שיחה ג
245שיחה ג
(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
24626 לקוטי
ג. דערצו קומט צו נאֶך אז עניז:
7 ,לית תמן לא קשיא כו' ולא מחלוקת"":, 247(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
24828 לקוטי
צו אָרויסווייזו יעדער אידן א סבר
-פנים יפות*, -אוז ריידן-מיט-אים. בדרכי - 249ולאחרי זה גיט מען בזכותם די תורה בכל שנה ושנה מחדש אין זמן מתן תורתנו, ביז -- בכל יום ויום מחדש55, ,בכל יום יהיו בעיניך חדשים"*.
25020 לקוטי 251,למוד הוא אותו השבט (שבט לוי) להיות נמנה מן הבטן"% - 252טו. האמור לעיל בנוגע צום צוזאַמענקלייבן אַלע קינדער בחגה"ש 253חג השבועות זאָלן זיי אַלע צוזאַמען גיין אין שול, 254= פּאַראייניקן מיט"אונזער גאַנצן פאַלק-אין. +
אַלע לענדער פון דער וועלט, 255(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
הערות
עמוד 245
- 1. שיחות 245
- 2. יוס ה' פ' במדבו, ערב ר"יח סיון היתש"מי. -. - בבית הכנסת, אחוי תפלת מנחה -
- 3. *) יום זה נקבע מטעם גדולי הרבנים שליט"א ליום תענית שעות.
- 1. ובפרט עפמחז"ל (שבת פח, א) אוריאן תליתאי לעם תליתאי ע"י תליתאי ביום תליתאי בירחא תליתאי. וראה תנחומא יתרו י. באָבער שם ח. ר"נ לשבת שם.
- 2. רמב"ם הל' רוצח ושמירת נפש פ"א ה"ד. רדב"ז הל' סנהדרין ספי"ח.
- 3. שו"ע אדה"ז חו"מ הל' נזקי גוף ונפש ודיניהם סיד.
- 4. וכמארז"ל (חגיגה טו, ב. סנהדרין מו, א במשנה): בשעה שהאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי.
- 8. = - סיי אין ארץ הקודש, ,ארץ אשר גו' תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה"י,
- 6. ברכות יז, א. וראה אגה"ת פ"ב (צא, ב). 7 עקב יא, יב.
עמוד 246
- 8. אבות פ"א מי"ז.
- 9. ראה תניא רפיג.
- 0. פ"ג (צג, א).
- 11. סנהדרין פ"י ה"ב (קרוב לתחלתה).
- 2. ראה קצוה"ע לתניא ע' קיח ואילך. לקו"ש ח"ד ע' 1212 הע' 3. היום יום עי לד.
- 3. וכבענין זה עצמו שזהו הציון היחידי (אף שכו"כ הוראות בו) וגם הוא -- בלא ציון המסכתא כו' (דלא כדלעיל: פ"ק דזבחים . . פ"ק דתענית . פ"ק דזבחים). \
- 4. אין לומר דכוונתו דפליג אבבלי -- דאז אין הלכה כירושלמי.
- 5. ראה לקו"ש ח"ט ס"ע 117 ובהנסמן שם בהעי 4.
- 9. ה' במדבר, ער"ח סיון תש"מ
- 10. שיחות
- 6. וכן באגה"ק ס"ך (קלא, סע"א) -- מעלות רשב"י ועניניו רובם הובאו דוקא בירושלמי.
- 7. ושייכות מיוחדת דזכות זה לענינינו (המצב באה"ק, שהוא מהסיבות דהתענית) -- כי ירושלים היא עיר הבירה של (כל) ארץ ישראל, ו,עתידה ירושלים שתתפשט בכל ארץ ישראל" (ראה יל"ש ישעי' רמז תקג).
- 8. ראה ב"ר פנ"ו, י. תוד"ה הר -- תענית טז, א. לקו"ת ר"ה ס, ב. ובכ"מ.
- 9. ראה שערי אורה כב, ב ואילך. וראה גם המשך תרס"ו ע' צ ואילך. ובכ"מ.
- 0. זח"ג קכד, ב. נתבאר בארוכה באגה"ק טב"ו. וראה המשך הנ"ל ע' צא, שאופן הלימוד דתלמוד ירושלמי הוא ע"ד מ"ש בזהר שם.
- 1. ראה תענית כט, א.
עמוד 247
- 1. * * -
- 2. ראה שיחת נר ה' דחנוכה תש"מ סיג ואילך (לקו"ש חט"ו ע' 546 ואילך).
- 3. שבת פו, ב. פרש"י עה"פ.
- 4. יתרו יט, אזב.
- 5. פרש"י עה"פ.
- 6. וכלשון הכתוב ,ויחן שם ישראל נגד ההר", ש,ויחן" (לשון יחיד) כאיש אחד בלב אחד, הי' ,נגד ההר", בכדי לקבל התורה*.
- 7. - וקו
- 8. *) ראה רשב"ם עה"פ: נגד ההר - הנזכר למעלה, תעבדון את האלקים על ההר הזה.
- 9. ה' במדבר, ער"ח סיון תש"מ
- 10. שיחות 207
- 7. וכמחז"ל: בכל המסעות כתיב ויסעו ויחנו, נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת, כיון שבאו כולם לפני הר סיני נעשו כולם חניי אחת, הה"ד ויחן שם ישראל, ויחנו שם בני ישראל אין כתיב כאן אלא ויחן שם ישראל, אמר הקב"ה הואיל ושנאו ישראל את המחלוקת ואהבו את השלום ונעשו חנ" אחת הרי השעה שאתן להם את תורתי (ויק"ר פ"ט, ט. דא"ז פ' השלום. וראה גם תנחומא באבער יתרו ט).
- 8. קדושים יט, יח. ובתו"כ (הובא בפרש"י) עה"פ: זה כלל גדול בתורה. ויתירה מזו: זו היא כל התורה כולה -- שבת לא, א.
- 9. ראה תניא פל"ב. ובכ"מ. וראה בארוכה קונטרס אהבת ישראל ע' 30 ואילך.
- 0. ראה ירושלמי נדרים פ"ט ה"ד (ובקה"ע שם). דרמ"צ מצות אהבת ישראל.
- 1. ראה היום יום ע' קיג. וראה קונטרס הנ"ל ס"ע 31
- 2. כמבואר בתניא פ' לב.
עמוד 248
- 1. בק
- 3. כמובן גם מזה ש,נכון לומר קודם התפלה (הריני מקבל עלי מצות עשהּ של ואהבת לרעך כמוך)" -- אדה"ז בסידורו (קודם ,מה טובו" - מכתהאריז"ל (שער הכוונות בתחלתו. פע"ח ש"ג ספ'ב. סידור האריז"ל במקומו)).
- 4. להעיר מדבר משנה ,שמאי אומר . . הוי מקנל את כל האדם בסבר פנים יפות* (אבות פ"א מטיו).
- 5. כידוע הראי' ממשנה (גיטין ספ"ג) ובהוצאת סמדר וכו' (סה"מ תש"ד ע' 13. ובכ"מ).
- 5. ה' במדבר, ער"ח סיון תש"מ
- 6. שיחות
- 6. רמ"ז בספר תיקון שובבים. הובא ונתבאר בספר לב דוד להחיד"א פכ"ט.
- 7. אסתר ט, כת.
- 8. שזה שייך בזכרון כל ענין (פורים וכיו"ב). ובפרט במ"ת -- מכיון שכל ישראל, גם ,העתידים להבראות עד סוף כל הדורות* היו במעמד הר סיני (פדר"א פמ"א. שמו"ר פכ"ח, ו. ובכ"מ).
- 9. לקו"ד כרך א קסד, א ואילך.
- 0. ספ"ב.
- 1. מקדש מעט (מגילה כט, א).
- 2. מגילה כז, א.
עמוד 249
- 3. שהש"ר פ"א, ד.
- 4. סידור אדה"ז לפני ובא לציוז.
- 5. ראה תו"א יתרו סז, ב. לקו"ת תזריע כג, א. ובכ"מ.
- 6. פרש"י עה"פ תבוא כו, טז. וראה ספרי (הובא בפרש"י) עה"פ ואתחנן ו, ו. פרש"י עה"פ יתרו שם, א,
- 5. ה' במדבר, ער"ח סיון תש"מ
- 6. שיחות 209
- 7. מלאכי ג, כד. ובפרש"י שם: ע"י בנים.
- 8. ל' הכתוב - שמות ג, יב.
- 09. סוטה יא, ב. שמו"ר פ"א, יב.
- 0. ראה פרש"י עה"פ (משמו"ר פ"ג, ד) וששאלת מה זכות יש לישראל שיצאו ממצרים, דבר גדול יש לי על הוצאה זו, שהרי עתידים לקבל התורה על ההר הזה כו
עמוד 250
- 1. ראה פרש"י עה"פ משפטים כד, ד.
- 2. יט, א ואילך. וראה שו"ע אדה"ז או"ח טו"ס תצד. וראה בארוכה לקו"ש חי"ג ע' 135 ואילך.
- 3. והרי כל בן ישראל הוא בן אברהם יצחק ויעקב (ב"מ פג, א), וכל בת ישראל היא בת שרה רבקה רחל ולאה (ברכות טז, ב).
- 4. ה' במדבר, ער"ח סיון תש"מ
- 5. שיחות
- 4. ראה ב"ר פפ"ב, י, פרש'י עה"פ ויחי מח, ז,
- 5. עד (-- הוראה הנלמדת מ)סיפור כ"ק מו"ח אדמו"ר (סה"ש תש"ה ע' 100 ואילך), שהמלמד אמר לכל תלמידי החדר בערב חגה"ש ,קינדערלעך קומט איך וועל אייך פירן צו מ"ת". והוסיף אשר בחגהיש יבואו בהשכמה לביהמ"ד לקבלת התורה,
- 6. אף שכמובן בפשטות -- אלה בעזרת אנשים ואלו בעזרת נשים וכמקרא מלא שדיבר הכתוב: אתם נצבים היום כולכם (לאחדים כאחד) . . ראשיכם . . כל איש ישראל טפכם נשיכם . . שואב מימיך (ר"פ. נצבים) -- שבודאי לא היו בערבוביא. וראה פרש"י דברים א, כב.
- 77. יתרו כ, א.
עמוד 251
- 8. תו"א יתרו סז, ב. לקוית שה"ש מב, סע"א.
- 9. ברכות כב, א.
- 0. לקוטי הש"ס שלו מס' מו"ק.
- 1. ראה תו"א שם.
- 2. שלכן נצטווינו מה להלן (בשעת מ"ת) -- אף כאן (תו"א שם).
- 4. פרש"י עה"פ פרשתנו א, מט.
- 5. פרשתנו ג, טו.
- 8. ה' במדבר, ער"ח סיון תש"מ
- 9. שיחות 21
- 6. פרשי"י עה"פ.
- 7. ל' הכתוב -- נצבים כט, טרי.
