שיחה ב
99שיחה ב
א. אליעזר משנה מדברי אברהם
בפרשתנו מסופר הוראת אברהם אבינו לאליעזר עבדו "אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אשה לבני ליצחק"1. ועל שאלת אליעזר "אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי אל הארץ הזאת ההשב אשיב את בנך..."2, השיב אברהם: "השמר לך פן תשיב... ה'... ישלח מלאכו לפניך ולקחת אשה לבני משם"3.
מאוחר יותר בפרשה, כאשר מסופר4 על כך שאליעזר מסר את דברי אברהם לבתואל, נאמר5: "ויאמר (אברהם) אלי: ה' אשר... ישלח מלאכו אתך והצליח דרכך ולקחת אשה לבני ממשפחתי...".
יש להבין: מדוע שינה אליעזר את דברי אברהם, ובמקום "ישלח מלאכו לפניך" הוא מתבטא בלשון "ישלח מלאכו אתך"6?
אין לומר, שזהו שינוי לשוני בלבד,
ב שאינו משנה את תוכן הדברים, כפי שרואים בפסוקים אלו כמה וכמה שינויי לשון בדברים שמוסר אליעזר לעומת דברי אברהם עצמו7.
– כי כבר בפרשה קודמת8, מתייחס רש"י לשינוי הדומה לשינוי זה, ומסבירו: "את האלקים התהלך נח, ובאברהם הוא אומר5 אשר התהלכתי לפניו, נח היה צריך סעד לתומכו אבל אברהם היה מתחזק ומהלך בצדקו מאליו". מכך מובן, שההבדל הלשוני בין "את" לבין "לפניו" מצביע על הבדל מהותי ותוכני, הטעון הסבר גם בדרך הפשט.
ולפי זה אין מובן: מדוע אין רש"י בפרשתנו9 מתייחס להבדל בין "לפניך" לבין "אתך"10?
הכרחי אפוא לומר, שלאחר שרש"י כבר באר לפני כן את ההבדל בין שני ביטויים אלו, ואת הסיבה לשינוי, הרי כשלומדים את הסיפור בפרשתנו כבר 99מובן מאליו מדוע שינה אליעזר מדברי אברהם.
ב. "אתך" לעומת "לפניך"
ויש לומר שההסבר לכך הוא:
ההבדל במשמעות בין "אתך" לבין "לפניך" הוא כפשוטו: המשמעות של "ישלח מלאכו אתך" היא שהמלאך ילך ביחד עם אליעזר ויסייע לו לבצע את השליחות בהצלחה, כדברי רש"י שהובאו לעיל, לגבי נח – "סעד לתומכו". ואילו המשמעות של "ישלח מלאכו לפניך" היא, שהמלאך ילך "בתחלה" ויבטיח מלכתחלה11 את הצלחת שליחותו של אליעזר.
וזה הבדל העיקרי לגבי אופן הפעולה והצלחתה:
במקרה הראשון העיקר היא פעולתו והשתדלותו של אליעזר, והמלאך רק מוסיף סיוע – "סעד לתומכו" – כדי שהשתדלותו תצליח;
ואילו המשמעות של "ישלח מלאכו לפניך" היא, שהמלאך מכין ומבטיח את הצלחת השתדלותו של אליעזר מלכתחלה, ולא רק מסייע לו בהשתדלותו.
ג. הצלחת השליחות הובטחה מלכתחלה
וזו היתה כוונתו של אברהם באומרו "ישלח מלאכו לפניך", שאליעזר יצליח בשליחותו, כך שהקב"ה יבטיח מלכתחלה את ביצוע השליחות כראוי, ללא מכשולים – וכך אכן היה:
החל מתחלת שליחותו, בהגיעו ל"ארם נהרים... אל באר המים"12, לא היה אליעזר צריך להמתין כלל, כי מיד "והנה רבקה יוצאת..."13. ויותר מכך: לא היתה זו תוצאה של תפלת אליעזר "אקרה נא לפני היום..."14 בשלמותה, שהרי התורה אומרת13 "ויהי הוא טרם כלה לדבר והנה רבקה יוצאת...", אף לפני15 שסיים את תפלתו16 – כבר מלכתחלה נקבע מלמעלה שרבקה תגיע מיד לאחר בואו של אליעזר.
וכך – הן מצד אליעזר, אשר, כדברי רש"י17, "קפצה לו הארץ", והן מצד 100רבקה, אשר יצאה מביתה באופן של "ויהי הוא טרם כלה לדבר והנה רבקה יוצאת...".
ויש לומר, שהקדוש־ברוך־הוא דחה את ביאת רבקה אל הבאר עד לסיום תפלת אליעזר18, משום שעל ידי סימן זה, שקבע אליעזר בתפלתו, הוא יוכל לדעת שזו "היא האשה אשר הוכיח ה' לבן אדוני"19,
אך עצם הגיעה אל הבאר כבר נקבע, כאמור לעיל, אף לפני שאליעזר התפלל.
וכך גם במהלך הענינים, כאשר חפץ בתואל למנוע את השידוך, הרי אז "בא מלאך והמיתו"20.
וכן בסוף הענין, כאשר רצה אליעזר שרבקה תבוא אתו מיד, בניגוד לדעתם של "אחיה ואמה" אשר רצו ש"תשב הנערה אתנו ימים..."21, והפשרה היתה "נקרא לנערה ונשאלה את פיה" – הרי מיד ענתה רבקה "אלך"22,
והרי לכאורה: אין אנו רואים, שאליעזר שוחח אתה לפני כן על השידוך בכלל23, כך שיהא באפשרותה להרהר בדבר, אלא נתן לה מתנות24 של תכשיטים25 וכו'. ולמרות זאת, מיד כאשר נשאלה אם היא מסכימה לשידוך, ענתה רבקה "אלך", כפי שרש"י מוסיף ומפרש – "אלך, מעצמי 101הקדוש־ברוך־הוא כבר גרם לכך26 שהיא תסכים לדבר, ללא שום השתדלות מצד אליעזר27.
