שיחה י
373שיחה י
משיחות י"ט כסלו וש"פ וישב, כ"ף כסלו, ה'תשד"מ 37424 לקוטי
(א) בהקדמה לתפלה: פּאַר ,מה טובו", זאָל יעדערער מוסיף זיין, זאָגן ,הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך".
ווי עס שטייט אין כתבי האריז"ליי
(ב) בסוף התפלה: לאחרי די דריי פסוקים ,אל תירא גו"*י, ,עוצו עצה גו'"יו, ,ועד זקנה גו"*י, וואָס מיזאַגט נאַך ,עלינו"יי (כברוב סידורים ככולם), 375תינוקות . . כיון שהגיע מרדכי אצל התינוקות שאל לאחד מהם פסוק לי פסוקיך א"ל אל תירא מפחד .. פתח השני ואמר .. עוצו עצה .. פתת השלישי ואמר ועד זקנה . . כיון ששמע מרדכי כך שחק והי' שמח שמחה גדולה, אמר לו המן מה היא זאת השמחה .. אמר (מרדכי) על בשורות טובות שבשרוני שלא אפחד מן העצה הרעה שיעצת עלינו" -- מרדכי איז געווען זיכער אַז דורך דעם ,מפי עוללים ויונקים"" איז די גזירה שוץ בטל געוואַרז - 376בות בעולם, ביז מנוחה שלימה (באופן,
ווי ס'איז שייך בזמן הגלות), ,ישבו ישרים", אידן זיצן בשלוה, קען בא זיי זיין ,אך צדיקים -- ,ועמך כולם צדיקים"? -- יודו לשמך", עבודת התפלה, וועלכע דאַרף זיין בלא" מחשבות המבלבלות, עאכו"כ מחשבות המדאיגות.
377התורה*, ועפ"ז פאַרוואָס זאָל מען מוסיף זיין אַן ענין חדש בתפלה -
ב) וועגן אהבת ישראל שטייט אין סידורי האריז"ל וכתבי האריז"ל, מגן אברהם, סידור אדה"ז, ועוד.
ד ועוד י"ל: בהקדם לשון הרמב"םיי ,מצות עשה להתפלל כו' שואל צרכיו שהוא צריך להם",
הצעה זאָגן -- בתפלה -- ענין דאהבת >
הערות
עמוד 373
- 1. שיחות 13
- 1. ב"ר פמ"ב, ד. ובמדרש לקח טוב עה*פ לך יד, א: מלכיות מתגרות זו בזו.
- 2. ראה סוטה מט, א: בכל יום ויום מרובה קללתו משל חבירו.
- 3. יומא ט, ב.
- 4. הל' מלכים פי"ב ה"ד.
- 5. תניא פ"מ בהגיה האי (נד, ריש ע"ב) מזהר החיג קטה, ב. קו"א דיה להבין מ"ש בשער היחודים (קנד, סע"א).
- 66. בתניא שם ליתא תיבות אלו (סלקין לעילא), וכנראה שכצ'ל בתניא (והוא השמטת המעתיק), ובפרט שבב' הציונים שלפנ'ז בהג"ה זו מדייק דסליק.
- 7. קידושין מ, א (בנוגע למחשבה טובה, ומזה מובן במכ"ש וק"ו בנוגע לדיבור שבא מהמחשבה)).
עמוד 374
- 8. ברכות ח, א.
- 9. ישעי' סא, ה. וראה ברכות לה, ב.
- 0. שער הכוונות בתחלתו. פע"ח שער עולם העשי' פ"א (דפוס קארעץ תקמ"א. דפוס דובראוונא. דפוס חדש -- ירושלים, תש"מ. בדפוס קארעץ תקמ"ה הוא בשער ג' ספ"ב). סידור האריז"ל במקומו. מג"א או"ח ר"ס מו. שו"ע אדה"ז שם סי"א. -- וכ*ה
- 4. י"ט כסלו - כ"ף כסלו תשד"מ
- 5. . שיחות
- 6. בכמה סידורים ובכ"מ -- נסמן במאמרי אדה"ז - פרשיות ח"ב ע' תתקמא ואילך.
- 1. לפני ,מה טובו". פרטי המנהגים בזה -- ראה בהנסמן במאמרי אדהיז שם.
- 2. ראה לקו"ש חכ"ב ע' 115. ועוד.
- 3. ראה ס' השיחות ה'ש"ת ע' 157 שסיפר כ"ק מו'ח אדמו"ר דבעת סעודת הבר מצוה שלו שאל את אביו כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ*ע מדוע אומרים הריני מקבל כו' לפני התפלה דוקא,
- 7. ראה שער הכולל פי"א אות לו.
