּךְ תִּחְיֶה נַפְשׁוֹ בְּשִׂמְחָה רַבָּה זוֹ. וְהִיא שִׂמְחָה כְּפוּלָה וּמְכוּפֶּלֶת, כִּי מִלְּבַד שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת בְּקִרְבַת ה׳ וְדִירָתוֹ אִתּוֹ עִמּוֹ. עוֹד זֹאת יִשְׂמַח בְּכִפְלַיִים בְּשִׂמְחַת ה׳ וְגוֹדֶל נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ בֶּאֱמוּנָה זוֹ, דְּאִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא מַמָּשׁ וְאִתְהַפֵּךְ חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא, שֶׁהוּא חֹשֶׁךְ הַקְּלִיפּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה הַחוּמְרִי הַמַּחֲשִׁיכִים וּמְכַסִּים עַל אוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ עַד עֵת קֵץ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״קֵץ שָׂם לַחֹשֶׁךְ״ [דְּהַיְינוּ, ״קֵץ הַיָּמִין״, שֶׁיַּעֲבִיר רוּחַ הַטּוּמְאָה מִן הָאָרֶץ, ״וְנִגְלָה כְּבוֹד ה׳, וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּיו״, וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן].
וּבִפְרָט בְּחוּץ לָאָרֶץ, שֶׁאֲוִיר אֶרֶץ הָעַמִּים טָמֵא וּמָלֵא קְלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא, וְאֵין שִׂמְחָה לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ כְּאוֹרָה וְשִׂמְחָה בְּיִתְרוֹן אוֹר הַבָּא מִן הַחֹשֶׁךְ דַּיְיקָא.
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: ״יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעוֹשָׂיו״, פֵּירוּשׁ, שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא מִזֶּרַע יִשְׂרָאֵל – יֵשׁ לוֹ לִשְׂמוֹחַ בְּשִׂמְחַת ה׳, אֲשֶׁר שָׂשׂ וְשָׂמֵחַ בְּדִירָתוֹ בַּתַּחְתּוֹנִים, שֶׁהֵם בְּחִינַת עֲשִׂיָּה גַשְׁמִיִּית מַמָּשׁ.
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב ״בְּעוֹשָׂיו״ – לְשׁוֹן רַבִּים, שֶׁהוּא עוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי הַמָּלֵא קְלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא, שֶׁנִּקְרָא ״רְשׁוּת הָרַבִּים״ וְ״טוּרֵי דִפְרוּדָא״, וְאִתְהַפְּכָן לִנְהוֹרָא, וְנַעֲשִׂים ״רְשׁוּת הַיָּחִיד״ לְיִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ, בֶּאֱמוּנָה זוֹ:
בראשית רבה ד׳:ו׳ - הטקסט מספריא
וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ, זֶה אֶחָד מִן הַמִּקְרָאוֹת שֶׁהִרְעִישׁ בֶּן זוֹמָא אֶת הָעוֹלָם, וַיַּעַשׂ, אֶתְמְהָא, וַהֲלוֹא בְּמַאֲמָר הֵן, הֱוֵי (תהלים לג, ו): בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם, לָמָּה אֵין כְּתִיב בַּשֵּׁנִי כִּי טוֹב, רַבִּי יוֹחָנָן תָּנֵי לָהּ בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן רַבִּי חֲלַפְתָּא, שֶׁבּוֹ נִבְרֵאת גֵּיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ל, לג): כִּי עָרוּךְ מֵאֶתְמוּל תָּפְתֶּה, יוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אֶתְמוֹל וְאֵין בּוֹ שִׁלְשׁוֹם. רַבִּי חֲנִינָא אוֹמֵר שֶׁבּוֹ נִבְרֵאת מַחְלֹקֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם. אָמַר רַבִּי טַבְיוֹמֵי אִם מַחְלֹקֶת שֶׁהִיא לְתִקּוּנוֹ שֶׁל עוֹלָם וּלְיִשּׁוּבוֹ, אֵין בָּהּ כִּי טוֹב. מַחְלֹקֶת שֶׁהִיא לְעִרְבּוּבוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל לְפִי שֶׁלֹא נִגְמְרָה מְלֶאכֶת הַמַּיִם, לְפִיכָךְ כָּתוּב בַּשְּׁלִישִׁי כִּי טוֹב שְׁנֵי פְּעָמִים, אֶחָד לִמְלֶאכֶת הַמַּיִם, וְאֶחָד לִמְלַאכְתּוֹ שֶׁל יוֹם. שָׁאֲלָה מַטְרוֹנָה אַחַת אֶת רַבִּי יוֹסֵי, אָמְרָה לוֹ לָמָּה אֵין כְּתִיב בַּשֵּׁנִי כִּי טוֹב, אָמַר לָהּ אַף עַל פִּי כֵן חָזַר וּכְלָלוֹ כֻּלּוֹ בַּסּוֹף, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית א, לא): וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד, אָמְרָה לֵיהּ מָשָׁל שִׁשָּׁה בְּנֵי אָדָם בָּאִין אֶצְלְךָ וְאַתְּ נוֹתֵן לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מָנֶה, וּלְאֶחָד אֵין אַתְּ נוֹתֵן מָנֶה, וְאַתְּ חוֹזֵר וְנוֹתֵן לְכֻלָּם מָנֶה אֶחָד, לֹא נִמְצָא בְּיַד כָּל אֶחָד מָנֶה וּשְׁתוּת וּבְיַד אֶחָד שְׁתּוּת, אֶתְמָהָא. חָזַר וְאָמַר לָהּ כְּהַהוּא דְאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, לְפִי שֶׁלֹא נִגְמְרָה מְלֶאכֶת הַמַּיִם, לְפִיכָךְ כְּתִיב בַּשְּׁלִישִׁי שְׁתֵּי פְּעָמִים כִּי טוֹב, אַחַת לִמְלֶאכֶת הַמַּיִם וְאַחַת לִמְלֶאכֶת הַיּוֹם. רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי תַּנְחוּם בַּר חֲנִילָאִי אָמַר, כְּתִיב (ישעיה מו, י): מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית, מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם צָפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא משֶׁה קָרוּי טוֹב (שמות ב, ב), וְעָתִיד לִטֹּל אֶת שֶׁלּוֹ מִתַּחַת יְדֵיהֶם, לְפִיכָךְ לֹא כָּתוּב בָּהֶם כִּי טוֹב. רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ לִגְיוֹן קָשֶׁה, אָמַר הַמֶּלֶךְ הוֹאִיל וְלִגְיוֹן זֶה קָשֶׁה אַל יִכָּתֵב שְׁמִי עָלָיו. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוֹאִיל וְהַמַּיִם הַלָּלוּ לָקוּ בָּהֶם דּוֹר הַמַּבּוּל, וְדוֹר אֱנוֹשׁ, וְדוֹר הַפְלָגָה, לְפִיכָךְ אַל יִכָּתֵב בָּהֶן כִּי טוֹב.