ד. אליעזר משנה בסיפורו מן המציאות
לפי זה יובן מדוע שינה אליעזר מדברי אברהם, ואמר "ישלח מלאכו אתך" – כי אצל בתואל לא היו מתקבלים דברים אלו "ישלח מלאכו לפניך":
כאשר אליעזר משוחח עם בתואל ומעוניין לקבל את הסכמתו לשידוך, אין באפשרותו לספר שאברהם אמר "ישלח מלאכו לפניך", כאשר משמעות הדברים היא, כאמור לעיל, שהענין כבר בוצע לפני כן, לפני בואו של אליעזר, וללא כל השתדלות מצדו – שאם כך, היה טוען בתואל, לשם מה כל השיחות והמשא־ומתן עמו? והרי, לדבריך, כבר עשה זאת ה"מלאך" ...
לכן הוכרח אליעזר לשנות28 ולומר "ישלח מלאכו אתך"29.
לפי האמור לעיל יובן פרט נוסף ששינה אליעזר בדבריו ממה שהיה למעשה – אליעזר נתן לרבקה ה"נזם זהב..." אף לפני ששאלה "בת מי את"30, ובספרו זאת לבתואל, הרי, כדברי רש"י31 "שינה הסדר .. שלא יתפסוהו בדבריו ויאמרו היאך נתת לה ועדיין אינך יודע מי היא":
אליעזר נתן לרבקה את המתנות לפני שידע "מי היא", משום שביודעו את דברי אברהם "ישלח מלאכו לפניך", ובמיוחד בראותו ש"טרם כלה לדבר והנה רבקה יוצאת" ושהתנהגותה היא בהתאם לסימן, הרי אליעזר כבר הבין וידע שה"מלאך" הבטיח זאת כבר לפני כן, ולכן היה בטוח ש"הצליח הקדוש־ברוך־הוא דרכו"32,
לעומת זאת, בספרו זאת לבתואל, שכלפיו הוא שינה מדברי אברהם "ישלח מלאכו לפניך" ואמר "ישלח מלאכו אתך", אין מקום לוודאות כזאת, עד כדי נתינת מתנות לנערה לפני יודעו "מי היא", ולכן – "שינה 102הסדר .. שלא יתפסוהו בדבריו .. היאך נתת...".
ה. הצלחה – "מה' יצא הדבר"
אמנם, בפשטות ובגלוי לא סיפר אליעזר לבתואל את הפרט של "ישלח מלאכו לפניך", אך הוא רמז לכך בהוסיפו את המילים "ישלח מלאכו אתך והצליח דרכך", שאינן נמצאות במפורש בדברי אברהם, ועל ידי כך הוא הקטין את השינוי. וכן בספרו על תפלתו הוא מוסיף על לשון תפלתו14 את המילים "ה' .. אם ישך נא מצליח דרכי..."33.
ההסבר לכך הוא:
המשמעות האמיתית של הצלחה היא כאשר הקב"ה נותנה לאדם34, ולא כאשר האדם מצליח באמצעות יגיעה. כנאמר אצל יוסף35 "ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח .. ה' מצליח בידו .. ואשר הוא עושה ה' מצליח". בכך הדגיש אליעזר "וה'36 הצליח דרכי".
הצלחה זו היא יותר מן ההישג של "יגעתי ומצאתי"37. אמנם, גם "מצאתי" אינו ביחס למאמץ וליגיעה, כפי שמדייקים שהלשון "מצאתי" – מציאה – מצביעה על מציאה הבאה בלי השתדלות, אלא בטרחה מועטת ביותר של הרמת המציאה, אך בכל זאת, הפעולה של "יגעתי" היא המביאה ומחייבת את התוצאה "מצאתי"38.
ואילו הענין של "הצלחה" אמיתית אינו תלוי כלל בעבודת האדם, אלא הוא מתנה מלמעלה39.
לפי זה יוצא, שהוספת המילים "ישלח מלאכו אתך והצליח דרכך" רומזת לאותה משמעות של "ישלח מלאכו לפניך", כי ה"הצלחה" היא מתנה מלמעלה.
ולכן, כאשר הדגיש אליעזר לבתואל כיצד תפלתו "אם ישך נא מצליח דרכי" התמלאה, ו"אני טרם אכלה לדבר... והנה רבקה יוצאת..."40, אמר בתואל מיד41 – "מה' יצא הדבר לא נוכל לדבר אליך רע או טוב": דבר זה נעשה לגמרי מלמעלה, בדרך של הצלחה, כך שאדם אינו יכול לשנות זאת42.
103ו. אברהם מבטיח "ולקחת
אשה..."
לפי זה יובן דבר התמוה, לכאורה, בדברי אברהם:
כאשר שאל אליעזר2 "אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי...", השיב לו אברהם3 "השמר לך... ה' אלקי השמים... ישלח מלאכו לפניך ולקחת אשה לבני משם" – הקדוש־ברוך־הוא ישלח את מלאכו, ולכן, מובטח ש"ולקחת אשה לבני משם",
ואין מובן: כיצד יכול אברהם להבטיח בוודאות לאליעזר "ולקחת אשה לבני משם", כאשר הדבר תלוי ברצונה ובבחירתה של האשה, ובמיוחד כאשר אברהם בעצמו ממשיך ואומר מיד לאחר מכן "ואם43 לא תאבה האשה ללכת אחריך ונקית משבועתי זאת..."?