- 8. ל' הכתוב -- פרשתנו א, מט. ועוד.
- 9. ראה אסת"ר פ"י, יא. תנחומא תולדות ה.
- 0. ע"ד שנקראו בעת ומעת יצי"מ ,צבאות הוי" (בא יב, מא).
- 1. פרשתנו א, ג.
עמוד 252
- 2. שם.
- 3. ראה רמב"ן עה"פ.
- 4. ע"ד ל' חזיל שבת פט, ב. ירושלמי תענית פיב הי"א.
- 5. ברכה לג, ד. וראה סוכה מב, א. הלי ת"ת לאדה"ז בתחלתו. וש'נ.
- 6. ראה נדה מד, רע"א.
- 7. שלכן מותרת ללמוד כל ענין שבתורה ואין בוה משום ,מורשה" של אחר (ראה סנהדרין נט, א).
- 7. ה' במדבר, ער"ח סיון תש"מ
- 8. שיחות
- 8. כהמנהג בכו"כ בתי כנסיות אשר ,בשעת קריאת עשה"ד עומדים ופניהם אל הס"ת" (הבימה).
עמוד 253
- 1. %00%-0%
- 9. ראה ברכות נח, א. ובכ"מ.
- 0. ראה יל"ש עה"פ שה"ש ה, ב (רמז תתקפת). 1 הל' גירושין ספ"ב.
- 2. ראה סה"מ תש"י ריש ע' 115. ובכ"מ.
- 3. קידושין מא, א. ועוד.
- 6. ה" במדבר, ער"ח סיון תש"מ
- 7. שיחות 2%
- 8. *) ב' סעיפים הבאים (יח-יט) הם תרגום מרוסית.
עמוד 254
- 1. צ % *
- 2. ה' במדבר, ער"ח סיון תש"מ
- 3. שיחות
- 4. ובפרט אַז מ'איז שוין אריין אין ,בחודש השלישי גו' ביום הזה באו מדבר סיני גו' ויחז שם ישראל נגד ההר",
- 4. ואתחנן ו, ה.
- 5. סה"ש היש"ת ע' 3.
- 6. כי האהבה היא שרש לכל רמ"ח מ"ע והיראה היא שרש לכל שס"ה מל"ת (תניא רפ"ד). וראה פיי להרמב"ם הל' יסוה"ת רפ"ב.
- 7. ואתחנן ו, יג.
- 8. ראה קידושין מ, ב. הלי ת"ת לאדה"ז פ'ג סיג-ד,
- 9. בא י. בג
- 0. תנחומא יתרו ח. במדב"ר פ"ז, א. וראה גם מכילתא (הובא בפרש"י) עה"פ יתרו כ, טו. ובכ"מ.
עמוד 255
- 1. ראה כלי יקר עה"פ.
- 2. שבת פח, א
- 3. ובל' הידוע ,הכתרת מלך". -- וראה מג"א (ו, י-יא ובפרש"י שם) שהכתר לא ניתן כ"א רק הסוס והלבוש. אבל ראה רמב"ם הל' מלכים רפ"ב (וה"ה שם) -- מתוספתא סנה' פ"ד ה"ב. ירושלמי שם פ"ב ה"ו. ועוד -- דאינו מחלק בין כתר לסוסו וכל כלי תשמישיו. -- וראה תו"א מג'א צא, סע"ב ואילך, ואוה"ת שם (בהוספות).
- 4. שנבת סז א.
- 5. בתחלתה.
- 6. ה' במדבר, ער"ח סיון תש"מ
- 7. שיחות 255
- 6. בחוקותי כו, יג. תו*כ (הובא בפרש"י) עה"פ.
- 7. עובדי' א, כא.
- 8. זכרי" יד, ט.
- 9. ו, ב. וראה בארוכה ד"ה לעולם יהא אדם זהיר בתפלת מנחה כו', תרצ'א (סה"מ קונטרסים ח'א רג, ב ואילך). ובכ"מ.
- 12. >> 00-ה
מדרש תנחומא, יתרו י׳ - הטקסט מספריא
בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: הֲלֹא כָתַבְתִּי לְךָ שָׁלִשִׁים בְּמֹעֵצוֹת וָדָעַת (משלי כב, כ). אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּרַבִּי נְחֶמְיָה: זוֹ תּוֹרָה שֶׁאוֹתִיּוֹתֶיהָ מְשֻׁלָּשִׁים, אָלֶ״ף בֵּי״ת גִּימֶ״ל. וְהַכֹּל הָיָה מְשֻׁלָּשׁ: תּוֹרָה מְשֻׁלֶּשֶׁת, תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים. מִשְׁנָה מְשֻׁלֶּשֶׁת, תַּלְמוּד הֲלָכוֹת וְאַגָּדוֹת. הַסַּרְסוּר מְשֻׁלָּשׁ, מִרְיָם אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה. תְּפִלָּה מְשֻׁלֶּשֶׁת, עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרַיִם. קְדֻשָׁה מְשֻׁלֶּשֶׁת, קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ. יִשְׂרָאֵל מְשֻׁלָּשִׁין, כֹּהֲנִים לְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים. מֹשֶׁה, אוֹתִיּוֹתָיו מְשֻׁלָּשִׁין. מִשֵּׁבֶט לֵוִי, שֶׁאוֹתִיּוֹתָיו מְשֻׁלָּשִׁים. מִזֶּרַע מְשֻׁלָּשׁ, אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב. בְּחֹדֶשׁ מְשֻׁלָּשׁ, נִיסָן אִיָּר וְסִיוָן. עַל הַר סִין שֶׁאוֹתִיּוֹתָיו מְשֻׁלָּשִׁים שֶׁנֶּאֱמַר וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר סִין. לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים נִתְקַדְּשׁוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶת יָמִים.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר נְחֶמְיָה: לְעוֹלָם הַשְּׁלִישִׁי חָבִיב, אָדָם הוֹלִיד שְׁלֹשָׁה בָּנִים, קַיִן הֶבֶל שֵׁת. שֵׁת חָבִיב, שֶׁנֶּאֱמַר: זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם (בראשית ה, א). וּכְתִיב: וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ (בראשית ה, ג) לְנֹחַ שְׁלֹשָׁה בָּנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיּוֹלֶד נֹחַ אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת (בראשית ו, י). אַף עַל פִּי שֶׁיֶּפֶת הַגָּדוֹל, לֹא זָכָה לִגְדֻלָּה אֶלָּא שֵׁם. שְׁלֹשָׁה בָּנִים לְעַמְרָם, מִרְיָם אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה, וּכְתִיב: לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ (תהלים קו, כג). בַּשְּׁבָטִים, רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי, לֵוִי חָבִיב, שֶׁנֶּאֱמַר: בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל ה' אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי (דברים י, ח). בַּמְּלָכִים, שָׁאוּל דָּוִד שְׁלֹמֹה, שְׁלֹמֹה חָבִיב, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא ה' לְמֶלֶךְ (דה״א כט, כג). בֶּחֳדָשִׁים, הַשְּׁלִישִׁי חָבִיב, שֶׁנֶּאֱמַר: בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי.
וְלָמָּה לֹא נִתְּנָה הַתּוֹרָה כְּשֶׁיָּצְאוּ מִמִּצְרַיִם? לֹא כָּךְ אָמַר לְמֹשֶׁה, בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה (שמות ג, יב). אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר שַׁלּוּם: מָשָׁל לְבֶן מְלָכִים שֶׁעָמַד מֵחָלְיוֹ. אָמַר אָבִיו: נַמְתִּין לוֹ שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים עַד שֶׁתָּשׁוּב נַפְשׁוֹ מִן הַחֹלִי, וְאַחֲרֵי כֵן אוֹלִיכֶנּוּ לְבֵית הָרַב לִלְמֹד תּוֹרָה. אַף כָּךְ, כְּשֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם הָיוּ בָּהֶן בַּעֲלֵי מוּמִין מִן הַשִּׁעְבּוּד. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַמְתִּין לָהֶם עַד שֶׁיִּתְרַפְּאוּ, וְאַחֲרֵי כֵן אֶתֵּן לָהֶם אֶת הַתּוֹרָה.
משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש א׳:ד׳ - הטקסט מספריא
ומוזהרין בית דין שלא ליקח כופר מן הרוצח. ואפילו נתן כל ממון שבעולם ואפילו רצה גואל הדם לפוטרו. שאין נפשו של זה הנהרג קנין גואל הדם אלא קנין הקב"ה שנאמר ולא תקחו כופר לנפש רוצח. ואין לך דבר שהקפידה תורה עליו כשפיכות דמים שנאמר ולא תחניפו את הארץ וגו'. כי הדם הוא יחניף את הארץ וגו'.
משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם י״ח - הטקסט מספריא
אלו הן הלוקין כל העובר על לא תעשה שחייבין עליו כרת ואין בו מיתת בית דין כגון אוכל חלב ודם וחמץ בפסח וכן כל העובר על לא תעשה שחייבין עליו מיתה בידי שמים כגון אוכל טבל וכהן טמא שאכל תרומה טהורה וכן כל העובר על לאו שיש בו מעשה כגון אוכל בשר בחלב או לובש שעטנז אבל לאו שאין בו מעשה כגון הולך רכיל ונוקם ונוטר ונושא שמא שוא אינו לוקה.
כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין כגון לא תנאף לא תעשה מלאכה בשבת אין לוקין עליו וכל לאו שניתן לתשלומין כגון לא תגזול ולא תגנוב אין לוקין עליו וכל לאו שניתק לעשה כגון לא תקח האם על הבנים לא תכלה פאת שדך אין לוקין עליו אלא אם לא קיים עשה שבהן ועל לאו שבכללות אין לוקין עליו ושאר כל הלאוין שבתורה לוקין עליהן.
אי זהו לאו שבכללות זה לאו אחד שכולל עניינים הרבה כגון לא תאכלו על הדם וכן אם נאמר לא תעשה דבר פלוני ופלוני הואיל ולא ייחד לו לאו לכל אחד ואחד מהן אין לוקין על כל אחד ואחד אלא אם כן חלק אותה בלאוין אחרים או נאמר מפי השמועה שנחלקו כיצד כגון זה שנאמר אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל אינו לוקה על הנא והמבושל שתים אלא אחת ובחדש הוא אומר ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו וחייב על שלשתן שלש מלקיות מפי השמועה למדו שזה לחלק הרי נאמר לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים ואף על פי שכלל כל העניינים בלאו אחד הרי חלק אותם בלאוין אחרים ואמר לא תנחשו ולא תעוננו מלמד שכל אחד מהן בלאו בפני עצמו וכן כל כיוצא בזה.