רש"י על בראשית א׳:ז׳ - הטקסט מספריא
ויעש אלהים את הרקיע. תִּקְּנוֹ עַל עָמְדוֹ, וְהִיא עֲשִׂיָּתוֹ, כְּמוֹ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ (דברים כ"א):
מעל לרקיע. עַל הָרָקִיעַ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא מֵעַל לָרָקִיעַ, לְפִי שֶׁהֵן תְּלוּיִין בָּאֲוִיר. וּמִפְּנֵי מָה לֹא נֶאֱמַר כִּי טוֹב בְּיוֹם שֵׁנִי? לְפִי שֶׁלֹא הָיָה נִגְמָר מְלֶאכֶת הַמַּיִם עַד יוֹם שְׁלִישִׁי, וַהֲרֵי הִתְחִיל בָּהּ בְּשֵׁנִי, וְדָבָר שֶׁלֹּא נִגְמַר אֵינוֹ בִּמְלוֹאוֹ וְטוּבוֹ; וּבַשְּׁלִישִׁי שֶׁנִּגְמַר מְלֶאכֶת הַמַּיִם וְהִתְחִיל וְגָמַר מְלָאכָה אֲחֶרֶת, כָּפַל בּוֹ כִּי טוֹב שְׁתֵּי פְּעָמִים, אַחַת לִגְמַר מְלֶאכֶת הַשֵּׁנִי וְאַחַת לִגְמַר מְלֶאכֶת הַיּוֹם:
ויעש אלהים את הרקיע AND GOD MADE THE EXPANSE — He put it in proper condition in its place: this is the meaning of “making” it. Similarly (Deuteronomy 21:12) ועשתה את צפרניה “And she shall let grow (literally, make) her nails”.
מעל לרקיע ABOVE THE EXPANSE — It is not said here על הרקיע “upon the firmament״, but מעל “hanging from above”, because they (the waters) were suspended in space (Genesis Rabbah 4:3). Why is it not stated in reference to the work of the second day “that it was good”? Because the work associated with water was not completed until the third day — He only began it on the second — and anything that is not completed is not in a state of perfection and at its best (and so cannot be termed “good”). Therefore on the third day when He completed the work associated with water and another work was commenced and finished, the words כי טוב are repeated, once in reference to the completion of the work of the second day, and again in reference to the completion of the work of that day (Genesis Rabbah 4:10).
משנה אבות א׳:ב׳ - הטקסט מספריא
שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר על שלשה דברים העולם עומד. על התורה. ועל העבודה. ועל גמילות חסדים:
ויקרא רבה ל״א:ז׳ - הטקסט מספריא
אָמַר רַבִּי חֲנִינָא חַלּוֹנוֹת הָיוּ לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ וּמֵהֶם הָיְתָה אוֹרָה יוֹצְאָה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א, ו, ד): וַיַּעַשׂ לַבָּיִת חַלּוֹנֵי שְׁקֻפִים אֲטֻמִים, שְׁקוּפוֹת אֲטוּמוֹת, הָיוּ מַקְטִינוֹת מִבִּפְנִים וּמַרְחִיבוֹת מִבַּחוּץ כְּדֵי לְהוֹצִיא אוֹרָה לָעוֹלָם. אָמַר רַבִּי לֵוִי מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁבָּנָה לוֹ טְרַקְלִין וְעָשָׂה חַלּוֹנוֹתָיו מַקְטִינוֹת מִבַּחוּץ וּמַרְחִיבוֹת מִבִּפְנִים כְּדֵי לְהַכְנִיס אוֹרָה לְתוֹכָהּ, אֲבָל חַלּוֹנוֹת שֶׁל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ לֹא הָיוּ כֵן אֶלָּא מַקְטִינוֹת מִבִּפְנִים וּמַרְחִיבוֹת מִבַּחוּץ, כְּדֵי לְהוֹצִיא אוֹרָה גְדוֹלָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק שָׁאַל לְרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן בִּשְׁבִיל שֶׁשָּׁמַעְתִּי עָלֶיךָ שֶׁאַתָּה בַּעַל אַגָּדָה מֵהֵיכָן אוֹרָה יָצְאָה לָעוֹלָם, אָמַר לוֹ נִתְעַטֵּף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כַּשִּׂמְלָה וְהִבְהִיק כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ מִזִּיו הֲדָרוֹ אָמַר לוֹ בִּלְחִישָׁה. אָמַר לוֹ מִקְרָא מָלֵא הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קד, ב): עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה, וְאַתְּ אוֹמֵר לִי בִּלְחִישָׁה, אָמַר כְּשֵׁם שֶׁאֲמָרוּהָ בִּלְחִישָׁה כָּךְ אָמַרְתִּי לְךָ בִּלְחִישָׁה. אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה אִלּוּלֵי שֶׁדְּרָשָׁהּ רַבִּי יִצְחָק בָּרַבִּים לֹא הָיָה אֶפְשָׁר לְאָמְרָהּ. וְקַמֵּי מִן כֵּן מָה הֲווֹן אָמְרִין, אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק מִמָּקוֹם בֵּית הַמִּקְדָּשׁ מִשָּׁם אוֹרָה יוֹצֵאת לָעוֹלָם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (יחזקאל מג, ב): וְהִנֵּה כְּבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא מִדֶּרֶךְ הַקָּדִים וְקוֹלוֹ כְּקוֹל מַיִם רַבִּים וְהָאָרֶץ הֵאִירָה מִכְּבֹדוֹ, וְאֵין כְּבוֹדוֹ אֶלָּא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (ירמיה יז, יב): כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ.