- 8. אסת"ר פ"ז, יז קרוב לסופו.
עמוד 375
- 9. תהלים ח, ג.
- 0. שם קמ, יד.
- 1. בסו"ס אהבה.
- 2. כמ"ש בהקדמתו לספר היד.
- 3. או"ח סקל"ב ד"ה ומ"ש.
- 4. או"ח שם סק"ב.
- 5. וכ"ה בסידור ר' יעקב עמדין. ועוד.
- 66. שו"ת מהרש"ל סימן סד. מטה משה (לתלמיד מהרש"ל) סרי"ז.
- 7. להעיר שיחוס מהרש"ל הוא משבט יהודה ודוד המלך (ראה שו"ת מהרש"ל סכ"ט (בהערה -- מכת"י שלו) שכ' יחוסו עד ר' יוחנן הסנדלר, ור'*י
- 10. י"ט כסלו - כ"ף כסלו תשד"מ
- 11. הסנדלר הוא דור ד' לר"ג הזקן (שם הגדולים (להחיד"א) מע' מהרש"ל) בן ר"ש בן הלל הזקן שהי" מגזע דוד המלך (ירושלמי תענית פ"ד ה"ב. וראה שבת נו, א. ועוד. -- הובא בספר יוחסין מאמר א' מע' הלל. ועוד)).
- 8. שם אות לז.
- 9. ידוע שר"ש מרשקוב ה" אצל הבעש"ט, וסידורו יש בו ,יחודים של האלקי קדוש הבעש"ט" (לשון שער הסידור).
- 0. ,מחובר ומסודר כו' ע'י יצחק בן ארי" יוסף דוד" (לשון השער) -- רעדלהיים, תרכ"ח. וכ"ה בעוד סידורים מסוג זה,
- 1. אפשר שמפני ש,אך צדיקים" בסידור זה (סדר עבודת ישראל) נכתב כמה עמודים לאחרי התפלה (ובינתיים -- הפסק כו"כ ענינים) -- נשמט מסידורים לאח"ז המיוסדים על סידור זה.
עמוד 376
- 2. שו"ת מהרש"ל שם. מטה משה שם. ב"ח וטיז שם.
- 3. לב, ב. ירושלמי ברכות פ"ה ה"א. וראה שו"ע אדה"ז חאו"ח ר"ס צג.
- 4. במקומות שבהערה 32 (ובכ"מ) שאמירת ,אך צדיקים* מיושב -- אבל לא נעתק זה בסידור אדה"ז, ובשער הכולל לא העיר ע"ז -- משמע דלא נוהגין כן.
- 5. פרש"י שם ד"ה יודו.
- 6. ריש פרשתנו (וישב), פרש"י שם לז, ב.
- 7. להעיר מפסחים נח, א שתמידים הקרבתן שעה אחת.
- 8. ישעי" ס, כא.
- 9. שו"ע ודאדה"ז או"ח סצ"ו וסצ"ת.
- 0. ראה ברכות כו, ב. שו"ע אדה"ז או'ח סצ"ח ס"ד.
- 10. י"ט כסלו - כ"ף כסלו תשד"מ
- 11. שיחות
- 12. יד
- 13. ו4) תפלת מוסף דשבת ויו"ט. וראה תו"ח ויחי צה, א ואילך. המשך וככה פי"ז ואילך. ועוד.
- 2. ישעי' סו, בג.
- 3. משפטים כג, יז.
- 4. חולין יח, ב. נז, א.
- 5. ראה פע"ח בתחלתו. לקויא להה"מ סקל"ג. הקדמה לשער הכולל.
- 6. ראה ירושלמי פסחים פ"ד ה"א. ביצה ד, סע"ב. רמב"ם הל' קידוש החודש פ"ה ה"ה. תוד"ה נפסל -- מנחות כ, ב. ועוד.
עמוד 377
- 7. הל' תפלה פ"א ה'א-ב.
- 2. י"ט כסלו - כ"ף כסלו תשד"מ
- 3. שיחות 1
- 8. או"ח סתקע"א ס"ג.
- 9. תהלים נה, יט. וראה ד"ה פדה בשלום לאדהאמ"צ (בשערי תשובה ח'א) פי"א.
- 0. ספרי ויל"ש עה"פ דברים א, י.
- 1. ,ראשונה" מלמטה למעלה. ועיין זת'א פרשתנו עה"פ בשיעור חומש דהיום (קצ, סע"ב): לטורא רברבא כו', ובמפרשיו מפני דכל הגדול מחבירו כו'. -- וראה ג'כ זח'א נט, סע"א.
