275

ה. בצורה דומה ישנו גם הענין של שבת וששת ימי החול,

בששת ימי החול קיימת "עבודת הבירורים": "ששת ימים תעבוד"⁴, אבל בשבת – "בורר – אסור".

לכן נאמר בשבת: "ויכל אלקים" – כל ההעלמות של שם "אלקים" כלים, ומאיר שם הוי' שלמעלה מהטבע!⁵.

ושני ענינים אלו, של שבת וחול, תלויים זה בזה, כמוסבר.

ו. לאמתו של דבר, יש יתרון לשמיטה לגבי שבת. הרי שבת אסור בעובדין דחול, והאדם נמצא אז, איפוא, בדרגה שלמעלה מן העולם, ואין לו כל קשר אליו. אבל בשמיטה מותרים שאר עובדין דחול, והאדם נמצא, איפוא, בתוך העולם, ובכל זאת: "ושבתה הארץ שבת להוי'", אין כאן ענין של עבודת הבירורים שבשם "אלקים", כי אם שבת להוי', שלמעלה מהעולם, למרות שהאדם נמצא בתוך העולם, – בעולם עצמו הוא "ממשיך" את שם הוי' הנעלה מן העולם לגמרי.

דבר זה הוא דוגמת הפירוש שעל־פי תורת הבעל־שם־טוב: "ושבתה הארץ" – שביתה והתבטלות בארץ⁶, החדרת ה"שביתה" אל תוך הענינים הארציים עצמם.

ז. כך יובן האמור ברש"י לפסוק "שבת להוי'": "לשם ה' – כשם שנאמר בשבת בראשית". – ולכאורה: מה מוסיף כאן רש"י? אלא שלפי המוסבר מובנים הדברים: כיון שבשמיטה מותרים עובדין דחול, ויש לאדם מגע עם עניני העולם – עלול מישהו לחשוב שאיסור החרישה והזריעה בשמיטה אינו ענין של "הוי'" שלמעלה מן העולם, כי אם ענין של "עבודת הבירורים", דוגמת מצות "שש שנים תזרע גו'" של "בירור" בתוך העולם ולא למעלה ממנו.

– מקדים, איפוא, רש"י ואומר שיש כאן ענין "לשם הוי', כשם שנאמר בשבת בראשית". הרי לפנינו שביתת הארץ שממנה תצא לחם, עיקר חיות האדם. ואם כן הרי זו התעלות והתפשטות מן העולם כשם שזו בשבת בראשית. העובדה שמותרים שאר עובדין דחול אינה אלא יתרון, שכן בתוך העובדין דחול עצמם מוחדר אור הוי' שלמעלה מן העולמות לגמרי⁷.

ח. לפי האמור יובן משום מה מהוה מצות שמיטה "מצוה כללית": הרי זה תוכנם הפנימי של כל המצוות, אלא שבמצות שמיטה הדבר בגלוי.

– אדמו"ר הזקן מסביר ב"תניא"⁸ שהעסק בתורה ובמצוות והתפלה הם ענין של "מסירת נפש ממש – כמו בצאתה מן הגוף כו' שאינה מהרהרת בצרכי הגוף, אלא מחשבתה מיוחדת ומלובשת באותיות התורה והתפלה".