מי שלקה בבית דין על איסור כרת ולקה פעם שנייה על אותו כרת עצמו כגון שאכל חלב ולקה עליו ואכל חלב פעם שנייה ולקה עליו אם אכל פעם שלישית אין מלקין אותו אלא מכניסין אותו לכיפה והוא מקום צר כפי קומתו ואינו יכול לשכב בו ונותנין לו לחם צר ומים לחץ עד שיצרו מעיו ויכלה ואח"כ מאכילין אותו שעורים עד שכריסו נבקעת.
מי שעבר על איסור כרת או מיתת בית דין והתרו בו והרכין בראשו או שתק ולא קבל עליו התראה אין הורגין אותו כמו שביארנו ואין מלקין אותו חזר ועשה כך והתרו בו והרכין בראשו או שתק אין ממיתין אותו ואין מלקין אותו חזר פעם שלישית ועבר והתרו בו אע"פשהרכין בראשו או שתק כונסין אותו לכיפה עד שימות וכל אלו שלא קבלו עליהן ההתראה מכין אותן מכת מרדות הואיל וחטאו מכל מקום אפילו על איסור של דברו סופרים מכין אותו מכת מרדות.
הגונב כלי שרת מן המקדש והמקלל בקוסם והבועל ארמית אין בית דין נזקקין להן אלא הקנאין פוגעין בהן וכל שהורגן זכה וכן כהן ששמש בטומאה לא היו אחיו הכהנים מביאין אותו לבית דין אלא פרחי כהונה היו מוציאין אותו חוץ לעזרה ופוצעין את מוחו בגזירין גזירת הכתוב היא שאין ממיתין בית דין ולא מלקין את האדם בהודאת פיו אלא על פי שנים עדים וזה שהרג יהושע עכן ודוד לגר עמלקי בהודאת פיהם הוראת שעה היתה או דין מלכות היה אבל הסנהדרין אין ממיתין ולא מלקין המודה בעבירה שמא נטרפה דעתו בדבר זה שמא מן העמלין מרי נפש הוא המחכים למות שתוקעין החרבות בבטנם ומשליכין עצמן מעל הגגות שמא כך זה יבא ויאמר דבר שלא עשה כדי שיהרג וכללו של דבר גזירת מלך היא.
תניא, אגרת התשובה ב׳ - הטקסט מספריא
אַךְ כָּל זֶה לְעִנְיַן כַּפָּרָה וּמְחִילַת הֶעָוֹן, שֶׁנִּמְחָל לוֹ לְגַמְרֵי מַה שֶּׁעָבַר עַל מִצְוֹת הַמֶּלֶךְ כְּשֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה שְׁלֵימָה, וְאֵין מַזְכִּירִין לוֹ דָּבָר וַחֲצִי דָּבָר בְּיוֹם הַדִּין לְעָנְשׁוֹ עַל זֶה חַס וְשָׁלוֹם בָּעוֹלָם־הַבָּא, וְנִפְטָר לְגַמְרֵי מִן הַדִּין בָּעוֹלָם־הַבָּא.
אָמְנָם, שֶׁיִּהְיֶה לְרָצוֹן לִפְנֵי ה׳ וּמְרוּצֶּה וְחָבִיב לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ כְּקוֹדֶם הַחֵטְא, לִהְיוֹת נַחַת רוּחַ לְקוֹנוֹ מֵעֲבוֹדָתוֹ – הָיָה צָרִיךְ לְהָבִיא קָרְבַּן עוֹלָה אֲפִילוּ עַל מִצְוַת עֲשֵׂה קַלָּה שֶׁאֵין בָּהּ כָּרֵת וּמִיתַת בֵּית־דִּין, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים עַל פָּסוּק ״וְנִרְצָה לוֹ״; וְכִדְאִיתָא בַּגְּמָרָא פֶּרֶק קַמָּא דִזְבָחִים, דְּעוֹלָה מְכַפֶּרֶת עַל מִצְוַת עֲשֵׂה, וְהִיא דוֹרוֹן לְאַחַר שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה וְנִמְחַל לוֹ הָעוֹנֶשׁ.
וּכְאָדָם שֶׁסָּרַח בַּמֶּלֶךְ וּפִיְּיסוֹ עַל־יְדֵי פְּרַקְלִיטִין וּמָחַל לוֹ, אַף־עַל־פִּי־כֵן, שׁוֹלֵחַ דּוֹרוֹן וּמִנְחָה לְפָנָיו שֶׁיִּתְרַצֶּה לוֹ לִרְאוֹת פְּנֵי הַמֶּלֶךְ (וּלְשׁוֹן ״מְכַפֶּרֶת״, וְכֵן מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה ״וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו״ – אֵין זוֹ כַּפָּרַת נַפְשׁוֹ, אֶלָּא לְכַפֵּר לִפְנֵי ה׳ לִהְיוֹת נַחַת רוּחַ לְקוֹנוֹ, כִּדְאִיתָא שָׁם בַּגְּמָרָא, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן״).
וְעַכְשָׁיו, שֶׁאֵין לָנוּ קָרְבָּן לְהָפִיק רָצוֹן מֵה׳ – הַתַּעֲנִית הוּא בִּמְקוֹם קָרְבָּן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּגְּמָרָא ״שֶׁיְּהֵא מִיעוּט חֶלְבִּי וְדָמִי שֶׁנִּתְמַעֵט – כְּאִלּוּ הִקְרַבְתִּי לְפָנֶיךָ וְכוּ׳״.
וְלָכֵן מָצִינוּ בְּכַמָּה תַּנָּאִים וְאַמוֹרָאִים, שֶׁעַל דָּבָר קַל הָיוּ מִתְעַנִּים תַּעֲנִיּוֹת הַרְבֵּה מְאֹד, כְּמוֹ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, שֶׁהָיָה מַתִּיר שֶׁתְּהֵא פָּרָה יוֹצְאָה בִּרְצוּעָה שֶׁבֵּין קַרְנֶיהָ בְּשַׁבָּת, וַחֲכָמִים אוֹסְרִים, וּפַעַם אַחַת יָצְאָה כֵּן פָּרָתוֹ שֶׁל שְׁכֶנְתּוֹ וְלֹא מִיחָה בָּהּ, וְהוּשְׁחֲרוּ שִׁינָּיו מִפְּנֵי הַצּוֹמוֹת עַל שֶׁלֹּא קִיֵּים דִּבְרֵי חֲבֵירָיו; וְכֵן רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁאָמַר: ״בּוֹשְׁנִי מִדִּבְרֵיכֶם בֵּית שַׁמַּאי״, וְהוּשְׁחֲרוּ שִׁינָּיו מִפְּנֵי הַצּוֹמוֹת; וְרַב הוּנָא, פַּעַם אַחַת נִתְהַפְּכָה לוֹ רְצוּעָה שֶׁל תְּפִילִּין, וְהִתְעַנָּה מ׳ צוֹמוֹת; וְכָהֵנָּה רַבּוֹת.
וְעַל יְסוֹד זֶה, לִימֵּד הָאֲרִיזַ״ל לְתַלְמִידָיו עַל פִּי חָכְמַת הָאֱמֶת, מִסְפַּר הַצּוֹמוֹת לְכַמָּה עֲוֹנוֹת וַחֲטָאִים, אַף שֶׁאֵין בָּהֶן כָּרֵת וְלֹא מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם, כְּמוֹ, עַל הַכַּעַס – קנ״א תַּעֲנִיּוֹת וְכוּ׳; וַאֲפִילוּ עַל אִיסּוּר דְּרַבָּנָן, כְּמוֹ סְתָם יֵינָם – יִתְעַנֶּה ע״ג תַּעֲנִיּוֹת וְכוּ׳; וְכֵן עַל בִּיטּוּל מִצְוַת עֲשֵׂה דְּרַבָּנָן, כְּמוֹ תְּפִלָּה – יִתְעַנֶּה ס״א תַּעֲנִיּוֹת וְכוּ׳.
וְדֶרֶךְ כְּלָל, סוֹד הַתַּעֲנִית הִיא סְגוּלָּה נִפְלָאָה לְהִתְגַּלּוּת רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ־הוּא, כְּמוֹ הַקָּרְבָּן, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: ״רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה׳״, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּישַׁעְיָה: ״הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַה׳״, מִכְּלָל, שֶׁהַצּוֹם הַנִּרְצֶה הוּא יוֹם רָצוֹן:
משנה אבות א׳:י״ז - הטקסט מספריא
שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. וכל המרבה דברים מביא חטא:
בראשית רבה נ״ו:י׳ - הטקסט מספריא
וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה (בראשית כב, יד), רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹן הָעוֹלָמִים בְּשָׁעָה שֶׁאָמַרְתָּ לִי (בראשית כב, ב): קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ, הָיָה לִי מַה לְּהָשִׁיב, אֶתְמוֹל אָמַרְתָּ (בראשית כא, כב): כִּי בְיִצְחָק וגו', וְעַכְשָׁו קַח נָא אֶת בִּנְךָ וגו' וְחַס וְשָׁלוֹם לֹא עָשִׂיתִי כֵן אֶלָּא כָּבַשְׁתִּי רַחֲמַי לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ, יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹהֵינוּ בְּשָׁעָה שֶׁיִּהְיוּ בָּנָיו שֶׁל יִצְחָק בָּאִים לִידֵי עֲבֵרוֹת וּמַעֲשִׂים רָעִים תְּהֵא נִזְכַּר לָהֶם אוֹתָהּ הָעֲקֵדָה וְתִתְמַלֵּא עֲלֵיהֶם רַחֲמִים. אַבְרָהָם קָרָא אוֹתוֹ יִרְאֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה. שֵׁם קָרָא אוֹתוֹ שָׁלֵם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יד, יח): וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם קוֹרֵא אֲנִי אוֹתוֹ יִרְאֶה כְּשֵׁם שֶׁקָּרָא אוֹתוֹ אַבְרָהָם, שֵׁם אָדָם צַדִּיק מִתְרָעֵם, וְאִם קוֹרֵא אֲנִי אוֹתוֹ שָׁלֵם, אַבְרָהָם אָדָם צַדִּיק מִתְרָעֵם, אֶלָּא הֲרֵינִי קוֹרֵא אוֹתוֹ יְרוּשָׁלַיִם כְּמוֹ שֶׁקָּרְאוּ שְׁנֵיהֶם, יִרְאֶה שָׁלֵם, יְרוּשָׁלַיִם. רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי חֶלְבּוֹ אָמַר עַד שֶׁהוּא שָׁלֵם עָשָׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סֻכָּה וְהָיָה מִתְפַּלֵּל בְּתוֹכָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים עו, ג): וַיְהִי בְשָׁלֵם סֻכּוֹ וּמְעוֹנָתוֹ בְּצִיּוֹן, וּמָה הָיָה אוֹמֵר יְהִי רָצוֹן שֶׁאֶרְאֶה בְּבִנְיַן בֵּיתִי. דָּבָר אַחֵר, מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ חָרֵב וּבָנוּי חָרֵב וּבָנוּי, שֶׁנֶּאֱמַר: שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה, הֲרֵי בָּנוּי, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (דברים טז, טז): שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה. אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה', הֲרֵי חָרֵב, שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ה, יח): עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם. ה' יֵרָאֶה, בָּנוּי וּמְשֻׁכְלָל לֶעָתִיד לָבוֹא, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קב, יז): כִּי בָנָה ה' צִיּוֹן נִרְאָה בִּכְבוֹדוֹ.