- 2. ברכות יז, סע'א. וראה תניא פי"ד (כ, רע"א).
בראשית רבה מ״ב:ד׳ - הטקסט מספריא
וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל, שָׁלשׁ שֵׁמוֹת נִקְרְאוּ לוֹ: כּוּשׁ, וְנִמְרוֹד, וְאַמְרָפֶל. כּוּשׁ, שֶׁהָיָה כּוּשִׁי וַדַאי. נִמְרוֹד, שֶׁהֶעֱמִיד מֶרֶד בָּעוֹלָם. אַמְרָפֶל, שֶׁהָיְתָה אֲמִירָתוֹ אֲפֵלָה, דְּאַמְרֵי וְאַפְלֵי בְּעָלְמָא, דְּאַמְרֵי וְאַפְלֵי בְּאַבְרָהָם, שֶׁאָמַר שֶׁיֵּרֵד לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ. וְאַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָסָר, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי מִמַּלְחַיָא, תַּמָּן תְּנִינַן אִיסָרִין לְשֵׁם אֶלָסָר. כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם, אָמַר רַבִּי לֵוִי אֲתַר הוּא תַּמָּן מִצְטַוַּח בְּרוֹמִי, וְנָטְלוּ אָדָם אֶחָד וְהִמְלִיכוּ אוֹתוֹ עֲלֵיהֶם, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן וְתִדְעָל הֲוָה שְׁמוֹ. דָּבָר אַחֵר, וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר, זוֹ בָּבֶל. וְאַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָסָר, זֶה אַנְטִיוֹכוּס. כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם, זֶה מָדַי. וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם, זוֹ מַלְכוּת אֱדוֹם, שֶׁהִיא מַכְתֶּבֶת טִירוֹנְיָא מִכָּל אֻמּוֹת הָעוֹלָם. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר אֲבִינָא אִם רָאִיתָ מַלְכֻיּוֹת מִתְגָּרוֹת אֵלּוּ בְּאֵלּוּ צַפֵּה לְרַגְלוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, תֵּדַע שֶׁכֵּן שֶׁהֲרֵי בִּימֵי אַבְרָהָם עַל יְדֵי שֶׁנִּתְגָּרוּ הַמַּלְכֻיּוֹת אֵלּוּ בְּאֵלּוּ בָּאָה הַגְּאֻלָּה לְאַבְרָהָם.
משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות י״ב:ד׳ - הטקסט מספריא
לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח לא כדי שישלטו על כל העולם ולא כדי שירדו בעכו"ם ולא כדי שינשאו אותם העמים ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה ולא יהיה להם נוגש ומבטל כדי שיזכו לחיי העולם הבא כמו שביארנו בהלכות תשובה.
רש"י על תהילים ק״מ:י״ד - הטקסט מספריא
אַךְ. יְמַהֵר וְיַעֲשֶׂה, כְּדֵי שֶׁיּוֹדוּ צַדִּיקִים לִשְׁמוֹ:
משנה תורה, הלכות קידוש החודש ה׳:ה׳ - הטקסט מספריא
בזמן הזה שאין שם סנהדרין ובית דין של ארץ ישראל קובעין על חשבון זה. היה מן הדין שיהיו בכל המקומות עושין יום טוב אחד בלבד אפילו המקומות הרחוקות שבחוצה לארץ כמו בני ארץ ישראל. שהכל על חשבון אחד סומכין וקובעין. אבל תקנת חכמים הוא שיזהרו במנהג אבותיהם שבידיהם.
מנחות כ׳ ב - הטקסט מספריא
אַדְּרַבָּה: דָּם הֲוָה לֵיהּ לְרַבּוֹיֵי, שֶׁכֵּן מַתִּיר כְּמוֹתָהּ, נִפְסָל בִּשְׁקִיעַת הַחַמָּה כְּמוֹתָהּ! הָנָךְ נְפִישָׁן.
אָמַר מָר: שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֲפִילּוּ עֵצִים וָדָם שֶׁנִּקְרְאוּ קׇרְבָּן. מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָמַר עֵצִים אִיקְּרוֹ קׇרְבָּן? רַבִּי! לְרַבִּי מִבַּעְיָא בָּעוּ מֶלַח!
