שיחה ג
280שיחה ג
200 לקוטי
א [אמרו את הי"ב פסוקים ומאמרי רזל :].
281(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
282(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
283(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
284(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
285ובקרוב ממש וועט זיין די גאולה האמיתית והשלימה, דורך משיח צדקנו -- עס וועט זיין א שנת גאולה, ביז אין איינפאַכסטן זין -- גאולה ממש.
286= הפון מערערע אידן, היל*תי77 75 77
266 לקוטי 287מ'גיט עפעס אַפ צו אַ ניט-אידן; דאַסי 28828 לקוטי ,שלימות (כולל עשרת השבטים) העם"**.
= ועט אויסקומען, אין זיין אידישן טאַג. טעגליכן לעבון, 289ולפועל:
ית. ניגנו את הניגון ותופר גו' כי עמנו אדל".
כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן להמדריכים שיחיו חוברות דהשיחה ומטבעות, ובקש שיחלקו לכאו"א מהילדים שיחיו: חוברת השיחה (לתלמידי מחנה קיץ ,גן ישראל"* שיחיו, יום א' פ' שופטים, בדר"ח אלול תשל"ח (בתרגום אנגלי)), שתי מטבעות של עשר סענט: א' לתת לצדקה, והב' - לעשות בה כטוב בעיניהם. וכן עשו.
תקעו -- תשר"ת תשית תרלת.
אח'כ אמרו בקול רם ,לשנה טובה תכתב ותחתם".
ואח"כ -- ע"פ הוראת כ"ק אדמו"ר שליטיא -- ,לשנה הבאה בירושלים".
טרם צאתו התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן וכל הנאספים שי' עמו: עוצו עצה ותופר גו' כי עמנו א-ל.
,עוצו עצה
>--=₪> 0-ל
הערות
עמוד 280
- 1. שיחות
- 2. שיחה לילדי מחנה קיץ ''גן ישראליי שיחיו - בבית הכנסת, אחרי תפלת מנחה - יום ב' פ' תצא, ד' אלול ה'תשלייט.
- 3. 0-0
- 1. נדפסו בחוברת ,י"ב פסוקים ומאמרי רז"ל" (ברוקלין, תשללו).
- 2. ראה לקו"ת ס*פ קדושים דיה והדרת.
- 6. ) ,תורה אחת'", שניתנה מ,ה' אחד", ל,גוי אחד".
- 7. ) שכל עניני התורה ומצוות" הם ,למעלה
- 8. מגדר המקום והזמן" -- ראה שו"ע אדה"ז או"ח
- 9. מהדו"ב ס"א ס"ח. וראה תניא פכ"ה: ויחוד זה למעלה הוא נצחי לעולם ועד.
- 6. ראה שיחת מוצאי שמח"ת תשל"ח ס"אזב (נדפסה בלקו"ש ח"כ ע' 266 ואילך).
- 66. תניא פל"ב.
- 12. ד) קדושים יט, יח.
- 68. ,אהבה ואחוה אמיתית" -- לשון התניא שם.
עמוד 281
- 9. ישעי' ס, כא.
- 0. כולל גם שנמשך באופן ד,עד מהרה ירוץ דברו" -- ראה לקו"ת ס"פ קרח.
- 3. ב' תצא, ד' אלול תשל"ט
- 4. שיחות 21
- 1. ראה לקוטי מהרי"ל במקומו. ל"ת להאריז"ל עה"פ (פרשתנו כא, יג) ובכתה גו' ירח ימים (וראה גם אוה"ת ניך כרך ב ס"ע א'נ ובשוה"ג שם). טואו"ח ר"ס תקפא. סה"מ אידיש ע' 75. ובכ"מ.
- 2. יום א' פ' שופטים, בדר"ח אלול (נדפס בלקו"ש חי"ד ע' 284 ואילך).
- 3. ברכות כח, א. וש"נ.
עמוד 282
- 4. דכ"ף מנחם אב תשליט -- לכל החונים/ות במחנה גן ישראל בכל מקום שהם שיחיו (נדפס בלקו"ש חי*ח ע' 492).
- 5. מדריכי המחנה שיחיו.
- 6. אבות פ"א מי"ז.
- 4. זו) כמ"ש (מלאכי ג, כד) ,והשיב לב אבות על בנים' -- ,ע"י בנים" (פרשיי שם).
- 5. ב' תצא, ד' אלול תשל"ט
- 6. שיחות
- 8. כתורת הבעש"ט שבכל דבר שיהודי רואה או שומע ישנה הוראה בעבודת השם (היום יום ע' נב. כש"ט (הוצאת קה"ת) הוספות אות קכזיקכט. וש"נ).
- 9. משא'"כ בחודש תשרי שאמירתו רק עד אחר הושענא רבה.
- 0. דהרי ,תפלות כנגד תמידין תקנום" (ברכות כו, ב) -- ותמיד של שחר הי' התחלת העבודה בביהמ"ק, ותמיד של בין הערבים -- סיום העבודה (פסחים נח, ב. ושינ4
- 1. תהלים כז. וראה יהל אור להצ"צ עה"פ.
- 2. מטה אפרים או"ח סתקפ'א ס"ו.
- 3. ש"ב כג, א. וראה שהשיר פיד, ד (בתחלתו).
- 4. כדי שיראה איזוהי דרך החיים והטוב -- כמ"ש (נצבים ל, טו) ,נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב גו'", ,ובחרת בחיים" (שם, יט), ובפרש'י שם: אני מורה לכם שתבחרו בחלק החיים כףח ומעמידו על חלק היפה.
עמוד 283
- 5. ביון אשר ישנם כמה מכשולים ונסיונות בדרכו של אדם, כמרז"ל ,יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום", וצ"ל ,הקב"ה עוזרו" (סוכה נב, ריש ע"בי קידושין ל, ב).
- 6. תהלים שם, ד..
- 7. שם, יד.
- 8. במ"ש (תהלים ק, ב) ,עבדו את ה' בשמחה". וראה רמב"ם סוף הל' לולב. תניא פכ"ו. = 29) בראשית א, אי
- 5. ב' תצא, די אלול תשל"ט
- 30. כמ"ש ,את השמים לרבות תולדותיהם ואת הארץ לרבות תולדותי'" (פרש"י עה"פ שם, יד).
- 1. תהלים קמט, ב.
- 2. מתניא ספל"ג,
- 3. תהלים קד, לא. וראה לקו"ת שמע"צ פח, ד ואילך, שהשמחה ד,ישמח ה' במעשיו"* קשורה עם השמחה ד,ישמח ישראל בעושיו".
- 10. וראה תניא שם: ישמח ישראל בעושיו פי' שכל מי שהוא מזרע ישראל יש לו לשמוח בשמחת ה' אשר שש ושמח בדירתו בתחתונים (אחד מהי"ב פסוקים ומאמרז"ל).
עמוד 284
- 4. בהר כה, ב-ד.
- 5. ראה לקו"ש ח"א ע' 275. ח'ז ס"ע 356 ואילך. ועוד.
- 3. %) שהרי בשבת צריך אדם לראות כאילו כל מלאכתו עשוי" -- מכילתא ופרש"י עה'פ יתרו ב, ט. טושו"ע (ואדה"ז) או'ח סשיו סיה (כ"א).
- 1. ישע" גח, יג.
- 8. ראה ספורנו עה'פ בהר שם, ד: כאשר ישבתו בשנה ההיא יתעוררו לדרוש את ה
- 9. להעיר שכמה דינים דשנת השמיטה מתחילים שלשים יום לפני ר"ה -- ראה שביעית פ"ב מ'ו: אין נוטעין ואין מבריכין ואין מרכיבין ערב שניעית פחות מל' יום לפני ריה.
- 9. כתורת אדה"ז (היום יום ע' קא. סהיש תש"ב
- 8. ב' תצא, ד' אלול תשל"ט
- 9. שיחות
- 4. ראה לקו"ת דיה אני לדודי ודודי לי (ראה לב, ב ואילך): בחי' הארת פנימיות רצונו ית' יש בכל אחד ואחד מישראל כו' אך יש מי שהוא בבחה אבידה אצלו, עיד איזהו שוטה המאבד מה שנותנין לו.
- 11. ולהעיר שזוהי כללות העכודה דחודש אלול, עכודת התשובה -- ,ובקשתם משם את ה' אלקיך
עמוד 285
- 1. גר" (ואתחנן ד, כט), ,שתבקש ותחפש ואין חיפוש אלא אחר אבידה כו' שהוא בחי' ניצוץ אלקות הנ*ל, עיד מ"ש נחפשה דרכינו כו' שיפשפש במעשיו כו" (לקו"ת שם).
- 7. ראה לקו"ש ח"ה ע' 149 הע' 51.
עמוד 286
- 8. שבת קיט, ב. וראה אסת"ר פ"ט, ד.
- 9. ,מקדש מעט" -- מגילה כט, א.
- 3. ב' תצא, ד' אלול תשל"ט
- 4. שיחות
- 0. ,בית גדול" (מ"ב כה, ט), ,מקום שמגדלין בו תורה, מקום שמגדלין בו תפלה" (מגילה כז, א).