תניא, ליקוטי אמרים ל״ב - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, עַל יְדֵי קִיּוּם הַדְּבָרִים הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, לִהְיוֹת גּוּפוֹ נִבְזֶה וְנִמְאָס בְּעֵינָיו, רַק שִׂמְחָתוֹ תִּהְיֶה שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ לְבַדָּהּ, הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ יְשָׁרָה וְקַלָּה לָבֹא לִידֵי קִיּוּם מִצְוַת ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״ לְכָל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל – לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן.
כִּי מֵאַחַר שֶׁגּוּפוֹ נִמְאָס וּמְתוֹעָב אֶצְלוֹ, וְהַנֶּפֶשׁ וְהָרוּחַ מִי יוֹדֵעַ גְּדוּלָּתָן וּמַעֲלָתָן בְּשָׁרְשָׁן וּמְקוֹרָן בֵּאלֹקִים חַיִּים. בְּשֶׁגַּם שֶׁכּוּלָּן מַתְאִימוֹת, וְאָב אֶחָד לְכוּלָּנָה, וְלָכֵן נִקְרְאוּ כָּל יִשְׂרָאֵל ״אַחִים״ מַמָּשׁ, מִצַּד שׁוֹרֶשׁ נַפְשָׁם בַּה׳ אֶחָד רַק שֶׁהַגּוּפִים מְחוּלָּקִים. וְלָכֵן, הָעוֹשִׂים גּוּפָם עִיקָּר וְנַפְשָׁם טְפֵלָה – אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת אַהֲבָה וְאַחֲוָה אֲמִיתִּית בֵּינֵיהֶם, אֶלָּא הַתְּלוּיָה בְדָבָר לְבַדָּהּ.
וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הִלֵּל הַזָּקֵן עַל קִיּוּם מִצְוָה זוֹ: ״זֶהוּ כָּל הַתּוֹרָה כוּלָּהּ, וְאִידָךְ פֵּירוּשָׁא הוּא כוּ׳״. כִּי יְסוֹד וְשׁוֹרֶשׁ כָּל הַתּוֹרָה – הוּא לְהַגְבִּיהַּ וּלְהַעֲלוֹת הַנֶּפֶשׁ עַל הַגּוּף מַעְלָה מַּעְלָה עַד עִיקָּרָא וְשָׁרְשָׁא דְּכָל עָלְמִין וְגַם, לְהַמְשִׁיךְ אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן, דְּהַיְינוּ, בִּמְקוֹר נִשְׁמוֹת כָּל יִשְׂרָאֵל, לְמֶהֱוֵי אֶחָד בְּאֶחָד דַּוְקָא, וְלֹא כְּשֶׁיֵּשׁ פֵּירוּד חַס וְשָׁלוֹם בַּנְּשָׁמוֹת, דְּ״קוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא לָא שַׁרְיָא בַּאֲתַר פְּגִים״, וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״בָּרְכֵנוּ אָבִינוּ כּוּלָּנוּ כְּאֶחָד בְּאוֹר פָּנֶיךָ״, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר בַּאֲרִיכוּת:
וּמַה שֶּׁכָּתוּב בַּגְּמָרָא, שֶׁמִּי שֶׁרוֹאֶה בַּחֲבֵירוֹ שֶׁחָטָא – מִצְוָה לִשְׂנֹאותוֹ, וְגַם לוֹמַר לְרַבּוֹ שֶׁיִּשְׂנָאֵהוּ. הַיְינוּ – בַּחֲבֵירוֹ בְּתוֹרָה וּמִצְוֹת, וּכְבָר קִיֵּים בּוֹ מִצְוַת ״הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ״ – עַם שֶׁאִתְּךָ בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת, וְאַף־עַל־פִּי־כֵן לֹא שָׁב מֵחֶטְאוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר חֲרֵדִים.
אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ חֲבֵירוֹ וְאֵינוֹ מְקוֹרָב אֶצְלוֹ, הִנֵּה עַל זֶה אָמַר הִלֵּל הַזָּקֵן: ״הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְכוּ׳, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה״. לוֹמַר, שֶׁאַף הָרְחוֹקִים מִתּוֹרַת ה׳ וַעֲבוֹדָתוֹ, וְלָכֵן נִקְרָאִים בְּשֵׁם ״בְּרִיּוֹת״ בְּעָלְמָא – צָרִיךְ לְמָשְׁכָן בְּחַבְלֵי עֲבוֹתוֹת אַהֲבָה, וְכוּלֵּי הַאי וְאוּלַי יוּכַל לְקָרְבָן לְתוֹרָה וַעֲבוֹדַת ה׳; וְהֵן לָא – לֹא הִפְסִיד שְׂכַר מִצְוַת אַהֲבַת רֵיעִים.
וְגַם הַמְקוֹרָבִים אֵלָיו וְהוֹכִיחָם וְלֹא שָׁבוּ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁמִּצְוָה לִשְׂנֹאותָם – מִצְוָה לְאָהֳבָם גַּם כֵּן. וּשְׁתֵּיהֶן הֵן אֱמֶת: שִׂנְאָה – מִצַּד הָרָע שֶׁבָּהֶם, וְאַהֲבָה – מִצַּד בְּחִינַת הַטּוֹב הַגָּנוּז שֶׁבָּהֶם, שֶׁהוּא נִיצוֹץ אֱלֹקוּת שֶׁבְּתוֹכָם הַמְחַיֶּה נַפְשָׁם הָאֱלֹקִית. וְגַם, לְעוֹרֵר רַחֲמִים בְּלִבּוֹ עָלֶיהָ, כִּי הִיא בִּבְחִינַת גָּלוּת בְּתוֹךְ הָרָע מִסִּטְרָא אָחֳרָא הַגּוֹבֵר עָלֶיהָ בָּרְשָׁעִים, וְהָרַחֲמָנוּת – מְבַטֶּלֶת הַשִּׂנְאָה וּמְעוֹרֶרֶת הָאַהֲבָה, כַּנּוֹדָע מִמַּה שֶּׁכָּתוּב: לְ״יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם״.
[וְלֹא אָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם: ״תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים וְגוֹ׳״, אֶלָּא עַל הַמִּינִים וְהָאֶפִּיקוֹרְסִים, שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא רֵישׁ פֶּרֶק ט״ז דְּשַׁבָּת]:
תלמוד ירושלמי נדרים ט׳:ד׳ - הטקסט מספריא
משנה: וְעוֹד אָמַר רִבִּי מֵאִיר פּוֹתְחִין לוֹ מִן הַכָּתוּב בַּתּוֹרָה וְאוֹמְרִים לוֹ אִילּוּ הָיִיתָ יוֹדֵעַ שֶׁאַתָּה עוֹבֵר עַל לֹא תִקּוֹם וְעַל לֹא תִטּוֹר וְעַל לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ שֶׁמָּא יַעֲנִי וְאֵין אַתְּ יָכוֹל לְפַרְנְסוֹ וְאָמַר אִילּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא כֵן לֹא הָיִיתִי נוֹדֵר הֲרֵי זֶה מוּתָּר.
הלכה: כְּתִיב לֹא תִקּוֹם וְלֹא תִטּוֹר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ. הֵיךְ עֲבִידָה. הֲוָה מְקַטֵּעַ קוֹפָּד וּמְחַת סַכִּינָא לְיָדוֹי. תַּחֲזוֹר וְתִמְחֵי לְיָדֵיהּ.
וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ. רִבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר. זֶהוּ כְּלָל גָּדוֹל בַּתּוֹרָה. בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר. זֶה סֵפֶר תּוֹלְדוֹת אָדָם זֶה כְּלָל גָּדוֹל מִזֶּה.
שֶׁמָּא יַעֲנִי. לֹא כְּנוֹלָד הוּא. אָמַר רִבִּי זְעוּרָא. עֲנִיּוּת מְצוּיָה. כְּהָדָא. חַד בַּר נַשׁ הֲוָה בַּעַל דִּינֵיהּ עָתִיר. אֲתָא בָּעֵי מֵידוֹן קוֹמֵי רַב. שְׁלַח רַב בַּתְרֵיהּ אֲמַר. עִם הַהוּא אֲנָא בְעִי מֵייתֵי מֵידוֹן. כָּךְ אִין אַתְיָין כָּל גָּמָלַיָיא דַּעֲרַבִיָיא לָא טְעִנִין קוֹרֻקָסַּיָיא דְּאֻפּוֹתֵיקִים דִּידִי. שָׁמַע וָמַר. מַהוּ מִתְגָּאֶה דְּלֹא לֵיהּ. תְּהֵא פְחָתָה בָהּ. מִן יַד נָפְקָת קֶלֶוְוסִיס מִן מַלְכוּתָא דְּיֵיעוֹל הוּא וּמִדְּלֵיהּ לְטִימְיוֹן. אֲתָא גַּבֵּי רַב. אֲמַר לֵיהּ. צְלִי עָלַי דּוּ נַפְשִׁי תַחֲזוֹר. צְלֵי עֲלוֹי וְחָזַר עֲלָהּ.