דְּתַנְיָא: ״קׇרְבַּן מִנְחָה״ – מְלַמֵּד שֶׁמִּתְנַדְּבִין עֵצִים, וְכַמָּה? שְׁנֵי גְּזִרִין, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וְהַגּוֹרָלוֹת הִפַּלְנוּ עַל קֻרְבַּן הָעֵצִים״, רַבִּי אָמַר: עֵצִים קׇרְבַּן מִנְחָה הֵן, וּטְעוּנִין מֶלַח, וּטְעוּנִין הַגָּשָׁה.
וְאָמַר רָבָא: לְדִבְרֵי רַבִּי, עֵצִים טְעוּנִין קְמִיצָה. וְאָמַר רַב פָּפָּא: לְדִבְרֵי רַבִּי, עֵצִים צְרִיכִין עֵצִים.
סְמִי מִיכָּן עֵצִים, וְאֶלָּא קְרָא לְמַעוֹטֵי מַאי? אִי לְמַעוֹטֵי דָּם – מֵ״עַל מִנְחָתֶךָ״ נָפְקָא!
The Gemara rejects this proof: On the contrary, blood should be included in the requirement to have salt applied, since it renders the offering permitted to be sacrificed and eaten, as is so with regard to the handful, which renders the remainder of the meal offering permitted to be eaten. In addition, blood becomes invalid at sunset and can no longer be sprinkled on the altar, as is the halakha with regard to the handful of a meal offering, whereas the limbs of the burnt offering may be sacrificed at any point during the night. The Gemara responds: These characteristics shared by the meal offering and the limbs of the burnt offering are more than those shared by the blood and the meal offering.
§ The Gemara continues discussing the baraita: The Master said above: Had the verse stated only: And every offering you shall season with salt, I would derive that this applies to even the wood and the blood, which are also termed: An offering. Therefore, the verse states “and every meal offering of yours” (Leviticus 2:13), to teach that just as the meal offering is unique in that other items come as a requirement for it, so too, anything that is unique in that other items come as a requirement for it requires the application of salt. Therefore, the wood and the blood do not require salting, as in their case no other item is needed. The Gemara asks: Whom did you hear who says that the wood is termed an offering? It is Rabbi Yehuda HaNasi. But according to Rabbi Yehuda HaNasi, doesn’t the wood in fact require salting?
This is as it is taught in a baraita: The verse states: “And when one brings a meal offering [korban minḥa]” (Leviticus 2:1). The superfluous word korban teaches that one can voluntarily give wood as an offering for the altar. And how much wood must one bring if he does not specify an amount? Two logs. And the support for the fact that wood can be brought as a voluntary offering is from a verse, as the verse states: “And we cast lots for the wood offering” (Nehemiah 10:35). Rabbi Yehuda HaNasi says: This voluntary donation of wood is an offering like a meal offering, and therefore it requires salt and requires bringing to the corner of the altar, like a meal offering.
And Rava says: According to the statement of Rabbi Yehuda HaNasi, wood donated in this manner requires the removal of a handful, just as in the case of a meal offering, a portion of the wood must be removed and sacrificed separately. And Rav Pappa says that according to the statement of Rabbi Yehuda HaNasi, since it is an offering for the altar, the wood that is brought as an offering needs to be placed on other wood to burn, like any other offering that is burned on wood on the altar. Apparently, this means that Rabbi Yehuda HaNasi, who holds that the wood is termed an offering, also holds that it requires the application of salt, in contrast to the ruling in the baraita.
The Gemara responds: Remove wood from the baraita here, as it is not excluded by the term “and every meal offering of yours.” The Gemara asks: But then, the phrase in the verse “and every meal offering of yours” is to exclude what? If it serves to exclude blood, this is derived from the continuation of the verse, which states: “From your meal offering,” as explained in the continuation of the baraita.
משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים א׳ - הטקסט מספריא
מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם את ה' אלהיכם מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה שנאמר ולעבדו בכל לבבכם אמרו חכמים אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה ואין מנין התפלות מן התורה ואין משנה התפלה הזאת מן התורה ואין לתפלה זמן קבוע מן התורה.
ולפיכך נשים ועבדים חייבין בתפלה לפי שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא אלא חיוב מצוה זו כך הוא שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא ואח"כ שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחנה ואחר כך נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו כל אחד לפי כחו.
אם היה רגיל מרבה בתחנה ובקשה ואם היה ערל שפתים מדבר כפי יכלתו ובכל עת שירצה וכן מנין התפלות כל אחד כפי יכלתו יש מתפלל פעם אחת ביום ויש מתפללין פעמים הרבה והכל יהיו מתפללין נכח המקדש בכ"מ שיהיה וכן היה הדבר תמיד ממשה רבינו ועד עזרא.