- 1. שתפלה צ"ל בביהכ'נ -- מקום רינה, ואוהב ה' שערי ציון כו' המצויינים בהלכה -- ביהמ'ד (ברכות ו, א. ח, א. טושו"ע (ואדה"ז) או*ח ס"צ סי*ח (ס"י).
- 2. ישער" ח, י.
- 3. ד,הנשאל ה'ז מגונה שהי' לו לדרוש ברבים" - שו"ע אדה"ז או"ח סשכית ס"ב. וש"נ:
- 4. ראה אסת"ר שם, שע* תשב"ר בטלה הגזירה.
עמוד 287
- 5. דלשון הפרה פירושו ,עקירת הנדר מעיקרו* (רמב"ם הל' נדרים פי'ג ה"ב. שו"ע יו"ד סרל"ד סל"ז. וראה לקו"ש חכ"א ע' 325 בהערות),
- 6. בחוקותי כו, ו.
- 7. שם יג.
- 4. בי תצא, ד' אלול תשל"ט
- 8. ראה פרש"י עה"פ: קוממיות -- בקומה זקופה.
- 9. ירמי" ג, יט. וראה תנחומא (באבער) משפטים י: ארץ שחמדו לה גדולי עולם כו' וכל מלכי עולם נתאוו לה. תנחומא ראה ח.
- 0. כולל ארץ קני קניזי וקדמוני (ספרי ופרש"י עה"פ שופטים יט, ח. ועוד).
- 1. להעיר מתיק"ו -- תשבי יתרץ קושיות ואבעיות (מוסף הערוך ערך תק. תויו"ט סוף מס' עדיות), משה ואהרן עמהם (ראה יומא ה, ב. תוד"ה אחד -- פסחים קיד, ב), וכיו"ב.
- 2. שהרי אז ילמדו טעמי תורה ,סוד טעמ" ומסתר צפונותיי" (פרש"י שה"ש א, ב).
- 3. כבולל שלימות המצוות -- שאז דוקא תהיינה כל המצוות התלויות בארץ ומן התורה. וגם המצוות שאינן תלויות בארץ, עיקר שלימותם תהי" בימות
עמוד 288
- 1. המשיח (ראה תו"ח ויחי צה, א. צו, גיד, המשך וככה תרליז פייז ואילך).
- 4. שהרי הגאולה העתידה תה" באופן שכל בנ'י יצאו מהגלות (ראה לקו"ש חי"א בתחלתו). 65) לאחרי שכבר ניגנו פסוק זה באמירת ,אל תירא גו' עוצו עצה ותופר גו'" בסיום תפלת מנחה, אחרי אמירת ,עלינו".
- 6. מטפר שלם (פרדס ש'ב).
- 7. בהשיחה לילדי מחנות קיץ שיחיו דיום ג' פַ' שופטים, ב' אלול תשל"ז ס"ה (לקו"ש חי"ד ע' 279 ואילך).
- 5. ב' תצא, ד'
- 8. שהרי ,תפלות כנגד תמידין תקנום". וראה תענית ב, א: עבודה שבלב כו' זו תפלה.
- 9. אבות פ'א מ"ב.
- 0. שם מי"ח.
- 1. ראה תנחומא פקודי ג. תקו"ז תס"ט קרוב לתחלתו. ועוד.
- 2. כמש':נ (ישעי" מט, כג) ,והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך גו'".
- 3. כדרז"ל (ב"ר. פ"ה, ח) ארץ עיש שרצתה לעשות רצון קונה -- וכאו"א מבנ"י אע"פ (ואפילו
עמוד 289
- 1. זה --) שחטא ישראל הוא (סנהדרין מד, רע"א). וראה רמב"ם הל' גירושין ספ"ב -- וראה ג*כ אוה"ת בראשית ח"ג ע' 962 ואילך.
- 4. טור או"ח ר"ס תקפא. רמ'א או"ח שם. השלמה לשו"ע אדה"ז או*ח ר"ס תקפא.
- 5. כמ"ש (עמוס ג, ו) ,אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו". וראה טור שם. השלמה לשו"ע אדה"ז שם.
- 6. דא' הטעמים שמונה הרס"ג בהענין דתק"ש דריה הוא ,להזכירנו מעמד הר סיני, שנאמר בו (יתרו יט, טז) וקול שופר חזק מאד" (הובא באבודרהם במקומו).
- 5. ב' תצא, די אלול תשל"ט
- 6. - - -
- 7. ראה מט"א שם ס"ט (מלקוטי מהרי"ל): נוהגין כשכותב אדם לחבירו אגרת .. מן ר"ח אלול .. רומז לו .. שיזכה בימי הדין הבאים לטובה להיות נכתב ונחתם בספר חיים טובים.
תניא, ליקוטי אמרים כ״ה - הטקסט מספריא
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: ״כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד וְגוֹ׳״, שֶׁבְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה, בְּיָדוֹ שֶׁל אָדָם וּבִרְשׁוּתוֹ הוּא – לְהַעֲבִיר רוּחַ שְׁטוּת וְהַשִּׁכְחָה מִקִּרְבּוֹ, וְלִזְכּוֹר וּלְעוֹרֵר אַהֲבָתוֹ לַה׳ אֶחָד, הַמְסוּתֶּרֶת בְּוַדַּאי בִּלְבָבוֹ בְּלִי שׁוּם סָפֵק.
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: ״וּבִלְבָבְךָ״. וְנִכְלָל בָּהּ גַּם דְּחִילוּ, דְּהַיְינוּ, שֶׁלֹּא לִיפָּרֵד בְּשׁוּם אוֹפֶן מִיִּחוּדוֹ וְאַחְדּוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ, אֲפִילוּ בִּמְסִירַת נֶפֶשׁ מַמָּשׁ, בְּלִי שׁוּם טַעַם וְשֵׂכֶל מוּשָּׂג, אֶלָּא בְּטֶבַע אֱלֹהִי.
וְכָל שֶׁכֵּן בִּשְׁבִירַת הַתַּאֲווֹת, הַקַּלָּה מִיִּסּוּרֵי מִיתָה, שֶׁקָּרוֹב אֵלָיו הַדָּבָר יוֹתֵר לִכְבּוֹשׁ הַיֵּצֶר, הֵן בִּבְחִינַת ״סוּר מֵרָע״, אֲפִילוּ מֵעֲבֵירָה קַלָּה שֶׁל דִּבְרֵי סוֹפְרִים, שֶׁלֹּא לַעֲבוֹר עַל רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ, מֵאַחַר שֶׁנִּפְרָד בָּהּ מִיִּחוּדוֹ וְאַחְדּוּתוֹ, כְּמוֹ בַּעֲבוֹדָה זָרָה מַמָּשׁ, בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה. וַהֲרֵי גַּם בַּעֲבוֹדָה זָרָה יָכוֹל לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה אַחַר כָּךְ.
[וְאַף שֶׁ״הָאוֹמֵר אֶחֱטָא וְאָשׁוּב – אֵין מַסְפִּיקִין כוּ׳״, הַיְינוּ, שֶׁאֵין מַחֲזִיקִים יָדוֹ לִהְיוֹת לוֹ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, אֲבָל אִם דָּחַק הַשָּׁעָה וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה – אֵין לְךָ דָּבָר שֶׁעוֹמֵד בִּפְנֵי הַתְּשׁוּבָה.]
וְאַף־עַל־פִּי־כֵן, כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל מוּכָן וּמְזוּמָּן לִמְסוֹר נַפְשׁוֹ עַל קְדוּשַּׁת ה׳, שֶׁלֹּא לְהִשְׁתַּחֲווֹת לַעֲבוֹדָה זָרָה אֲפִילוּ לְפִי שָׁעָה וְלַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה אַחַר כָּךְ, וְהַיְינוּ, מִפְּנֵי אוֹר ה׳ הַמְלוּבָּשׁ בְּנַפְשָׁם כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, שֶׁאֵינוֹ בִּבְחִינַת זְמַן וְשָׁעָה כְּלָל, אֶלָּא לְמַעְלָה מֵהַזְּמַן, וְשַׁלִּיט וּמוֹשֵׁל עָלָיו, כַּנּוֹדָע.