משנה אבות א׳ - הטקסט מספריא
משה קבל תורה מסיני. ומסרה ליהושע. ויהושע לזקנים. וזקנים לנביאים. ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. הם אמרו שלשה דברים. הוו מתונים בדין. והעמידו תלמידים הרבה. ועשו סייג לתורה:
שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר על שלשה דברים העולם עומד. על התורה. ועל העבודה. ועל גמילות חסדים:
אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק. הוא היה אומר אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס. אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב. שלא על מנת לקבל פרס. ויהי מורא שמים עליכם:
יוסי בן יועזר איש צרדה. ויוסי בן יוחנן איש ירושלים קבלו מהם. יוסי בן יועזר אומר יהי ביתך בית ועד לחכמים. והוי מתאבק בעפר רגליהם. והוי שותה בצמא את דבריהם:
יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר יהי ביתך פתוח לרוחה. ויהיו עניים בני ביתך. ואל תרבה שיחה עם האשה. באשתו אמרו. קל וחומר באשת חברו. מכאן אמרו חכמים כל זמן שאדם מרבה שיחה עם האשה. גורם רעה לעצמו. ובוטל מדברי תורה. וסופו יורש גיהנום:
יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי קבלו מהם. יהושע בן פרחיה אומר. עשה לך רב. וקנה לך חבר. והוי דן את כל האדם לכף זכות:
נתאי הארבלי אומר הרחק משכן רע. ואל תתחבר לרשע. ואל תתיאש מן הפורענות:
יהודה בן טבאי. ושמעון בן שטח קבלו מהם. יהודה בן טבאי אומר. אל תעש עצמך כעורכי הדיינין. וכשיהיו בעלי דינים עומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים. וכשנפטרים מלפניך יהיו בעיניך כזכאין כשקבלו עליהם את הדין:
שמעון בן שטח אומר הוי מרבה לחקור את העדים. והוי זהיר בדבריך. שמא מתוכם ילמדו לשקר:
שמעיה ואבטליון קבלו מהם. שמעיה אומר אהוב את המלאכה. ושנא את הרבנות. ואל תתודע לרשות:
אבטליון אומר חכמים הזהרו בדבריכם. שמא תחובו חובת גלות. ותגלו למקום מים הרעים. וישתו התלמידים הבאים אחריכם. וימותו. ונמצא שם שמים מתחלל:
הלל ושמאי קבלו מהם. הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן. אוהב שלום. ורודף שלום. אוהב את הבריות. ומקרבן לתורה:
הוא היה אומר נגד שמא. אבד שמיה. ודלא מוסיף יסיף ודלא יליף. קטלא חייב. ודישתמש בתגא חלף:
הוא היה אומר אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני. ואם לא עכשיו אימתי:
שמאי אומר עשה תורתך קבע. אמור מעט ועשה הרבה. והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות:
רבן גמליאל אומר עשה לך רב. והסתלק מן הספק. ואל תרבה לעשר אומדות:
שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. וכל המרבה דברים מביא חטא:
רבן שמעון בן גמליאל אומר על שלשה דברים העולם עומד. על הדין. ועל האמת. ועל השלום. שנאמר (זכריה ח, טז) אמת ומשפט שלום. שפטו בשעריכם:
שמות רבה כ״ח:ו׳ - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר, אָמַר רַבִּי יִצְחָק, מַה שֶּׁהַנְּבִיאִים עֲתִידִים לְהִתְנַבְּאוֹת בְּכָל דּוֹר וָדוֹר קִבְּלוּ מֵהַר סִינַי, שֶׁכֵּן משֶׁה אוֹמֵר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל (דברים כט, יד): כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם, עִמָּנוּ עוֹמֵד הַיּוֹם, אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא עִמָּנוּ הַיּוֹם, אֵלּוּ הַנְּשָׁמוֹת הָעֲתִידוֹת לְהִבָּרְאוֹת שֶׁאֵין בָּהֶם מַמָּשׁ, שֶׁלֹא נֶאֶמְרָה בָּהֶם עֲמִידָה, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁלֹא הָיוּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, כָּל אֶחָד וְאֶחָד קִבֵּל אֶת שֶׁלּוֹ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (מלאכי א, א): מַשָֹּׂא דְּבַר ה' אֶל יִשְׂרָאֵל בְּיַד מַלְאָכִי, בִּימֵי מַלְאָכִי לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא בְּיַד מַלְאָכִי, שֶׁכְּבָר הָיְתָה הַנְּבוּאָה בְּיָדוֹ מֵהַר סִינַי, וְעַד אוֹתָהּ שָׁעָה לֹא נִתְּנָה לוֹ רְשׁוּת לְהִתְנַבְּאוֹת. וְכֵן יְשַׁעְיָה אָמַר (ישעיה מח, טז): מֵעֵת הֱיוֹתָהּ שָׁם אָנִי, אָמַר יְשַׁעְיָה מִיּוֹם שֶׁנִּתְּנָה תּוֹרָה בְּסִינַי שָׁם הָיִיתִי וְקִבַּלְתִּי אֶת הַנְּבוּאָה הַזֹּאת, אֶלָּא (ישעיה מח, טז): וְעַתָּה אֲדֹנָי אֱלֹהִים שְׁלָחַנִּי וְרוּחוֹ, עַד עַכְשָׁיו לֹא נִתַּן לוֹ רְשׁוּת לְהִתְנַבְּאוֹת. וְלֹא כָּל הַנְּבִיאִים בִּלְבָד קִבְּלוּ מִסִּינַי נְבוּאָתָן, אֶלָּא אַף הַחֲכָמִים הָעוֹמְדִים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר כָּל אֶחָד וְאֶחָד קִבֵּל אֶת שֶׁלּוֹ מִסִּינַי, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (דברים ה, יט): אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר ה' אֶל כָּל קְהַלְכֶם. קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר קוֹל אֶחָד נֶחְלַק לְשִׁבְעָה קוֹלוֹת וְהֵם נֶחְלָקִים לְשִׁבְעִים לָשׁוֹן. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר שֶׁמִּמֶּנּוּ נִתְנַבְּאוּ כָּל הַנְּבִיאִים שֶׁעָמְדוּ. רַבָּנָן אָמְרֵי שֶׁלֹא הָיָה לוֹ בַּת קוֹל. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן, מַהוּ (תהלים כט, ד): קוֹל ה' בַּכֹּחַ, אֶפְשָׁר לוֹמַר כֵּן, וַהֲלוֹא מַלְאָךְ אֶחָד אֵין כָּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לַעֲמֹד בְּקוֹלוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל י, ו): וּגְוִיָּתוֹ כְּתַרְשִׁישׁ וְקוֹל דְּבָרָיו כְּקוֹל הָמוֹן, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁכָּתוּב בּוֹ (ירמיה כג, כד): הֲלוֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא, צָרִיךְ לְדַבֵּר בְּכֹחַ, אֶלָּא קוֹל ה' בַּכֹּחַ, בְּכֹחַ כָּל הַקּוֹלוֹת. וְעַל דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן הֲדָא קְרָא מְסַיֵּעַ לֵיהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים סח, יב): ה' יִתֶּן אֹמֶר הַמְבַשְֹּׂרוֹת צָבָא רָב.
שמות רבה א׳:י״ב - הטקסט מספריא
אַרְבַּע גְּזֵרוֹת גָּזַר פַּרְעֹה עֲלֵיהֶם, בַּתְּחִלָּה גָּזַר וְצִוָּה לַנּוֹגְשִׂין שֶׁיִּהְיוּ דּוֹחֲקִין בָּהֶן כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ עוֹשִׂין הַסְּכוּם שֶׁלָּהֶן, וְלֹא יִהְיוּ יְשֵׁנִין בְּבָתֵּיהֶם. וְהוּא חָשַׁב לְמַעֲטָן מִפְּרִיָּה וּרְבִיָּה, אָמַר מִתּוֹךְ שֶׁאֵינָן יְשֵׁנִין בְּבָתֵּיהֶם אֵינָן מוֹלִידִין. אָמְרוּ לָהֶן הַנּוֹגְשִׂים, אִם אַתֶּם הוֹלְכִין לִישֹׁן בְּבָתֵּיכֶם עַד שֶׁאָנוּ מְשַׁלְּחִין אַחֲרֵיכֶם בַּבֹּקֶר, הַיּוֹם עוֹלֶה לְשָׁעָה וְלִשְׁתַּיִם וְאֵין אַתֶּם מַשְׁלִימִין אֶת הַסְּכוּם שֶׁלָּכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ה, יג): וְהַנֹּגְשִׂים אָצִים לֵאמֹר וגו', וְהָיוּ יְשֵׁנִין עַל הָאָרֶץ. אָמַר לָהֶן הָאֱלֹהִים, אֲנִי אָמַרְתִּי לְאַבְרָהָם אֲבִיהֶם שֶׁאֲנִי מַרְבֶּה בָּנָיו כַּכּוֹכָבִים, דִּכְתִיב (בראשית כב, יז): כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה וגו', וְאַתֶּם מִתְחַכְּמִים לָהֶן שֶׁלֹא יִרְבּוּ, נִרְאֶה אֵיזֶה דָּבָר עוֹמֵד אוֹ שֶׁלִּי אוֹ שֶׁלָּכֶם, מִיָּד (שמות א, יב): וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וגו'. דָּרַשׁ רַבִּי עֲקִיבָא, בִּשְׂכַר נָשִׁים צִדְקָנִיּוֹת שֶׁהָיוּ בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם. וּמֶה עָשׂוּ, בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ הוֹלְכוֹת לִשְׁאֹב מַיִם, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְזַמֵּן לָהֶם דָּגִים קְטַנִּים בְּכַדֵּיהֶן, וְשׁוֹאֲבִין מֶחֱצָה מַיִם וּמֶחֱצָה דָּגִים, וּמוֹלִיכוֹת אֵצֶל בַּעֲלֵיהֶן וְשׁוֹפְתוֹת לָהֶם שְׁתֵּי קְדֵרוֹת, אַחַת שֶׁל חַמִּין וְאַחַת שֶׁל דָּגִים, וּמַאֲכִילוֹת אוֹתָן וּמַרְחִיצוֹת אוֹתָן וְסָכוֹת אוֹתָן וּמַשְׁקוֹת אוֹתָן, וְנִזְקָקוֹת לָהֶם בֵּין שְׁפַתָּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים סח, יד): אִם תִּשְׁכְּבוּן בֵּין שְׁפַתָּיִם כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף, בִּשְׂכַר שֶׁשָּׁכְבוּ בֵּין שְׁפַתָּיִם, זָכוּ יִשְׂרָאֵל לְבִזַּת מִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף. וְכֵיוָן שֶׁמִּתְעַבְּרוֹת בָּאוֹת לְבָתֵּיהֶן, וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ זְמַן מוֹלִידֵיהֶם, הוֹלְכוֹת וְיוֹלְדוֹת בַּשָֹּׂדֶה תַּחַת הַתַּפּוּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ח, ה): תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹלֵחַ מַלְאָךְ מִשְׁמֵי מָרוֹם, וּמְנַקֶּה אוֹתָם וּמְשַׁפֵּר אוֹתָם, כְּחַיָּה זוֹ שֶׁמְשַׁפֶּרֶת אֶת הַוָּלָד, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל טז, ד): וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אוֹתָךְ וגו'. וּמְנַקֵט לָהֶם שְׁנֵי עִגּוּלִין, אֶחָד שֶׁל שֶׁמֶן וְאֶחָד שֶׁל דְּבַשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לב, יג): וַיְנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וגו'. וְכֵיוָן שֶׁמַּכִּירִין בָּהֶם הַמִּצְרִיִּים רָצוּ לְהָרְגָם, וְנַעֲשָׂה לָהֶן נֵס וְנִבְלָעִין בַּקַּרְקַע, וּמְבִיאִין שְׁוָורִים וְחוֹרְשִׁין עַל גַּבֵּיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קכט, ג): עַל גַבִּי חָרְשׁוּ חֹרְשִׁים. וּלְאַחַר שֶׁהוֹלְכִין מְבַצְבְּצִין וְיוֹצְאִין כְּעֵשֶׂב הַשָֹּׂדֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל טז, ז): רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָֹּׂדֶה נְתַתִּיךְ וגו'. וְכֵיוָן שֶׁמִּתְגַּדְּלִין בָּאִין עֲדָרִים עֲדָרִים לְבָתֵּיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל טז, ז): וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים, אַל תִּקְרֵי בַּעֲדִי עֲדָיִים, אֶלָּא בְּעֶדְרֵי עֲדָרִים. וּכְשֶׁנִּגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַיָּם, הֵם הִכִּירוּהוּ תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות טו, ב): זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ,