תלמוד ירושלמי ברכות ד׳:ה׳ - הטקסט מספריא
משנה: הָיָה רוֹכֵב עַל הַחֲמוֹר יֵרֵד וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לֵירֵד יַחֲזִיר אֶת פָּנָיו וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְהַחֲזִיר אֶת פָּנָיו יְכַוֵּין אֶת לִבּוֹ כְּנֶגֶד בֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִים. הָיָה רוֹכֵב בִּסְפִינָה אוֹ בְּאַסָּדָא יְכַוֵּין אֶת לִבּוֹ כְּנֶגֶד בֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִים.
הלכה: תַּנִּי הָיָה רָכוּב עַל הַחֲמוֹר אִם יֵשׁ לוֹ מִי לֶאֱחוֹז בַּחֲמוֹרוֹ. יוֹרֵד וּמִתְפַּלֵּל לְמַטָּן. וְאִם לַאו מִתְפַּלֵּל בִּמְקוֹמוֹ. רִבִּי אוֹמֵר בֵּין כַּךְ וּבֵין כַּךְ מִתְפַּלֵּל בִּמְקוֹמוֹ שֶׁכַּךְ לִבּוֹ מְיוּשָּׁב. רִבִּי יוּדָה בֶּן פָּזִי בְּשֵׁם רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי הֲלָכָה כְּרִבִּי.
אָמַר רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא תְּנָיי תַּמָּן לְכָל הָרוּחוֹת אֵין מַחְזִירִין חוּץ מֵרוּחַ מִזְרָחִית. אֲמַר רִבִּי יוֹסֵי בַּר אָבוּן בַּתְּחִילָּה אֲחוֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל יי וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה וְהֵמָּה מִשְׁתַּחֲוִיתֶם קֵדְמָה לַשֶּׁמֶשׁ.
תַּנִּי סוּמָא וּמִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְכַוֵּין אֶת הָרוּחוֹת הֲרֵי אֵילוּ מִתְפַּלְּלִין כְּלַפֵּי לְמַעֲלָן שֶׁנֶּאֱמַר וְהִתְפַּלְלוּ אֶל יי. הָעוֹמְדִים וּמִתְפַּלְלִין בְּחוּצָה לָאָרֶץ הוֹפְכִין אֶת פְּנֵיהֶן כְּלַפֵּי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וּמַה טַעַם וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ [אַרְצָם] אֲשֶׁר נָתַתָּ לַאֲבוֹתָם. הָעוֹמְדִין וּמִתְפַּלְלִין בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הוֹפְכִין אֶת פְּנֵיהֶן כְּלַפֵּי יְרוּשָׁלַיִם. וּמַה טַעַם וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהּ. הָעוֹמְדִים וּמִתְפַּלְלִין בִּירוּשָׁלַםִ הוֹפְכִין פְּנֵיהֶן כְּלַפֵּי הַר הַבַּיִת. שֶׁנֶּאֱמַר וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִיתִי לְשִׁמְךָ. הָעוֹמְדִים וּמִתְפַּלְלִין בְּהַר הַבַּיִת הוֹפְכִין פְּנֵיהֶן כְּלַפֵּי בֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים. וּמַה טַעַם וְהִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְאַתָּה תִשְׁמַע אֶל מְכוֹן שִׁבְתְּךָ אֶל הַשָּׁמַיִם וְשָׁמַעְתָּ וְסָלַחְתָּ. נִמְצְאוּ הָעוֹמְדִין בַּצָּפוֹן פְּנֵיהֶן לְדָרוֹם. הָעוֹמְדִין לַדָּרוֹם פְּנֵיהֶם לְצָפוֹן. הָעוֹמְדִים בַּמִּזְרָח פְּנֵיהֶן לְמַעֲרָב. לְמַעֲרָב פְּנֵיהֶן לְמִזְרָח. נִמְצְאוּ כָל יִשְׂרָאֵל מִתְפַּלְלִין אֶל מָקוֹם אֶחָד. הֲדָא הִיא דִכְתִיב כִּי בֵּיתִי בֵּית תְּפִילָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים.
אָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁע בֶּן לֵוִי הוּא הַהֵיכָל לִפְנָי לִפְנִים. הֵיכָל שֶׁכָּל הַפָּנִים פּוֹנִין לוֹ. עַד כְּדוֹן בְּבִינְיָינוֹ. בְּחוּרְבָּנוֹ מְנַיִּין. אָמַר רִבִּי אָבוּן בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת. תֵּל שֶׁכָּל הַפִּיּוֹת מִתְפַּלְלִין עָלָיו. בִּבְרָכָה בְּקִרְיַת שְׁמַע וּבִתְפִילָּה. בִּבְרָכָה בּוֹנֵה יְרוּשָׁלַיִם. בִּתְפִילָּה אֱלֹהֵי דָוִד וּבוֹנֶה יְרוּשָׁלַיִם. בְּקִרְיַת שְׁמַע פּוֹרֵשׂ סוּכַּת שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל [מְנַחֵם צִיּוֹן וּבוֹנֵה] יְרוּשָׁלַיִם.
כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר אֵלֵךְ וְאָשׁוּבָה אֶל מְקוֹמִי. וְכָתוּב אַחֵר אוֹמֵר וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים. הָא כֵּיצַד פָּנָיו לְמַעְלָה וְעֵינָיו וְלִבּוֹ לְמַטָּה.
וְאִם לָאו יְכַוֵּין אֶת לִבּוֹ כְּנֶגֶד בֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִים. לְאֵי זֶה בֵית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִים. רִבִּי חִיָיא רַבָּא כְּנֶגֶד קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִים שֶׁל מַעְלָן. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא אָמַר כְּנֶגֶד בֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִים שֶׁל מַטָּן. אָמַר רִבִּי פִּינְחָס לָא פְלִיגִין בֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִים שֶׁלְּמַטָּן מְכוּוָּן כְּנֶגֶד בֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִים שֶׁלְּמַעְלָן. מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ. מְכוּוָּן כְּנֶגֶד שִׁבְתְּךָ.