כיון שגלו ישראל בימי נבוכדנצר הרשע נתערבו בפרס ויון ושאר האומות ונולדו להם בנים בארצות הגוים ואותן הבנים נתבלבלו שפתם והיתה שפת כל אחד ואחד מעורבת מלשונות הרבה וכיון שהיה מדבר אינו יכול לדבר כל צורכו בלשון אחת אלא בשיבוש שנאמר ובניהם חצי מדבר אשדודית וגו' ואינם מכירים לדבר יהודית וכלשון עם ועם ומפני זה כשהיה אחד מהן מתפלל תקצר לשונו לשאול חפציו או להגיד שבח הקדוש ברוך הוא בלשון הקדש עד שיערבו עמה לשונות אחרות וכיון שראה עזרא ובית דינו כך עמדו ותקנו להם שמנה עשרה ברכות על הסדר שלש ראשונות שבח לה' ושלש אחרונות הודיה ואמצעיות יש בהן שאלת כל הדברים שהן כמו אבות לכל חפצי איש ואיש ולצרכי הציבור כולן כדי שיהיו ערוכות בפי הכל וילמדו אותן ותהיה תפלת אלו העלגים תפלה שלימה כתפלת בעלי הלשון הצחה ומפני ענין זה תקנו כל הברכות והתפלות מסודרות בפי כל ישראל כדי שיהא ענין כל ברכה ערוך בפי העלג.
וכן תקנו שיהא מנין התפלות כמנין הקרבנות שתי תפלות בכל יום כנגד שני תמידין וכל יום שיש קרבן מוסף תקנו בו תפלה שלישית כנגד קרבן מוסף ותפלה שהיא כנגד תמיד של בקר היא הנקראת תפלת השחר ותפלה שכנגד תמיד של בין הערבים היא הנקראת תפלת מנחה ותפלה שכנגד המוספין היא נקראת תפלת המוספין.
וכן התקינו שיהא אדם מתפלל תפלה אחת בלילה שהרי איברי תמיד של בין הערבים מתעכלין והולכין כל הלילה שנאמר היא העולה וגו' כענין שנאמר ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי ואין תפלת ערבית חובה כתפלת שחרית ומנחה ואף ע"פ כן נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם להתפלל ערבית וקבלוה עליהם כתפלת חובה.
וכן תקנו תפלה אחר תפלת מנחה סמוך לשקיעת החמה ביום התענית בלבד כדי להוסיף תחנה ובקשה מפני התענית וזו היא התפלה הנקראת תפלת נעילה כלומר ננעלו שערי שמים בעד השמש ונסתרה לפי שאין מתפללין אותה אלא סמוך לשקיעת החמה.
נמצאו התפלות בכל יום שלש ערבית ושחרית ומנחה ובשבתות ובמועדים ובראשי חדשים ארבע שלש של כל יום ותפלת המוספין וביום הכיפורים חמש ארבע אלו ותפלת נעילה.
תפלות אלו אין פוחתין מהן אבל מוסיפין עליהם אם רצה אדם להתפלל כל היום כולו הרשות בידו וכל אותן התפלות שיוסיף כמו מקריב נדבות לפיכך צריך שיחדש דבר בכל ברכה וברכה מן האמצעיות מעין הברכות ואם חידש אפילו בברכה אחת דיו כדי להודיע שהיא נדבה ולא חובה ושלש ראשונות ושלש אחרונות לעולם אין מוסיפין בהן ולא פוחתין מהן ואין משנין בהן דבר.
אין הציבור מתפללין תפלת נדבה לפי שאין הציבור מביאין קרבן נדבה ולא יתפלל אפילו יחיד מוסף שתים אחת חובת היום ואחת נדבה לפי שאין מתנדבין קרבן מוסף ויש מן הגאונים מי שהורה שאסור להתפלל תפלת נדבה בשבתות וימים טובים לפי שאין מקריבין בהן נדבה אלא חובת היום בלבד.
