שיחה ט
360שיחה ט
ב לקוטי
משיחת ש"פ וישלח,
1) זח"ב סג, ב. פח, א.
2) לשון כ"ק מו"ח אדמו"ר במכתבו -- כ' כסלו תשיג (אגרות קודש שלו ח"ז ע' ל. ונעתק בהקדמה ל,היום יום"). הקדמה לחוברת י"ש כסלו. נת'י בלקו"ש ח"ה ע' 436 ואילך. לקמן ע' 385 ואילך.
3) מכתב כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע -- ט'ז כסלו תרס"ב (נדפס ב,מבוא" לקונט' ומעין עי 17 (פאקסימילי' מגוכתי"ק). ,היום יום" -- בתחלתו. אגרות קודש שלו ח"א ע' רנט).
4) ברכה מלשון המשכה -- תו"א מקץ לז, ג.
5) כפירוש הפשוט ב,מיני' מתברכין כולהו יומין* (בנוגע לברכת המן בשבת) -- ששבת אינו מהוה מציאות הימים, אלא שהוא ממשיך (תוספת) ברכה בכולהו יומין שהיו במציאותם בלאו הבי, ולהעיר ממחז"ל עה"פ (יתרו כ, יא. תשא לא, יז) .ששת ימים עשה ה'", ולא בששת, כל יומא ויומא עביד עבידתי" (זח"ג צד, ריש ע"ב. הוספות לזח"א רסד, ב. ועוד).
66) כי אף שיחודים עליונים שב,קדושת שבת ויו*ט (וכן מובו בנוגע ל,חג התגים" י*ט כסלו) הוא למעלה מגדר המקום והזמן", וא"כ מהו הנפק"מ באיזה יום בשבוע הוא קביעות החג -- הרי יחודים עליונים אלו מתלבשים בגדר ומדידת הזמן, ו,מאיר
ח"י כסלו ה'תשמ"ז 361כולל -- דורך אויפשטעלן (אַדער מרחיב זיין) א ,בית חב"ד"*י, בכל מקום ומקום"?.
3622 לקוטי 363(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
364134 לקוטי
ער זאַל קומען אין ארץ שעיר.
צ"צ ערך מלאכים (ע' תלב ואילך). מקומות שבהערה 5 4) ולהעיר שיעקב נקרא ,א-ל אלקי ישראל* 365,ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה" בגאולה העתידה (כידוע אַז יפוצו מעינותיך חוצה ברענגט ,אתי מר" דא מלכא משיחא?).
36616 לקוטי
גרייטן צו ,והיתה לה' המלוכה" בגאולה:
העתידה.
367(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
368(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
369(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
370120 לקוטי 371,בארץ מגורי אביו בארץ כנען"? - בארץ הקודש, ,ארץ אשר גו' תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"*, שלימות הארץ, ביז באופן פון ,ירחיב ה' אלקיך את גבולך"יי, צוזא" מען מיט שלימות העם, ,בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"*י, וכספם 372עס שטייט בפ' וישב"י. ומעין זה -- בפי וישלח"': ,ויפרוץ האיש מאד מאד), ,עלה הפורץ לפניהם""י, ,אלה תולדות פרץ"*9י, ,,שיבוא בן פרץ"*י.
הערות
עמוד 360
- 1. למטה לכל מקום ומקום בזמנו הראוי לו* (לשון אדה"ז בשלחנו או"ח מהדו"ת ס"א ס"ח. וראה מאמרי אדה"ז תקס"ו ע' מג ואילך. תו"ח בשלח שמט, ב ואילך. אוה"ת נ"ך כרך ג ע' א'קסז ואילך). ולכן, יש בו עילוי כשהוא ביום ראשון, שמתברך מיום השבת בלי שום הפסק ימים, כבפנים.
- 7. ראה שיחת י"ט כסלו תש"ד (ע' 48), שלפני י"ט כסלו, ר"ה לחסידות, ישנו הערב ראש השנה.
- 68. שזהו למעלה מקדוש וטוב, קדש מלה בגרמי" (זהר ח'"ג צד, ב. סידור עם דא"ח ר, ג ואילך. וראה תו"א ריפ חיי שרה).
- 9. ומובן שאי"ז סתירה לאין שבת מכינה לחול (משנה שבת ספט"ו. ושינ. מדרש לקח טוב בשלת טז, ה) -- כי המדובר כאן הוא לא בנוגע להכנת שבת לי"ש כסלו, כ"א להשפעת שבת בי"ט כסלו כולל הבאה מסמיכותם. ויתרה מזה -- המן דבר יום ביומו (בחול) הוכן ונעשה (ב,השמים") בשבת דוקא (זהר שבהערה 1. מאמרי אדה"ז על פרשיות התורה כרך א ע' רצה ואילך. אוה"ת בשלח ע' תרלח ואילך. ועוד).
- 0. ברכות יב, א.
עמוד 361
- 1. זח"ב פח, סע"ב. ח"ג קכט, א
- 2. ראה המשך תרס"ו ע' תקמג ואילך. המשך תער"ב ח"ב ע' א'קכז ואילך. וראה אוה"ת בשלח עי תרכא. בהר (כרך ד) ע' א'קנב.
- 3. וצ"ע אם העילוי דרעוא דרעויז קשור עם מעלת חותם השבת, דהכל הולך אחר החיתום, דיש לומר בב' אופנים: א) הם שני דברים נפרדים (כדמוכח לכאורה מזה שלא כל חיתום יש בו העילוי דרעוא דרעוין), ב) הא בהא תלי': העילוי דרעוא דרעוין בשבת (לגבי שאר הזמנים בשבת) הוא מצד החיתום דשבת, והכל הולך אחריו. ואכ"מ.
- 4. אבות פ"א מי"ז.
- 5. וכמבואר בתניא (פל"ח), שהמכוון כל הכוונות ולא קיים המצוה בפועל -- ,לא יצא ידי חובתו".
- 6. ראה אגה"ק הידועה דהבעש"ט -- נדפסה בכש"ט (הוצאת קה"ת) בתחלתה. ובכ"מ.
- 7. ס' השיחות תורת שלום ס"ע 112 ואילך.
- 8. ע"ד אופן עריכת התוועדויות בי"ט כסלו -- ראה לקו"ש ח"י ע' 230 ואילך.
- 9. ש"פ וישלח, ח"י כסלו תשמ"ז
- 9. ולהעיר שגם התוועדות היא ע"ד הקמת (או הרחבת) ,בית חדש" -- קיבוץ ואחדות של כמה וכמה מישראל, כדי שעי"ז יהיי ,בית ישראל ברכו את הו"" (תהלים קלה, יט) ע"ד הקמת בית שהוא ע"י קיבוץ כו"כ ענינים, אבנים כו'.
- 0. ראה לעיל ע' 338. ושינ.
- 1. במדב"ר פי"ב, ג.
- 2. ואתתנן ו, ה.
- 3. תבוא כח, מז. וראה רמב"ם סוף הלי לולב. תניא פכיו (לג, א).
- 4. לשון אדה"ז -- לקו"ד ח"א יט, ב.
- 5. ראה מכתב כ"ק מו"ח אדמו"ר: קבעו את יום גאולת הוד כ"ק אדמו"ר הזקן, י"ט כסלו, ליום
עמוד 362
- 1. משתה ושמחה של מצוה (אגרות קודש שלו ח"א ס"ע תקנב).
- 6. חלק תושב"כ ר"פ וישב.
- 8. בשבת פ' וישלח עצמו, או בימי השבוע שמתברכים משבת פ' וישלח. וראה ס' השיחות תש"ד ע' 50.
- 9. שם כל הפרשה. וכמדובר כמ"פ, ששם הפרשה (כפי שנקרא ע"פ מנהג ישראל תורה היא) מורה על תוכן כל הפרשה (ראה לקו"ש ח"ה ע' 57 ואילך. ועוד).
- 5. ש"פ וישלח, ח"י כסלו תשמ"ז
- 6. שיחות
- 0. משנה ברכות לד, ב. קידושין מא, ב. וש"נ.
- 31. תשובות הריב"ש ס" רכח. ועוד. לקו"ת ויקרא א, ג. וראה שו"ע אדה"ז או*ח סי' רסג סכ"ה בקו"א: כעושה בעצמו ממש וכו' ה"ז כאילו אוחז ידו של חברו כו' שנעשית כידו אריכתא. וראה בארוכה לקח טוב (להר"י ענגיל) כלל. א.
- 2. ראה גם לקו"ש ח"ד ע' 1119. ח"י ע' 106. ועוד.
- 3. בהבא לקמן ראה לקו"ש ח"י ע' 100 ואילך.
- 4. דמעשה אבות סימן לבנים (ראה תנחומא לך ב. רמב"ן לך יב, ו. ועוד). \
- 12. ,
עמוד 363
- 5. ריש פרשתנו (לב, ד ואילך).
- 6. תו"ח ריש פרשתנו.
- 7. תו"א ריש פרשתנו.
- 8. פרשתנו לב, ז
- 9. שם יד.
- 0. תו"א ותו"ח פרשתנו ד"ה ויקח מן הבא בידו.
- 7. ש"פ וישלח, ח"י כסלו תשמ"ז
- 8. שיחות 8
- 9. הי
- 41. תו"א שם (כו, ריש ע"א). וראה ד"ה פדה בשלום לאדהאמ"צ (בשערי תשובה ח"א) פרק יא (נו, א)
- 2. עובדי' א, כא (הפטרה דפ' וישלח).
- 3. צפני" ג, ט. וראה רמב"ם הל' מלכים ספי"א.
- 4. פרשתנו שם, יז ואילך ובפרש"י.
- 5. שם, בא ובפרשיי.
עמוד 364
- 6. שם לג, ד.
- 7. שם, יג.
- 8. שם, יד.
- 9. פרשלי שם.
- 0. שם, יז
- 1. ראה זח'ג קנב, א (הובא בפרדס שער כז פ"א): ווי לאינון חייביא דאמרי דאורייתא לאו איהי אלא ספורא בעלמא. וראה מכתבי תורה (להרוגצ'ובי) מכתב צט.
- 2. כידוע שנשמת יעקב ,כלולה מכל הנשמות שבישראל מעולם ועד עולם" (אגה"ק ס"ז (קיא, סע"ב)).
- 3. כידוע שהשם מלאך הוא ע"ש ענין השליחות
- 9. - לקו"ת ויקרא א, ג. וראה ס' הליקוטים דא"ח -- .