הַר הַמּוֹרִיָּה. רִבִּי חִיָיא רוּבָּא וְרִבִּי יַנַּיי חַד אָמַר שֶׁמִּשָּׁם הוֹרָיָה יוֹצְאָה לָעוֹלָם. וְחָרָנָה אָמַר שֶׁמִּשָּׁם יִרְאָה יוֹצְאָה לָעוֹלָם. אָרוֹן רִבִּי חִיָיא רוּבָּא וְרִבִּי יַנַּאי חַד אָמַר שֶׁמִּשָּׁם אוֹרָה יוֹצְאָה לָעוֹלָם. וְחָרָנָה אָמַר שֶׁמִּשָּׁם אֲרִירָה יוֹצְאָה לָעוֹלָם. דְּבִיר רִבִּי חִיָיא וְרִבִּי יַנַּאי חַד אָמַר שֶׁמִּשָּׁם דִּבֵּר יוֹצֵא לָעוֹלָם. וְחָרָנָה אָמַר שֶׁמִּשָּׁם דִּיבְּרוֹת יוֹצְאִין לָעוֹלָם.
הִיא אַסָּדָא הִיא אִסְכַדִּיָּא הִיא רַפְסוֹדוֹת. וּנְבִיאֵם לְךָ רַפְסוֹדוֹת אֶל יַם יָפוֹ.
בראשית רבה צ״א:ח׳ - הטקסט מספריא
אִם כֵּנִים אַתֶּם וגו' וְאֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ (בראשית מב, יט כא), רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר לָשׁוֹן דְּרוֹמִי הוּא, אֲבָל, בְּרַם. (בראשית מב, כא): אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְּנוֹ אֵלֵינוּ, רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן בַּר שְׁאִילָה אֶפְשָׁר יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רוֹאֶה אֶת אֶחָיו מוֹכְרִים אוֹתוֹ וְהוּא שׁוֹתֵק, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהָיָה מִתְחַבֵּט לִפְנֵי רַגְלָיו שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד כְּדֵי שֶׁיִּתְמַלְּאוּ עָלָיו רַחֲמִים וְלֹא נִתְמַלְּאוּ. (בראשית מב, כב): וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר וגו', הֲלוֹא כְּדֵין אֲמָרִית לְכוֹן, (בראשית מב, כא): הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד, אֶלָּא כָּךְ אֲמַרְתּוּן (בראשית לז, כ): וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵּהוּ. (בראשית מב, כב): וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ, דָּמוֹ וְגַם דַּם הַזָּקֵן. (בראשית מב, כג): וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף כִּי הַמֵּלִיץ, זֶה מְנַשֶּׁה. (בראשית מב, כד): וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם, רַבִּי חַגַּי בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק אָמַר לְעֵינֵיהֶם אֲסָרוֹ, כֵּיוָן שֶׁיָּצְאוּ לָהֶם הָיָה מַאֲכִילוֹ וּמַשְׁקוֹ מַרְחִיצוֹ וְסָכוֹ.
במדבר רבה י״ג:י״ח - הטקסט מספריא
בַּיּוֹם הָרְבִיעִי נָשִׂיא לִבְנֵי רְאוּבֵן וגו' (במדבר ז, ל), כֵּיוָן שֶׁגָּמַר דֶּגֶל יְהוּדָה הִתְחִיל נְשִׂיא רְאוּבֵן לְהַקְרִיב שֶׁהָיָה בְּכוֹר, וְהִקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל שִׁבְטוֹ שֶׁל רְאוּבֵן, (במדבר ז, לא): קָרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת, אַל תִּקְרֵי קַעֲרַת אֶלָּא עֲקֶרֶת, זֶה רְאוּבֵן שֶׁהוּא הָיָה עִקַּר הַצָּלָה, שֶׁהוּא פָּתַח בַּהֲצָלָה תְּחִלָּה, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (בראשית לז, כא): וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם. דָּבָר אַחֵר, שֶׁעָקַר מַחֲשֶׁבֶת אֶחָיו שֶׁהָיוּ חֲפֵצִים לְהָרְגוֹ, כְּמָה דְתֵימָא (בראשית לז, כ): וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵּהוּ וגו'. כֶּסֶף, עַל שֵׁם (משלי י, כ): כֶּסֶף נִבְחָר לְשׁוֹן צַדִּיק, (במדבר ז, לא): שְׁלשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ, זֶה דִּבּוּר שֶׁאָמַר לָהֶם תְּחִלָּה שָׁלשׁ אוֹתִיּוֹת שֶׁבְּרָאשֵׁי שָׁלשׁ תֵּבוֹת הַלָּלוּ, חֶשְׁבּוֹנָם עוֹלֶה מֵאָה וּשְׁלשִׁים. קַח ל' מִלֹא, וְנ' מִנַּכֶּנּוּ, וְנ' מִנָּפֶשׁ, הֲרֵי מֵאָה וּשְׁלשִׁים. (במדבר ז, לא): מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף, כְּנֶגֶד הָעֵצָה שֶׁנָּתַן לָהֶם שֶׁיִּזְרְקוּ אוֹתוֹ אֶל הַבּוֹר, כְּמָה דְתֵימָא (בראשית לז, כב): וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָּם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר וגו'. כֶּסֶף, כְּמָה דְּתֵימָא: כֶּסֶף נִבְחָר לְשׁוֹן צַדִּיק. (במדבר ז, לא): שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ, כְּנֶגֶד הַסּוֹד שֶׁהָיָה בְּלִבּוֹ לְהַצִּילוֹ, וְסוֹד חֶשְׁבּוֹנוֹ שִׁבְעִים. (במדבר ז, לא): שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת וגו', שֶׁמַּה שֶּׁאָמַר לָהֶם (בראשית לז, כא): לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ, וּמַה שֶּׁאָמַר לָהֶם (בראשית לז, כב): הַשְּׁלִיכוּ אֹתוֹ, לֹא נִתְכַּוֵּן אֶלָּא לְהַצִּילוֹ, שֶׁבִּשְׁנֵי הַדְּבָרִים כְּתוּבָה שָׁם הַצָּלָה, בַּתְּחִלָּה כְּתִיב: וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּילֵהוּ מִיָּדָם, וּלְבַסּוֹף כְּתִיב (בראשית לז, כב): לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם. (במדבר ז, לב): כַּף אַחַת עֲשָׂרָה זָהָב וגו', כַּף, כְּנֶגֶד מַה שֶּׁאָמַר לְאֶחָיו (בראשית לז, כב): וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ. עֲשָׂרָה זָהָב, שֶׁהִצִּיל עַצְמוֹ שֶׁמִּיחָה בָהֶם וְהִצִּיל תִּשְׁעָה אֶחָיו מִשְּׁפִיכוּת דָּמִים, וּלְכָךְ כְּתִיב זָהָב, שֶׁיֵּשׁ מִין אֶחָד בַּזָּהָב הַדּוֹמֶה