תניא, ליקוטי אמרים י״ד - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, מִדַּת הַבֵּינוֹנִי, הִיא מִדַּת כָּל אָדָם וְאַחֲרֶיהָ כָּל אָדָם יִמְשׁוֹךְ, שֶׁכָּל אָדָם יָכוֹל לִהְיוֹת בֵּינוֹנִי בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה. כִּי, הַבֵּינוֹנִי אֵינוֹ מוֹאֵס בְּרָע, שֶׁזֶּהוּ דָּבָר הַמָּסוּר לַלֵּב וְלֹא כָּל הָעִתִּים שָׁווֹת, אֶלָא ״סוּר מֵרַע וַעֲשֵׂה טוֹב״, דְּהַיְינוּ בְּפוֹעַל מַמָּשׁ, בְּמַעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה, שֶׁבָּהֶם הַבְּחִירָה וְהַיְכוֹלֶת וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה לְכָל אָדָם לַעֲשׂוֹת וּלְדַבֵּר וְלַחֲשׁוֹב גַּם מַה שֶּׁהוּא נֶגֶד תַּאֲוַת לִבּוֹ וְהֶפְכָּהּ מַמָּשׁ, כִּי גַּם בְּשָׁעָה שֶׁהַלֵּב חוֹמֵד וּמִתְאַוֶּה אֵיזוֹ תַּאֲוָה גַשְׁמִיִּית בְּהֶיתֵּר אוֹ בְּאִיסּוּר חַס וְשָׁלוֹם, יָכוֹל לְהִתְגַּבֵּר וּלְהַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִמֶּנָּה לְגַמְרֵי, בְּאָמְרוֹ לְלִבּוֹ: אֵינֶנִּי רוֹצֶה לִהְיוֹת רָשָׁע אֲפִילוּ שָׁעָה אַחַת, כִּי אֵינֶנִּי רוֹצֶה לִהְיוֹת מוּבְדָּל וְנִפְרָד חַס וְשָׁלוֹם מֵה׳ אֶחָד בְּשׁוּם אוֹפֶן, כְּדִכְתִיב: ״עֲוֹנוֹתֵיכֶם מַבְדִּילִים וְגוֹ׳״, רַק אֲנִי רוֹצֶה לְדָבְקָה בוֹ נַפְשִׁי רוּחִי וְנִשְׁמָתִי, בְּהִתְלַבְּשָׁן בִּשְׁלֹשָׁה לְבוּשָׁיו יִתְבָּרֵךְ, שֶׁהֵם: מַעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה בַּה׳ וְתוֹרָתוֹ וּמִצְוֹתָיו, מֵאַהֲבָה מְסוּתֶּרֶת שֶׁבְּלִבִּי לַה׳, כְּמוֹ בְּלֵב כְּלָלוּת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ ״אוֹהֲבֵי שְׁמֶךָ״, וַאֲפִילוּ קַל שֶׁבְּקַלִּים יָכוֹל לִמְסוֹר נַפְשׁוֹ עַל קְדוּשַּׁת ה׳, וְלֹא נוֹפֵל אָנֹכִי מִמֶּנּוּ בְּוַדַּאי, אֶלָּא שֶׁנִּכְנַס בּוֹ רוּחַ שְׁטוּת, וְנִדְמֶה לוֹ שֶׁבַּעֲבֵירָה זוֹ עוֹדֶנּוּ בְּיַהֲדוּתוֹ וְאֵין נִשְׁמָתוֹ מוּבְדֶּלֶת מֵאֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וְגַם, שׁוֹכֵחַ אַהֲבָתוֹ לַה׳ הַמְסוּתֶּרֶת בְּלִבּוֹ, אֲבָל אֲנִי, אֵינֶנִּי רוֹצֶה לִהְיוֹת שׁוֹטֶה כָּמוֹהוּ לִכְפּוֹר הָאֱמֶת.
מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּדָבָר הַמָּסוּר לַלֵּב, דְּהַיְינוּ, שֶׁיְּהֵא הָרָע מָאוּס מַמָּשׁ בַּלֵּב וְשָׂנאוּי בְּתַכְלִית שִׂנְאָה – אוֹ אֲפִילוּ שֶׁלֹּא בְּתַכְלִית שִׂנְאָה – הִנֵּה זֶה, אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ, אֶלָּא עַל יְדֵי גּוֹדֶל וְתוֹקֶף הָאַהֲבָה לַה׳, בִּבְחִינַת ״אַהֲבָה בְּתַּעֲנוּגִים״, לְהִתְעַנֵּג עַל ה׳ מֵעֵין עוֹלָם הַבָּא, וְעַל זֶה אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״עוֹלָמְךָ תִּרְאֶה בְּחַיֶּיךָ כוּ׳״; וְאֵין כָּל אָדָם זוֹכֶה לָזֶה, כִּי זֶהוּ כְּעֵין קִבּוּל שָׂכָר, וּכְדִכְתִיב: ״עֲבוֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת כְּהוּנַּתְכֶם וְגוֹ׳״, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר.