- 10. ש"פ וישלח, ח"י כסלו תשמ"ז
- 11. (פרשתנו לג, כ. מגילה יח, א. פרש"י פרשתנו עה"פ. זח"ג פו, א. וראה ב"ר פצ"ח, ג). נת' במקומות שבהערה הבאה. וראה אגה"ק שבהערה 52.
- 5. כמבואר בלקו"ת (ויקרא שם) שכאו"א מישראל הוא שלוחו של אדם העליון כמותו - כמותו דהמשלח ממש. וראה אוה"ת פרשתנו רמט, ב דיה ויצב שם מזבח תרל'ג. ד"ה הנ"ל (עם הגהות) תרמ"ד (סה"מ תרמ"ד (קה"ת תשמ"ט) בהוספות ע' רצה): תרנ"ו (סה'ימ תרנ"ו ע' נו ואילך).
- 6. תניא פלזז (מח, ב).
- 7. ובפרטיות יותר: ,ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" -- קאי על כללות השליחות דירידת הנשמה בגוף (אור החיים ויצא כח, יד. קיצורים והערות לתניא ע' נז. דרושי פ' ויצא -- תר"ל, תר"פ, תרפ"ז, ועוד), שיעקב קיים שליחותו של אביו ואמו (,וישמע יעקב אל אביו ואל אמו וילך פדנה ארם" -- תולדות כח, ז). ועבודתו של יעקב בחרן אצל לבן היתה עבודה בטוב וקדושה ע"י תומ"צ (עבודת הצדיקים); ולאחרי גמר הבירורים בחרן -- הי' מוכן לירידה תחתונה יותר, בירור עשו, בחי' הרע דנוגה (עבודת התשובה) -- אוה"ת פרשתנו רכז, א ואילך, סד"ה וישלח תרס"ו. תעריג. תשמ"ג.
- 8. קידושין מא, א.
- 9. מו" ח"ב פ"י.
עמוד 365
- 0. הל' מלכים פ"ח ה"י.
- 1. שיחת י"ט כסלו תרס"ז (לפני שמונים שנה) -- נעתקה בשיחת י"ט כסלו תש"ד (ע' 50). וראה שם, שענין זה הוא השייכות די"ט כסלו עם המסופר בפ' וישלח ע"ד ,ואלה המלכים אשר מלכו וגח" (מלכי ארץ אדום), מלכים דעולם התהו.
- 3. ש"פ וישלח, ח"י כסלו תשמ"ז
- 2. אגה"ק דהבעש"ט שבהערה 16.
- 3. להעיר משליחות אליעזר עבד אברהם - ענין כללי וכו' (ראה דרושי ד"ה יפה שיחתן -- סה"מ תקס"ג כרך א ע' לו. תו"ח חיי שרה קלה, א ואילך. אוה"ת שם קכז, ב ואילך. ועוד).
- 4. ראה קידושין מא, א ואילך.
- 5. ראה קידושין שם. וראה ירושלמי חגיגה פ"א ה"ח. וכהנה רבות.
עמוד 366
- 6. עמוס ג, ז
- 7. לעיל ע' 329 ואילך. וראה גם שיחת ליל שמת"ת (לפני הקפות) תשמ"ו (נדפסה בלקו"ש חכ"ט עי 358 ואילך).
- 8. עמוס ח, יב.
- 9. שנבת קלח, ב.
- 5. ש"פ וישלח, ח"י כסלו תשמ"ז
- 6. שיחות
- 0. ולהעיר ש,נשיא" ר"ת ניצוצו של יעקב אבינו (קהלת יעקב (לבעהמ*ס מלא הרועים) מערכת רבי. ונת' בלקו"ש ח"ד ע' 1051 הערה 18).
- 1. ולהעיר מפירוש הראשון במדרש (ב"ר פע"ה, ד) שמלאכים -- ,אלו שלוחי בשר ודם". אבל רש"י מביא רק פירוש השני שבמדרש -- ,מלאכים ממש". הביאור בזה -- ראה לקו"ש ח"ה ע' 389 ואילך. ח"י ע' 100 בהערות.
- 2. ויצא לא, יח.
- 3. וראה לקו"ש ח"י שם ואילך הביאור בתורת הה"מ ב,מלאכים ממש", ה,ממש" של המלאכים שלח יעקב לעשו, אבל הרוחניות נשאר עם יעקב -- שגם
עמוד 367
- 1. בבואם לעשו ובהמצאם אצלו (בגופם ובנפשם) לא ניתקו מהתקשרותם ליעקב, עד שכאילו באו לעשו רק בגופם וב,ממש* שלהם בלבד. עיייש (ע' 107 ואילך) ההוראה בנוגע לשלוחי רבותינו נשיאינו.
- 4. זח"ג עא, ב. אגה"ק סי זך וביאורו.
- 5. אגה"ק שם (קמו, א) בשם מארז"ל. ולע"ע מצאתיו בנוסח גט חליצה וכתובת יבמין -- הובא ברמב*ם הל' יבום פיד ה"ל. שם הל"ב. רייף יבמות ספי*ב.
- 4. ש"פ ושלח, ח"י כסלו תשמ"ז
- 5. שיחות 07
- 6. ראה ס' השיחות ה'ש"ת ע' 105. תשיב ע' 84- תש"ד ע' 104. ועוד.
- 7. זד) כנראה במוחש בהצלחת החינוך דהטף -- כששומעים עדזז מטףי
עמוד 368
- 8. דוגמא בהלכה: אוהב ושונא -- שונא קודם, לכוף יצרו (ב"מ לב, סע"ב. רמב"ם הל' רוצח ושמירת נפש פי"ג הי"ג).
- 2. ש"פ וישלח, ח"י כסלו תשמ"ז
- 3. שיחות
- 9. ועפ"ז מתורץ מה שהדגיש לעעו -- ותרי"ג מצות שמרתי.
- 0. כן משמע בתו"א ותו"ח שבהערות 36-37. וכן מוכח לכאורה מזה שיעקב חשב שעשו כבר נתברר (תו"א שם), כי הגאולה תלוי' בשלימות הבירורים (ע"ח שער מ"ן ומ"ד דרוש א ואילך. תניא פליז. ועוד). וראה תו"ח שם (מב, סע"ב ואילך) שיעקב ,כבר הי' שלם בעבודתו כמו שיהי' לעתיד לבא" ושלח מלאכים אל עשו ,כמו שהוא למעלה אחר הבירור לגמרי כו' שזהו בחינת ומדריגת דעולם הבא כו'". ואולי יש לומר היסוד לזה -- ע"פ דברי המדרש (ב"ר פע"ה, ו) בדברי יעקב (ע"י המלאכים) לעשו ,ויהי לי שור וחמור גו'", ,חמור זה מלך המשיח כו'*. וראה לקו*ש ח"א ע' 69.
עמוד 369
- 8. ראה פרש"י פרשתנו לו, ז.
- 2. לך טו, יג.
- 3. ראה רמב"ם ריש הלי ע"ז.
- 4. מהלך י"ז יום (פדר"א פט"ז).
- 5. הביאור בזה ע"ד החסידות -- ראה בהמאמר ד"ה וישלח שנאמר בההתוועדות.
- 6. ש"פ וישלח, ח"י כסלו תשמ"ז
- 7. שיחות =
- 6. ראה סד"ה ויקח מן הבא בידו פר"ת.
עמוד 370
- 7. תניא פל"ו.
- 8. שם ספ". פכ"ד (ל, א).
- 3. ש"פ וושלח, ח"י כסלו תשמ"ז
- 4. שיחות
- 9. רמב"ם הל' גירושין ספ"ב.
- 0. וראה רמב"ם סוף הל' מעילה וסוף הל' תמורה.
עמוד 371
- 1. ברכות יז, א
- 2. אבות פ"א מ"ו. שם מט"ז. וראה בארוכה שיחת ש"פ דברים תשמיו (נדפסה בלקו"ש חכ"ט עי 8), לעיל ע' 306 ואילך. ועוד.
- 3. ראה מאירי -- הובא במדרש שמואל לאבות שם מ"ו. וראה מאמרי אדהאמ"צ ויקרא ח"ב ע'י תשסא, סה"מ תרל"ו ח"ב ע' רפט. ועוד,
- 4. ש"פ וישלח, ח"י כסלו תשמ"ז
- 5. שיחות וד
- 4. ר"פ וישב (לז, א).
- 5. פרש"י שם, ב.
- 6. עקב יא, יב.
- 7. ראה יב, כ. שופטים יט, ח. 8 באי ט.
עמוד 372
- 9. ישעי" ס, ט.
- 0. ראה תו"א ר"פ וישב. תו"ח שם נח, א ואילך. לקו"ת בהעלותך לב, ד. ובכ"מ.
- 1. תניא פ"ד.
- 2. ראה המשך שמח תשמח תרנ" (סה"מ תרנ"ז ע' רכג ואילך).
- 3. לח, כט.
- 4. ל, מג.
- 5. מיכה ב, יג. ב"ר פפ"ה, יד וברש"י שם. אגדת בראשית ספס"ג.
- 6. רות ד, יח.
- 7. ב"ר פי"ב, ו.
- 8. לשון רשיי בא יב, מא (ממכילתא בא שם).
- 9. ישע" נב, ח.