לְדָם, וְזֶהוּ זְהַב פַּרְוָיִם. מְלֵאָה קְטֹרֶת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵרַע לַשְּׁבָטִים שֶׁבָּא לִידֵיהֶם מְכִירַת יוֹסֵף, אַתְּ סָבוּר שֶׁלֹא הָיָה בָּא לְיָדָם אוֹתוֹ הַמַּעֲשֶׂה אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ רְשָׁעִים בְּמַעֲשֵׂה אֲחֵרִים, לָאו, אֶלָּא צַדִּיקִים גְּמוּרִים הָיוּ וְלֹא בָּא לְיָדָם חֵטְא מֵעוֹלָם, אֶלָּא הוּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית מב, כא): וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ וגו', שֶׁהָיוּ מְפַשְׁפְּשִׁים בְּעַצְמָם לָמָּה אֵרַע לָהֶם תְּפִיסַת מִצְרַיִם וְלֹא מָצְאוּ אֶלָּא זֶה בִּלְבָד, וּמִתּוֹךְ גְּנוּתָם סִפֵּר הַכָּתוּב שִׁבְחָם שֶׁלֹא הָיָה בְּיָדָם עָוֹן אֶלָּא זֶה בִּלְבָד, וּלְפִי שֶׁמְּכִירַת יוֹסֵף זְכוּת הָיָה לוֹ שֶׁהִיא גָּרְמָה לוֹ לִמְלֹךְ, וּזְכוּת הָיְתָה לְאֶחָיו וּלְכָל בֵּית אָבִיו שֶׁכִּלְכְּלָם בַּלֶּחֶם בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן, לְכָךְ נִמְכַּר עַל יָדָם, שֶׁמְּגַלְגְּלִין זְכוּת עַל יְדֵי זַכַּאי, הֱוֵי מְלֵאָה קְטֹרֶת. דָּבָר אַחֵר, מְלֵאָה קְטֹרֶת, שֶׁבְּאוֹתוֹ זְמַן הָיָה רְאוּבֵן בַּעַל תְּשׁוּבָה וְלוֹבֵשׁ שַׂק וּמִתְעַנֶּה וּמִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיִּמְחֹל לוֹ עַל עֲוֹן מַעֲשֵׂה בִּלְהָה, וְהַתְּפִלָּה מְשׁוּלָה לִקְטֹרֶת, כְּמָה דְּתֵימָא (תהלים קמא, ב): תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ וגו', הֱוֵי מְלֵאָה קְטֹרֶת. פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר (במדבר ז, לג), אֵלּוּ הַזְּבָחִים הִקְרִיב כְּנֶגֶד הַתְּשׁוּבָה שֶׁהָיָה עוֹסֵק בָּהּ בְּעֵת שֶׁנִּמְכַּר יוֹסֵף, וְהַתְּשׁוּבָה מְשׁוּלָה כְּנֶגֶד כָּל זִבְחֵי חוֹטֵא, שֶׁכֵּן כְּתִיב (תהלים נא, יט): זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה, וּכְשֵׁם שֶׁחוֹטֵא מֵבִיא עַל חֶטְאוֹ עוֹלָה וְחַטָּאת, לְכָךְ הֵבִיא בְּכָאן כְּנֶגְדּוֹ עוֹלָה וְחַטָּאת, וּלְפִי שֶׁהָעוֹלָה חֲבִיבָה מִן הַחַטָּאת, לְכָךְ הִקְרִיב מִכָּל הַמִּינִין עוֹלָה, חוּץ מִן הַשָֹּׂעִיר שֶׁלֹא מָצִינוּ שָׂעִיר לְעוֹלָה בְּכָל הַתּוֹרָה. (במדבר ז, לד): שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת, לְכַפֵּר עַל מַעֲשֵׂה בִּלְהָה. (תהלים נא, לה): וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם, לְפִי שֶׁהָיָה חָסֵר מִלְּהִמָּנוֹת עִם אֶחָיו מִשּׁוּם מַעֲשֵׂה בִּלְהָה, שֶׁכֵּן כְּתִיב (בראשית לה, כב): וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל, וְהִפְסִיק הָעִנְיָן, שֶׁהִנִּיחַ שָׁם פָּרָשָׁה, לוֹמַר שֶׁנִּתְרַחֵק, וּלְכָךְ אוֹתָהּ פָּרָשָׁה פְּתוּחָה אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְרַחֵק, יָדָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פְּתוּחוֹת לְקַבֵּל שָׁבִים, וּבִשְׁבִיל שֶׁבִּקֵּשׁ שְׁנֵי מַעֲשִׂים טוֹבִים, הַצָּלַת יוֹסֵף וְהַתְּשׁוּבָה, נַעֲשָׂה שָׁלֵם עִמָּהֶם, שֶׁנִּכְנַס בְּמִנְיָנָם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב אַחֲרָיו (בראשית לה, כג): וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר. עַל אֵלּוּ שְׁנֵי הַמַּעֲשִׂים שֶׁעָשָׂה רְאוּבֵן מָצָא משֶׁה פֶּתַח לְהִתְפַּלֵּל עַל רְאוּבֵן שֶׁלֹא יְהֵא חָסֵר מֵאֶחָיו, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דברים לג, ו): יְחִי רְאוּבֵן וגו', יְחִי רְאוּבֵן, בַּמֶּה שֶׁהֶחֱיָה יוֹסֵף, וְאַל יָמֹת, בְּמַעֲשֵׂה בִּלְהָה, בַּמֶּה שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה, וִיהִי מְתָיו מִסְפָּר, שֶׁיִּהְיוּ בָּנָיו בְּמִנְיָן שְׁאָר הַשְּׁבָטִים לְכָל דָּבָר, וּלְכָךְ נֶאֱמַר: וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים בָּקָר שְׁנַיִם, כְּנֶגֶד שְׁנֵי מַעֲשִׂים טוֹבִים שֶׁבִּקֵּר, הַצָּלַת יוֹסֵף וְהַתְּשׁוּבָה, נַעֲשָׂה שָׁלֵם וְנִמְנָה עִם אֶחָיו. (במדבר ז, לד): אֵילִם חֲמִשָּׁה עַתֻּדִים חֲמִשָּׁה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה חֲמִשָּׁה, לָמָּה שְׁלשָׁה מִינִין, כְּנֶגֶד שָׁלשׁ פְּעָמִים שֶׁמַּזְכִּיר רְאוּבֵן בְּפָרָשַׁת הַצָּלַת יוֹסֵף, וּכְנֶגֶד שְׁלשָׁה וַיֹּאמֶר הַכְּתוּבִין שָׁם. לָמָּה הָיוּ חֲמִשָּׁה חֲמִשָּׁה, כְּנֶגֶד חָמֵשׁ תֵּבוֹת שֶׁבָּהֶן נִתְקָרֵב רְאוּבֵן, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר. (במדבר ז, לד): זֶה קָרְבַּן אֱלִיצוּר וגו', כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהִקְרִיב עַל הַסֵּדֶר הַזֶּה הִתְחִיל מְקַלֵּס אֶת קָרְבָּנוֹ זֶה קָרְבַּן וגו':
משנה תורה, הלכות תעניות א׳:ג׳ - הטקסט מספריא
אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית. הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים. ותוסיף הצרה צרות אחרות. הוא שכתוב בתורה והלכתם עמי בקרי והלכתי גם אני עמכם בחמת קרי. כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהיא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי.