וְלָכֵן אָמַר אִיּוֹב: ״בָּרָאתָ צַדִּיקִים כוּ׳״; וְכִדְאִיתָא בַּתִּיקּוּנִים, שֶׁיֵּשׁ בְּנִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל כַּמָּה מִינֵי מַדְרֵגוֹת וּבְחִינוֹת: חֲסִידִים, גִּבּוֹרִים הַמִּתְגַּבְּרִים עַל יִצְרָם, מָארֵי תוֹרָה, נְבִיאִים כוּ׳, צַדִּיקִים כוּ׳, עַיֵּין שָׁם:
וּבָזֶה יוּבַן כֶּפֶל לְשׁוֹן הַשְּׁבוּעָה: ״תְּהִי צַדִּיק, וְאַל תְּהִי רָשָׁע״; דְּלִכְאוֹרָה תָּמוּהַּ, כִּי מֵאַחַר שֶׁמַּשְׁבִּיעִים אוֹתוֹ ״תְּהִי צַדִּיק״, לָמָּה צְרִיכִים לְהַשְׁבִּיעוֹ עוֹד שֶׁלֹּא יִהְיֶה רָשָׁע?
אֶלָּא, מִשּׁוּם שֶׁאֵין כָּל אָדָם זוֹכֶה לִהְיוֹת צַדִּיק, וְאֵין לָאָדָם מִשְׁפַּט הַבְּחִירָה בָּזֶה כָּל כָּךְ, לְהִתְעַנֵּג עַל ה׳ בֶּאֱמֶת, וְשֶׁיִּהְיֶה הָרָע מָאוּס מַמָּשׁ בֶּאֱמֶת, וְלָכֵן מַשְׁבִּיעִים שֵׁנִית ״אַל תְּהִי רָשָׁע״ עַל כָּל פָּנִים, שֶׁבָּזֶה – מִשְׁפַּט הַבְּחִירָה וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה לְכָל אָדָם לִמְשׁוֹל בְּרוּחַ תַּאֲוָתוֹ שֶׁבְּלִבּוֹ וְלִכְבּוֹשׁ יִצְרוֹ, שֶׁלֹּא יִהְיֶה רָשָׁע אֲפִילוּ שָׁעָה אַחַת כָּל יָמָיו, בֵּין בִּבְחִינַת ״סוּר מֵרָע״, בֵּין בִּבְחִינַת ״וַעֲשֵׂה טוֹב״, – וְ״אֵין טוֹב אֶלָּא תוֹרָה״, דְּהַיְינוּ תַּלְמוּד תּוֹרָה שֶׁכְּנֶגֶד כּוּלָּן.
אַךְ אַף־עַל־פִּי־כֵן, צָרִיךְ לִקְבּוֹעַ לוֹ עִתִּים גַּם כֵּן לָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשׁוֹ לִהְיוֹת מוֹאֵס בְּרָע, כְּגוֹן, בַּעֲצַת חֲכָמֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״אִשָּׁה – חֵמֶת מְלֵאָה צוֹאָה כוּ׳״, וּכְהַאי גַּוְונָא, וְכֵן כָּל מִינֵי מַטְעַמִּים וּמַעֲדַנִּים נַעֲשִׂים כָּךְ: חֵמֶת מָלֵא כוּ׳; וְכֵן כָּל תַּעֲנוּגֵי עוֹלָם הַזֶּה, הֶחָכָם רוֹאֶה הַנּוֹלָד מֵהֶן, שֶׁסּוֹפָן לִרְקוֹב וְלִהְיוֹת רִמָּה וְאַשְׁפָּה.
וְהַהֵפֶךְ, לְהִתְעַנֵּג וְלִשְׂמוֹחַ בַּה׳ – עַל יְדֵי הִתְבּוֹנְנוּת בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא כְּפִי יְכוֹלְתּוֹ, אַף שֶׁיּוֹדֵעַ בְּנַפְשׁוֹ שֶׁלֹּא יַגִּיעַ לְמַדְרֵגָה זוֹ בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ – כִּי אִם בְּדִמְיוֹנוֹת – אַף־עַל־פִּי־כֵן, הוּא יַעֲשֶׂה אֶת שֶׁלּוֹ, לְקַיֵּים אֶת הַשְּׁבוּעָה שֶׁמַּשְׁבִּיעִים ״תְּהִי צַדִּיק״, וַה׳ יַעֲשֶׂה הַטּוֹב בְּעֵינָיו.