וְהֵן בִּבְחִינַת ״וַעֲשֵׂה טוֹב״, לְהִתְגַּבֵּר כָּאֲרִי בִּגְבוּרָה וְאוֹמֶץ הַלֵּב, נֶגֶד הַיֵּצֶר הַמַּכְבִּיד אֶת גּוּפוֹ וּמַפִּיל עָלָיו עַצְלָה, מִבְּחִינַת יְסוֹד הֶעָפָר שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית, מִלְּהַטְרִיחַ גּוּפוֹ בִּזְרִיזוּת בְּכָל מִינֵי טוֹרַח וַעֲבוֹדַת מַשָּׂא בַּעֲבוֹדַת ה׳ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ טוֹרַח וְעָמָל, כְּגוֹן: לַעֲמוֹל בַּתּוֹרָה בְּעִיּוּן וּבַפֶּה – לָא פָסִיק פּוּמֵיהּ מִגִּירְסָא, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״לְעוֹלָם יָשִׂים אָדָם עַצְמוֹ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה כְּשׁוֹר לְעוֹל וְכַחֲמוֹר לְמַשְׂאוֹי״, וְכֵן לִתְפִלָּה בְּכַוָּנָה – בְּכָל כֹּחוֹ מַמָּשׁ, וְכֵן בַּעֲבוֹדַת ה׳ שֶׁהִיא בְּדָבָר שֶׁבְּמָמוֹן, כְּמוֹ עֲבוֹדַת הַצְּדָקָה;
וְכַיּוֹצֵא בְאֵלּוּ מִמִּלְחֲמוֹת הַיֵּצֶר וְתַחְבּוּלוֹתָיו, לְקָרֵר נֶפֶשׁ הָאָדָם שֶׁלֹּא לְהַפְקִיר מָמוֹנוֹ וּבְרִיאוּת גּוּפוֹ, שֶׁלַּעֲמוֹד נֶגְדּוֹ וּלְכָבְשׁוֹ, קָרוֹב מְאֹד אֶל הָאָדָם, כְּשֶׁיָּשִׂים אֶל לִבּוֹ, שֶׁלְּנַצֵּחַ הַיֵּצֶר בְּכָל זֶה, וְיוֹתֵר מִזֶּה, וְלַעֲשׂוֹת הֶפְכּוֹ מַמָּשׁ – קַל מְאֹד מִיִּסּוּרֵי מִיתָה, ה׳ יִשְׁמְרֵנוּ, וְיִסּוּרֵי מִיתָה, ה׳ יִשְׁמְרֵנוּ, הָיָה מְקַבֵּל בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן – שֶׁלֹּא לִיפָּרֵד מִיִּחוּדוֹ וְאַחְדּוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ אֲפִילוּ לְפִי שָׁעָה, לְהִשְׁתַּחֲוֹת לַעֲבוֹדָה זָרָה חַס וְשָׁלוֹם.
וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁיֵּשׁ לוֹ לְקַבֵּל בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן – כְּדֵי לְדָבְקָה בוֹ לְעוֹלָם וָעֶד. דְּהַיְינוּ, כְּשֶׁיַּעֲשֶׂה רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ בַּעֲבוֹדָה זוֹ, יִתְגַּלֶּה בָּהּ פְּנִימִית רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בִּבְחִינַת פָּנִים וְגִילּוּי רַב וְלֹא בְהֶסְתֵּר כְּלָל. וּכְשֶׁאֵין שׁוּם הֶסְתֵּר פָּנִים בָּרָצוֹן הָעֶלְיוֹן, אֲזַי – אֵין דָּבָר נִפְרָד כְּלָל וּכְלָל לִהְיוֹת יֵשׁ וְדָבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ.
וְלָזֹאת, תִּהְיֶינָה נַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית וְהַחִיּוּנִית וּלְבוּשֵׁיהֶן כּוּלָּן, מְיוּחָדוֹת בְּתַכְלִית הַיִּחוּד בָּרָצוֹן הָעֶלְיוֹן וְאוֹר אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וְיִחוּד זֶה לְמַעְלָה – הוּא נִצְחִי לְעוֹלָם וָעֶד, כִּי הוּא יִתְבָּרֵךְ וּרְצוֹנוֹ לְמַעְלָה מֵהַזְּמַן. וְכֵן, גִּילּוּי רְצוֹנוֹ שֶׁבְּדִבּוּרוֹ, שֶׁהִיא הַתּוֹרָה, הוּא נִצְחִי, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וּדְבַר אֱלֹהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם״, ״וּדְבָרָיו חָיִים וְקַיָּימִים כוּ׳״, ״וְלֹא יַחֲלִיף וְלֹא יָמִיר דָּתוֹ לְעוֹלָמִים כוּ׳״.
אֶלָּא שֶׁלְּמַטָּה, הוּא תַּחַת הַזְּמַן וּבְאוֹתָהּ שָׁעָה לְבַדָּהּ שֶׁעוֹסֵק בָּהּ בַּתּוֹרָה אוֹ בְּמִצְוָה, כִּי אַחַר כָּךְ, אִם עוֹסֵק בְּדָבָר אַחֵר – נִפְרָד מֵהַיִּחוּד הָעֶלְיוֹן לְמַטָּה, [וְהַיְינוּ, כְּשֶׁעוֹסֵק בִּדְבָרִים בְּטֵלִים לְגַמְרֵי, שֶׁאֵין בָּהֶם צוֹרֶךְ כְּלָל לַעֲבוֹדַת ה׳.]
וְאַף־עַל־פִּי־כֵן, כְּשֶׁחוֹזֵר וְשָׁב לַעֲבוֹדַת ה׳ אַחַר כָּךְ, לְתוֹרָה וְלִתְפִלָּה, וּמְבַקֵּשׁ מְחִילָה מֵה׳ עַל שֶׁהָיָה אֶפְשָׁר לוֹ לַעֲסוֹק אָז בַּתּוֹרָה וְלֹא עָסַק, ה׳ יִסְלַח לוֹ, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״עָבַר עַל מִצְוַת עֲשֵׂה וְשָׁב לֹא זָז מִשָּׁם עַד שֶׁמּוֹחֲלִין לוֹ״.
וְלָזֶה, תִּקְּנוּ בִּרְכַּת ״סְלַח לָנוּ״ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בְּכָל יוֹם – עַל עֲוֹן בִּיטּוּל תּוֹרָה, שֶׁאֵין אָדָם נִיצּוֹל מִמֶּנּוּ בְּכָל יוֹם; וּכְמוֹ הַתָּמִיד – שֶׁהָיָה מְכַפֵּר עַל מִצְוַֹת עֲשֵׂה.
וְאֵין זֶה ״אֶחֱטָא וְאָשׁוּב״, אֶלָּא אִם כֵּן, שֶׁבִּשְׁעַת הַחֵטְא מַמָּשׁ, הוּא סוֹמֵךְ עַל הַתְּשׁוּבָה וּלְכָךְ חוֹטֵא, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר:
וּבָזֶה יוּבַן, לָמָּה צִוָּה מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, בְּמִשְׁנֵה תוֹרָה, לַדּוֹר שֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ, לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע פַּעֲמַיִם בְּכָל יוֹם, לְקַבֵּל עָלָיו מַלְכוּת שָׁמַיִם בִּמְסִירַת נֶפֶשׁ, וַהֲלֹא הִבְטִיחַ לָהֶם: ״פַּחְדְּכֶם וּמוֹרַאֲכֶם יִתֵּן ה׳ וְגוֹ׳״; אֶלָּא, מִשּׁוּם שֶׁקִּיּוּם הַתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ, תָּלוּי בָּזֶה שֶׁיִּזְכּוֹר תָּמִיד עִנְיַן מְסִירַת נַפְשׁוֹ לַה׳ עַל יִחוּדוֹ, שֶׁיִּהְיֶה קָבוּעַ בְּלִבּוֹ תָּמִיד מַמָּשׁ, יוֹמָם וָלַיְלָה לֹא יָמִישׁ מִזִּכְרוֹנוֹ, כִּי, בָּזֶה יוּכַל לַעֲמוֹד נֶגֶד יִצְרוֹ לְנַצְּחוֹ תָּמִיד בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה, – כַּנִּזְכָּר לְעֵיל:
תניא, ליקוטי אמרים ל״ב - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, עַל יְדֵי קִיּוּם הַדְּבָרִים הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, לִהְיוֹת גּוּפוֹ נִבְזֶה וְנִמְאָס בְּעֵינָיו, רַק שִׂמְחָתוֹ תִּהְיֶה שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ לְבַדָּהּ, הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ יְשָׁרָה וְקַלָּה לָבֹא לִידֵי קִיּוּם מִצְוַת ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״ לְכָל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל – לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן.
כִּי מֵאַחַר שֶׁגּוּפוֹ נִמְאָס וּמְתוֹעָב אֶצְלוֹ, וְהַנֶּפֶשׁ וְהָרוּחַ מִי יוֹדֵעַ גְּדוּלָּתָן וּמַעֲלָתָן בְּשָׁרְשָׁן וּמְקוֹרָן בֵּאלֹקִים חַיִּים. בְּשֶׁגַּם שֶׁכּוּלָּן מַתְאִימוֹת, וְאָב אֶחָד לְכוּלָּנָה, וְלָכֵן נִקְרְאוּ כָּל יִשְׂרָאֵל ״אַחִים״ מַמָּשׁ, מִצַּד שׁוֹרֶשׁ נַפְשָׁם בַּה׳ אֶחָד רַק שֶׁהַגּוּפִים מְחוּלָּקִים. וְלָכֵן, הָעוֹשִׂים גּוּפָם עִיקָּר וְנַפְשָׁם טְפֵלָה – אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת אַהֲבָה וְאַחֲוָה אֲמִיתִּית בֵּינֵיהֶם, אֶלָּא הַתְּלוּיָה בְדָבָר לְבַדָּהּ.
וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הִלֵּל הַזָּקֵן עַל קִיּוּם מִצְוָה זוֹ: ״זֶהוּ כָּל הַתּוֹרָה כוּלָּהּ, וְאִידָךְ פֵּירוּשָׁא הוּא כוּ׳״. כִּי יְסוֹד וְשׁוֹרֶשׁ כָּל הַתּוֹרָה – הוּא לְהַגְבִּיהַּ וּלְהַעֲלוֹת הַנֶּפֶשׁ עַל הַגּוּף מַעְלָה מַּעְלָה עַד עִיקָּרָא וְשָׁרְשָׁא דְּכָל עָלְמִין וְגַם, לְהַמְשִׁיךְ אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן, דְּהַיְינוּ, בִּמְקוֹר נִשְׁמוֹת כָּל יִשְׂרָאֵל, לְמֶהֱוֵי אֶחָד בְּאֶחָד דַּוְקָא, וְלֹא כְּשֶׁיֵּשׁ פֵּירוּד חַס וְשָׁלוֹם בַּנְּשָׁמוֹת, דְּ״קוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא לָא שַׁרְיָא בַּאֲתַר פְּגִים״, וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״בָּרְכֵנוּ אָבִינוּ כּוּלָּנוּ כְּאֶחָד בְּאוֹר פָּנֶיךָ״, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר בַּאֲרִיכוּת:
וּמַה שֶּׁכָּתוּב בַּגְּמָרָא, שֶׁמִּי שֶׁרוֹאֶה בַּחֲבֵירוֹ שֶׁחָטָא – מִצְוָה לִשְׂנֹאותוֹ, וְגַם לוֹמַר לְרַבּוֹ שֶׁיִּשְׂנָאֵהוּ. הַיְינוּ – בַּחֲבֵירוֹ בְּתוֹרָה וּמִצְוֹת, וּכְבָר קִיֵּים בּוֹ מִצְוַת ״הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ״ – עַם שֶׁאִתְּךָ בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת, וְאַף־עַל־פִּי־כֵן לֹא שָׁב מֵחֶטְאוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר חֲרֵדִים.
אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ חֲבֵירוֹ וְאֵינוֹ מְקוֹרָב אֶצְלוֹ, הִנֵּה עַל זֶה אָמַר הִלֵּל הַזָּקֵן: ״הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְכוּ׳, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה״. לוֹמַר, שֶׁאַף הָרְחוֹקִים מִתּוֹרַת ה׳ וַעֲבוֹדָתוֹ, וְלָכֵן נִקְרָאִים בְּשֵׁם ״בְּרִיּוֹת״ בְּעָלְמָא – צָרִיךְ לְמָשְׁכָן בְּחַבְלֵי עֲבוֹתוֹת אַהֲבָה, וְכוּלֵּי הַאי וְאוּלַי יוּכַל לְקָרְבָן לְתוֹרָה וַעֲבוֹדַת ה׳; וְהֵן לָא – לֹא הִפְסִיד שְׂכַר מִצְוַת אַהֲבַת רֵיעִים.
וְגַם הַמְקוֹרָבִים אֵלָיו וְהוֹכִיחָם וְלֹא שָׁבוּ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁמִּצְוָה לִשְׂנֹאותָם – מִצְוָה לְאָהֳבָם גַּם כֵּן. וּשְׁתֵּיהֶן הֵן אֱמֶת: שִׂנְאָה – מִצַּד הָרָע שֶׁבָּהֶם, וְאַהֲבָה – מִצַּד בְּחִינַת הַטּוֹב הַגָּנוּז שֶׁבָּהֶם, שֶׁהוּא נִיצוֹץ אֱלֹקוּת שֶׁבְּתוֹכָם הַמְחַיֶּה נַפְשָׁם הָאֱלֹקִית. וְגַם, לְעוֹרֵר רַחֲמִים בְּלִבּוֹ עָלֶיהָ, כִּי הִיא בִּבְחִינַת גָּלוּת בְּתוֹךְ הָרָע מִסִּטְרָא אָחֳרָא הַגּוֹבֵר עָלֶיהָ בָּרְשָׁעִים, וְהָרַחֲמָנוּת – מְבַטֶּלֶת הַשִּׂנְאָה וּמְעוֹרֶרֶת הָאַהֲבָה, כַּנּוֹדָע מִמַּה שֶּׁכָּתוּב: לְ״יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם״.
[וְלֹא אָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם: ״תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים וְגוֹ׳״, אֶלָּא עַל הַמִּינִים וְהָאֶפִּיקוֹרְסִים, שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא רֵישׁ פֶּרֶק ט״ז דְּשַׁבָּת]:
משנה אבות א׳:י״ז - הטקסט מספריא
שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. וכל המרבה דברים מביא חטא:
תניא, ליקוטי אמרים כ״ו - הטקסט מספריא
בְּרַם, כְּגוֹן דָּא צָרִיךְ לְאוֹדוֹעֵי כְּלָל גָּדוֹל: כִּי כְּמוֹ שֶׁנִּצָּחוֹן לְנַצֵּחַ דָּבָר גַּשְׁמִי, כְּגוֹן: שְׁנֵי אֲנָשִׁים הַמִּתְאַבְּקִים זֶה עִם זֶה לְהַפִּיל זֶה אֶת זֶה, הִנֵּה, אִם הָאֶחָד הוּא בְּעַצְלוּת וּכְבֵדוּת – יְנוּצַּח בְּקַל וְיִפּוֹל גַּם אִם הוּא גִּבּוֹר יוֹתֵר מֵחֲבֵירוֹ, כָּכָה מַמָּשׁ בְּנִצְחוֹן הַיֵּצֶר, אִי אֶפְשָׁר לְנַצְּחוֹ בְּעַצְלוּת וּכְבֵדוּת – הַנִּמְשָׁכוֹת מֵעַצְבוּת וְטִמְטוּם הַלֵּב כָּאֶבֶן, כִּי אִם, בִּזְרִיזוּת – הַנִּמְשֶׁכֶת מִשִּׂמְחָה וּפְתִיחַת הַלֵּב, וְטָהֳרָתוֹ מִכָּל נִדְנוּד דְּאָגָה וָעֶצֶב בָּעוֹלָם.
וּמַה שֶּׁכָּתוּב: ״בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר״, פֵּירוּשׁ, שֶׁיִּהְיֶה אֵיזֶה יִתְרוֹן וּמַעֲלָה מִזֶּה, הִנֵּה אַדְּרַבָּה, מִלָּשׁוֹן זֶה מַשְׁמַע, שֶׁהָעֶצֶב מִצַּד עַצְמוֹ אֵין בּוֹ מַעֲלָה, רַק, שֶׁיַּגִּיעַ וְיָבֹא מִמֶּנּוּ אֵיזֶה יִתְרוֹן, וְהַיְינוּ – הַשִּׂמְחָה הָאֲמִיתִּית בַּה׳ אֱלֹהָיו, הַבָּאָה אַחַר הָעֶצֶב הָאֲמִיתִּי לְעִתִּים מְזוּמָּנִים עַל עֲוֹנוֹתָיו בְּמַר נַפְשׁוֹ וְלֵב נִשְׁבָּר, שֶׁעַל יְדֵי זֶה, נִשְׁבְּרָה רוּחַ הַטּוּמְאָה וְסִטְרָא אָחֳרָא וּמְחִיצָה שֶׁל בַּרְזֶל הַמַּפְסֶקֶת בֵּינוֹ לְאָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר עַל פָּסוּק: ״רוּחַ נִשְׁבָּרָה, לֵב נִשְׁבָּר וְגוֹ׳״, וַאֲזַי יְקוּיַּם בּוֹ רֵישֵׁיהּ דִּקְרָא: ״תַּשְׁמִיעֵנִי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה וְגוֹ׳, הָשִׁיבָה לִי שְׂשׂוֹן יִשְׁעֶךָ, וְרוּחַ נְדִיבָה וְגוֹ׳״.
וְזֶהוּ טַעַם הַפָּשׁוּט לְתִיקּוּן הָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, לוֹמַר מִזְמוֹר זֶה אַחַר תִּיקּוּן חֲצוֹת קוֹדֶם הַלִּימּוּד – כְּדֵי לִלְמוֹד בְּשִׂמְחָה אֲמִיתִּית בַּה׳ הַבָּאָה אַחַר הָעֶצֶב; שֶׁיֵּשׁ לְשִׂמְחָה זוֹ יִתְרוֹן, כְּיִתְרוֹן הָאוֹר הַבָּא מִן הַחֹשֶׁךְ דַּוְקָא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר עַל פָּסוּק: ״וְרָאִיתִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר כוּ׳״, עַיֵּין שָׁם, וְדַי לַמֵּבִין.