משנה תורה, הלכות מלווה ולווה ג׳ - הטקסט מספריא
אלמנה בין שהיא עניה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה לא בשעת הלואה ולא שלא בשעת הלואה ולא על פי ב"ד שנאמר ולא תחבול בגד אלמנה, ואם חבל מחזירין ממנו בעל כרחו ואם תודה לו תשלם ואם תכפור תשבע, אבד המשכון או נשרף קודם שיחזיר לוקה.
וכן המלוה את חבירו בין שהלוהו על המשכון בין שמשכנו אחר הלואה בידו או על פי ב"ד לא יחבול כלים שעושין בהם אוכל נפש כגון הרחים והעריבות של עץ ויורות שמבשלין בהם וסכין של שחיטה וכיוצא בהן שנאמר כי נפש הוא חובל, ואם חבל מחזיר בעל כרחו ואם אבד המשכון או נשרף קודם שיחזיר לוקה.
חבל כלים הרבה של אוכל נפש כגון שחבל עריבה ויורה וסכין חייב על כל כלי וכלי בפני עצמו, אפילו שני כלים שהן עושין מלאכה אחת חייב עליהן משום שני כלים ולוקה שתים על שניהם שנאמר לא יחבול רחים ורכב לחייב על הרחים בפני עצמו ועל הרכב בפני עצמו כשם שהרכב והרחים מיוחדין שהן שני כלים ומשמשין מלאכה אחת וחייב ע"ז =על זה= בפני עצמו ועל זה בפני עצמו כך כל שני כלים אע"פ שמשמשין מלאכה אחת חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, וכן אם חבל צמד בקר החורש לוקה שתים.
המלוה את חבירו [אחד] עני ואחד עשיר לא ימשכננו אלא בב"ד ואפילו שליח ב"ד שבא למשכן לא יכנס לביתו וימשכננו אלא עומד בחוץ והלוה נכנס לביתו ומוציא לו המשכון שנאמר בחוץ תעמוד, א"כ מה בין בעל חוב לשליח ב"ד ששליח ב"ד יש לו ליקח המשכון מיד הלוה בזרוע ונותנו למלוה ובעל חוב אין לו ליקח המשכון עד שיתן לו הלוה מדעתו עבר ב"ח ונכנס לבית הלוה ומשכנו או שחטף המשכון מידו בזרוע אינו לוקה שהרי ניתק לעשה שנאמר השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש ואם לא קיים עשה שבה כגון שאבד המשכון או נשרף לוקה ומחשב דמי המשכון ותובע השאר בדין.
אחד הממשכן את חבירו בב"ד או שמשכנו בידו בזרוע או מדעת הלוה אם איש עני הוא ומשכנו דבר שהוא צריך לו הרי זה מצווה להחזיר לו העבוט בעת שהוא צריך לו, מחזיר לו את הכר בלילה כדי לישן עליו ואת המחרישה ביום כדי לעשות בה מלאכתו שנאמר השב תשיב לו את העבוט, עבר ולא השיב לו כלי היום ביום וכלי הלילה בלילה עובר בלא תעשה שנאמר לא תשכב בעבוטו לא תשכב ועבוטו אצלך זו כסות לילה, ובכלים שהוא עושה בהן מלאכתו ביום או לובשן הוא אומר עד בוא השמש תשיבנו לו מלמד שיחזירו כל היום אם כן הוא שמחזיר לו המשכון בעת שהוא צריך לו ולוקח אותה בעת שאינו צריך לו מה יועיל המשכון כדי שלא ישמט החוב בשביעית ולא יעשה מטלטלין אצל בניו אלא יפרע מן המשכון אחר שמת הלוה, הא למדת שהממשכן את העני דבר שהוא צריך לו ולא החזירו לו בזמנו עובר משום שלשה שמות משום לא תבוא אל ביתו ומשום השב תשיב לו את העבוט ומשום לא תשכב בעבוטו, בד"א שמשכנו שלא בשעת הלואתו אבל אם משכנו בשעת הלואתו אינו חייב להחזיר כלל ואינו עובר בשם מן השמות האלו.