אלא, זהו החידוש של "ישלח מלאכו לפניך" – עזרה זו באה מ"מקום" שהיא "לפני", הנעלה מיגיעת האדם, ומשום כך ההצלחה בכך אינה תלויה בהשתדלות ובמעשה של האדם, וכן מצד שני, רצונו של אדם אינו יכול "להפריע" להצלחה זו.
אמנם, קיימת בחירה לאדם44, ולכן ישנה, לכאורה, אפשרות של "ואם לא תאבה האשה...", אך למרות כל זאת ברור, שההצלחה תתבצע בפועל44, "ולקחת אשה לבני משם" – מובטח שתימצא אשה אשר תבחר ללכת עם אליעזר45.
ז. "יפה שיחתן של עבדי
אבות..."
ויש לומר, שזהו אחד ההסברים46 למאמר חז"ל47 "יפה שיחתן של עבדי אבות .. מתורתן של בנים". לגבי "תורתן של בנים" קיים הכלל ש"הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים"48, בעניני תורה ומצוות אין נלקחת מהאדם הבחירה. ואילו בשליחותו של אליעזר היתה הנהגה של "ישלח מלאכו לפניך" באופן של "והצליח דרכך" – ההצלחה הובטחה מלמעלה ושללה את 104הבחירה49, כי "יפה .. עבדי אבות מתורתן...".
אך לשם כך יש צורך בשני תנאים:
(א) להיות "עבדי אבות" – עבד שאין לו מציאות בפני עצמו כלל,
– יש לו מציאות והוא מסוגל לפעול ואפילו רבות וגדולות, אך כל מציאותו תלויה במציאותו של האדון50 – מה שקנה עבד קנה רבו51.
(ב) בנוסף לכך דרושה "שיחה" – "אין שיחה אלא "תפלה"52 – הכרה ברורה של האדם שאין ביכולתו לסמוך על כוחותיו שלו, אלא הוא מוכרח להתפלל לקדוש־ברוך־הוא.
ועל ידי התבטלות מוחלטת זו נעשים כלי53 ל"ישלח מלאכו לפניך ולקחת...", בדרך של הצלחה.
ח. הצלחה בשליחות מובטחת בתנאים אלו
אמנם "שיחתן של עבדי אבות" נעלית מ"תורתן של בנים", אך "שיחתן של עבדי אבות" נקבעה גם ב"תורתן של בנים", זוהי פרשה שלמה בתורתן.
מכך מובן, שגם הבנים מסוגלים להגיע למעלה זו ולהיות כ"עבדי אבות".
וזוהי ההוראה למעשה הנלמדת מ"פרשה של אליעזר", ובמיוחד עבור אלו שזכו לעסוק בשליחותם של ה"אבות" שבל דור ודור – רבותינו נשיאינו – בעבודה של חיזוק היהדות והרבצת התורה, כולל "יפוצו מעיינותיך חוצה":
יש הסוברים ששליחותם היא בעשייה בלבד, אך אין הם אחראים כלל לתוצאות של פעולותיהם. השליח מוכן להתמסר לשליחותו "בכל כוחו"54, עד אשר אין לו מנוחת הנפש, לא הוא ולא בני ביתו, בהיותו טרוד כל היום במילוי השליחות.
105אך לדעתו, אין הוא אחראי על הזולת, שעליו הוא חפץ להשפיע. אדם זה הוא בעל בחירה חפשית, ואי אפשר להכריחו, לכאורה, לנהוג להיפך מרצונו (הגלוי)!
על כך נלמדת ההוראה מפרשתו של אליעזר, שכאשר מתנהגים באופן של "עבדי אבות" – התבטלות מוחלטת, כעבד לאדונו, וביחד עם זאת מתפללים לקדוש־ברוך־הוא להצליח במילוי השליחות – הרי אז מובטח ש"ה'... ישלח מלאכו לפניך" ו"הצליח דרכך":
הקדוש־ברוך־הוא מבטיח לו הצלחה בשליחותו, ובמשך כל השליחות: הן בהליכתו, הן במקום השליחות עצמו, והן בשובו ממקום השליחות, מן הפרט המסויים שבה55 –
ואז "ולקחת אשה" – זו כנסת ישראל – ומקרבים אותה אל "אישה", אל הקדוש־ברוך־הוא,
על ידי שמעוררים עוד יהודי ועוד יהודי ומאירים אותו עד להפיכתו ל"נר להאיר", לשליח של אבינו שבשמים.
וכפי שפוסק הרמב"ם, שלמרות שענין הבחירה החפשית הוא "עיקר גדול" ו"עמוד התורה והמצוה"56, בכל זאת: וכבר75 הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן, ומיד הן נגאלין.
הערות
עמוד 99
- 1. כד, ד.
- 2. שם, ה.
- 3. שם ו־ז.
- 4. שם, לג ואילך.
- 5. שם, מ.
- 6. כן הקשה גם באלשיך פרשתנו (שם, לג השאלה הז'). ותירוצו שרמז בזה שהמלאך טפל אליו (ע"ש) – לכאורה הוא ע"ד הדרוש (ענינו דס' האלשיך), ואינו ע"ד הפשט.
- 7. ראה רד"ק פרשתנו (שם, לט): ובשנות הדברים האלה יש בהם שינוי מלות אבל הטעם אחד.
- 8. ר"פ נח.
- 9. וגם האברבנאל (בפרשתנו) שעמד על כו"כ שינויים בין דברי אליעזר ודברי אברהם – לא עמד על שינוי זה.
- 10. ובפרט שהשינוי ל"אתך" הוא באותו הפסוק שבו השינוי בין נח לאברהם (שרש"י מבאר בר"פ נח).
עמוד 99
- 11. ראה גם בחיי פרשתנו (שם, טו): כי המלאך קדם לפניו כו'. וראה ב"ר פנ"ט, י וברד"ל (ועוד) שם.