וּמִקְרָא מָלֵא דִּבֶּר הַכָּתוּב: ״תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וְגוֹ׳״, וְנוֹדָע לַכֹּל פֵּירוּשׁ הָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה עַל פָּסוּק זֶה:
וְהִנֵּה, עֵצָה הַיְּעוּצָה לְטַהֵר לִבּוֹ מִכָּל עֶצֶב וְנִדְנוּד דְּאָגָה מִמִּילֵּי דְעָלְמָא, וַאֲפִילוּ בָּנֵי חַיֵּי וּמְזוֹנֵי, מוּדַעַת זֹאת לַכֹּל מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״כְּשֵׁם שֶׁמְּבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה כוּ׳״, וּפֵירְשׁוּ בַּגְּמָרָא: ״לְקַבּוּלֵי בְּשִׂמְחָה״, כְּמוֹ שִׂמְחַת הַטּוֹבָה הַנִּגְלֵית וְנִרְאֵית, כִּי ״גַּם זוֹ – לְטוֹבָה״, רַק שֶׁאֵינָהּ נִגְלֵית וְנִרְאֵית לְעֵינֵי בָשָׂר, כִּי, הִיא מֵ״עָלְמָא דְאִתְכַּסְיָא״ שֶׁלְּמַעְלָה מֵ״עָלְמָא דְאִתְגַּלְיָיא״, שֶׁהוּא – ו״ה מִשֵּׁם הֲוָיָ״ה בָּרוּךְ־הוּא, וְ״עָלְמָא דְאִתְכַּסְיָא״ – הוּא י״ה, וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: ״אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּ״הּ וְגוֹ׳״.
וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, כִּי ״הַשְּׂמֵחִים בְּיִסּוּרִים – עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר: וְאוֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבוּרָתוֹ״, כִּי, הַשִּׂמְחָה הִיא מֵאַהֲבָתוֹ קִרְבַת ה׳ יוֹתֵר מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה, כְּדִכְתִיב: ״כִּי טוֹב חַסְדְּךָ מֵחַיִּים וְגוֹ׳״, וְקִרְבַת ה׳ – הִיא בְּיֶתֶר שְׂאֵת וּמַעֲלָה לְאֵין קֵץ בְּ״עָלְמָא דְאִתְכַּסְיָא״, כִּי ״שָׁם חֶבְיוֹן עוּזּוֹ״ וְ״יוֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן״, וְעַל כֵּן זוֹכֶה לְ״צֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבוּרָתוֹ״ לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁהִיא יְצִיאַת חַמָּה מִנַרְתֵּקָה, שֶׁהִיא מְכוּסָּה בּוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְלֶעָתִיד – תִּתְגַּלֶּה מִכִּסּוּיָהּ, דְּהַיְינוּ, שֶׁאָז יִתְגַּלֶּה עָלְמָא דְאִתְכַּסְיָא, וְיִזְרַח וְיָאִיר בְּגִילּוּי רַב וְעָצוּם לְכָל הַחוֹסִים בּוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּמִסְתּוֹפְפִים בְּצִלּוֹ, צֵל הַחָכְמָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת צֵל וְלֹא אוֹרָה וְטוֹבָה נִרְאֵית, וְדַי לַמֵּבִין:
אַךְ הָעַצְבוּת מִמִּילֵּי דִשְׁמַיָּא צָרִיךְ לָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשׁוֹ לִיפָּטֵר מִמֶּנָּה, אֵין צָרִיךְ לוֹמַר בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה, שֶׁצָּרִיךְ לַעֲבוֹד ה׳ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב, אֶלָּא אֲפִילוּ מִי שֶׁהוּא בַּעַל עֲסָקִים וְדֶרֶךְ אֶרֶץ, אִם נוֹפֵל לוֹ עֶצֶב וּדְאָגָה מִמִּילֵּי דִשְׁמַיָּא בִּשְׁעַת עֲסָקָיו, בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא תַּחְבּוּלַת הַיֵּצֶר – כְּדֵי לְהַפִּילוֹ אַחַר כָּךְ בְּתַאֲווֹת חַס וְשָׁלוֹם, כַּנּוֹדָע, שֶׁאִם לֹא כֵן, מֵאַיִן בָּאָה לוֹ עַצְבוּת אֲמִיתִּית מֵחֲמַת אַהֲבַת ה׳ אוֹ יִרְאָתוֹ, בְּאֶמְצַע עֲסָקָיו.
וְהִנֵּה, בֵּין שֶׁנָּפְלָה לוֹ הָעַצְבוּת בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה בְּתַלְמוּד תּוֹרָה אוֹ בִּתְפִלָּה, וּבֵין שֶׁנָּפְלָה לוֹ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה, זֹאת יָשִׂים אֶל לִבּוֹ: כִּי אֵין הַזְּמַן גְּרָמָא כָּעֵת לְעַצְבוּת אֲמִיתִּית, אֲפִילוּ לְדַאֲגַת עֲוֹנוֹת חֲמוּרִים חַס וְשָׁלוֹם, רַק לָזֹאת צָרִיךְ קְבִיעוּת עִתִּים וּשְׁעַת הַכּוֹשֶׁר בְּיִשּׁוּב הַדַּעַת, לְהִתְבּוֹנֵן בִּגְדוּלַּת ה׳ אֲשֶׁר חָטָא לוֹ, כְּדֵי שֶׁעַל יְדֵי זֶה יִהְיֶה לִבּוֹ נִשְׁבָּר בֶּאֱמֶת בִּמְרִירוּת אֲמִיתִּית.
וְכִמְבוֹאָר עֵת זוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר. וְשָׁם נִתְבָּאֵר גַּם כֵּן, כִּי מִיָּד אַחַר שֶׁנִּשְׁבַּר לִבּוֹ בְּעִתִּים קְבוּעִים הָהֵם, אֲזַי יָסִיר הָעֶצֶב מִלִּבּוֹ לְגַמְרֵי, וְיַאֲמִין אֱמוּנָה שְׁלֵימָה כִּי ה׳ הֶעֱבִיר חַטָּאתוֹ ״וְרַב לִסְלוֹחַ״. וְזוֹ הִיא הַשִּׂמְחָה הָאֲמִיתִּית בַּה׳ הַבָּאָה אַחַר הָעֶצֶב, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל:
תניא, ליקוטי אמרים ל״ג - הטקסט מספריא
עוֹד זֹאת תִּהְיֶה שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ הָאֲמִיתִּית, וּבִפְרָט כְּשֶׁרוֹאֶה בְּנַפְשׁוֹ בְּעִתִּים מְזוּמָּנִים שֶׁצָּרִיךְ לְזַכְּכָהּ וּלְהָאִירָהּ בְּשִׂמְחַת לֵבָב, אֲזַי יַעֲמִיק מַחֲשַׁבְתּוֹ וִיצַיֵּיר בְּשִׂכְלוֹ וּבִינָתוֹ עִנְיַן יִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ הָאֲמִיתִּי, אֵיךְ הוּא מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, וַאֲפִילוּ מְלֹא כָּל הָאָרֶץ הַלֶּזוּ הוּא כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרֵךְ, וְכוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא חֲשִׁיב מַמָּשׁ, וְהוּא לְבַדּוֹ הוּא בָּעֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים מַמָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁהָיָה לְבַדּוֹ קוֹדֶם שֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית, וְגַם בַּמָּקוֹם הַזֶּה שֶׁנִּבְרָא בוֹ עוֹלָם הַזֶּה, הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם, הָיָה הוּא לְבַדּוֹ מְמַלֵּא הַמָּקוֹם הַזֶּה, וְגַם עַתָּה כֵּן, הוּא לְבַדּוֹ בְּלִי שׁוּם שִׁינּוּי כְּלָל.
מִפְּנֵי שֶׁכָּל הַנִּבְרָאִים בְּטֵלִים אֶצְלוֹ בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ, כְּבִיטּוּל אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר וְהַמַּחֲשָׁבָה בִּמְקוֹרָן וְשָׁרְשָׁן, הוּא מַהוּת הַנֶּפֶשׁ וְעַצְמוּתָהּ, שֶׁהֵן עֶשֶׂר בְּחִינוֹתֶיהָ: חָכְמָה בִּינָה וָדַעַת כוּ׳, שֶׁאֵין בָּהֶם בְּחִינַת אוֹתִיּוֹת עֲדַיִין קוֹדֶם שֶׁמִּתְלַבְּשׁוֹת בִּלְבוּשׁ הַמַּחֲשָׁבָה [כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בִּפְרָקִים כ׳ וְכ״א בַּאֲרִיכוּת, עַיֵּין שָׁם]. וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר גַּם כֵּן בְּמָקוֹם אַחֵר מָשָׁל גַּשְׁמִי לָזֶה, מֵעִנְיַן בִּיטּוּל זִיו וְאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ בִּמְקוֹרוֹ, הוּא גּוּף כַּדּוּר הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁבָּרָקִיעַ, שֶׁגַּם שָׁם מֵאִיר וּמִתְפַּשֵּׁט וַדַּאי זִיווֹ וְאוֹרוֹ, וּבְיֶתֶר שְׂאֵת מֵהִתְפַּשְּׁטוּתוֹ וְהֶאָרָתוֹ בַּחֲלַל הָעוֹלָם, אֶלָּא שֶׁשָּׁם הוּא בָּטֵל בִּמְצִיאוּת בִּמְקוֹרוֹ וּכְאִילּוּ אֵינוֹ בִּמְצִיאוּת כְּלָל:
וְכָכָה מַמָּשׁ, דֶּרֶךְ מָשָׁל, הוּא בִּיטּוּל הָעוֹלָם וּמְלוֹאוֹ בִּמְצִיאוּת לְגַבֵּי מְקורוֹ שֶׁהוּא אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר שָׁם בַּאֲרִיכוּת.