- 12. ו
משנה שבת ט״ו - הטקסט מספריא
אלו קשרים שחייבין עליהן. קשר הגמלין וקשר הספנין. וכשם שהוא חייב על קישורן כך הוא חייב על התירן. רבי מאיר אומר כל קשר שהוא יכול להתירו באחת מידיו אין חייבין עליו:
יש לך קשרים שאין חייבין עליהן כקשר הגמלין וכקשר הספנין. קושרת אשה מפתח חלוקה וחוטי סבכה ושל פסיקיא ורצועות מנעל וסנדל ונודות יין ושמן וקדרה של בשר. רבי אליעזר בן יעקב אומר קושרין לפני הבהמה בשביל שלא תצא. קושרין דלי בפסיקיא אבל לא בחבל. רבי יהודה מתיר. כלל אמר רבי יהודה כל קשר שאינו של קיימא אין חייבין עליו:
מקפלין את הכלים אפילו ארבעה וחמשה פעמים. ומציעין את המטות מלילי שבת לשבת אבל לא משבת למוצאי שבת. ר' ישמעאל אומר מקפלין את הכלים ומציעין את המטות מיום הכפורים לשבת וחלבי שבת קריבין ביום הכפורים. ר' עקיבא אומר לא של שבת קריבין ביום הכפורים ולא של יום הכפורים קריבין בשבת:
משנה אבות א׳:י״ז - הטקסט מספריא
שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. וכל המרבה דברים מביא חטא:
מדרש תנחומא, לך לך ב׳ - הטקסט מספריא
רַבִּי בְּרַכְיָה פָּתַח, אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ וְגוֹ' (שה״ש ח, ח). בַּמֶּה הַכָּתוּב מְדַבֵּר, בְּאַבְרָהָם כְּשֶׁהִשְׁלִיכוֹ נִמְרוֹד לְתוֹךְ הַכִּבְשָׁן. קְטַנָּה, שֶׁעֲדַיִן לֹא עָשָׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִסִּים. וְלָמָּה נִקְרֵאת אָחוֹת? שֶׁאִחָה אֶת הָעוֹלָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּאָדָם הַזֶּה שֶׁקּוֹרֵעַ וּמְאַחֶה, לְפִיכָךְ נִקְרָא אָחוֹת.
וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ, שֶׁעֲדַיִן לֹא הָיוּ לוֹ בָּנִים. מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲחוֹתֵנוּ בַּיּוֹם שֶׁיְּדֻבַּר בָּהּ (שה״ש ח, ח), בַּיּוֹם שֶׁאָמַר נִמְרוֹד לְהַשְׁלִיכוֹ לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ. אִם חוֹמָה הִיא נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף (שה״ש ח, ט), אִם נוֹתֵן נַפְשׁוֹ כְּחוֹמָה זוֹ שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת בִּפְנֵי מִלְחָמוֹת הַרְבֵּה וְיִמְסֹר עַצְמוֹ עַל קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם, נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁקְּרָאָם כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף (תהלים סח, יד). וְאִם דֶּלֶת הִיא (שה״ש ח, ט), אִם דַּל הוּא מִלִּמְסֹר נַפְשׁוֹ עַל קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם, נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז (שה״ש ח, ט), מַה צּוּרָה שֶׁבְּלוּחַ אֶרֶז נוֹחָה לְהִתְטַשְׁטֵשׁ, כָּךְ אַבְרָהָם אֵינִי מַשְׁגִּיחַ עָלָיו.
אָמַר אַבְרָהָם, אֲנִי חוֹמָה (שה״ש ח, י), לִמְסֹר נַפְשִׁי עַל קְדֻשַּׁת שִׁמְךָ. וְלֹא אֲנִי בִּלְבַד, אֶלָּא וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת (שה״ש ח, י), בְּנֵי בָנָיו חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה וְדוֹרוֹ שֶׁל רַבִּי חֲנַנְיָה בֶן תְּרַדְיוֹן וַחֲבֵרָיו, שֶׁיִּתְּנוּ נַפְשָׁם עַל קְדֻשַּׁת שְׁמֶךָ. לְפִיכָךְ אָז הָיִיתִי בְעֵינָיו כְּמוֹצְאֵת שָׁלוֹם (שה״ש ח, י), שֶׁיָּצָא שָׁלוֹם מִן הַכִּבְשָׁן. אַתָּה מוֹצֵא תֶּרַח אָבִיו עוֹשֶׂה צְלָמִים הָיָה וְעוֹבֵד אוֹתָן, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וְגוֹ'.
משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות י״א - הטקסט מספריא
המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה לממשלה הראשונה ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם מקריבין קרבנות ועושין שמטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה וכל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר אלא בתורה ובמשה רבינו שהרי התורה העידה עליו שנאמר ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו' אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו' והביאך ה'. ואלו הדברים המפורשים בתורה הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים. אף בפרשת בלעם נאמר ושם נבא בשני המשיחים במשיח הראשון שהוא דוד שהושיע את ישראל מיד צריהם ובמשיח האחרון שעומד מבניו שמושיע את ישראל מיד בני עשיו. ושם הוא אומר אראנו ולא עתה זה דוד אשורנו ולא קרוב זה מלך המשיח דרך כוכב מיעקב זה דוד וקם שבט מישראל זה מלך המשיח ומחץ פאתי מואב זה דוד וכן הוא אומר ויך את מואב וימדדם בחבל וקרקר כל בני שת זה המלך המשיח שנאמר בו ומשלו מים עד ים והיה אדום ירשה זה דוד שנאמר ותהי אדום לדוד לעבדים וגו' והיה ירשה וגו' זה המלך המשיח שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון וגו'.
אף בערי מקלט הוא אומר אם ירחיב ה' אלהיך את גבולך ויספת לך עוד שלש ערים וגו' ומעולם לא היה דבר זה ולא צוה הקדוש ברוך הוא לתוהו אבל בדברי הנביאים אין הדבר צריך ראייה שכל הספרים מלאים בדבר זה.
ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו אין הדבר כך שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח עד שנהרג בעונות כיון שנהרג נודע להם שאינו ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת ועיקר הדברים ככה הן שהתורה הזאת חוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים ואין מוסיפין עליהן ולא גורעין מהן.
ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כדויד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה ויילחם מלחמות ה' הרי זה בחזקת שהוא משיח אם עשה והצליח וניצח כל האומות שסביביו ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי
ואם לא הצליח עד כה, או נהרג--בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה, והרי הוא ככל מלכי בית דויד השלמים הכשרים שמתו. ולא העמידו הקדוש ברוך הוא אלא לנסות בו רבים, שנאמר "ומן המשכילים ייכשלו, לצרוף בהן ולברר וללבן--עד עת קץ: כי עוד, למועד"
אף ישוע הנוצרי שדימה שיהיה משיח, ונהרג בבית דין--כבר נתנבא בו דנייאל, שנאמר "ובני פריצי עמך, יינשאו להעמיד חזון--ונכשלו" (דניאל יא,יד). וכי יש מכשול גדול מזה: שכל הנביאים דיברו שהמשיח גואל ישראל ומושיעם, ומקבץ נדחיהם ומחזק מצוותן; וזה גרם לאבד ישראל בחרב, ולפזר שאריתם ולהשפילם, ולהחליף התורה, ולהטעות רוב העולם לעבוד אלוה מבלעדי ה'.
אבל מחשבות בורא עולם--אין כוח באדם להשיגם, כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו. וכל הדברים האלו של ישוע הנוצרי, ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו--אינן אלא ליישר דרך למלך המשיח, ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד: שנאמר "כי אז אהפוך אל עמים, שפה ברורה, לקרוא כולם בשם ה', ולעובדו שכם אחד" (ראה צפניה ג,ט).
כיצד: כבר נתמלא העולם כולו מדברי המשיח, ומדברי התורה ומדברי המצוות, ופשטו דברים אלו באיים רחוקים, ובעמים רבים ערלי לב; והם נושאים ונותנים בדברים אלו, ובמצוות התורה--אלו אומרים מצוות אלו אמת היו, וכבר בטלו בזמן הזה, ולא היו נוהגות לדורות. ואלו אומרים דברים נסתרות יש בהם, ואינן כפשוטן, וכבר בא משיח, וגילה נסתריהם.
וכשיעמוד המלך המשיח באמת, ויצליח וירום ויינשא--מיד הם כולן חוזרין ויודעים ששקר נחלו אבותיהם, ושנביאיהם ואבותיהם הטעום.
בראשית רבה צ״ח:ג׳ - הטקסט מספריא
הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב (בראשית מט, ב), רַבִּי בֶּרֶכְיָה זִמְנִין אֲמַר לָהּ בְּשֵׁם רַבִּי חִיָּא וְזִמְנִין אֲמַר לָהּ בְּשֵׁם רַבָּנָן דְּתַמָּן, מִכָּאן שֶׁהָיוּ מְפֻזָּרִין וְיָרַד מַלְאָךְ וְכִנְסָן. אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא מִכָּאן שֶׁהָיוּ מְפֻזָּרִין וְכִנְסָן בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ. (בראשית מט, ב): וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם, רַבִּי יוּדָן וְרַבִּי פִּינְחָס, רַבִּי יוּדָן אָמַר שִׁמְעוּ לְאֵל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם. וְרַבִּי פִּינְחָס אָמַר אֵל הוּא יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם, מַה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בּוֹרֵא עוֹלָמוֹת, אַף אֲבִיכֶם בּוֹרֵא עוֹלָמוֹת. מַה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְחַלֵּק עוֹלָמוֹת, אַף אֲבִיכֶם מְחַלֵּק עוֹלָמוֹת. אֶלְעָזָר בֶּן אֲחוּי אָמַר מִכָּאן זָכוּ יִשְׂרָאֵל לִקְרִיאַת שְׁמַע, בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה יַעֲקֹב אָבִינוּ נִפְטַר מִן הָעוֹלָם קָרָא לִשְׁנֵים עָשָׂר בָּנָיו אָמַר לָהֶם שִׁמְעוּ אֵל יִשְׂרָאֵל שֶׁבַּשָּׁמַיִם אֲבִיכֶם, שֶׁמָּא יֵשׁ בִּלְבַבְכֶם מַחְלֹקֶת עַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמְרוּ לוֹ (דברים ו, ד): שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אָבִינוּ, כְּשֵׁם שֶׁאֵין בְּלִבְּךָ מַחְלֹקֶת עַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כָּךְ אֵין בְּלִבֵּנוּ מַחְלֹקֶת, אֶלָּא (דברים ו, ד): ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד, אַף הוּא פֵּרַשׁ בִּשְׂפָתָיו וְאָמַר: בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכותוֹ לְעוֹלָם וָעֶד. רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְרַבִּי חֶלְבּוֹ בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל הֲדָא הוּא שֶׁיִּשְׂרָאֵל מַשְׁכִּימִים וּמַעֲרִיבִים בְּכָל יוֹם וְאוֹמְרִים שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אָבִינוּ מִמְּעָרַת הַמַּכְפֵּלָה, אוֹתוֹ דָּבָר שֶׁצֶּוִּיתָנוּ עֲדַיִן הוּא נוֹהֵג בָּנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד.
משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות ח׳:י׳ - הטקסט מספריא
משה רבינו לא הנחיל התורה והמצות אלא לישראל שנאמר מורשה קהלת יעקב ולכל הרוצה להתגייר משאר האומות שנאמר ככם כגר אבל מי שלא רצה אין כופין אותו לקבל תורה ומצות וכן צוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצות שנצטוו בני נח וכל מי שלא יקבל יהרג והמקבל אותם הוא הנקרא גר תושב בכל מקום וצריך לקבל עליו בפני שלשה חברים וכל המקבל עליו למול ועברו עליו שנים עשר חדש ולא מל הרי זה כמן האומות.
בראשית רבה ע״ה:ד׳ - הטקסט מספריא
מַלְאָכִים (בראשית לב, ד), אֵלּוּ שְׁלוּחֵי בָּשָׂר וָדָם, רַבָּנָן אָמְרֵי מַלְאָכִים מַמָּשׁ. אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא הָגָר שִׁפְחַת שָׂרַי הָיְתָה וְנִזְדַּמְּנוּ לָהּ חֲמִשָּׁה מַלְאָכִים, זֶה שֶׁהוּא אוֹהֲבוֹ שֶׁל בַּיִת עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, וּמָה אֱלִיעֶזֶר שֶׁהָיָה עַבְדּוֹ שֶׁל בַּיִת נִזְדַּוְּגוּ לוֹ כַּמָּה מַלְאָכִים, זֶה שֶׁהוּא אוֹהֲבוֹ שֶׁל בַּיִת עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי יוֹסֵף קְטַנָּן שֶׁל שְׁבָטִים הָיָה וְנִזְדַּוְּגוּ לוֹ שְׁלשָׁה מַלְאָכִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית לז, טו): וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ (בראשית לז, טו): וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ (בראשית לז, יז): וַיֹּאמֶר הָאִישׁ, זֶה שֶׁהוּא אֲבִיהֶן שֶׁל כֻּלָּן עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. (בראשית לב, ד): לְפָנָיו, לָזֶה שֶׁבָּא שְׁעָתוֹ לִטֹּל הַמַּלְכוּת לְפָנָיו. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אָמַר שָׁלַח פּוֹרְפִּירָא וּטְלָקֵיהּ קָדֳמוֹהִי, אָמַר לוֹ אֵין שְׁנֵי זַרְזִירִים יְשֵׁנִים עַל דַּף אֶחָד. (בראשית לב, ד): אֶל עֵשָׂו אָחִיו, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עֵשָׂו, הוּא אָחִיו. (בראשית לב, ד): אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם, הוּא אָדֹם, וְתַבְשִׁילוֹ אָדֹם, וְאַרְצוֹ אֲדֻמָּה, גִּבּוֹרָיו אֲדֻמִּים, לְבוּשׁוֹ אֲדֻמִּים, וּפוֹרֵעַ מִמֶּנּוּ אָדֹם בִּלְבוּשׁ אָדֹם. הוּא אָדֹם (בראשית כה, כה): וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי. תַּבְשִׁילוֹ אָדֹם, (בראשית כה, ל): הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה. אַרְצוֹ אֲדֻמָּה (בראשית לב, ד): אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם. גִּבּוֹרָיו אֲדֻמִּים (נחום ב, ד): אַנְשֵׁי חַיִל מְתֻלָּעִים וגו'. וּפוֹרֵעַ מִמֶּנּוּ אָדֹם (שיר השירים ה, י): דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם, בִּלְבוּשׁ אָדֹם (ישעיה סג, ב): מַדּוּעַ אָדֹם לִלְבוּשֶׁךָ.
משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש י״ג:י״ג - הטקסט מספריא
הפוגע בשנים אחד רובץ תחת משאו ואחד פרק מעליו ולא מצא מי שיטעון עמו. מצוה לפרוק בתחילה משום צער בעלי חיים ואחר כך טוען. במה דברים אמורים כשהיו שניהם שונאים או אוהבים. אבל אם היה אחד שונא ואחד אוהב מצוה לטעון עם השונא תחילה כדי לכוף את יצרו הרע.
בראשית רבה ע״ה:ו׳ - הטקסט מספריא
וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר וגו' (בראשית לב, ו), רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבָּנָן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוֹר אֶחָד יָצְאוּ שְׁוָרִים הַרְבֵּה, וּמֵחֲמוֹר אֶחָד יָצְאוּ חֲמוֹרִים הַרְבֵּה. רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר לִשָּׁנְהוֹן דִּבְרִיָּתָא הִיא חֲמוֹרְתָא גְּמַלְתָא. רַבָּנָן אָמְרֵי שׁוֹר זֶה מְשׁוּחַ מִלְחָמָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג, יז): בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ. חֲמוֹר, זֶה מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה ט, ט): עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר וגו'. צֹאן, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לד, לא): וְאַתֵּנָה צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי, וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה, (תהלים קכג, ב): הִנֵּה כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲדוֹנֵיהֶם, (תהלים קכג, ג): חָנֵנוּ ה' חָנֵנוּ כִּי רַב שָׂבַעְנוּ בוּז.
תניא, ליקוטי אמרים ל״ו - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, מוּדַעַת זֹאת מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁתַּכְלִית בְּרִיאַת עוֹלָם הַזֶּה הוּא – שֶׁנִּתְאַוָּה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לִהְיוֹת לוֹ דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים.
וְהִנֵּה, לֹא שַׁיָּיךְ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ בְּחִינַת מַעְלָה וּמַטָּה, כִּי הוּא יִתְבָּרֵךְ מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין בְּשָׁוֶה.
אֶלָּא בֵּיאוּר הָעִנְיָן, כִּי קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם הָיָה הוּא לְבַדּוֹ יִתְבָּרֵךְ יָחִיד וּמְיוּחָד, וּמְמַלֵּא כָּל הַמָּקוֹם הַזֶּה שֶׁבָּרָא בּוֹ הָעוֹלָם, וְגַם עַתָּה כֵּן הוּא לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ. רַק שֶׁהַשִּׁינּוּי הוּא אֶל הַמְקַבְּלִים חַיּוּתוֹ וְאוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, שֶׁמְּקַבְּלִים עַל יְדֵי לְבוּשִׁים רַבִּים הַמְכַסִּים וּמַסְתִּירִים אוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּדִכְתִיב: ״כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי״, וְכִדְפֵירְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁאֲפִילוּ מַלְאָכִים הַנִּקְרָאִים ״חַיּוֹת״ אֵין רוֹאִין כוּ׳.
וְזֶהוּ עִנְיַן הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת וִירִידָתָם מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, עַל יְדֵי רִיבּוּי הַלְּבוּשִׁים הַמַּסְתִּירִים הָאוֹר וְהַחַיּוּת שֶׁמִּמֶּנּוּ יִתְבָּרֵךְ, עַד שֶׁנִּבְרָא עוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי וְהַחוּמְרִי מַמָּשׁ, וְהוּא הַתַּחְתּוֹן בַּמַּדְרֵגָה, שֶׁאֵין תַּחְתּוֹן לְמַטָּה מִמֶּנּוּ בְּעִנְיַן הֶסְתֵּר אוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ וְחֹשֶׁךְ כָּפוּל וּמְכוּפָּל, עַד שֶׁהוּא מָלֵא קְלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא, שֶׁהֵן נֶגֶד ה׳ מַמָּשׁ, לוֹמַר: ״אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד״.
וְהִנֵּה, תַּכְלִית הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת וִירִידָתָם מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה – אֵינוֹ בִּשְׁבִיל עוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים, הוֹאִיל וְלָהֶם יְרִידָה מֵאוֹר פָּנָיו יִתְבָּרֵךְ, אֶלָּא הַתַּכְלִית הוּא עוֹלָם הַזֶּה הַתַּחְתּוֹן, שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ, לִהְיוֹת נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ, כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא וְאִתְהַפֵּךְ חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא – שֶׁיָּאִיר אוֹר ה׳ אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּמְקוֹם הַחֹשֶׁךְ וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא שֶׁל כָּל עוֹלָם הַזֶּה כּוּלּוֹ, בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עֹז וְיִתְרוֹן אוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ, מֵהֶאָרָתוֹ בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים, שֶׁמֵּאִיר שָׁם עַל יְדֵי לְבוּשִׁים וְהֶסְתֵּר פָּנִים, הַמַּסְתִּירִים וּמַעֲלִימִים אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא שֶׁלֹּא יִבָּטְלוּ בִּמְצִיאוּת.
וְלָזֶה נָתַן הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְיִשְׂרָאֵל אֶת הַתּוֹרָה, שֶׁנִּקְרֵאת עוֹז וְכֹחַ, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא נוֹתֵן כֹּחַ בַּצַּדִּיקִים לְקַבֵּל שְׂכָרָם לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁלֹּא יִתְבַּטְּלוּ בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ בְּאוֹר ה׳ הַנִּגְלֶה לֶעָתִיד בְּלִי שׁוּם לְבוּשׁ, כְּדִכְתִיב: ״וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ [פֵּירוּשׁ, שֶׁלֹּא יִתְכַּסֶּה מִמְּךָ בְּכָנָף וּלְבוּשׁ], וְהָיוּ עֵינֶיךָ רוֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ״, וּכְתִיב: ״כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״לֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם וְגוֹ׳, כִּי ה׳ יִהְיֶה לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם וְגוֹ׳״.
וְנוֹדָע, שֶׁיְּמוֹת הַמָּשִׁיחַ, וּבִפְרָט כְּשֶׁיִּחְיוּ הַמֵּתִים, הֵם תַּכְלִית וּשְׁלֵימוּת בְּרִיאַת עוֹלָם הַזֶּה, שֶׁלְּכָךְ נִבְרָא מִתְּחִילָּתוֹ
הגהה
וְקַבָּלַת שָׂכָר ﬠִיקָּרוֹ בָּאֶלֶף הַשְּׁבִיﬠִי, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּלִקּוּטֵי תּוֹרָה מֵהָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה:
וְגַם כְּבָר הָיָה לְעוֹלָמִים מֵעֵין זֶה, בִּשְׁעַת מַתַּן תּוֹרָה, כְּדִכְתִיב: ״אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה׳ הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ״ – ״הָרְאֵתָ״ מַמָּשׁ, בִּרְאִיָּה חוּשִׁיִּית, כְּדִכְתִיב: ״וְכָל הָעָם רוֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת״ – ״רוֹאִים אֶת הַנִּשְׁמָע״, וּפֵירְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: מִסְתַּכְּלִים לַמִּזְרָח וְשׁוֹמְעִין אֶת הַדִּבּוּר יוֹצֵא אָנֹכִי כוּ׳. וְכֵן לְאַרְבַּע רוּחוֹת וּלְמַעְלָה וּלְמַטָּה, וְכִדְפֵירְשׁוּ בַּתִּיקּוּנִים ״דְּלֵית אֲתַר דְּלָא מַלֵּיל מִינֵּיהּ עִמְּהוֹן כוּ׳״.