- 12. פרשתנו שם, י־יא.
- 13. פרשתנו שם, טו. וכמ"ש בבחיי שם.
- 14. שם, יב ואילך.
- 15. ד"טרם" פירושו "עד לא" (רש"י בראשית ב, ה. וראה בארוכה במפרשים שם).
- 16. במדרש (ב"ר פ"ס, ד) איתא, שאליעזר נענה "במענה פיו", וי"ל שזהו בכללות, אבל כשנענה באופן ד"טרם כלה לדבר" ה"ז יותר על הנ"ל, מעלה נעלית יותר (ראה לקו"ש [המתורגם] ח"כ (ע' 100; 108 ואילך) וש"נ), אבל בפשש"מ – הרי זוהי הוכחה שאינה תוצאה מהתפילה. וכפשטות הענין שיציאת רבקה מביתה היתה לפני שהתחיל להתפלל [ומ"ש רש"י (לקמן פסוק סו) "ושנזדמנה לו רבקה בתפלתו" – אין הכוונה שפעל זה ע"י התפלה, כ"א שהיתה הצלחה, קרה נס "ושנזדמנה לו רבקה ב(אמצע) תפלתו"].
- 17. שם, מב. וכן בפרש"י שם, סו.
עמוד 100
- 18. ראה לקמן סעיף ז בפנימיות הענינים.
- 19. ל' הכתוב – שם, מד.
- 20. רש"י שם, נה.
- 21. שם, נה.
- 22. שם, נז־נח.
- 23. שהרי בפשטות לא היתה נוכחת בעת דיבורו של אליעזר עם בתואל*, וכמפורש (בנוגע
- 24. דפשיטא שאין זה טעם מספיק להסכים על שידוך, ולילך עם איש זר, והיפך רצון אחי' ואמה!
- 25. שם, כב (אצל הבאר). שם, נג (לאחרי דיבורו עם בתואל*). הוא רק הבעת הסכמה (כדמוכח מאמרו "קח ולך" – והרי לא לקחה כו' עדיין).
- . ומש"נ (שם, נא) "הנה רבקה לפניך קח ולך גו'" ואף אם אינכם רוצים"! כלומר: לדיבורו אח"כ עם אחי' ואמה) "נקרא לנערה ונשאלה גו'". וכמובן גם בפשטות, שכשמדברים בענין הכי חשוב לא יקראו לנערה בת ג' (אף שהיתה אז בת דעת – ראה לקו"ש ח"י ע' 69 ואילך) – ושתצא מבית אמא (ראה פרשתנו שם, כח ובפרש"י) – ובפרט שלא ידעו (עדיין) שאודותה מדובר! וראה שוה"ג להערה 25. ועוד זאת: מפרש"י עה"פ "ונשאלה את פי'" – "מכאן שאין משיאין את האשה אלא מדעתה" [היינו, שלשיטת רש"י שאלוה אז (לא רק אם תלך מיד, כ"א) על כללות השידוך (וכמ"ש באברבנאל פרשתנו (שאלה הי"ח) ועוד. וראה לקו"ש שם ע' 65 ואילך)] – משמע, שגם בתואל כו' לא דיבר עמה עדיין אודות השידוך.
- . אבל אין להוכיח מזה גופא שהיתה נוכחת בעת אריכות הדיבור של אליעזר שלפנ"ז – כי נתינת המתנות היתה בהפסק זמן, וכדמוכח ממש"נ "ומגדנות נתן לאחי' ולאמה" ולא נזכר בתואל, שבפשטות זהו לפי שזה הי' לאחרי ש"בא מלאך והמיתו" [ומה שרש"י כותב זה רק לאח"ז עה"פ "ויאמר אחי' ואמה" – כי מנתינת המתנות לחוד אין הכרח שכבר מת (כמשנ"ת בלקו"ש שם הערה 9); אבל לאחרי שפרש"י ש"בא מלאך והמיתו" מסתבר לומר, דגם אי הזכרת בתואל לפנ"ז – הוא מאותו הטעם].
עמוד 101
- 26. ומתורצת קושיית התוס' עה"ת (הדר זקנים) על פרש"י "וכי היתה רבקה כ"כ פרוצה ללכת בלא רשות אחי' ואמה" – כי זה נפעל ע"י המלאך, ההצלחה מהוי'. וראה לקמן סעיף ו.
- 27. ולהעיר שגם בחזרתם אל בית אברהם, סיבב הקב"ה כך ד"ויצא יצחק לשוח בשדה גו' ותשא רבקה את עיני' ותרא את יצחק גו'" (פרשתנו שם, סג־סד) – בלי שהיות כו'.
- 28. להעיר מפרשה שלפנינו (וירא יח, יג – ובפרש"י ומפרשיו) ואכ"מ.
- 29. ואין להקשות איך אמר אליעזר בשם אברהם דבר שלא אמרו – כי נוסף שמפורש בפרש"י הטעם (וההיתר) שאליעזר "שינה הסדר .. שלא יתפשוהו בדבריו" (כדלקמן בפנים), הרי בנדו"ד מלכתחילה לא הי' ענין של שינוי, כ"א רק שלא סיפר כל הענין [כי "ישלח מלאכו לפניך" כולל ג"כ שישלח מלאכו אתו לסייע אותו בכל פעולותיו, כמובן בפשטות. וראה גם בחיי שבהערה 11]. ויומתק יותר ע"פ המבואר לקמן סעיף ה.
- 30. פרשתנו שם, כב־כג.
- 31. שם, מז.
- 32. ל' רש"י שם, כג. וברש"י שם, כא: משתומם ומתבהל על שראה דברו קרוב להצליח.
עמוד 102
- 14.
- 33. שם, מב.