וְהִנֵּה, כְּשֶׁיַּעֲמִיק בָּזֶה הַרְבֵּה, יִשְׂמַח לִבּוֹ וְתָגֵל נַפְשׁוֹ אַף גִּילַת וְרַנֵּן בְּכָל לֵב וְנֶפֶשׁ וּמְאֹד בֶּאֱמוּנָה זוֹ, כִּי רַבָּה הִיא, כִּי הִיא קִרְבַת אֱלֹהִים מַמָּשׁ. וְזֶה כָּל הָאָדָם וְתַכְלִית בְּרִיאָתוֹ, וּבְרִיאַת כָּל הָעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים – לִהְיוֹת לוֹ דִּירָה זוֹ בַּתַּחְתּוֹנִים, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן בַּאֲרִיכוּת.
וְהִנֵּה, כַּמָּה גְדוֹלָה שִׂמְחַת הֶדְיוֹט וּשְׁפַל אֲנָשִׁים, בְּהִתְקָרְבוּתוֹ לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם הַמִּתְאַכְסֵן וְדָר אִתּוֹ עִמּוֹ בְּבֵיתוֹ, וְקַל וָחוֹמֶר לְאֵין קֵץ לְקִרְבַת וְדִירַת מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, וּכְדִכְתִיב: ״כִּי מִי הוּא זֶה אֲשֶׁר עָרַב לִבּוֹ לָגֶשֶׁת אֵלַי, נְאֻם ה׳״:
וְעַל זֶה תִּיקְּנוּ לִיתֵּן שֶׁבַח וְהוֹדָיָה לִשְׁמוֹ יִתְבָּרֵךְ בְּכָל בֹּקֶר, וְלוֹמַר: ״אַשְׁרֵינוּ מַה טּוֹב חֶלְקֵנוּ וְכוּ׳ וּמַה יָפָה יְרוּשָּׁתֵנוּ״, כְּלוֹמַר, כְּמוֹ שֶׁהָאָדָם שָׂשׂ וְשָׂמֵחַ בִּירוּשָּׁה שֶׁנָּפְלָה לוֹ הוֹן עָתֵק שֶׁלֹּא עָמַל בּוֹ, כֵּן וְיוֹתֵר מִכֵּן לְאֵין קֵץ, יֵשׁ לָנוּ לִשְׂמוֹחַ עַל יְרוּשָּׁתֵנוּ שֶׁהִנְחִילוּנוּ אֲבוֹתֵינוּ, הוּא יִחוּד ה׳ הָאֲמִיתִּי, אֲשֶׁר אֲפִילוּ בָּאָרֶץ מִתַּחַת – אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ, וְזוֹ הִיא דִּירָתוֹ בַּתַּחְתּוֹנִים.
וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: תַּרְיַ״ג מִצְוֹת נִיתְּנוּ לְיִשְׂרָאֵל, בָּא חֲבַקּוּק וְהֶעֱמִידָן עַל אַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה״, כְּלוֹמַר, כְּאִלּוּ אֵינָהּ רַק מִצְוָה אַחַת, הִיא הָאֱמוּנָה לְבַדָּהּ, כִּי עַל יְדֵי הָאֱמוּנָה לְבַדָּהּ – יָבֹא לְקִיּוּם כָּל הַתַּרְיַ״ג מִצְוֹת.
דְּהַיְינוּ, כְּשֶׁיִּהְיֶה לִבּוֹ שָׂשׂ וְשָׂמֵחַ בֶּאֱמוּנָתוֹ בְּיִחוּד ה׳ בְּתַכְלִית הַשִּׂמְחָה, כְּאִלּוּ לֹא הָיְתָה עָלָיו רַק מִצְוָה זוֹ לְבַדָּהּ, וְהִיא לְבַדָּהּ תַּכְלִית בְּרִיאָתוֹ וּבְרִיאַת כָּל הָעוֹלָמוֹת – הֲרֵי בְּכֹחַ וְחַיּוּת נַפְשׁוֹ בְּשִׂמְחָה רַבָּה זוֹ, תִּתְעַלֶּה נַפְשׁוֹ לְמַעְלָה מַּעְלָה, עַל כָּל הַמּוֹנְעִים קִיּוּם כָּל הַתַּרְיַ״ג מִצְוֹת מִבַּיִת וּמִחוּץ.
וְזֶהוּ שֶׁאָמַר ״בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה״ – ״יִחְיֶה״ דַּיְיקָא, כִּתְחִיַּית הַמֵּתִים, דֶּרֶךְ מָשָׁל, כָּךְ תִּחְיֶה נַפְשׁוֹ בְּשִׂמְחָה רַבָּה זוֹ. וְהִיא שִׂמְחָה כְּפוּלָה וּמְכוּפֶּלֶת, כִּי מִלְּבַד שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת בְּקִרְבַת ה׳ וְדִירָתוֹ אִתּוֹ עִמּוֹ. עוֹד זֹאת יִשְׂמַח בְּכִפְלַיִים בְּשִׂמְחַת ה׳ וְגוֹדֶל נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ בֶּאֱמוּנָה זוֹ, דְּאִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא מַמָּשׁ וְאִתְהַפֵּךְ חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא, שֶׁהוּא חֹשֶׁךְ הַקְּלִיפּוֹת שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה הַחוּמְרִי הַמַּחֲשִׁיכִים וּמְכַסִּים עַל אוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ עַד עֵת קֵץ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״קֵץ שָׂם לַחֹשֶׁךְ״ [דְּהַיְינוּ, ״קֵץ הַיָּמִין״, שֶׁיַּעֲבִיר רוּחַ הַטּוּמְאָה מִן הָאָרֶץ, ״וְנִגְלָה כְּבוֹד ה׳, וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּיו״, וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן].
וּבִפְרָט בְּחוּץ לָאָרֶץ, שֶׁאֲוִיר אֶרֶץ הָעַמִּים טָמֵא וּמָלֵא קְלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא, וְאֵין שִׂמְחָה לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ כְּאוֹרָה וְשִׂמְחָה בְּיִתְרוֹן אוֹר הַבָּא מִן הַחֹשֶׁךְ דַּיְיקָא.
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: ״יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעוֹשָׂיו״, פֵּירוּשׁ, שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא מִזֶּרַע יִשְׂרָאֵל – יֵשׁ לוֹ לִשְׂמוֹחַ בְּשִׂמְחַת ה׳, אֲשֶׁר שָׂשׂ וְשָׂמֵחַ בְּדִירָתוֹ בַּתַּחְתּוֹנִים, שֶׁהֵם בְּחִינַת עֲשִׂיָּה גַשְׁמִיִּית מַמָּשׁ.
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב ״בְּעוֹשָׂיו״ – לְשׁוֹן רַבִּים, שֶׁהוּא עוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי הַמָּלֵא קְלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא, שֶׁנִּקְרָא ״רְשׁוּת הָרַבִּים״ וְ״טוּרֵי דִפְרוּדָא״, וְאִתְהַפְּכָן לִנְהוֹרָא, וְנַעֲשִׂים ״רְשׁוּת הַיָּחִיד״ לְיִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ, בֶּאֱמוּנָה זוֹ:
שולחן ערוך, יורה דעה רל״ד:ל״ז - הטקסט מספריא
מֵפֵר אָדָם אוֹ מְקַיֵּם נִדְרֵי אִשְׁתּוֹ וּבִתּוֹ בְּכָל לָשׁוֹן, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ מַכֶּרֶת. וְכָל לָשׁוֹן שֶׁיֹּאמַר שֶׁמּוֹרֶה שֶׁקִּיֵּם לָהּ, אֲפִלּוּ עָשָׂה כְּדֵי לְצַעֲרָהּ, הָוֵי קִיּוּם (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א ומהרי"ק שֹׁרֶשׁ נ' אֶלָּא דְּמֵבִיא שָׁם רְאָיָה מִנּוֹדְרִין לְהָרָגִין דִּדְבָרִים שֶׁבַּלֵּב אֵינָם דְּבָרִים וּלְדַעְתִּי פָּשׁוּט כֵּן מִלְּעֵיל סכ"א וְהוּא ש"ס ס"פ נַעֲרָה הַמְּאֹרָסָה וְדוּק). וְכֵיצַד מֵפֵר, אוֹמֵר ג' פְּעָמִים: מוּפָר, אוֹ בָּטֵל, אוֹ אֵין נֶדֶר זֶה כְּלוּם וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים שֶׁעִנְיָנָם עֲקִירַת הַנֶּדֶר מֵעִקָּרוֹ, בֵּין בְּפָנֶיהָ בֵּין שֶׁלֹּא בְּפָנֶיהָ. אֲבָל אִם אָמַר לָהּ: אִי אֶפְשִׁי שֶׁתִּדּוֹרִי, אוֹ אֵין כָּאן נֶדֶר, הֲרֵי זֶה לֹא הֵפֵר. וְכֵן הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ אוֹ לְבִתּוֹ: מָחוּל לָךְ, אוֹ שָׁרוּי לָךְ, אוֹ שָׁרוּי לָךְ וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְּעִנְיָן זֶה, לֹא אָמַר כְּלוּם. וְיֵשׁ מִי שֶׁחוֹלֵק וְאוֹמֵר דְּהָאוֹמֵר אֵין נֶדֶר זֶה כְּלוּם, לֹא הָוֵי הֲפָרָה (הָרֹא"שׁ וְטוּר).