וְעוֹד, שֶׁהַהֶרְגֵּל עַל כָּל דָּבָר – שִׁלְטוֹן, וְנַעֲשֶׂה טֶבַע שֵׁנִי, וּכְשֶׁיַּרְגִּיל לְמָאֵס אֶת הָרָע – יִהְיֶה נִמְאָס קְצָת בֶּאֱמֶת, וּכְשֶׁיַּרְגִּיל לְשַׂמֵּחַ נַפְשוֹ בַּה׳ עַל יְדֵי הִתְבּוֹנְנוּת בִּגְדוּלַּת ה׳, הֲרֵי בְּאִתְעָרוּתָא דִלְתַתָּא אִתְעָרוּתָא דִלְעֵילָּא, וְכוּלֵּי הַאי וְאוּלַי יֵעָרֶה עָלָיו רוּחַ מִמָּרוֹם, וְיִזְכֶּה לִבְחִינַת רוּחַ מִשֹּׁרֶשׁ אֵיזֶה צַדִּיק שֶׁתִּתְעַבֵּר בּוֹ – לַעֲבוֹד ה׳ בְּשִׂמְחָה אֲמִיתִּית, כְּדִכְתִיב: ״שִׂמְחוּ צַדִּיקִים בַּה׳״, וְתִתְקַיֵּים בּוֹ בֶּאֱמֶת הַשְּׁבוּעָה שֶׁמַּשְׁבִּיעִים: ״תְּהִי צַדִּיק״:
מצוטט ב־18 עמודים
אגרות קודש 1
- כרך כב ‹ ח'תרסח לקו"ש חכ"ה ע' 376
לקוטי שיחות 3
- כרך לד ‹ תבא ‹ שיחה א ‹ 151 לקו"ש חכ"ה ע' 375
- כרך לד ‹ הוספות ‹ ה' מנחם--אב ‹ 232 לקו"ש חכ"ה ע' 374
- כרך כו ‹ הוספות - שיחות ‹ שיחה ו ‹ 343 לקו"ש חכ"ה ע' 373
תורת מנחם 12
- ח - שנת תשי"ג - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת יום א' פ' בהר-בחוקותי, ל"ג בעומר ה'תשי"ג. לקו"ש חכ"ה ע' 374
- ח - שנת תשי"ג - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת ש"פ בהר-בחוקותי, מבה"ח סיון ה'תשי"ג. לקו"ש חכ"ה ע' 374
- יט - שנת תשי"ז - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת מוצש"ק פ' בשלח, יו"ד שבט ה'תשי"ז. לקו"ש חכ"ה ע' 374
- ל - שנת תשכ"א - חלק שני ‹ בס"ד. ליל ש"ק פ' בשלח, י"א שבט, אחרי קבלת שבת, ה'תשכ"א לקו"ש חכ"ה ע' 374
- ל - שנת תשכ"א - חלק שני ‹ בס"ד. מוצש"ק פ' בשלח, י"א שבט, ה'תשכ"א לקו"ש חכ"ה ע' 374
- לא - שנת תשכ"א - חלק ראשון ‹ בס"ד. ר"ד אור ליום ד' פ' פינחס, כ"א תמוז ה'תשכ"א לקו"ש חכ"ה ע' 374
- מ - שנת תשכ"ד - חלק שלישי ‹ בס"ד. שיחת ש"פ בהעלותך, י"ט סיון, ה'תשכ"ד לקו"ש חכ"ה ע' 374
- נ - שנת תשכ"ז - חלק שלישי ערוך ‹ בס"ד. שיחת יום ה' פ' פינחס, י"ב תמוז, ה'תשכ"ז לקו"ש חכ"ה ע' 374
- נג - שנת תשכ"ח - חלק שלישי ‹ שיחת ש"פ נשא, י"ב סיון, ה'תשכ"ח לקו"ש חכ"ה ע' 374
- נח - שנת תש"ל - חלק ראשון ‹ שיחת יום ה' פ' האזינו, וא"ו תשרי, ה'תש"ל לקו"ש חכ"ה ע' 375
- נט - שנת תש"ל - חלק שני ‹ שיחת ש"פ ויקהל, פ' שקלים, מבה"ח וער"ח אדר שני, ה'תש"ל לקו"ש חכ"ה ע' 374
- סה - שנת תשל"א - חלק רביעי ‹ ש"פ תצא, י"ד אלול, ה'תשל"א לקו"ש חכ"ה ע' 374
שולחן ערוך ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן 1
שוע"ר עם ביאור דברי שלום ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן 1
- הלכות ברכות השחר וקריאת שמע ‹ הלכות ברכות השחר ‹ מו הלכות ברכות השחר ושאר ברכות לקוטי שיחות חכ"ה ע' 374