- 34. ראה אוה"ת וישב רעח, א־ב (ושם כרך ז תתתלט, ב).
- 35. וישב לט, ב־ג. שם, כג (וראה בארוכה לקמן ע' 245 ואילך).
- 36. פרשתנו שם, נו. ועד"ז שם, כא. לשון רש"י שבהערה 32. ועוד. ובאוה"ת שם: ענין ההצלחה נזכר באליעזר .. ונז' שם כמה פעמים.
- 37. מגילה ו, ריש ע"ב.
- 38. ראה גם לקו"ש חי"ג ס"ע 117 ואילך.
- 39. ראה אוה"ת שם "כי הצלחה הוא ענין מזל". ע"ש וראה לקו"ש [המתורגם] חי"ט ע' 415 ואילך בענין "שערי הצלחה" (ע"פ המשך תער"ב ח"ב ע' א'קכג ואילך).
- 40. פרשתנו שם, מה.
- 41. שם, נ.
- 42. ע"פ המבואר באוה"ת שם "ששורש ההצלחה ממזלא .. שמשם בא השפע במהירות בלי עיכובים ודינים" – יומתק המשך לשון בקשת אליעזר "אל תאחרו אותי והוי'* הצליח דרכי". [ומה שאמרו "ונשאלה את פי'" (ולא הסכימו תיכף) – כי לאחר שלא הסכים אליעזר ליתן זמן לרבקה "לפרנס את עצמה בתכשיטים" אע"פ ש"לא יעשה כן", כי "נותנין לבתולה כו'" (רש"י שם, נה) – הי' אצלם ספק באמיתיות דברי אליעזר (בארוכה – בלקו"ש ח"י ע' 68)].
עמוד 103
- 2.
- 3.
- 43. פרשתנו שם, ח.
- 44. להעיר ממ"ש הרמב"ם (הל' תשובה ספ"ו) "שלא גזר על איש פלוני .. כל אחד ואחד .. אילו לא רצה כו'".
- 45. להעיר מפני דוד (להחיד"א) פרשתנו אות כא.
- 46. ראה בארוכה ביאור מחז"ל זה ע"ד החסידות – אוה"ת פרשתנו קכז, ב ואילך. ועוד.
- 47. רש"י פרשתנו שם, מב (מב"ר פ"ס, ח. ושם: עבדי בתי אבות).
- 48. ברכות לג, ב. וש"נ.
- . עפ"ז יומתק אמרו "והוי'" – ד"כ"מ שנאמר וה' הוא ובית דינו" (רש"י וירא יט, כד) – דגם הב"ד שלמעלה הצליח דרכו, ובמילא "בא השפע .. בלי עיכובים ודינים".
עמוד 104
- 49. ראה לקו"ת במדבר (טו, א־ב. וש"נ) אודות הנהגת הקב"ה (לפעמים) "להטות לב בני אדם לטובה". ע"ש.
- 50. ראה בארוכה ד"ה ומקנה רב (ומאמרים שלאח"ז) בהמשך תרס"ו.
- 51. פסחים פח, ב. קידושין כג, ב. וראה רשב"א קידושין שם, שמלכתחילה נקנה לרבו.
- 52. ברכות כו, ב. ע"ז ז, ב. וראה אוה"ת פרשתנו קכט, א ואילך.
- 53. להעיר גם מהמשך תער"ב ח"ב ע' א'קכד (נעתק בלקו"ש שבהערה 39 הערה 40).
- 54. במכש"כ מפועל בעניני הרשות (רמב"ם סוף הל' שכירות. טושו"ע חו"מ סו"ס שלז. שו"ע אדה"ז שם הל' שאלה ושכירות כו' סעיף כ. וראה לקמן ע' 158 ואילך).
- 44. להעיר ממ"ש הרמב"ם (הל' תשובה ספ"ו) "שלא גזר על איש פלוני .. כל אחד ואחד .. אילו לא רצה כו'".
- 45. להעיר מפני דוד (להחיד"א) פרשתנו אות כא.
- 46. ראה בארוכה ביאור מחז"ל זה ע"ד החסידות – אוה"ת פרשתנו קכז, ב ואילך. ועוד.
- 47. רש"י פרשתנו שם, מב (מב"ר פ"ס, ח. ושם: עבדי בתי אבות).
- 48. ברכות לג, ב. וש"נ.
עמוד 105
- 55. ראה הערה 27. – והרי גם בחזרת אליעזר (משיחות ש"פ חיי שרה תשמ"ב, כ' מר־חשון תשד"מ) מארם אמר "ואלכה לאדוני" ובבואו לא"י "ויאמר העבד הוא אדוני". ועפ"ז מתורץ העתקת רש"י מהפסוק גם תיבת "העבד" (לקמן כד, סו).
- 56. רמב"ם הל' תשובה פ"ה ה"ג.
- 75.
- 57. שם פ"ז ה"ה.
בראשית רבה נ״ט:י׳ - הטקסט מספריא
וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם הִשָּׁמֶר לְךָ וגו' ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי, זֶה בֵּיתוֹ שֶׁל אָבִיו. וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי, זֶה שְׁכוּנָתוֹ. וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לִי, בְּחָרָן. וַאֲשֶׁר דִּבֶּר לִי, בֵּין הַבְּתָרִים. הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ (בראשית כד, ו ז), רַבִּי דוֹסָא אוֹמֵר הֲרֵי זֶה מַלְאָךְ מְסֻיָּם, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר אַבְרָהָם אָבִינוּ (בראשית כד, ז): הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ, זִימֵן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁנֵי מַלְאָכִים, אֶחָד לְהוֹצִיא אֶת רִבְקָה, וְאֶחָד לְלַוּוֹת אֶת אֱלִיעֶזֶר. (בראשית כד, ח): וְאִם לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה וגו' רַק אֶת בְּנִי לֹא תָשֵׁב שָׁמָּה, רַק מִעוּט בְּנִי אֵינוֹ חוֹזֵר בֶּן בְּנִי חוֹזֵר.