מדרש תנחומא, ראה ח׳ - הטקסט מספריא
כִּי יַכְרִית ה' וְגוֹ', זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: קַוֵּה אֶל ה' וּשְׁמֹר דַּרְכּוֹ (תהלים לז, לד), שֶׁהָיוּ סְבוּרִין לִיכָּנֵס לָאָרֶץ מִיָּד. אָמַר לָהֶם: אַתֶּם סְבוּרִים לִירַשׁ אֶת אַרְצָם, שִׁמְרוּ דַּרְכּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: קַוֵּה אֶל ה' וּשְׁמֹר דַּרְכּוֹ וִירוֹמִמְךָ לָרֶשֶׁת אֶרֶץ בְּהִכָּרֵת רְשָׁעִים תִּרְאֶה (תהלים לז, לד). הוּא שֶׁמּשֶׁה אָמַר, כִּי יַכְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ. מַהוּ כִּי יַכְרִית. עַל תְּנַאי הוּא. שֶׁאִם יִשְׁמְרוּ אֶת הַתּוֹרָה, יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ. וּבְכָל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא כִּי, עַל תְּנַאי הוּא. כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח (דברים כב, ז). כִּי תִּשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר (שמות ל, יב). כִּי תִּבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה (דברים כב, ח). אַף כָּאן הִתְנָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִמָּהֶן שֶׁאֵינוֹ מַכְרִית אֶת הַגּוֹיִם אֶלָּא עַל מְנָת שֶׁיִּשְׁמְרוּ אֶת הַתּוֹרָה. חֲבִיבָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁבָּחַר בָּהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. אַתָּה מוֹצֵא, כְּשֶׁבָּרָא הָעוֹלָם, חִלֵּק הָאֲרָצוֹת לְשָׂרֵי הָאֻמּוֹת וּבָחַר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. מִנַּיִן, שֶׁכֵּן מֹשֶׁה אָמַר, בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם וְגוֹ' (שם לב, ח), וּבָחַר לְחֶלְקוֹ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ, יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ (שם פסוק ט). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יָבֹאוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁבָּאוּ לְחֶלְקִי, וְיִנְחֲלוּ אֶת הָאָרֶץ שֶׁבָּאָה לְחֶלְקִי. לְכָךְ כָּתוּב, כִּי יַכְרִית. יִרְמְיָה הַנָּבִיא צָוַח וְאָמַר, וְאָנֹכִי אָמַרְתִּי אֵיךְ אֲשִׁיתֵךְ בַּבָּנִים וְאֶתֵּן לָךְ אֶרֶץ חֶמְדָה (ירמיה ג, יט), אֶרֶץ שֶׁחֲמָדוּהָ אֲבוֹת הָעוֹלָם. אַבְרָהָם נִתְאַוָּה לָהּ, שֶׁכֵּן הוּא אוֹמֵר, וַיֹּאמֶר, ה' אֱלֹהִים, בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה (בראשית טו, ח). יִצְחָק נִתְאַוָּה לָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ: גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ, כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצוֹת הָאֵל (שם כו, ג). יַעֲקֹב נִתְאַוָּה לָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וְגוֹ' וְשַׁבְתִּי בְּשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי (שם כח, כ-כא). אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אַף מֹשֶׁה נִתְאַוָּה לָהּ שֶׁנֶּאֱמַר: וָאֶתְחַנָּן אֶל ה' וְגוֹ' אֶעְבְּרָה נָא וְאֶרְאֶה וְגוֹ' (דברים ג, כג-כה). וְאַף דָּוִד נִתְאַוָּה לָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: בָּחַרְתִּי הִסְתּוֹפֵף בְּבֵית ה' (תהלים פד, יא). מַהוּ הִסְתּוֹפֵף. רַבִּי תַּנְחוּם בְּרַבִּי חֲנִילַאי וְרַב. חַד אָמַר, אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲפִלּוּ יֵשׁ לִי פְּרַקְלִיטִין וּטְרַקְלִין בְּחוּצָה לָאָרֶץ וְאֵין לִי אֶלָּא הַסַּף בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, בָּחַרְתִּי הִסְתּוֹפֵף. וְחַד אָמַר, אֲפִלּוּ לֹא יְהֵא לִי לֶאֱכֹל בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֶלָּא סִיפוּף שֶׁל חֲרוּבִין, בָּחַרְתִּי הִסְתּוֹפֵף. הֱוֵי, וָאֶתֵּן לְךָ אֶרֶץ חֶמְדָה, אֶרֶץ שֶׁחָמְדוּ לָהּ הָאָבוֹת. נַחֲלַת צְבִי (ירמיה ג, ט). מַה צְּבִי קַל בְּרִיצָתוֹ, אַף אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מְרִיצָה פֵּרוֹתֶיהָ, שֶׁמַּבְכֶּרֶת תְּחִלָּה. דָּבָר אַחֵר, מַה צְּבִי אֵין עוֹרוֹ מַחְזִיק אֶת בְּשָׂרוֹ, כָּךְ כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל זוֹכִין, אֵין אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מַחְזֶקֶת פֵּרוֹתֶיהָ, צִבְאוֹת גּוֹיִם (שם), שֶׁצִּבְיוֹנוֹת גּוֹיִם בָּהּ. כְּתִיב: מֶלֶךְ יְרִיחוֹ אֶחָד, מֶלֶךְ הָעַי אֲשֶׁר מִצַּד בֵּית אֵל אֶחָד (יהושע יב, ט). אֵין בֵּין זֶה לְזֶה אֶלָּא שְׁלֹשָׁה, וְהוּא אוֹמֵר, מֶלֶךְ יְרִיחוֹ אֶחָד, מֶלֶךְ הָעַי וְגוֹ' אֶחָד. אָמַר רַבִּי פַּרְנָךְ בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן, כָּל מֶלֶךְ שֶׁהָיָה בְּחוּץ לָאָרֶץ, אִם לֹא הָיָה קוֹנֶה עִיר אַחַת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, לֹא הָיָה נִקְרָא מֶלֶךְ. רְאֵה מַה כְּתִיב גַּבֵּי עָכָן, וָאֵרֶא בַּשָּׁלָל אַדֶּרֶת שִׁנְעָר אַחַת טוֹבָה (שם ז, כא). פּוּרְפִּירָא בַּבְלָאָה. וּמִנַּיִן הָיָה בִּירִיחוֹ פּוּרְפִּירָא בַּבְלָאָה. אֶלָּא שֶׁהָיָה מֶלֶךְ בָּבֶל לְשָׁם וְקָנָה עִיר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. הֱוֵי, אֶרֶץ שֶׁצִּבְיוֹנוֹת שֶׁל אֻמּוֹת הָעוֹלָם בָּהּ, וְהוֹרִישָׁהּ לְיִשְׂרָאֵל. לְכָךְ כְּתִיב: כִּי יַכְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ וְגוֹ'.
רש"י על דברים י״ט:ח׳ - הטקסט מספריא
ואם ירחיב … כאשר נשבע. לָתֵת לְךָ אֶרֶץ קֵינִי וּקְנִזִּי וְקַדְמוֹנִי:
ואם ירחיב … כאשר נשבע AND IF [THE LORD THY GOD] ENLARGE [THY TERRITORY], AS HE HATH SWORN [UNTO THY FATHERS] to give thee the land of the Kenite, the Kenizzite and the Kadmonite (Sifrei Devarim 184:3).
רש"י על שיר השירים א׳:ב׳ - הטקסט מספריא
יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ. זֶה הַשִּׁיר אוֹמֶרֶת בְּפִיהָ בְּגָלוּתָהּ וּבְאַלְמְנוּתָהּ: "מִי יִתֵּן וְיִשָּׁקֵנִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ כְּמוֹ מֵאָז, לְפִי שֶׁיֵּשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנּוֹשְׁקִין עַל גַּב הַיָּד וְעַל הַכָּתֵף, אַךְ אֲנִי מִתְאַוָּה וְשׁוֹקֶקֶת לִהְיוֹתוֹ נוֹהֵג עִמִּי כַמִּנְהָג הָרִאשׁוֹן, כְּחָתָן אֶל כַּלָּה, פֶּה אֶל פֶּה":
כִּי טוֹבִים. לִי דוֹדֶיךָ מִכָּל מִשְׁתֵּה יַיִן וּמִכָּל עֹנֶג וְשִׂמְחָה. וְלָשׁוֹן עִבְרִי הוּא לִהְיוֹת כָּל סְעֻדַּת עֹנֶג וְשִׂמְחָה נִקְרֵאת עַל שֵׁם הַיַּיִן, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר "אֶל בֵּית מִשְׁתֵּה הַיַּיִן", "בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן", "וְהָיָה כִנּוֹר וָנֶבֶל תֹּף וְחָלִיל וָיַיִן מִשְׁתֵּיהֶם". זֶהוּ בֵאוּר מַשְׁמָעוֹ. וְנֶאֱמַר דֻּגְמָא שֶׁלּוֹ עַל שֵׁם שֶׁנָּתַן לָהֶם תּוֹרָתוֹ וְדִבֵּר עִמָּהֶם פָּנִים אֶל פָּנִים. וְאוֹתָם דּוֹדִים עוֹדָם עֲרֵבִים עֲלֵיהֶם מִכָּל שַׁעֲשׁוּעַ. וּמֻבְטָחִים מֵאִתּוֹ לְהוֹפִיעַ עוֹד עֲלֵיהֶם לְבָאֵר לָהֶם סוֹד טְעָמֶיהָ וּמִסְתַּר צְפוּנוֹתֶיהָ, וּמְחַלִּים פָּנָיו לְקַיֵּם דְּבָרוֹ. וְזֶהוּ: "יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ":
משנה תורה, הלכות גירושין ב׳ - הטקסט מספריא
זה שנאמר בתורה וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה. אחד הכותב בידו או שאמר לאחר לכתוב לו. ואחד הנותן בידו או שאמר לאחר ליתן לה. לא נאמר וכתב אלא להודיע שאין מתגרשת אלא בכתב. ונתן שלא תקח מעצמה.