שמות רבה ג׳:ד׳ - הטקסט מספריא
וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהִשִֹּׂיא אֶת בִּתּוֹ, וּפָסַק לִתֵּן לָהּ מְדִינָה וְשִׁפְחָה אַחַת מַטְרוֹנִית, וְנָתַן לָהּ שִׁפְחָה כּוּשִׁית, אָמַר לוֹ חֲתָנוֹ לֹא שִׁפְחָה מַטְרוֹנִית פָּסַקְתָּ לִתֵּן לִי, כָּךְ אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, כְּשֶׁיָּרַד יַעֲקֹב לְמִצְרַיִם לֹא כָּךְ אָמַרְתָּ לוֹ: (בראשית מו, ד): אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַּם עָלֹה, וְעַכְשָׁיו אַתָּה אוֹמֵר לִי: לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה, לֹא אָנֹכִי הוּא שֶׁאָמַרְתָּ לוֹ: וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַּם עָלֹה. דָּבָר אַחֵר, מִי אָנֹכִי, רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר, אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתָּה אוֹמֵר לִי: לֵךְ וְהוֹצֵא אֶת יִשְׂרָאֵל, הֵיכָן אֲנִי מַשְׁכִּים בַּקַּיִץ מִפְּנֵי הַחַמָּה וּבַחֹרֶף מִפְּנֵי הַצִּנָּה, מִנַּיִן לִי לְסַפֵּק בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה, כַּמָּה חַיּוֹת יֵשׁ בָּהֶן, כַּמָּה מְעֻבָּרוֹת יֵשׁ בָּהֶן, כַּמָּה תִּינוֹקוֹת יֵשׁ בָּהֶן, כַּמָּה מִינֵי מְזוֹנוֹת הִתְקַנְתָּ לָהֶם לְהַחַיּוֹת שֶׁבָּהֶן, כַּמָּה מִינֵי רִכּוּכִין הִתְקַנְתָּ לַמְעֻבָּרוֹת, כַּמָּה קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִים הִתְקַנְתָּ לַתִּינוֹקוֹת, וְהֵיכָן פֵּרוּשׁוֹ שֶׁל דָּבָר זֶה, בְּשִׁיר הַשִּׁירִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים א, ז): הַגִּידָה לִי שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִן חֲרָרָה שֶׁהִיא יוֹצֵאת עִמָּהֶן מִמִּצְרַיִם, מַסְפִּיק לָהֶם שְׁלשִׁים יוֹם, אַתָּה יוֹדֵעַ אֵיךְ אֲנִי עָתִיד לְהַנְהִיגָם. דָּבָר אַחֵר, מִי אָנֹכִי, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם הֵיאַךְ אֲנִי יָכוֹל לִכָּנֵס לִמְקוֹם לִסְטִים וְלִמְקוֹם הוֹרְגֵי נְפָשׁוֹת, הֱוֵי: מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וגו', וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מַה זְּכוּת יֵשׁ בְּיָדָם שֶׁאוּכַל לְהוֹצִיאָם, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ, אֵין אוֹמֵר אֶהְיֶה עִמָּךְ אֶלָּא לְמִי שֶׁהוּא מִתְיָרֵא. וְזֶה לְךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ, וּבַדָּבָר הַזֶּה תִּהְיֶה נִכָּר שֶׁאַתָּה שְׁלוּחִי, לְפִי שֶׁאֶהְיֶה עִמְּךָ וְכָל מַה שֶּׁתִּרְצֶה אֶעֱשֶׂה אָנִי. בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה, מַה שֶּׁאָמַרְתָּ בְּאֵיזֶה זְכוּת אוֹצִיאֵם מִמִצְרַיִם, הֱוֵי יוֹדֵעַ שֶׁבִּזְכוּת הַתּוֹרָה שֶׁהֵן עֲתִידִים לְקַבֵּל עַל יָדְךָ בָּהָר הַזֶּה הֵם יוֹצְאִים מִשָּׁם. דָּבָר אַחֵר, הָאֱלֹהִים, מַהוּ שֶׁאָמַר לוֹ: כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, סִימָן לַגְּאֻלָּה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁבְּאָנֹכִי יָרְדוּ יִשְׂרָאֵל לְמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מו, ד): אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה, וּבְאָנֹכִי אֲנִי מַעֲלֶה אֶתְכֶם. וְסִימָן לַגְּאֻלָּה הָאַחֲרוֹנָה שֶׁבְּאָנֹכִי הֵם מִתְרַפְּאִין, וְהֵן עֲתִידִים לְהִגָּאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג, כג): הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֶת אֵלִיָּה הַנָּבִיא.
רש"י על שמות כ״ד:ד׳ - הטקסט מספריא
ויכתב משה. מִבְּרֵאשִׁית וְעַד מַתַּן תּוֹרָה, וְכָתַב מִצְווֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְמָרָה:
וישכם בבקר. בַּחֲמִשָּׁה בְּסִיוָן:
ויכתב משה AND MOSES WROTE [ALL THE WORDS OF THE LORD] — from בראשית up to (but not including) the account of the Giving of the Torah and he wrote down the commandments that were given to them in Marah (cf. Mekhilta on Exodus 19:10).
וישכם בבקר AND ROSE UP EARLY IN THE MORNING — on the fifth of Sivan (cf. Rashi on Exodus 19:11) (Shabbat 88a).
בראשית רבה פ״ב:י׳ - הטקסט מספריא
וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה (בראשית לה, כ), תְּנַן הָתָם מוֹתַר הַמֵּתִים כו', רַבִּי נָתָן אָמַר מוֹתַר הַמֵּת יִבְנֶה לוֹ בַּיִת עַל גַּבֵּי קִבְרוֹ וכו', תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אֵין עוֹשִׂין נְפָשׁוֹת לַצַּדִּיקִים דִּבְרֵיהֶם הֵן זִכְרוֹנֵיהֶם, לָמַדְנוּ שֶׁנִּקְרְאוּ יִשְׂרָאֵל עַל שֵׁם רָחֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה לא, יט): הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם. דָּבָר אַחֵר, (בראשית לה, יט): וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת, מָה רָאָה אָבִינוּ יַעֲקֹב לִקְבֹּר אֶת רָחֵל בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת, אֶלָּא צָפָה יַעֲקֹב אָבִינוּ שֶׁהַגָּלֻיּוֹת עֲתִידוֹת לַעֲבֹר שָׁם, לְפִיכָךְ קְבָרָהּ שָׁם כְּדֵי שֶׁתְּהֵא מְבַקֶּשֶׁת עֲלֵיהֶם רַחֲמִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה לא, יד): קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ.
רש"י על דברים א׳:כ״ב - הטקסט מספריא
ותקרבון אלי כלכם. בְּעִרְבּוּבְיָא; וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר (דברים ה') "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כָּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ וְגוֹ'", אוֹתָהּ קְרִיבָה הָיְתָה הוֹגֶנֶת – יְלָדִים מְכַבְּדִים אֶת הַזְּקֵנִים וּשְׁלָחוּם לִפְנֵיהֶם, וּזְקֵנִים מְכַבְּדִים אֶת הָרָאשִׁים לָלֶכֶת לִפְנֵיהֶם, אֲבָל כָּאן "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם" בְּעִרְבּוּבְיָא – יְלָדִים דּוֹחֲפִין אֶת הַזְּקֵנִים, וּזְקֵנִים דּוֹחֲפִין אֶת הָרָאשִׁים (ספרי):
וישבו אתנו דבר. בְּאֵיזֶה לָשׁוֹן הֵם מְדַבְּרִים:
את הדרך אשר נעלה בה. אֵין דֶּרֶךְ שֶׁאֵין בָּהּ עַקְמִימוּת:
ואת הערים אשר נבא אליהן. תְּחִלָּה לִכְבֹּשׁ (שם):
ותקרבון אלי כלכם AND YE APPROACHED ME ALL OF YOU — all of you: in a crowd. But further on (Deuteronomy 5:20, 21) it states, “Ye approached me, even all the heads of your tribes, and your elders, and ye said, Behold [the Eternal our God] hath shown us [His glory and His greatness]’’: That approach to me was a fitting one — young people showing respect to their elders, letting these precede them, and the elders showing respect to the heads of the tribes that these should precede them. Here, however, ye approached me, all of you, in a crowd, the young pushing aside their olders, the elders pushing aside the heads (Sifrei Devarim 20:1).
וישבו אתנו דבר AND THEY SHALL BRING US WORD — i.e. they shall report to us in what language they speak (Sifrei Devarim 20:3).
את הדרך אשר נעלה בה BY WHAT WAY WE MUST GO UP — you will rarely find a road in which there is not some zigzag course (Sifrei Devarim 20:4).
ואת הערים אשר נבא אליהן AND UNTO WHAT CITIES WE SHALL COME first to capture them (cf. Sifrei Devarim 20:5).
מדרש תנחומא, תולדות ה׳ - הטקסט מספריא
וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח וְכָל לָשׁוֹן תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט תַּרְשִׁיעִי (ישעיה נד, יז). אַתָּה מוֹצֵא, יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, רְאֵה הֵיאַךְ הָאֻמּוֹת מִשְׁתַּעְבְּדִין בָּנוּ, אֵין לָהֶם מְלָאכָה אַחֶרֶת אֶלָּא יוֹשְׁבִין וּמִתְיָעֲצִין עָלֵינוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: שִׁבְתָּם וְקִימָתָם הַבִּיטָה אֲנִי מַנְגִּינָתָם (איכה ג, סג). אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מַה הֵן מוֹעִילִין? גּוֹזְרִין עֲלֵיכֶם גְּזֵרוֹת וַאֲנִי מְבַטְּלָן וְשׁוֹבְרָן, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲנִי מַנְגִּינָתָם. כְּמָה דְּאַתְּ אֲמַר: וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ וְגוֹ' (בראשית יד, כ).
וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה וְגוֹ' (שמות א, כב). וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ צוֹוַחַת, מִי זֶה אָמַר וַתֶּהִי אֲדֹנָי לֹא צִוָּה (איכה ג, לז). פַּרְעֹה צִוָּה, ה' לֹא צִוָּה, אֶלָּא וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ.