רש"י על בראשית ב׳:ה׳ - הטקסט מספריא
טרם יהיה בארץ. כָּל טֶרֶם שֶׁבַּמִּקְרָא לְשׁוֹן עַד לֹא הוּא, וְאֵינוֹ לְשׁוֹן קֹדֶם, וְאֵינוֹ נִפְעָל לוֹמַר הִטְרִים, כַּאֲשֶׁר יֹאמַר הִקְדִים וְזֶה מוֹכִיחַ, וְעוֹד אַחֵר כִּי טֶרֶם תִּירְאוּן (שמות ט) עֲדַיִן לֹא תִירְאוּן, וְאַף זֶה תְפָרֵשׁ עֲדַיִן לֹא הָיָה בָאָרֶץ, כְּשֶׁנִּגְמְרָה בְרִיאַת הָעוֹלָם בַּשִּׁשִּׁי קֹדֶם שֶׁנִבְרָא אָדָם, וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמַח, עֲדַיִן לֹא צָמַח, וּבְג' שֶׁכָּתוּב תּוֹצֵא הָאָרֶץ, לֹא יָצְאוּ, אֶלָּא עַל פֶּתַח קַרְקַע עָמְדוּ עַד יוֹם שִׁשִּׁי:
כי לא המטיר. וּמַ"טַ לֹא הִמְטִיר? לְפִי שֶׁאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה, וְאֵין מַכִּיר בְּטוֹבָתָם שֶׁל גְּשָׁמִים, וּכְשֶׁבָּא אָדָם וְיָדַע שֶׁהֵם צֹרֶךְ לָעוֹלָם, הִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם וְיָרְדוּ וְצָמְחוּ הָאִילָנוֹת וְהַדְּשָׁאִים:
ה' אלהים. ה' הוּא שְׁמוֹ, אֱלֹהִים שֶׁהוּא שַׁלִּיט וְשׁוֹפֵט עַל כֹּל, וְכֵן פֵּרוּש זֶה בְּכָל מָקוֹם לְפִי פְּשׁוּטוֹ, ה' שֶׁהוּא אֱלֹהִים:
טרם יהיה בארץ WAS NOT YET IN THE EARTH — Wherever טרם occurs in the Scriptures it means “not yet” and does not mean “before”. It cannot be made into a verbal form, saying הטרים as one says הקדים (verbal form of קדם) and this passage proves that this is the meaning and not "before" as well as another (Exodus 9:30), כי טרם תראון “that ye do not yet fear the Lord”. Therefore you must explain this verse also thus: “No plant of the field was yet in the earth” at the time when the creation of the world was completed on the sixth day before man was created, and וכל עשב השדה טרם יצמח means “and every herb of the field had not yet grown”. But as regards the third day of creation about which it is written “The earth brought forth etc.” this does not signify that they came forth above the ground but that they remained at the opening of the ground (i. e. just below the surface) until the sixth day (Chullin 60a).
כי לא המטיר BECAUSE GOD HAD NOT CAUSED IT TO RAIN — And what is the reason that God had not caused it to rain? כי אדם אין לעבוד את האדמה BECAUSE THERE WAS NO MAN TO TILL THE GROUND, and there was, therefore, no one to recognize the utility of rain. When Adam came (was created), however, and he realised that it was necessary for the world, he prayed for it and it fell, so that trees and verdure sprang forth.
ה' אלהים THE LORD GOD — The Lord (יהוה) is His Name, whereas אלהים signifies that He is Ruler and Judge over all. This, too, is its meaning, according to the plain sense, wherever it occurs: The Lord who is God (Ruler and Judge).
בראשית רבה ס׳:ד׳ - הטקסט מספריא
וַיְהִי הוּא טֶרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר וגו' (בראשית כד, טו), תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי שְׁלשָׁה הֵם נַעֲנוּ בְּמַעֲנֵה פִיהֶם, אֱלִיעֶזֶר עַבְדוֹ שֶׁל אַבְרָהָם, וּמשֶׁה, וּשְׁלֹמֹה. אֱלִיעֶזֶר, וַיְהִי הוּא טֶרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת. משֶׁה, דִכְתִיב (במדבר טז, לא): וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם. שְׁלֹמֹה, דִּכְתִיב (דברי הימים ב ז, א): וּכְכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לְהִתְפַּלֵּל אֶל ה' וְהָאֵשׁ יָרְדָה מִן הַשָּׁמַיִם וגו'.
משנה תורה, הלכות תשובה ו׳ - הטקסט מספריא
פסוקים הרבה יש בתורה ובדברי נביאים שהן נראין כסותרין עיקר זה ונכשלין בהן רוב האדם ויעלה על דעתן מהן שהקב"ה הוא גוזר על האדם לעשות רעה או טובה ושאין לבו של אדם מסור לו להטותו לכל אשר ירצה והרי אני מבאר עיקר גדול שממנו תדע פירוש כל אותן הפסוקים בזמן שאדם אחד או אנשי מדינה חוטאים ועושה החוטא חטא שעושה מדעתו וברצונו כמו שהודענו ראוי להפרע ממנו והקדוש ברוך הוא יודע איך יפרע יש חטא שהדין נותן שנפרעים ממנו על חטאו בעולם הזה בגופו או בממונו או בבניו הקטנים שבניו של אדם הקטנים שאין בהם דעת ולא הגיעו לכלל מצות כקניינו הן וכתיב איש בחטאו ימות עד שיעשה איש ויש חטא שהדין נותן שנפרעין ממנו לעולם הבא ואין לעובר עליו שום נזק בעולם הזה ויש חטא שנפרעין ממנו בעולם הזה ולעולם הבא.