וְהַיְינוּ, מִפְּנֵי גִּילּוּי רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ בַּעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, שֶׁהֵן כְּלָלוּת הַתּוֹרָה, שֶׁהִיא פְּנִימִית רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ וְחָכְמָתוֹ, וְאֵין שָׁם הֶסְתֵּר פָּנִים כְּלָל, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי בְאוֹר פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָּנוּ תּוֹרַת חַיִּים״. וְלָכֵן הָיוּ בְּטֵלִים בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה ״שֶׁעַל כָּל דִּבּוּר פָּרְחָה נִשְׁמָתָן כוּ׳, אֶלָּא שֶׁהֶחֱזִירָהּ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לָהֶן בְּטַל שֶׁעָתִיד לְהַחֲיוֹת בּוֹ אֶת הַמֵּתִים״, וְהוּא טַל תּוֹרָה שֶׁנִּקְרָא ״עוֹז״, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה – טַל תּוֹרָה מְחַיֵּיהוּ כוּ׳״.
רַק שֶׁאַחַר כָּךְ גָּרַם הַחֵטְא וְנִתְגַּשְּׁמוּ הֵם וְהָעוֹלָם, עַד עֵת קֵץ הַיָּמִין, שֶׁאָז יִזְדַּכֵּךְ גַּשְׁמִיּוּת הַגּוּף וְהָעוֹלָם, וְיוּכְלוּ לְקַבֵּל גִּילּוּי אוֹר ה׳, שֶׁיָּאִיר לְיִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי הַתּוֹרָה שֶׁנִּקְרֵאת ״עוֹז״. וּמִיִּתְרוֹן הַהֶאָרָה לְיִשְׂרָאֵל – יַגִּיהַּ חשֶׁךְ הָאוּמּוֹת גַּם כֵּן, כְּדִכְתִיב: ״וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה׳״, וּכְתִיב: ״וְנִגְלָה כְּבוֹד ה׳, וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּיו וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״לָבוֹא בְּנִקְרֹת הַצּוּרִים וּבִסְעִיפֵי הַסְּלָעִים מִפְּנֵי פַּחַד ה׳ וַהֲדַר גְּאוֹנוֹ וְגוֹ׳״, וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״וְהוֹפַע בַּהֲדַר גְּאוֹן עוּזֶּךָ עַל כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל אַרְצֶךָ וְגוֹ׳״:
משנה תורה, הלכות גירושין ב׳ - הטקסט מספריא
זה שנאמר בתורה וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה. אחד הכותב בידו או שאמר לאחר לכתוב לו. ואחד הנותן בידו או שאמר לאחר ליתן לה. לא נאמר וכתב אלא להודיע שאין מתגרשת אלא בכתב. ונתן שלא תקח מעצמה.
אמר לשנים כתבו גט וחתמו ותנו לאשתי הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין לה והן הן שלוחיו והן הן עדיו. וכן אם אמר לסופר כתוב לי גט לאשתי ואמר לעדים לחתום כותבים וחותמים ונותנים לו והוא מגרש בו בכל עת שירצה.
וכותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו. והוא שיהיו העדים והסופר שכתבו וחתמו בו מכירין ויודעים שזה הוא פלוני ואשתו היא פלונית. ואם היו באותו מקום שנים ששמותיהם שוים ושמות נשותיהם שוים אין מגרש אחד מהם אלא במעמד חבירו שמא יכתוב גט ויוליכו לאשת חבירו ויאסרנה עליו.
ובשעת הסכנה כותבין ונותנין אף על פי שאין מכירים והאשה נותנת שכר הסופר בכל מקום.
וצריך שיאמר הבעל עצמו לסופר כתוב ולעדים חתומו. הרי שאמרו לו בית דין או שנים נכתוב גט לאשתך ואמר להם כתבו וכתבו הן עצמן וחתמו בו הרי זה כשר. אבל אם אמרו הם לסופר וכתב ולעדים וחתמו אף על פי שחזרו ונתנוהו לבעל וחזר ונתן גט זה לאשתו בפני עדים הרי זה גט בטל, שהרי כתבו מי שלא אמר לו הבעל לכתבו.
אמר לשנים או לשלשה אמרו לסופר ויכתוב גט לאשתי ואמרו לעדים ויחתומו ואמרו לסופר וכתב ולעדים וחתמו או שאמר לשנים אמרו לסופר ויכתוב גט לאשתי ואתם חתומו הרי זה גט פסול. ומתיישבין בדבר זה הרבה מפני שהוא קרוב להיות גט בטל.
ומה בין פסול לבטל. שכל מקום שנאמר בחיבור זה בגט שהוא בטל הוא בטל מן התורה. ובכל מקום שנאמר פסול הוא פסול מדברי סופרים.
הבעל שהביא גט בידו חתום ואמר תנו גט זה לאשתי הרי אלו יתנו לה. אמר לאחרים לכתוב גט ולחתום בו וליתנו לאשתו וכתבו וחתמו ונתנו לה ונמצא הגט בטל או פסול הרי אלו כותבין גט אחר אפילו מאה עד שיגיע לידה גט כשר.
אמר להם הבעל כתבו וחתמו ותנו לשליח להוליך לה וכתבו וחתמו ונתנו לשליח. ונמצא הגט בטל או פסול אין כותבים אחר עד שימלכו בבעל. שהרי לא עשה אותן שלוחים לגירושין ושמא לא רצה אלא שיכתבו ויתנו לשליח בלבד ולא ישאר להם בו מעשה אחר והרי כתבו ונתנו. לפיכך לא יכתבו אחר. ואם כתבו גט אחר כשר ונתנוהו לשליח (ונתנו לה) הרי זו ספק מגורשת.
האומר לשנים או ליתר משנים כתבו גט ותנו לאשתי גרשוה שלחוה שבקוה תרכוה כתבו אגרת ותנו לה הרי אלו יכתבו גט כשר ויתנו לה. אמר להם פטרוה פרנסוה עשו לה כדת עשו לה כנימוס עשו לה כראוי לא אמר כלום. ואם כתבו גט ונתנו לה הרי זה גט בטל.
אמר להם הוציאוה עזבוה התירוה הניחוה הועילוה הרי זה ספק אם משמע מלות אלו גרושין או ענין אחר. לפיכך אין כותבין לה ואם כתבו גט ונתנו לה הרי זו ספק מגורשת.
האומר כתבו גט לאשתי הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין לבעל בידו ואין נותנין לאשתו עד שיאמר להם ליתן לה. ואם נתנו לה אינו גט. במה דברים אמורים בבריא אבל במסוכן והוא אדם שקפץ עליו החלי במהרה והכביד עליו חליו מיד והיוצא בקולר אפילו על עסקי ממון והמפרש בים והיוצא בשיירא ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויחתמו ויתנו לה. שהדבר ידוע שלא נתכוון זה אלא לכתוב וליתן לה.
בריא שאמר כתבו גט לאשתי וכתבו וחתמו ונתנו לה והרג עצמו מיד כגון שהשליך עצמו מן הגג או הפיל עצמו לים הרי זה גט כשר. עלה לגג ודחפתו הרוח ונפל ומת אינו גט. ספק הפיל עצמו ספק דחפתו הרוח הרי זה גט עד שיודע לך בודאי שהרוח דחפתו. וכן מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו לה. והוא שידעו אותו. ואע"פ שהעלוהו ולא הכירוהו הרי זה כשר שזה כשעת הסכנה הוא שכותבים ונותנין אע"פ שאינן מכירין. וכן מי שנפלו בו מכות רעות שא"א שיחיה מהן אפילו נשחטו בו רוב סימנין ורמז ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו שהרי עתה חי הוא אע"פ שסופו למות.
מי שהיתה רוח רעה מבעתת אותו ואמר כשהתחיל בו החלי כתבו גט לאשתי לא אמר כלום. מפני שאין דעתו נכונה ומיושבת. וכן שכור שהגיע לשכרותו של לוט. ואם לא הגיע הרי זה ספק.
אמר כשהוא בריא כתבו ותנו גט לאשתי ואח"כ נבעת ממתינין עד שיבריא וכותבין ונותנין לה. ואין צריך לחזור ולהמלך בו אחר שהבריא. ואם כתבו ונתנו קודם שיבריא הרי זה פסול.
מי שנשתתק והרי דעתו נכונה ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו שלש פעמים בסירוגין אם אמר להם על לאו לאו ועל הן הן הרי אלו יכתבו ויתנו. וצריכין לבודקו יפה יפה שמא נטרפה דעתו. וכן אם כתב בידו כתבו ותנו גט לאשתי הרי אלו כותבין ונותנין לה אם היתה דעתו מיושבת עליו שאין דין מי שנשתתק כדין החרש.
מי שנשא כשהוא פקח ונתחרש ואין צריך לומר נשתטה אינו מוציא לעולם עד שיבריא. ואין סומכין על רמיזת החרש ולא על כתבו אף על פי שדעתו נכונה ומיושבת עליו. אבל אם נשא אשה כשהוא חרש מגרש ברמיזה שאין קידושיו קידושין מן התורה כמו שביארנו וכשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה.
המקדש קטנה על ידי אביה וגירשה כשהיא קטנה אביה מקבל גיטה ומשיגיע גט ליד האב נתגרשה. גירשה כשהיא נערה אם הגיע הגט לידה או ליד אביה נתגרשה. ואין עושה נערה המאורסה שליח לקבל גיטה מיד בעלה בחיי אביה. אבל האב עושה שליח לקבל הגט לבתו המאורסה בין קטנה בין נערה.
קדשה אביה כשהיא קטנה ומת. אם מבחנת בין גיטה לדבר אחר הרי זו מתגרשת משיגיע הגט לידה ואם לאו אינה מתגרשת עד שתבחין ואם גירשה אינה מגורשת.
מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש. בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר. וכן אם הכוהו עכו"ם ואמרו לו עשה מה שישראל אומרין לך ולחצו אותו ישראל ביד העכו"ם עד שיגרש הרי זה כשר. ואם העכו"ם מעצמן אנסוהו עד שכתב הואיל והדין נותן שיכתוב הרי זה גט פסול. ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד עכו"ם בין ביד ישראל. שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב בו מן התורה כגון מי שהוכה עד שמכר או עד שנתן. אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו. לא היה הדין נותן שכופין אותו לגרש וטעו בית דין של ישראל או שהיו הדיוטות ואנסוהו עד שגירש הרי זה גט פסול הואיל וישראל אנסוהו יגמור ויגרש. ואם העכו"ם אנסוהו לגרש שלא כדין אינו גט. אע"פ שאמר בעכו"ם רוצה אני ואמר לישראל כתבו וחתמו הואיל ואין הדין מחייבו להוציא והעכו"ם אנסוהו אינו גט.
משנה אבות א׳:ו׳ - הטקסט מספריא
יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי קבלו מהם. יהושע בן פרחיה אומר. עשה לך רב. וקנה לך חבר. והוי דן את כל האדם לכף זכות:
רש"י על בראשית ל״ז:ב׳ - הטקסט מספריא
אלה תולדות יעקב. וְאֵלֶּה שֶׁל תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב, אֵלּוּ יִשּׁוּבֵיהֶם וְגִלְגּוּלֵיהֶם עַד שֶׁבָּאוּ לִכְלַל יִשּׁוּב, סִבָּה רִאשׁוֹנָה יוֹסֵף בֶּן י"ז וְגוֹמֵר, עַל יְדֵי זֶה נִתְגַּלְגְּלוּ וְיָרְדוּ לְמִצְרַיִם, זֶהוּ אַחַר יִשּׁוּב פְּשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא לִהְיוֹת דָּבָר דָּבוּר עַל אָפְנָיו. וּמִ"אַ דּוֹרֵשׁ תָּלָה הַכָּתוּב תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב בְּיוֹסֵף מִפְּנֵי כַמָּה דְבָרִים, אַחַת, שֶׁכָּל עַצְמוֹ שֶׁל יַעֲקֹב לֹא עָבַד אֵצֶל לָבָן אֶלָּא בְרָחֵל, וְשֶׁהָיָה זִיו אִיקוֹנִין שֶׁל יוֹסֵף דּוֹמֶה לוֹ, וְכָל מַה שֶּׁאֵרַע לְיַעֲקֹב אֵרַע לְיוֹסֵף: זֶה נִשְׂטַם וְזֶה נִשְׂטַם, זֶה אָחִיו מְבַקֵּשׁ לְהָרְגוֹ וְזֶה אֶחָיו מְבַקְּשִׁים לְהָרְגוֹ, וְכֵן הַרְבֵּה בִּבְ"רַ. וְעוֹד נִדְרָשׁ בּוֹ וישב, בִּקֵּשׁ יַעֲקֹב לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה, קָפַץ עָלָיו רָגְזוֹ שֶׁל יוֹסֵף – צַדִּיקִים מְבַקְּשִׁים לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה, אָמַר הַקָּבָּ"ה לֹא דַיָּן לַצַּדִּיקִים מַה שֶּׁמְּתֻקָּן לָהֶם לָעוֹלָם הַבָּא, אֶלָּא שֶׁמְּבַקְּשִׁים לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה בָּעוֹלָם הַזֶּה:
והוא נער. שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה נַעֲרוּת, מְתַקֵּן בִּשְׂעָרוֹ, מְמַשְׁמֵשׁ בְּעֵינָיו, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נִרְאֶה יָפֶה:
את בני בלהה. כְּלוֹמַר וְרָגִיל אֵצֶל בְּנֵי בִלְהָה, לְפִי שֶׁהָיוּ אֶחָיו מְבַזִּין אוֹתָן וְהוּא מְקָרְבָן:
את דבתם רעה. כָּל רָעָה שֶׁהָיָה רוֹאֶה בְאֶחָיו בְנֵי לֵאָה הָיָה מַגִּיד לְאָבִיו, שֶׁהָיוּ אוֹכְלִין אֵבֶר מִן הַחַי, וּמְזַלְזְלִין בִּבְנֵי הַשְּׁפָחוֹת לִקְרוֹתָן עֲבָדִים, וַחֲשׁוּדִים עַל הָעֲרָיוֹת, וּבִשְׁלָשְׁתָּן לָקָה: וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים בִּמְכִירָתוֹ וְלֹא אֲכָלוּהוּ חַי, וְעַל דִּבָּה שֶׁסִּפֵּר עֲלֵיהֶם שֶׁקּוֹרִין לַאֲחֵיהֶם עֲבָדִים – "לְעֶבֶד נִמְכַּר יוֹסֵף", וְעַל עֲרָיוֹת שֶׁסִּפֵּר עֲלֵיהֶם, וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו וְגוֹ:
דבתם. כָּל לְשׁוֹן דִּבָּה פרלדי"ץ בְּלַעַז, כָּל מַה שֶּׁהָיָה יָכוֹל לְדַבֵּר בָּהֶם רָעָה, הָיָה מְסַפֵּר:
דבה. לְשׁוֹן דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים (שיר ז'):
אלה תלדות יעקב THESE ARE THE PROGENY OF JACOB — And these are an account of the generations of Jacob: these are their settlements and the events that happened to them until they formed a permanent settlement. The first cause is found in the narrative, “Joseph being seventeen years old, etc. etc.” — it was through this incident that it came about that they went down to Egypt. This is the real explanation of the text and in it each statement finds its proper setting. The Midrash, however, explains that by the words, “These are the progeny of Jacob — Joseph”, Scripture regards all Jacob’s sons as secondary to Joseph for several reasons: first, the whole purpose of Jacob in working for Laban was only for Rachel, Joseph’s mother, (and all his children were born only in consequence of this); then, again, Joseph’s facial features bore a striking resemblance to those of Jacob. Further, whatever happened to Jacob happened to Joseph: the one was hated, the other was hated; in the case of the one his brother wished to kill him so, too, in the case of the other, his brethren wished to kill him. Many such similarities are pointed out in (Genesis Rabbah 84:5-6; Genesis Rabbah 84:8). Another comment on this verse is: וישב AND HE ABODE — Jacob wished to live at ease, but this trouble in connection with Joseph suddenly came upon him. When the righteous wish to live at ease, the Holy one, blessed be He), says to them: “Are not the righteous satisfied with what is stored up for them in the world to come that they wish to live at ease in this world too! (Genesis Rabbah 84:3)
והוא נער AND HE, BEING A LAD — His actions were childish: he dressed his hair, he touched up his eyes so that he should appear good-looking (Genesis Rabbah 84:7).
את בני בלהה WITH THE SONS OF BILHAH — meaning that he made it his custom to associate with the sons of Bilhah because his brothers slighted them as being sons of a hand-maid; therefore he fraternised with them.
את דבתם רעה THEIR EVIL REPORT — Whatever he saw wrong in his brothers, the sons of Leah, he reported to his father: that they used to eat flesh cut off from a living animal, that they treated the sons of the handmaids with contempt, calling them slaves, and that they were suspected of living in an immoral manner. With three such similar matters he was therefore punished. In consequence of his having stated that they used to eat flesh cut off from a living animal Scripture states, (Genesis 37:31) “And they slew a he-goat" after they had sold him and they did not eat its flesh whilst the animal was still living. And because of the slander which he related about them that they called their brothers slaves — (Psalms 105:17) “Joseph was sold for a slave.” And because he charged them with immorality (Genesis 39:7) “his master’s wife cast her eyes upon him etc.” (Genesis Rabbah 84:7).
דבתם THEIR REPORT — The word דבה always means in old French parleriz; English, gossip: whatever he could speak bad about them he told to his father.
דבה has the same meaning as the verb of the same root in (Song 7:10) “(דובב) making speak the lips of those that are asleep”.
תניא, ליקוטי אמרים ד׳ - הטקסט מספריא
וְעוֹד יֵשׁ לְכָל נֶפֶשׁ אֱלֹהִית שְׁלֹשָׁה לְבוּשִׁים, שֶׁהֵם מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁל תַּרְיַ״ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה; שֶׁכְּשֶׁהָאָדָם מְקַיֵּים בְּמַעֲשֶׂה כָּל מִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת, וּבְדִבּוּר הוּא עוֹסֵק בְּפֵירוּשׁ כָּל תַּרְיַ״ג מִצְוֹת וְהִלְכוֹתֵיהֶן, וּבְמַחֲשָׁבָה הוּא מַשִּׂיג כָּל מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לוֹ לְהַשִּׂיג בִּפְשַׁט־רֶמֶז־דְּרוּשׁ־סוֹד הַתּוֹרָה – הֲרֵי כְּלָלוּת תַּרְיַ״ג אֵבְרֵי נַפְשׁוֹ מְלוּבָּשִׁים בְּתַרְיַ״ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה.
וּבִפְרָטוּת, בְּחִינוֹת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת שֶׁבְּנַפְשׁוֹ, מְלוּבָּשׁוֹת בְּהַשָּׂגַת הַתּוֹרָה שֶׁהוּא מַשִּׂיג בִּפְשַׁט־רֶמֶז־דְּרוּשׁ־סוֹד כְּפִי יְכוֹלֶת הַשָּׂגָתוֹ וְשֹׁרֶשׁ נַפְשׁוֹ לְמַעְלָה; וְהַמִּדּוֹת, שֶׁהֵן יִרְאָה וְאַהֲבָה וְעַנְפֵיהֶן וְתוֹלְדוֹתֵיהֶן – מְלוּבָּשׁוֹת בְּקִיּוּם הַמִּצְוֹת בְּמַעֲשֶׂה וּבְדִבּוּר, שֶׁהוּא תַּלְמוּד תּוֹרָה שֶׁכְּנֶגֶד כּוּלָּן.