שליח ב"ד שבא למשכן לא ימשכן דברים שאי אפשר לאדם ליתן אותם משכון כגון בגד שעליו וכלי שאוכל בו וכיוצא באלו, ומניח מטה ומצע לעשיר ומטה ומפץ לעני, וכל הנמצא בידו חוץ מאלו יש לו למשכנו ויחזיר לו כלי היום ביום וכלי הלילה בלילה, היו לפניו שני כלים נוטל אחד ומחזיר אחד, עד מתי הוא חייב להחזיר וליקח עד לעולם, ואם היה המשכון מדברים שאינו צריך להם ואין מניחין אותן ללוה הרי זה מניחו אצלו עד שלשים יום ומשלשלים יום ואילך מוכר המשכון בבית דין, מת הלוה אינו מחזיר לבניו, מת הלוה אחר שהשיב לו המשכון שומטו המלוה מעל בניו ואינו מחזיר.
הערב מותר למשכן בזרוע ולהכנס לביתו וליטול המשכון שנאמר לקח בגדו כי ערב זר, וכן מי שיש לו שכר אצל חבירו בין שכר מלאכתו בין שכר בהמתו וכליו בין שכר ביתו ה"ז מותר למשכנו שלא ע"פ ב"ד ונכנס לביתו ונוטל המשכון בשכרו, ואם זקף עליו השכר במלוה אסור שנאמר כי תשה ברעך משאת מאומה וגו'.
מי שהיה בידו משכונו של עני אם היה שכרו יתר על פחתו כגון קרדום ומסר [הגדול] וכיוצא בהן ה"ז מותר להשכירו ומנכה שכרו תמיד בחובו מפני שזה כמשיב אבדה ואין צריך רשות בעלים.
משנה אבות ה׳:כ׳ - הטקסט מספריא
יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר. וקל כנשר. ורץ כצבי. וגבור כארי. לעשות רצון אביך שבשמים. הוא היה אומר עז פנים לגיהנם. ובשת פנים לגן עדן. יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתבנה עירך במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך.
משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב ו׳ - הטקסט מספריא
יום טוב שחל להיות ערב שבת אין אופין ומבשלין ביום טוב מה שהוא אוכל למחר בשבת. ואיסור זה מדברי סופרים כדי שלא יבא לבשל מיום טוב לחול. שקל וחומר הוא לשבת אינו מבשל כל שכן לחול. לפיכך אם עשה תבשיל מערב יום טוב שיהיה סומך עליו ומבשל ואופה ביום טוב לשבת הרי זה מותר. ותבשיל שסומך עליו הוא הנקרא עירובי תבשילין.
ולמה נקרא שמו עירוב. שכשם שהעירוב שעושין בחצרות ומבואות מערב שבת משום הכר כדי שלא יעלה על דעתם שמותר להוציא מרשות לרשות בשבת. כך זה התבשיל משום הכר וזכרון כדי שלא ידמו ויחשבו שמותר לאפות ביום טוב מה שאינו נאכל בו ביום. ולפיכך נקרא תבשיל זה עירובי תבשילין.
עירובי תבשילין שיעורו אין פחות מכזית בין לאחד בין לאלפים. ואין עושין עירוב זה לא בפת ולא בריפות וכיוצא בהן אלא בתבשיל שהוא פרפרת כגון בשר ודגים וביצים וכיוצא בהן. ואפילו עדשים שבשולי קדרה ואפילו שמנונית שעל גבי הסכין שחותכין בה הצלי גורדו אם יש בו כזית סומך עליו משום עירובי תבשילין.
תבשיל שאמרו לענין עירוב זה אפילו צלי אפילו שלוק אפילו כבוש או מעושן אפילו דגים קטנים שהדיחן במים חמין והדחתן היא בשולן לאכילה הרי זה סומך עליהן.
וצריך שיהיה עירוב זה מצוי עד שיאפה כל מה שהוא צריך לאפות ולבשל כל שהוא צריך לבשל. ויחם חמין כל שהוא צריך. ואם נאכל העירוב או אבד או נשרף קודם שיבשל או יאפה הרי זה אסור לאפות ולבשל או להחם אלא מה שהוא אוכל ביום טוב בלבד. התחיל בעיסתו או בתבשילו ונאכל העירוב או אבד הרי זה גומר.
המניח עירובי תבשילין כדי שיסמוך עליהם הוא ואחרים צריך לזכות להן כדרך שמזכה בעירובי שבת. וכל שזוכה בעירובי שבת זוכה בעירובי תבשילין. וכל שאינו זוכה באותו עירוב אינו זוכה בזה.
ואינו צריך להודיע לאלו שזכה להן מערב יום טוב. אבל הן צריכין לידע שכבר זכה להן אחר ועירב להן ואחר כך יסמכו עליו ויבשלו ויאפו. אף על פי שלא ידעו אלא ביום טוב הרי אלו מותרין. ויש לו לאדם לערב על כל העיר ועל כל הקרוב אליה בתוך התחום ולמחר מכריז ואומר כל מי שלא הניח עירובי תבשילין יסמוך על עירובי.
המניח עירובי תבשילין חייב לברך. ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות עירוב. ואומר בעירוב זה יותר לי לאפות ולבשל מיום טוב שלמחר לשבת. ואם זכה בו לאחרים יאמר לי ולפלוני ולפלוני או לאנשי העיר כולם לאפות ולבשל מיום טוב לשבת.
מי שלא הניח עירובי תבשילין ולא הניחו לו אחרים. כשם שאסור לו לבשל ולאפות כך קמחו ומאכלו אסור. ואסור לאחר שהניח לעצמו לבשל ולאפות לזה שלא הניח עד שיקנה לו שנמצא זה מבשל ואופה שלו שהרי קנהו. ואם רצה יתן אחר כך לזה שלא הניח במתנה.
מי שלא הניח עירובי תבשילין ובשל ואפה לאכול ביום והותיר או שזימן אורחים ולא באו הרי זה אוכל המותר למחר. ואם הערים הרי זה אסור לאכלו. עבר ואפה ובשל לשבת אין אוסרין עליו. ולמה החמירו ואסרו על המערים ולא אסרו על המזיד שאם תתיר למערים נמצאו הכל מערימין וישתקע שם עירובי תבשילין. אבל המזיד אינו מצוי ואם עבר היום לא יעבור פעם אחרת.
שני ימים טובים שחלו להיות בחמישי וערב שבת עושה עירובי תבשילין מיום רביעי שהוא ערב יום טוב. שכח ולא הניח מניחו בראשון ומתנה. כיצד מניח עירובי תבשילין ביום חמישי ואומר אם היום יום טוב ולמחר חול למחר אבשל ואופה לשבת ואיני צריך כלום ואם היום חול למחר יום טוב בעירוב זה יותר לי לאפות ולבשל למחר מיום טוב לשבת.