הָמָן בִּקֵּשׁ לְהַשְׁמִיד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים, וַה' לֹא בִּקֵּשׁ, וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים וְגוֹ' (אסתר ט, א). בָּלָק וּבִלְעָם בִּקְשׁוּ לְקַלֵּל אֶת יִשְׂרָאֵל, וַה' לֹא בִקֵּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלֹא אָבָה ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וְגוֹ' (דברים כג, ו). לְפִיכָךְ כְּתִיב: מִי זֶה אָמַר וַתֶּהִי, ה' לֹא צִוָּה. הֱוֵי, כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח. אַדְרִיָּאנוֹס אָמַר לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, גְּדוֹלָה הַכִּבְשָׂה הָעוֹמֶדֶת בֵּין שִׁבְעִים זְאֵבִים. אָמַר לוֹ: גָּדוֹל הוּא הָרוֹעֶה שֶׁמַּצִּילָהּ וְשׁוֹמְרָהּ וְשׁוֹבְרָן לְפָנֶיהָ. הֱוֵי, כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח.
משנה תורה, הלכות גירושין ב׳ - הטקסט מספריא
זה שנאמר בתורה וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה. אחד הכותב בידו או שאמר לאחר לכתוב לו. ואחד הנותן בידו או שאמר לאחר ליתן לה. לא נאמר וכתב אלא להודיע שאין מתגרשת אלא בכתב. ונתן שלא תקח מעצמה.
אמר לשנים כתבו גט וחתמו ותנו לאשתי הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין לה והן הן שלוחיו והן הן עדיו. וכן אם אמר לסופר כתוב לי גט לאשתי ואמר לעדים לחתום כותבים וחותמים ונותנים לו והוא מגרש בו בכל עת שירצה.
וכותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו. והוא שיהיו העדים והסופר שכתבו וחתמו בו מכירין ויודעים שזה הוא פלוני ואשתו היא פלונית. ואם היו באותו מקום שנים ששמותיהם שוים ושמות נשותיהם שוים אין מגרש אחד מהם אלא במעמד חבירו שמא יכתוב גט ויוליכו לאשת חבירו ויאסרנה עליו.
ובשעת הסכנה כותבין ונותנין אף על פי שאין מכירים והאשה נותנת שכר הסופר בכל מקום.
וצריך שיאמר הבעל עצמו לסופר כתוב ולעדים חתומו. הרי שאמרו לו בית דין או שנים נכתוב גט לאשתך ואמר להם כתבו וכתבו הן עצמן וחתמו בו הרי זה כשר. אבל אם אמרו הם לסופר וכתב ולעדים וחתמו אף על פי שחזרו ונתנוהו לבעל וחזר ונתן גט זה לאשתו בפני עדים הרי זה גט בטל, שהרי כתבו מי שלא אמר לו הבעל לכתבו.
אמר לשנים או לשלשה אמרו לסופר ויכתוב גט לאשתי ואמרו לעדים ויחתומו ואמרו לסופר וכתב ולעדים וחתמו או שאמר לשנים אמרו לסופר ויכתוב גט לאשתי ואתם חתומו הרי זה גט פסול. ומתיישבין בדבר זה הרבה מפני שהוא קרוב להיות גט בטל.
ומה בין פסול לבטל. שכל מקום שנאמר בחיבור זה בגט שהוא בטל הוא בטל מן התורה. ובכל מקום שנאמר פסול הוא פסול מדברי סופרים.
הבעל שהביא גט בידו חתום ואמר תנו גט זה לאשתי הרי אלו יתנו לה. אמר לאחרים לכתוב גט ולחתום בו וליתנו לאשתו וכתבו וחתמו ונתנו לה ונמצא הגט בטל או פסול הרי אלו כותבין גט אחר אפילו מאה עד שיגיע לידה גט כשר.
אמר להם הבעל כתבו וחתמו ותנו לשליח להוליך לה וכתבו וחתמו ונתנו לשליח. ונמצא הגט בטל או פסול אין כותבים אחר עד שימלכו בבעל. שהרי לא עשה אותן שלוחים לגירושין ושמא לא רצה אלא שיכתבו ויתנו לשליח בלבד ולא ישאר להם בו מעשה אחר והרי כתבו ונתנו. לפיכך לא יכתבו אחר. ואם כתבו גט אחר כשר ונתנוהו לשליח (ונתנו לה) הרי זו ספק מגורשת.
האומר לשנים או ליתר משנים כתבו גט ותנו לאשתי גרשוה שלחוה שבקוה תרכוה כתבו אגרת ותנו לה הרי אלו יכתבו גט כשר ויתנו לה. אמר להם פטרוה פרנסוה עשו לה כדת עשו לה כנימוס עשו לה כראוי לא אמר כלום. ואם כתבו גט ונתנו לה הרי זה גט בטל.
אמר להם הוציאוה עזבוה התירוה הניחוה הועילוה הרי זה ספק אם משמע מלות אלו גרושין או ענין אחר. לפיכך אין כותבין לה ואם כתבו גט ונתנו לה הרי זו ספק מגורשת.
האומר כתבו גט לאשתי הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין לבעל בידו ואין נותנין לאשתו עד שיאמר להם ליתן לה. ואם נתנו לה אינו גט. במה דברים אמורים בבריא אבל במסוכן והוא אדם שקפץ עליו החלי במהרה והכביד עליו חליו מיד והיוצא בקולר אפילו על עסקי ממון והמפרש בים והיוצא בשיירא ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויחתמו ויתנו לה. שהדבר ידוע שלא נתכוון זה אלא לכתוב וליתן לה.
בריא שאמר כתבו גט לאשתי וכתבו וחתמו ונתנו לה והרג עצמו מיד כגון שהשליך עצמו מן הגג או הפיל עצמו לים הרי זה גט כשר. עלה לגג ודחפתו הרוח ונפל ומת אינו גט. ספק הפיל עצמו ספק דחפתו הרוח הרי זה גט עד שיודע לך בודאי שהרוח דחפתו. וכן מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו לה. והוא שידעו אותו. ואע"פ שהעלוהו ולא הכירוהו הרי זה כשר שזה כשעת הסכנה הוא שכותבים ונותנין אע"פ שאינן מכירין. וכן מי שנפלו בו מכות רעות שא"א שיחיה מהן אפילו נשחטו בו רוב סימנין ורמז ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו שהרי עתה חי הוא אע"פ שסופו למות.
מי שהיתה רוח רעה מבעתת אותו ואמר כשהתחיל בו החלי כתבו גט לאשתי לא אמר כלום. מפני שאין דעתו נכונה ומיושבת. וכן שכור שהגיע לשכרותו של לוט. ואם לא הגיע הרי זה ספק.
אמר כשהוא בריא כתבו ותנו גט לאשתי ואח"כ נבעת ממתינין עד שיבריא וכותבין ונותנין לה. ואין צריך לחזור ולהמלך בו אחר שהבריא. ואם כתבו ונתנו קודם שיבריא הרי זה פסול.
מי שנשתתק והרי דעתו נכונה ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו שלש פעמים בסירוגין אם אמר להם על לאו לאו ועל הן הן הרי אלו יכתבו ויתנו. וצריכין לבודקו יפה יפה שמא נטרפה דעתו. וכן אם כתב בידו כתבו ותנו גט לאשתי הרי אלו כותבין ונותנין לה אם היתה דעתו מיושבת עליו שאין דין מי שנשתתק כדין החרש.
מי שנשא כשהוא פקח ונתחרש ואין צריך לומר נשתטה אינו מוציא לעולם עד שיבריא. ואין סומכין על רמיזת החרש ולא על כתבו אף על פי שדעתו נכונה ומיושבת עליו. אבל אם נשא אשה כשהוא חרש מגרש ברמיזה שאין קידושיו קידושין מן התורה כמו שביארנו וכשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה.
המקדש קטנה על ידי אביה וגירשה כשהיא קטנה אביה מקבל גיטה ומשיגיע גט ליד האב נתגרשה. גירשה כשהיא נערה אם הגיע הגט לידה או ליד אביה נתגרשה. ואין עושה נערה המאורסה שליח לקבל גיטה מיד בעלה בחיי אביה. אבל האב עושה שליח לקבל הגט לבתו המאורסה בין קטנה בין נערה.
קדשה אביה כשהיא קטנה ומת. אם מבחנת בין גיטה לדבר אחר הרי זו מתגרשת משיגיע הגט לידה ואם לאו אינה מתגרשת עד שתבחין ואם גירשה אינה מגורשת.
מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש. בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר. וכן אם הכוהו עכו"ם ואמרו לו עשה מה שישראל אומרין לך ולחצו אותו ישראל ביד העכו"ם עד שיגרש הרי זה כשר. ואם העכו"ם מעצמן אנסוהו עד שכתב הואיל והדין נותן שיכתוב הרי זה גט פסול. ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד עכו"ם בין ביד ישראל. שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב בו מן התורה כגון מי שהוכה עד שמכר או עד שנתן. אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו. לא היה הדין נותן שכופין אותו לגרש וטעו בית דין של ישראל או שהיו הדיוטות ואנסוהו עד שגירש הרי זה גט פסול הואיל וישראל אנסוהו יגמור ויגרש. ואם העכו"ם אנסוהו לגרש שלא כדין אינו גט. אע"פ שאמר בעכו"ם רוצה אני ואמר לישראל כתבו וחתמו הואיל ואין הדין מחייבו להוציא והעכו"ם אנסוהו אינו גט.
תניא, ליקוטי אמרים ד׳ - הטקסט מספריא
וְעוֹד יֵשׁ לְכָל נֶפֶשׁ אֱלֹהִית שְׁלֹשָׁה לְבוּשִׁים, שֶׁהֵם מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁל תַּרְיַ״ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה; שֶׁכְּשֶׁהָאָדָם מְקַיֵּים בְּמַעֲשֶׂה כָּל מִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת, וּבְדִבּוּר הוּא עוֹסֵק בְּפֵירוּשׁ כָּל תַּרְיַ״ג מִצְוֹת וְהִלְכוֹתֵיהֶן, וּבְמַחֲשָׁבָה הוּא מַשִּׂיג כָּל מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לוֹ לְהַשִּׂיג בִּפְשַׁט־רֶמֶז־דְּרוּשׁ־סוֹד הַתּוֹרָה – הֲרֵי כְּלָלוּת תַּרְיַ״ג אֵבְרֵי נַפְשׁוֹ מְלוּבָּשִׁים בְּתַרְיַ״ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה.