במה דברים אמורים בזמן שלא עשה תשובה אבל אם עשה תשובה התשובה כתריס לפני הפורענות וכשם שהאדם חוטא מדעתו וברצונו כך הוא עושה תשובה מדעתו וברצונו.
ואפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים עד שיתן הדין לפני דיין האמת שיהא הפרעון מזה החוטא על חטאים אלו שעשה ברצונו ומדעתו שמונעין ממנו התשובה ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו כדי שימות ויאבד בחטאו שיעשה הוא שהקב"ה אמרע"יישעיהו השמן לב העם הזה וגו' וכן הוא אומר ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו עד עלות חמת ה' בעמו עד לאין מרפא כלומר חטאו ברצונם והרבו לפשוע עד שנתחייבו למנוע מהן התשובה שהיא המרפא לפיכך כתוב בתורה ואני אחזק את לב פרעה לפי שחטא מעצמו תחלה והרע לישראל הגרים בארצו שנאמר הבה נתחכמה לו נתן הדין למנוע התשובה ממנו עד שנפרע ממנו לפיכך חזק הקדוש ברוך הוא את לבו ולמה היה שולח לו ביד משה ואומר שלח ועשה תשובה וכבר אמר לו הקב"ה אין אתה משלח שנאמר ואתה ועבדיך ידעתי וגו' ואולם בעבור זאת העמדתיך כדי להודיע לבאי העולם שבזמן שמונע הקדוש ברוך הוא התשובה לחוטא אינו יכול לשוב אלא ימות ברשעו שעשה בתחילה ברצונו וכן סיחון לפי עונות שהיו לו נתחייב למונעו מן התשובה שנאמר כי הקשה ה' אלהיך את רוחו ואמץ את לבבו וכן הכנענים לפי תועבותיהן מנע מהן התשובה עד שעשו מלחמה עם ישראל שנאמר כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה עם ישראל למען החרימם וכן ישראל בימי אליהו לפי שהרבו לפשוע מנע מאותן המרבים לפשוע תשובה שנאמר ואתה הסבות את לבם אחורנית כלומר מנעת מהן התשובה:נמצאת אומר שלא גזר האל על פרעה להרע לישראל ולא על סיחון לחטוא בארצו ולא על הכנענים להתעיב ולא על ישראל לעבוד עכו"ם אלא כולן חטאו מעצמן וכולן נתחייבו למנוע מהן התשובה.
וכענין זה שואלין הצדיקים והנביאים בתפלתם מאת ה' לעזרם על האמת כמו שאמר דוד הורני ה' דרכך כלומר אל ימנעוני חטאי דרך האמת שממנה אדע דרכך ויחוד שמך וכן זה שאמר ורוח נדיבה תסכמני כלומר תניח רוחי לעשות חפצך ואל יגרמו לי חטאי למונעני מתשובה אלא תהיה הרשות בידי עד שאחזור ואבין ואדע דרך האמת ועל דרך זו כל הדומה לפסוקים אלו.
ומהו זה שאמר דוד טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך ידרך ענוים וגו' זה ששלח נביאים להם מודיעים דרכי ה' ומחזירין אותן בתשובה ועוד שנתן בהם כח ללמוד ולהבין שמדה זו בכל אדם שכל זמן שהוא נמשך בדרכי החכמה והצדק מתאוה להן ורודף אותם והוא מה שאמרו רז"ל בא לטהר מסייעין אותו כלומר ימצא עצמו נעזר על הדבר והלא כתוב בתורה ועבדום וענו אותם הרי גזר על המצריים לעשות רע וכתיב וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ הרי גזר על ישראל לעבוד כו"ם ולמה נפרע מהן לפי שלא גזר על איש פלוני הידוע שיהיה הוא הזונה אלא כל אחד ואחד מאותן הזונים לעבוד כו"ם אילו לא רצה לעבוד לא היה עובד ולא הודיעו הבורא אלא מנהגו של עולם הא למה זה דומה לאומר העם הזה יהיה בהן צדיקים ורשעים לא מפני זה יאמר הרשע כבר נגזר עליו שיהיה רשע מפני שהודיע למשה שיהיו רשעים בישראל כענין שנאמר כי לא יחדל אביון מקרב הארץ וכן המצריים כל אחד ואחד מאותן המצירים והמריעים לישראל אילו לא רצה להרע להם הרשות בידו שלא גזר על איש ידוע אלא הודיעו שסוף זרעו עתיד להשתעבד בארץ לא להם וכבר אמרנו שאין כח באדם לידע היאך ידע הקב"ה דברים העתידין להיות.