כיוצא בו היו לפניו שתי כלכלות של טבל ביום טוב ראשון אומר אם היום חול תהיה זו תרומה על זו ואם היום קדש אין בדברי כלום. וקורא עליה שם ומניחה. ולמחר בשני חוזר ואומר אם היום קדש אין בדברי כלום ואם היום חול תהיה זו תרומה על זו וקורא עליה שם ומניחה כדרך שקרא עליה בראשון. ומניח את זו שקרא עליה שם תרומה ואוכל את השנייה.
במה דברים אמורים בשני ימים טובים של גליות אבל בשני ימים טובים של ראש השנה אם שכח ולא הניח ביום רביעי שוב אינו מניח אלא סומך על אחרים אם ערבו עליו או מקנה קמחו למי שערב או יהיה אסור לאפות ולבשל לשבת. וכן אם שכח ולא הפריש תרומה מיום רביעי שוב אינו מפריש עד מוצאי שבת.
כל הדברים האלו שאמרנו היו בזמן שהיו בית דין של ארץ ישראל מקדשין על פי הראיה והיו בני הגליות עושין שני ימים כדי להסתלק מן הספק לפי שלא היו יודעין יום שקדשו בני ארץ ישראל. אבל היום שבני ארץ ישראל סומכין על החשבון ומקדשין עליו אין יום טוב שני להסתלק מן הספק אלא מנהג בלבד.
ולפיכך אני אומר שאין מערב אדם ומתנה בזמן הזה לא עירובי תבשילין ולא עירובי חצרות ולא שתופי מבואות ואינו מעשר הטבל על תנאי אלא הכל מערב יום טוב בלבד.
כשם שמצוה לכבד שבת ולענגה כך כל ימים טובים שנאמר לקדוש ה' מכובד וכל ימים טובים נאמר בהן מקרא קדש. וכבר בארנו הכיבוד והעינוג בהלכות שבת. וכן ראוי לאדם שלא יסעוד בערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה כערב שבת שדבר זה בכלל הכבוד. וכל המבזה את המועדות כאילו נטפל לעבודת כוכבים.
שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים כולם אסורים בהספד ותענית. וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני בניו וכל הנלוים עליו שנאמר ושמחת בחגך וגו'. אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד כראוי לו.
כיצד הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות. והנשים קונה להן בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו. והאנשים אוכלין בשר ושותין יין שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין. וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האמללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו. ועל אלו נאמר זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם. ושמחה כזו קלון היא להם שנאמר וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם.
אע"פ שאכילה ושתייה במועדות בכלל מצות עשה. לא יהיה אוכל ושותה כל היום כולו. אלא כך היא הדת, בבקר משכימין כל העם לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ומתפללין וקורין בתורה בענין היום וחוזרין לבתיהם ואוכלין, והולכין לבתי מדרשות קורין ושונין עד חצי היום, ואחר חצות היום מתפללין תפלת המנחה וחוזרין לבתיהן לאכול ולשתות שאר היום עד הלילה.
כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל לא ימשך ביין ובשחוק וקלות ראש ויאמר שכל מי שיוסיף בזה ירבה במצות שמחה. שהשכרות והשחוק הרבה וקלות הראש אינה שמחה אלא הוללות וסכלות ולא נצטוינו על ההוללות והסכלות אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל. הא למדת שהעבודה בשמחה. ואי אפשר לעבוד את השם לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שכרות.
חייבין בית דין להעמיד שוטרים ברגלים שיהיו מסבבין ומחפשין בגנות ובפרדסים ועל הנהרות כדי שלא יתקבצו לאכול ולשתות שם אנשים ונשים ויבואו לידי עבירה. וכן יזהירו בדבר זה לכל העם כדי שלא יתערבו אנשים ונשים בבתיהם לשמחה. ולא ימשכו ביין שמא יבואו לידי עבירה.
ימים שבין ראשון ושביעי של פסח וראשון ושמיני של חג הסוכות והן בגולה ארבעה בתוך הפסח וחמשה בתוך החג הם הנקראין חולו של מועד ונקראין מועד. ואע"פ שהם חייבין בשמחה ואסורין בהספד ותענית מותר לספוד בהן תלמיד חכם בפניו. אבל לאחר שיקבר אסור לסופדו בהן. ואין צריך לומר בראשי חדשים בחנוכה ובפורים שסופדין בהן תלמידי חכמים בפניו. אף על פי שימים אלו אסורין בהספד ותענית. אבל לאחר הקבורה אסור לספוד בהן.
אין מניחין מטת המת ברחוב במועד שלא להרגיל את ההספד אלא מביתו לקברו. ואין מתאבלין במועד. וכן אין קורעין ולא מברין ולא חולצין הכתף במועד על המת אלא קרוביו שהן חייבין להתאבל עליו. ואם היה חכם או אדם כשר או שהיה עומד עליו בשעת נטילת נשמה הרי זה קורע עליו במועד אף על פי שאינו קרובו. ואין קורעין ביום טוב שני כלל ואפילו קרוביו של מת.
נשים במועד בפני המת מענות אבל לא מטפחות ולא מקוננות. נקבר המת אינן מענות. בראשי חדשים וחנוכה ופורים בפני המת מענות ומטפחות אבל לא מקוננות. אי זהו עינוי שכולן עונות כאחת. קינה אחת אומרת וכולן עונות. ואסור לאדם שיעורר על מתו קודם לרגל שלשים יום כדי שלא יבא הרגל והוא נעצב ולבו דואג וכואב מזכרון הצער אלא יסיר הדאגה מלבו ויכוין דעתו לשמחה
משנה תורה, הלכות מגילה וחנוכה ג׳:ג׳ - הטקסט מספריא
ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת ימים האלו שתחלתן כ"ה בכסליו ימי שמחה והלל ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות להראות ולגלות הנס. וימים אלו הן הנקראין חנוכה והן אסורין בהספד ותענית כימי הפורים. והדלקת הנרות בהן מצוה מדברי סופרים כקריאת המגילה.