כִּי הָאַהֲבָה הִיא שֹׁרֶשׁ כָּל רַמַ״ח מִצְוֹת עֲשֵׂה, וּמִמֶּנָּה הֵן נִמְשָׁכוֹת, וּבִלְעָדָהּ אֵין לָהֶן קִיּוּם אֲמִתִּי, כִּי הַמְּקַיְּמָן בֶּאֱמֶת הוּא הָאוֹהֵב אֶת שֵׁם ה׳ וְחָפֵץ לְדָבְקָה בּוֹ בֶּאֱמֶת, וְאִי אֶפְשָׁר לְדָבְקָה בּוֹ בֶּאֱמֶת, כִּי אִם בְּקִיּוּם רַמַ״ח פְּקוּדִין, שֶׁהֵם רַמַ״ח אֵבָרִין דְּמַלְכָּא כִּבְיָכוֹל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּמָקוֹם אַחֵר. וְהַיִּרְאָה הִיא שֹׁרֶשׁ לְשַׁסַ״ה לֹא תַעֲשֶׂה, כִּי יָרֵא לִמְרוֹד בְּמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא.
אוֹ יִרְאָה פְּנִימִית מִזּוֹ, שֶׁמִּתְבּוֹשֵׁשׁ מִגְּדוּלָּתוֹ, לַמְרוֹת עֵינֵי כְבוֹדוֹ וְלַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינָיו, כָּל תּוֹעֲבַת ה׳ אֲשֶׁר שָׂנֵא, הֵם הַקְּלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא, אֲשֶׁר יְנִיקָתָם מֵהָאָדָם הַתַּחְתּוֹן וַאֲחִיזָתָם בּוֹ הוּא בְּשַׁסַ״ה מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה.
וְהִנֵּה, שְׁלֹשָׁה לְבוּשִׁים אֵלּוּ מֵהַתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ, אַף שֶׁנִּקְרָאִים לְבוּשִׁים לְנֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה עִם כָּל זֶה, גָּבְהָה וְגָדְלָה מַעֲלָתָם לְאֵין קֵץ וְסוֹף עַל מַעֲלַת נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה עַצְמָן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר, דְּאוֹרַיְיתָא וְקוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא כּוּלָּא חַד, פֵּירוּשׁ: דְּאוֹרַיְיתָא, הִיא חָכְמָתוֹ וּרְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, וְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ – כּוּלָּא חַד, כִּי הוּא הַיּוֹדֵעַ וְהוּא הַמַּדָּע וְכוּ׳, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל בְּשֵׁם הָרַמְבַּ״ם.
וְאַף דְּהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא נִקְרָא ״אֵין סוֹף״, וְלִגְדוּלָּתוֹ אֵין חֵקֶר, וְלֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵיהּ כְּלָל, וְכֵן בִּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ, כְּדִכְתִיב: ״אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ״, וּכְתִיב: ״הַחֵקֶר אֱלוֹהַּ תִּמְצָא״, וּכְתִיב: ״כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם״.
הִנֵּה עַל זֶה אָמְרוּ: ״בְּמָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא גְּדוּלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, שָׁם אַתָּה מוֹצֵא עַנְוְתָנוּתוֹ״, וְצִמְצֵם הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ בְּתַרְיַ״ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה וּבְהִלְכוֹתֵיהֶן, וּבְצֵרוּפֵי אוֹתִיּוֹת תּוֹרָה־נְבִיאִים־כְּתוּבִים, וּדְרָשׁוֹתֵיהֶן שֶׁבְּאַגָּדוֹת וּמִדְרְשֵׁי חֲכָמֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה.
בִּכְדֵי שֶׁכָּל הַנְּשָׁמָה אוֹ רוּחַ וָנֶפֶשׁ שֶׁבְּגוּף הָאָדָם, תּוּכַל לְהַשִּׂיגָן בְּדַעְתָּהּ, וּלְקַיְּימָן – כָּל מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לְקַיֵּים מֵהֶן בְּמַעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה, וְעַל יְדֵי זֶה תִּתְלַבֵּשׁ בְּכָל עֶשֶׂר בְּחִינוֹתֶיהָ בִּשְׁלֹשָׁה לְבוּשִׁים אֵלּוּ.
וְלָכֵן נִמְשְׁלָה הַתּוֹרָה לְמַיִם; מַה מַּיִם יוֹרְדִים מִמָּקוֹם גָּבוֹהַּ לְמָקוֹם נָמוּךְ, כָּךְ הַתּוֹרָה יָרְדָה מִמְּקוֹם כְּבוֹדָהּ, שֶׁהִיא רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, וְאוֹרַיְיתָא וְקוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא כּוּלָּא חַד, וְלֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵיהּ כְּלָל.
וּמִשָּׁם נָסְעָה וְיָרְדָה בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגוֹת, מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, בְּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת, עַד שֶׁנִּתְלַבְּשָׁה בִּדְבָרִים גַּשְׁמִיִּים וְעִנְיְינֵי עוֹלָם הַזֶּה, שֶׁהֵן רוֹב מִצְוֹת הַתּוֹרָה כְּכוּלָּם וְהִלְכוֹתֵיהֶן, וּבְצֵרוּפֵי אוֹתִיּוֹת גַּשְׁמִיּוֹת בִּדְיוֹ עַל הַסֵּפֶר, עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה סְפָרִים שֶׁבְּתוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים. כְּדֵי שֶׁתְּהֵא כָּל מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בָּהֶן, וַאֲפִילוּ בְּחִינַת דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה, שֶׁלְּמַטָּה מִמַּדְרֵגַת מַחֲשָׁבָה, תְּפִיסָא בָּהֶן וּמִתְלַבֶּשֶׁת בָּהֶן.
וּמֵאַחַר שֶׁהַתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ מַלְבִּישִׁים כָּל עֶשֶׂר בְּחִינוֹת הַנֶּפֶשׁ וְכָל תַּרְיַ״ג אֵבָרֶיהָ מֵרֹאשָׁהּ וְעַד רַגְלָהּ, הֲרֵי כּוּלָּהּ צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת ה׳ מַמָּשׁ, וְאוֹר ה׳ מַמָּשׁ מַקִּיפָהּ וּמַלְבִּישָׁהּ מֵרֹאשָׁהּ וְעַד רַגְלָהּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ״, וּכְתִיב: ״כַּצִּנָּה רָצוֹן תַּעְטְרֶנּוּ״, שֶׁהוּא רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ הַמְלוּבָּשִׁים בְּתוֹרָתוֹ וּמִצְוֹתֶיהָ.
וְלָכֵן אָמְרוּ: ״יָפָה שָׁעָה אַחַת בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה מִכָּל חַיֵּי עוֹלָם הַבָּא״, כִּי עוֹלָם הַבָּא הוּא שֶׁנֶּהֱנִין מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, שֶׁהוּא תַּעֲנוּג הַהַשָּׂגָה, וְאִי אֶפְשָׁר לְשׁוּם נִבְרָא, אֲפִילוּ מֵהָעֶלְיוֹנִים, לְהַשִּׂיג, כִּי אִם אֵיזוֹ הֶאָרָה מֵאוֹר ה׳, וְלָכֵן נִקְרָא בְּשֵׁם ״זִיו הַשְּׁכִינָה״; אֲבָל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ – לֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵיהּ כְּלָל, כִּי אִם כַּאֲשֶׁר תְּפִיסָא וּמִתְלַבֶּשֶׁת בַּתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ, אֲזַי הִיא תְּפִיסָא וּמִתְלַבֶּשֶׁת בְּהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מַמָּשׁ, דְּאוֹרַיְיתָא וְקוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא כּוּלָּא חַד.
וְאַף שֶׁהַתּוֹרָה נִתְלַבְּשָׁה בִּדְבָרִים תַּחְתּוֹנִים גַּשְׁמִיִּים – הֲרֵי זֶה כִּמְחַבֵּק אֶת הַמֶּלֶךְ דֶּרֶךְ מָשָׁל, שֶׁאֵין הֶפְרֵשׁ בְּמַעֲלַת הִתְקָרְבוּתוֹ וּדְבֵיקוּתוֹ בַּמֶּלֶךְ, בֵּין מְחַבְּקוֹ כְּשֶׁהוּא לָבוּשׁ לְבוּשׁ אֶחָד בֵּין שֶׁהוּא לָבוּשׁ כַּמָּה לְבוּשִׁים, מֵאַחַר שֶׁגּוּף הַמֶּלֶךְ בְּתוֹכָם.
וְכֵן אִם הַמֶּלֶךְ מְחַבְּקוֹ בִּזְרוֹעוֹ, גַּם שֶׁהִיא מְלוּבֶּשֶׁת תּוֹךְ מַלְבּוּשָׁיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וִימִינוֹ תְחַבְּקֵנִי״, שֶׁהִיא הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה מִיָּמִין, שֶׁהִיא בְּחִינַת חֶסֶד וּמַיִם:
בראשית רבה פ״ה:י״ד - הטקסט מספריא
וַיְהִי כְּמֵשִׁיב יָדוֹ וגו' (בראשית לח, כט), זֶה רָבֶה עַל כָּל הַפָּרִיצִים מִמְּךָ יַעֲמֹד (מיכה ב, יג): עָלָה הַפֹּרֵץ לִפְנֵיהֶם וגו', רַבִּי בְּשֵׁם רַבָּנָן אָמְרֵי כָּל הַפּוֹרְצִים מִמְּךָ עוֹמְדִין, שֶׁנֶּאֱמַר: עָלָה הַפֹּרֵץ לִפְנֵיהֶם. (בראשית לח, ל): וְאַחַר יָצָא אָחִיו, כַּמָּה יָדוֹת כְּתִיב כָּאן, רַבִּי יוּדָן וְרַב הוּנָא, רַבִּי יוּדָן אָמַר אַרְבָּעָה כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה חֳרָמִין שֶׁהוּא עָתִיד לִפְשֹׁט אֶת יָדָיו בָּהֶם, וְאֵלּוּ הֵן ד', חֶרְמוֹ שֶׁל עֲמָלֵק, וְחֶרְמוֹ שֶׁל סִיחוֹן וְעוֹג, וְחֶרְמוֹ שֶׁל יְרִיחוֹ, וְחֶרְמָה שֶׁל כְּנַעֲנִים [נסחא אחרת. מדין]. רַב הוּנָא אָמַר כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה דְבָרִים שֶׁהוּא עָתִיד לִטֹּל מִן הַחֵרֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (יהושע ז, כא): וָאֵרֶא בַשָּׁלָל אַדֶּרֶת שִׁנְעָר אַחַת טוֹבָה וגו'. רַב הוּנָא אָמַר פּוֹרְפִּרַיָּא בַּבְלָיָא, וּמַה בָּבֶל עָבְדָא הָכָא, אֶלָּא תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי כָּל מֶלֶךְ וְשִׁלְטוֹן שֶׁלֹא הָיָה לוֹ שׁוֹלְטָן בָּאָרֶץ הוּא אוֹמֵר אֵינִי שָׁוֶה כְּלוּם, וּמֶלֶךְ בָּבֶל אַנְטִיקֵיסָר שֶׁלּוֹ הָיָה יוֹשֵׁב בִּירִיחוֹ, וְהָיָה זֶה מְשַׁלֵּחַ לוֹ [לזה] כּוֹתָבוֹת, וְזֶה מְשַׁלֵּחַ לוֹ [לזה] דּוֹרָיוֹת.