בראשית רבה ס׳:ח׳ - הטקסט מספריא
וַיָּבֹא הָאִישׁ הַבַּיְתָה וגו' (בראשית כד, לב), הִתִּיר זְמוּמֵיהֶם. רַבִּי הוּנָא וְרַבִּי יִרְמְיָה שָׁאַל לְרַבִּי חִיָּא בַּר רַבָּה לֹא הָיוּ גְּמַלָּיו שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ דּוֹמִים לַחֲמוֹרוֹ שֶׁל רַבִּי פִּינְחָס בֶּן יָאִיר, חֲמָרְתֵיהּ דְּרַבִּי פִּינְחָס בֶּן יָאִיר נַסְבּוּהָ לִסְטָאֵי עֲבַדַּת גַּבּוֹן תְּלָתָא יוֹמִין וְלָא טָעֲמַת כְּלוּם, אָמְרִין סוֹפָהּ מָיְתָה וְתַסְרֵי מְעַרְתָּא עָלֵינוּ, נִמְסָרָהּ לְרִבּוֹנָהּ, שְׁלָחוּהָ וְעָלַת בְּבֵיתָא דְמָרָהּ, כֵּיוָן דְּעָלְתָה נְהַקַת וְחַכִּים קָלָה, אֲמַר פִּתְחוּ לְאוֹתָהּ הָעֲנִיָּה וִיהֲבוּ לָהּ דְּתֵיכוֹל, דְּאִית לָהּ תְּלָתָא יוֹמִין דְּלָא טָעֲמָה מִידֵי. יַהֲבִין לָהּ שְׂעוֹרִין לָא טְעַמְתּוֹן, אָמְרִין לֵיהּ רַבִּי יַהֲבִינָן לָהּ שְׂעָרִין וְלָא טְעַמְתּוֹן. אֲמַר לְהוֹן תִּקַנְתִּיהוּ, אֲמַרוּן לֵיהּ אֵין, אֲפִיקְתּוּן דְּמַאי, אָמְרוּ לָא כֵּן אַלְפִין רַבִּי הַלּוֹקֵחַ זֶרַע לִבְהֵמָה וְקֶמַח לְעוֹרוֹת וְשֶׁמֶן לְנֵר וְשֶׁמֶן לָסוּךְ בּוֹ אֶת הַכֵּלִים, פְּטוּרִין מִן הַדְּמַאי. אֲמַר לְהוֹן מַאי נַעֲבֵיד לָהּ וְהִיא מַחְמְרָה עַל גַּרְמָהּ. רַבִּי יִרְמְיָה שְׁלַח לְרַבִּי זְעֵירָא חַד קַרְטֵיל דִּתְאֵנִין, רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר אֶפְשָׁר רַבִּי זְעֵירָא אָכֵילְהוֹן דְּלָא מְתַקְּנָן. רַבִּי זְעֵירָא אָמַר אֶפְשָׁר לְרַבִּי יִרְמְיָה דְּלָא מְשַׁלַּח לְהוֹן מְתַקְּנָן, בֵּין דֵּין לְדֵין אִתְאַכְלוּן תְּאֵנִים בְּטִבְלַיְהוּ. לְמָחָר קָם רַבִּי יִרְמְיָה עִם רַבִּי זְעֵירָא אֲמַר לֵיהּ תַּקַּנְתְּ אִילֵין תְּאֵנַיָא, אֲמַר לֵיהּ לָא, אֲמַר רַבִּי אַבָּא בַּר יְמִינָא לְרַבִּי זְעֵירָא אִין הֲווֹן קַדְמָאִין מַלְאָכִין אֲנַן בְּנֵי נָשׁ, וְאִין הֲווֹן בְּנֵי נָשֵׁי אֲנַן חֲמָרִין, וְלֵית אֲנַן כַּחֲמָרְתֵיהּ דְּרַבִּי פִּינְחָס בֶּן יָאִיר, חֲמָרְתֵיהּ דְּרַבִּי פִּינְחָס בֶּן יָאִיר יְהַבוּן לָהּ שְׂעָרֵי דְטִבְלָא לָא אֲכָלַת יַתְהוֹן, וַאֲנַן אַכְלִינַן תְּאֵנַיָא דִּטְבִילִין. (בראשית כד, לב): וַיִּתֵּן תֶּבֶן וּמִסְפּוֹא לַגְּמַלִּים, אָמַר רַבִּי אַחָא יָפָה שִׂיחָתָן שֶׁל עַבְדֵי בָּתֵּי אָבוֹת מִתּוֹרָתָן שֶׁל בָּנִים, פָּרָשָׁתוֹ שֶׁל אֱלִיעֶזֶר שְׁנַיִם וּשְׁלשָׁה דַפִּים הוּא אוֹמְרָהּ וְשׁוֹנָהּ, וְשֶׁרֶץ מִגּוּפֵי תּוֹרָה וְאֵין דָּמוֹ מְטַמֵּא כִּבְשָׂרוֹ אֶלָּא מֵרִבּוּי הַמִּקְרָא. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אוֹמֵר: טָמֵא, הַטָּמֵא (ויקרא יא, כט). רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יוֹסֵי אוֹמֵר: זֶה, וָזֶה (ויקרא יא, כט). (בראשית כד, לב): וּמַיִם לִרְחֹץ רַגְלָיו וְרַגְלֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ, אָמַר רַבִּי אַחָא יָפָה רְחִיצַת רַגְלֵי עַבְדֵי בָּתֵּי אָבוֹת מִתּוֹרָתָן שֶׁל בָּנִים, שֶׁאֲפִלּוּ רְחִיצַת רַגְלַיִם צָרִיךְ לִכְתֹּב, וְהַשֶּׁרֶץ מִגּוּפֵי תּוֹרָה וְאֵין דָּמוֹ מְטַמֵּא כִּבְשָׂרוֹ אֶלָּא מֵרִבּוּי הַמִּקְרָא. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אוֹמֵר: טָמֵא, הַטָּמֵא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי יוֹסֵי אָמַר: זֶה, וְזֶה.
משנה תורה, הלכות תשובה ה׳:ג׳ - הטקסט מספריא
ודבר זה עיקר גדול הוא, והוא עמוד התורה והמצוה, שנאמר: "ראה נתתי לפניך היום את החיים", וכתיב: "ראה אנכי נותן לפניכם היום", כלומר שהרשות בידכם, וכל שיחפוץ האדם לעשות ממעשה בני האדם עושה - בין טובים בין רעים.ומפני זה הענין נאמר: "מי יתן והיה לבבם זה להם", כלומר שאין הבורא כופה בני האדם ולא גוזר עליהן לעשות טובה או רעה, אלא הכל מסור להם.