אמר לשנים כתבו גט וחתמו ותנו לאשתי הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין לה והן הן שלוחיו והן הן עדיו. וכן אם אמר לסופר כתוב לי גט לאשתי ואמר לעדים לחתום כותבים וחותמים ונותנים לו והוא מגרש בו בכל עת שירצה.
וכותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו. והוא שיהיו העדים והסופר שכתבו וחתמו בו מכירין ויודעים שזה הוא פלוני ואשתו היא פלונית. ואם היו באותו מקום שנים ששמותיהם שוים ושמות נשותיהם שוים אין מגרש אחד מהם אלא במעמד חבירו שמא יכתוב גט ויוליכו לאשת חבירו ויאסרנה עליו.
ובשעת הסכנה כותבין ונותנין אף על פי שאין מכירים והאשה נותנת שכר הסופר בכל מקום.
וצריך שיאמר הבעל עצמו לסופר כתוב ולעדים חתומו. הרי שאמרו לו בית דין או שנים נכתוב גט לאשתך ואמר להם כתבו וכתבו הן עצמן וחתמו בו הרי זה כשר. אבל אם אמרו הם לסופר וכתב ולעדים וחתמו אף על פי שחזרו ונתנוהו לבעל וחזר ונתן גט זה לאשתו בפני עדים הרי זה גט בטל, שהרי כתבו מי שלא אמר לו הבעל לכתבו.
אמר לשנים או לשלשה אמרו לסופר ויכתוב גט לאשתי ואמרו לעדים ויחתומו ואמרו לסופר וכתב ולעדים וחתמו או שאמר לשנים אמרו לסופר ויכתוב גט לאשתי ואתם חתומו הרי זה גט פסול. ומתיישבין בדבר זה הרבה מפני שהוא קרוב להיות גט בטל.
ומה בין פסול לבטל. שכל מקום שנאמר בחיבור זה בגט שהוא בטל הוא בטל מן התורה. ובכל מקום שנאמר פסול הוא פסול מדברי סופרים.
הבעל שהביא גט בידו חתום ואמר תנו גט זה לאשתי הרי אלו יתנו לה. אמר לאחרים לכתוב גט ולחתום בו וליתנו לאשתו וכתבו וחתמו ונתנו לה ונמצא הגט בטל או פסול הרי אלו כותבין גט אחר אפילו מאה עד שיגיע לידה גט כשר.
אמר להם הבעל כתבו וחתמו ותנו לשליח להוליך לה וכתבו וחתמו ונתנו לשליח. ונמצא הגט בטל או פסול אין כותבים אחר עד שימלכו בבעל. שהרי לא עשה אותן שלוחים לגירושין ושמא לא רצה אלא שיכתבו ויתנו לשליח בלבד ולא ישאר להם בו מעשה אחר והרי כתבו ונתנו. לפיכך לא יכתבו אחר. ואם כתבו גט אחר כשר ונתנוהו לשליח (ונתנו לה) הרי זו ספק מגורשת.
האומר לשנים או ליתר משנים כתבו גט ותנו לאשתי גרשוה שלחוה שבקוה תרכוה כתבו אגרת ותנו לה הרי אלו יכתבו גט כשר ויתנו לה. אמר להם פטרוה פרנסוה עשו לה כדת עשו לה כנימוס עשו לה כראוי לא אמר כלום. ואם כתבו גט ונתנו לה הרי זה גט בטל.
אמר להם הוציאוה עזבוה התירוה הניחוה הועילוה הרי זה ספק אם משמע מלות אלו גרושין או ענין אחר. לפיכך אין כותבין לה ואם כתבו גט ונתנו לה הרי זו ספק מגורשת.
האומר כתבו גט לאשתי הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין לבעל בידו ואין נותנין לאשתו עד שיאמר להם ליתן לה. ואם נתנו לה אינו גט. במה דברים אמורים בבריא אבל במסוכן והוא אדם שקפץ עליו החלי במהרה והכביד עליו חליו מיד והיוצא בקולר אפילו על עסקי ממון והמפרש בים והיוצא בשיירא ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויחתמו ויתנו לה. שהדבר ידוע שלא נתכוון זה אלא לכתוב וליתן לה.
בריא שאמר כתבו גט לאשתי וכתבו וחתמו ונתנו לה והרג עצמו מיד כגון שהשליך עצמו מן הגג או הפיל עצמו לים הרי זה גט כשר. עלה לגג ודחפתו הרוח ונפל ומת אינו גט. ספק הפיל עצמו ספק דחפתו הרוח הרי זה גט עד שיודע לך בודאי שהרוח דחפתו. וכן מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו לה. והוא שידעו אותו. ואע"פ שהעלוהו ולא הכירוהו הרי זה כשר שזה כשעת הסכנה הוא שכותבים ונותנין אע"פ שאינן מכירין. וכן מי שנפלו בו מכות רעות שא"א שיחיה מהן אפילו נשחטו בו רוב סימנין ורמז ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו שהרי עתה חי הוא אע"פ שסופו למות.
מי שהיתה רוח רעה מבעתת אותו ואמר כשהתחיל בו החלי כתבו גט לאשתי לא אמר כלום. מפני שאין דעתו נכונה ומיושבת. וכן שכור שהגיע לשכרותו של לוט. ואם לא הגיע הרי זה ספק.
אמר כשהוא בריא כתבו ותנו גט לאשתי ואח"כ נבעת ממתינין עד שיבריא וכותבין ונותנין לה. ואין צריך לחזור ולהמלך בו אחר שהבריא. ואם כתבו ונתנו קודם שיבריא הרי זה פסול.
מי שנשתתק והרי דעתו נכונה ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו שלש פעמים בסירוגין אם אמר להם על לאו לאו ועל הן הן הרי אלו יכתבו ויתנו. וצריכין לבודקו יפה יפה שמא נטרפה דעתו. וכן אם כתב בידו כתבו ותנו גט לאשתי הרי אלו כותבין ונותנין לה אם היתה דעתו מיושבת עליו שאין דין מי שנשתתק כדין החרש.
מי שנשא כשהוא פקח ונתחרש ואין צריך לומר נשתטה אינו מוציא לעולם עד שיבריא. ואין סומכין על רמיזת החרש ולא על כתבו אף על פי שדעתו נכונה ומיושבת עליו. אבל אם נשא אשה כשהוא חרש מגרש ברמיזה שאין קידושיו קידושין מן התורה כמו שביארנו וכשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה.
המקדש קטנה על ידי אביה וגירשה כשהיא קטנה אביה מקבל גיטה ומשיגיע גט ליד האב נתגרשה. גירשה כשהיא נערה אם הגיע הגט לידה או ליד אביה נתגרשה. ואין עושה נערה המאורסה שליח לקבל גיטה מיד בעלה בחיי אביה. אבל האב עושה שליח לקבל הגט לבתו המאורסה בין קטנה בין נערה.
קדשה אביה כשהיא קטנה ומת. אם מבחנת בין גיטה לדבר אחר הרי זו מתגרשת משיגיע הגט לידה ואם לאו אינה מתגרשת עד שתבחין ואם גירשה אינה מגורשת.
מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש. בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר. וכן אם הכוהו עכו"ם ואמרו לו עשה מה שישראל אומרין לך ולחצו אותו ישראל ביד העכו"ם עד שיגרש הרי זה כשר. ואם העכו"ם מעצמן אנסוהו עד שכתב הואיל והדין נותן שיכתוב הרי זה גט פסול. ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד עכו"ם בין ביד ישראל. שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב בו מן התורה כגון מי שהוכה עד שמכר או עד שנתן. אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו. לא היה הדין נותן שכופין אותו לגרש וטעו בית דין של ישראל או שהיו הדיוטות ואנסוהו עד שגירש הרי זה גט פסול הואיל וישראל אנסוהו יגמור ויגרש. ואם העכו"ם אנסוהו לגרש שלא כדין אינו גט. אע"פ שאמר בעכו"ם רוצה אני ואמר לישראל כתבו וחתמו הואיל ואין הדין מחייבו להוציא והעכו"ם אנסוהו אינו גט.