בראשית רבה י״ב:ו׳ - הטקסט מספריא
תּוֹלְדוֹת אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן כָּל תּוֹלְדוֹת שֶׁנֶּאֶמְרוּ בַּתּוֹרָה חֲסֵרִין בַּר מִן תְּרֵין (רות ד, יח): וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ וגו' וְהָדֵין. וּמִפְּנֵי מָה אִינוּן חֲסֵרִין, רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי אָבִין אָמַר כְּנֶגֶד שִׁשָּׁה דְבָרִים שֶׁנִּטְּלוּ מֵאָדָם הָרִאשׁוֹן, וְאֵלּוּ הֵן: זִיווֹ, חַיָּיו, וְקוֹמָתוֹ, וּפְרִי הָאָרֶץ, וּפֵרוֹת הָאִילָן, וּמְאוֹרוֹת. זִיווֹ מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב יד, כ): מְשַׁנֶּה פָנָיו וַתְּשַׁלְּחֵהוּ. חַיָּיו מִנַּיִן (בראשית ג, יט): כִּי עָפָר אַתָּה. קוֹמָתוֹ מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ג, ח): וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה גֻּזְעָה קוֹמָתוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן וְנַעֲשֵׂית שֶׁל מֵאָה אַמָּה. פְּרִי הָאִילָן וּפְרִי הָאָרֶץ מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ג, יז): אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ. מְאוֹרוֹת, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן רַבִּי יְהוּדָה אִישׁ כְּפַר עַכּוֹ אָמַר מִשֵּׁם רַבִּי מֵאִיר, אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְקַלְּלוּ הַמְאוֹרוֹת מֵעֶרֶב שַׁבָּת, לֹא לָקוּ עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת. אַתְיָא כְּרַבָּנָן וְלָא אַתְיָא כְּרַבִּי יוֹסֵי, דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי אָדָם הָרִאשׁוֹן לֹא לָן כְּבוֹדוֹ עִמּוֹ, מַאי טַעְמֵיהּ (תהלים מט, יג): אָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין וגו'. וְרַבָּנָן אָמְרֵי בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת נִטַּל זִיווֹ מִמֶּנּוּ וּטְרָדוֹ מִגַּן עֵדֶן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית ג, כד): וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם, וּכְתִיב (איוב יד, כ): מְשַׁנֶּה פָנָיו וַתְּשַׁלְּחֵהוּ, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן, אוֹתָהּ הָאוֹרָה שֶׁנִּבְרָא בָּהּ הָעוֹלָם, אָדָם הָרִאשׁוֹן עָמַד וְהִבִּיט בָּהּ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַעֲשֵׂה דּוֹר אֱנוֹשׁ וּמַעֲשֵׂה דּוֹר הַמַּבּוּל וּמַעֲשֵׂה דּוֹר הַפְלָגָה שֶׁהֵן מְקוּלְקָלִים, עָמַד וּגְנָזוֹ מֵהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב לח, טו): וְיִמָּנַע מֵרְשָׁעִים אוֹרָם. וְלָמָּה גְּנָזוֹ, אֶלָּא גְּנָזוֹ לַצַּדִּיקִים לֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית א, ד): וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב, וְאֵין טוֹב אֶלָּא צַדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ג, י): אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב. וּמִנַּיִן שֶׁגְּנָזוֹ לַצַּדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ד, יח): וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ. וְכֵיוָן שֶׁרָאָה אוֹר שֶׁהוּא גָּנוּז לַצַּדִּיקִים שָׂמַח, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יג, ט): וְאוֹר צַדִּיקִים יִשְׂמָח. רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי נְזֵירָא אָמַר, שְׁלשִׁים וְשֵׁשׁ שָׁעוֹת שִׁמְשָׁה אוֹתָהּ הָאוֹרָה, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שֶׁל עֶרֶב שַׁבָּת, וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שֶׁל לֵיל שַׁבָּת, וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שֶׁל שַׁבָּת. כֵּיוָן שֶׁחָטָא אָדָם הָרִאשׁוֹן בִּקֵּשׁ לְגָנְזָהּ, חָלַק כָּבוֹד לַשַׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ב, ג): וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וּבַמֶּה בֵּרְכוֹ, בָּאוֹר, כֵּיוָן שֶׁשָּׁקְעָה הַחַמָּה בְּלֵילֵי שַׁבָּת שִׁמְשָׁה הָאוֹרָה, הִתְחִילוּ הַכֹּל מְקַלְּסִין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איוב לז, ג): תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם יִשְׁרֵהוּ, מִפְּנֵי מָה, (איוב לז, ג): וְאוֹרוֹ עַל כַּנְפוֹת הָאָרֶץ. הֵאִירָה אוֹתָהּ הָאוֹרָה כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה. כֵּיוָן שֶׁשָּׁקְעָה חַמָּה בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת הִתְחִיל הַחשֶׁךְ מְמַשְׁמֶשֶׁת וּבָא, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְיָרֵא אָדָם הָרִאשׁוֹן, אָמַר שֶׁמָּא אוֹתוֹ שֶׁכָּתוּב בּוֹ (בראשית ג, טו): הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב, בָּא לְהִזְדַּוֵּוג לִי, (תהלים קלט, יא): וָאֹמַר אַךְ חשֶׁךְ יְשׁוּפֵנִי, אֶתְמְהָא. מֶה עָשָׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זִמֵּן לוֹ שְׁנֵי רְעָפִים וְהִקִּישָׁן זֶה לָזֶה וְיָצָאת הָאוֹר וּבֵרַךְ עָלֶיהָ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים קלט, יא): וְלַיְלָה אוֹר בַּעֲדֵנִי, אַתְיָא כְּהַהִיא דְּתָנֵי דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל מִפְּנֵי מָה מְבָרְכִין עַל הָאוֹר בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא תְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ, רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי אַיְּבוּ בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, אַף בְּמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים מְבָרְכִין עָלָיו, מִפְּנֵי שֶׁשָּׁבַת בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם. רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל אָמַר, אַף עַל פִּי שֶׁנִּבְרְאוּ הַדְּבָרִים עַל מְלֵיאָתָן, כֵּיוָן שֶׁחָטָא אָדָם הָרִאשׁוֹן נִתְקַלְקְלוּ, וְעוֹד אֵינָן חוֹזְרִין לְתִקּוּנָן עַד שֶׁיָּבֹא בֶּן פֶּרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר (רות ד, יח): וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פֶּרֶץ, מָלֵא, בִּשְׁבִיל שִׁשָּׁה דְבָרִים שֶׁיַּחְזְרוּ, וְאֵלּוּ הֵן: זִיווֹ, חַיָּיו, קוֹמָתוֹ, פֵּרוֹת הָאָרֶץ, וּפֵרוֹת הָאִילָן, וּמְאוֹרוֹת. זִיווֹ מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים ה, לא): וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ. חַיָּיו מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סה, כב): כִּי כִּימֵי הָעֵץ יְמֵי עַמִּי וגו', תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אוֹמֵר אֵין עֵץ אֶלָּא תּוֹרָה, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (משלי ג, יח): עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ. קוֹמָתוֹ מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כו, יג): וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת. תָּנֵי רַבִּי חִיָּא בְּקוֹמָה זְקוּפָה וְלֹא יְרֵאִים מִכָּל בְּרִיָּה. רַבִּי יוּדָן אוֹמֵר מֵאָה אַמָּה כְּאָדָם הָרִאשׁוֹן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר מָאתַיִם אַמָּה. רַבִּי אֶלְעָזָר בַּר רַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר שְׁלשׁ מֵאוֹת, קוֹמְמָאָה, מִיּוּת מָאתַיִם. רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר תְּשַׁע מֵאוֹת אַמָּה. רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי דוֹסָא אָמַר טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי אַבָּהוּ מֵהָכָא: כִּי כִּימֵי הָעֵץ יְמֵי עַמִּי, כַּשִּׁקְמָה הַזּוֹ שֶׁהִיא עוֹשָׂה בָּאָרֶץ שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, וְהַוְּלַד יוֹצֵא מִמְּעֵי אִמּוֹ בְּאַמָּה גְדוּמָה, צֵא וַחֲשֹׁב אַמָּה וּמֶחֱצָה בְּכָל שָׁנָה, הֲרֵי תְּשַׁע מֵאוֹת אַמָּה. פֵּרוֹת הָאָרֶץ וּפֵרוֹת הָאִילָן מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה ח, יב): כִּי זֶרַע הַשָּׁלוֹם הַגֶּפֶן תִּתֵּן פִּרְיָהּ וגו'. מְאוֹרוֹת מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ל, כו): וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וגו'.
מצוטט ב־3 עמודים
תורת מנחם 2
- ד - שנת תשי"ב - חלק ראשון ‹ בס"ד. ש"פ וישב, כ"ג כסלו, מבה"ח טבת, ה'תשי"ב לקו"ש חכ"ה ע' 368
- מב - שנת תשכ"ה - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת ש"פ וישב, כ"ג כסלו, מבה"ח טבת, ה'תשכ"ה לקו"ש חכ"ה ע' 367
ספר המאמרים ספרי כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע 1
- תרצ"ב-תרצ"ג ‹ תרצ"ב ‹ בס"ד. ‹ ערה לקו"ש חכ"ה ע' 367