וּבִפְרָטוּת, בְּחִינוֹת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת שֶׁבְּנַפְשׁוֹ, מְלוּבָּשׁוֹת בְּהַשָּׂגַת הַתּוֹרָה שֶׁהוּא מַשִּׂיג בִּפְשַׁט־רֶמֶז־דְּרוּשׁ־סוֹד כְּפִי יְכוֹלֶת הַשָּׂגָתוֹ וְשֹׁרֶשׁ נַפְשׁוֹ לְמַעְלָה; וְהַמִּדּוֹת, שֶׁהֵן יִרְאָה וְאַהֲבָה וְעַנְפֵיהֶן וְתוֹלְדוֹתֵיהֶן – מְלוּבָּשׁוֹת בְּקִיּוּם הַמִּצְוֹת בְּמַעֲשֶׂה וּבְדִבּוּר, שֶׁהוּא תַּלְמוּד תּוֹרָה שֶׁכְּנֶגֶד כּוּלָּן.
כִּי הָאַהֲבָה הִיא שֹׁרֶשׁ כָּל רַמַ״ח מִצְוֹת עֲשֵׂה, וּמִמֶּנָּה הֵן נִמְשָׁכוֹת, וּבִלְעָדָהּ אֵין לָהֶן קִיּוּם אֲמִתִּי, כִּי הַמְּקַיְּמָן בֶּאֱמֶת הוּא הָאוֹהֵב אֶת שֵׁם ה׳ וְחָפֵץ לְדָבְקָה בּוֹ בֶּאֱמֶת, וְאִי אֶפְשָׁר לְדָבְקָה בּוֹ בֶּאֱמֶת, כִּי אִם בְּקִיּוּם רַמַ״ח פְּקוּדִין, שֶׁהֵם רַמַ״ח אֵבָרִין דְּמַלְכָּא כִּבְיָכוֹל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּמָקוֹם אַחֵר. וְהַיִּרְאָה הִיא שֹׁרֶשׁ לְשַׁסַ״ה לֹא תַעֲשֶׂה, כִּי יָרֵא לִמְרוֹד בְּמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא.
אוֹ יִרְאָה פְּנִימִית מִזּוֹ, שֶׁמִּתְבּוֹשֵׁשׁ מִגְּדוּלָּתוֹ, לַמְרוֹת עֵינֵי כְבוֹדוֹ וְלַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינָיו, כָּל תּוֹעֲבַת ה׳ אֲשֶׁר שָׂנֵא, הֵם הַקְּלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא, אֲשֶׁר יְנִיקָתָם מֵהָאָדָם הַתַּחְתּוֹן וַאֲחִיזָתָם בּוֹ הוּא בְּשַׁסַ״ה מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה.
וְהִנֵּה, שְׁלֹשָׁה לְבוּשִׁים אֵלּוּ מֵהַתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ, אַף שֶׁנִּקְרָאִים לְבוּשִׁים לְנֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה עִם כָּל זֶה, גָּבְהָה וְגָדְלָה מַעֲלָתָם לְאֵין קֵץ וְסוֹף עַל מַעֲלַת נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה עַצְמָן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר, דְּאוֹרַיְיתָא וְקוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא כּוּלָּא חַד, פֵּירוּשׁ: דְּאוֹרַיְיתָא, הִיא חָכְמָתוֹ וּרְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, וְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ – כּוּלָּא חַד, כִּי הוּא הַיּוֹדֵעַ וְהוּא הַמַּדָּע וְכוּ׳, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל בְּשֵׁם הָרַמְבַּ״ם.
וְאַף דְּהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא נִקְרָא ״אֵין סוֹף״, וְלִגְדוּלָּתוֹ אֵין חֵקֶר, וְלֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵיהּ כְּלָל, וְכֵן בִּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ, כְּדִכְתִיב: ״אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ״, וּכְתִיב: ״הַחֵקֶר אֱלוֹהַּ תִּמְצָא״, וּכְתִיב: ״כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם״.
הִנֵּה עַל זֶה אָמְרוּ: ״בְּמָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא גְּדוּלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, שָׁם אַתָּה מוֹצֵא עַנְוְתָנוּתוֹ״, וְצִמְצֵם הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ בְּתַרְיַ״ג מִצְוֹת הַתּוֹרָה וּבְהִלְכוֹתֵיהֶן, וּבְצֵרוּפֵי אוֹתִיּוֹת תּוֹרָה־נְבִיאִים־כְּתוּבִים, וּדְרָשׁוֹתֵיהֶן שֶׁבְּאַגָּדוֹת וּמִדְרְשֵׁי חֲכָמֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה.
בִּכְדֵי שֶׁכָּל הַנְּשָׁמָה אוֹ רוּחַ וָנֶפֶשׁ שֶׁבְּגוּף הָאָדָם, תּוּכַל לְהַשִּׂיגָן בְּדַעְתָּהּ, וּלְקַיְּימָן – כָּל מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לְקַיֵּים מֵהֶן בְּמַעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה, וְעַל יְדֵי זֶה תִּתְלַבֵּשׁ בְּכָל עֶשֶׂר בְּחִינוֹתֶיהָ בִּשְׁלֹשָׁה לְבוּשִׁים אֵלּוּ.
וְלָכֵן נִמְשְׁלָה הַתּוֹרָה לְמַיִם; מַה מַּיִם יוֹרְדִים מִמָּקוֹם גָּבוֹהַּ לְמָקוֹם נָמוּךְ, כָּךְ הַתּוֹרָה יָרְדָה מִמְּקוֹם כְּבוֹדָהּ, שֶׁהִיא רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, וְאוֹרַיְיתָא וְקוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא כּוּלָּא חַד, וְלֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵיהּ כְּלָל.
וּמִשָּׁם נָסְעָה וְיָרְדָה בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגוֹת, מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, בְּהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת, עַד שֶׁנִּתְלַבְּשָׁה בִּדְבָרִים גַּשְׁמִיִּים וְעִנְיְינֵי עוֹלָם הַזֶּה, שֶׁהֵן רוֹב מִצְוֹת הַתּוֹרָה כְּכוּלָּם וְהִלְכוֹתֵיהֶן, וּבְצֵרוּפֵי אוֹתִיּוֹת גַּשְׁמִיּוֹת בִּדְיוֹ עַל הַסֵּפֶר, עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה סְפָרִים שֶׁבְּתוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים. כְּדֵי שֶׁתְּהֵא כָּל מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בָּהֶן, וַאֲפִילוּ בְּחִינַת דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה, שֶׁלְּמַטָּה מִמַּדְרֵגַת מַחֲשָׁבָה, תְּפִיסָא בָּהֶן וּמִתְלַבֶּשֶׁת בָּהֶן.
וּמֵאַחַר שֶׁהַתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ מַלְבִּישִׁים כָּל עֶשֶׂר בְּחִינוֹת הַנֶּפֶשׁ וְכָל תַּרְיַ״ג אֵבָרֶיהָ מֵרֹאשָׁהּ וְעַד רַגְלָהּ, הֲרֵי כּוּלָּהּ צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת ה׳ מַמָּשׁ, וְאוֹר ה׳ מַמָּשׁ מַקִּיפָהּ וּמַלְבִּישָׁהּ מֵרֹאשָׁהּ וְעַד רַגְלָהּ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ״, וּכְתִיב: ״כַּצִּנָּה רָצוֹן תַּעְטְרֶנּוּ״, שֶׁהוּא רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ הַמְלוּבָּשִׁים בְּתוֹרָתוֹ וּמִצְוֹתֶיהָ.
וְלָכֵן אָמְרוּ: ״יָפָה שָׁעָה אַחַת בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה מִכָּל חַיֵּי עוֹלָם הַבָּא״, כִּי עוֹלָם הַבָּא הוּא שֶׁנֶּהֱנִין מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, שֶׁהוּא תַּעֲנוּג הַהַשָּׂגָה, וְאִי אֶפְשָׁר לְשׁוּם נִבְרָא, אֲפִילוּ מֵהָעֶלְיוֹנִים, לְהַשִּׂיג, כִּי אִם אֵיזוֹ הֶאָרָה מֵאוֹר ה׳, וְלָכֵן נִקְרָא בְּשֵׁם ״זִיו הַשְּׁכִינָה״; אֲבָל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ – לֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵיהּ כְּלָל, כִּי אִם כַּאֲשֶׁר תְּפִיסָא וּמִתְלַבֶּשֶׁת בַּתּוֹרָה וּמִצְוֹתֶיהָ, אֲזַי הִיא תְּפִיסָא וּמִתְלַבֶּשֶׁת בְּהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מַמָּשׁ, דְּאוֹרַיְיתָא וְקוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא כּוּלָּא חַד.
וְאַף שֶׁהַתּוֹרָה נִתְלַבְּשָׁה בִּדְבָרִים תַּחְתּוֹנִים גַּשְׁמִיִּים – הֲרֵי זֶה כִּמְחַבֵּק אֶת הַמֶּלֶךְ דֶּרֶךְ מָשָׁל, שֶׁאֵין הֶפְרֵשׁ בְּמַעֲלַת הִתְקָרְבוּתוֹ וּדְבֵיקוּתוֹ בַּמֶּלֶךְ, בֵּין מְחַבְּקוֹ כְּשֶׁהוּא לָבוּשׁ לְבוּשׁ אֶחָד בֵּין שֶׁהוּא לָבוּשׁ כַּמָּה לְבוּשִׁים, מֵאַחַר שֶׁגּוּף הַמֶּלֶךְ בְּתוֹכָם.
וְכֵן אִם הַמֶּלֶךְ מְחַבְּקוֹ בִּזְרוֹעוֹ, גַּם שֶׁהִיא מְלוּבֶּשֶׁת תּוֹךְ מַלְבּוּשָׁיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וִימִינוֹ תְחַבְּקֵנִי״, שֶׁהִיא הַתּוֹרָה שֶׁנִּתְּנָה מִיָּמִין, שֶׁהִיא בְּחִינַת חֶסֶד וּמַיִם:
משנה תורה, הלכות יסודי התורה ב׳ - הטקסט מספריא
האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו שנאמר ואהבת את ה' אלהיך ונאמר את ה' אלהיך תירא.
והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלהים לאל חי וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות כמו שאמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם כמו שאמרו חכמים בענין אהבה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם.
כל מה שברא הקב"ה בעולמו נחלק לשלשה חלקים מהן ברואים שהן מחוברים מגולם וצורה והם הווים ונפסדים תמיד כמו גופות האדם והבהמה והצמחים והמתכות ומהן ברואים שהן מחוברים מגולם וצורה אבל אינן משתנין מגוף לגוף ומצורה לצורה כמו הראשונים אלא צורתן קבועה לעולם בגולמם ואינן משתנין כמו אלו והם הגלגלים והכוכבים שבהן ואין גולמם כשאר גולמים ולא צורתם כשאר צורות ומהן ברואים צורה בלא גולם כלל והם המלאכים שהמלאכים אינם גוף וגויה אלא צורות נפרדות זו מזו.
ומהו זה שהנביאים אומרים שראו המלאך אש ובעל כנפים הכל במראה הנבואה ודרך חידה לומר שאינו גוף ואינו כבד כגופות הכבדים כמו שנאמר כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא ואינו אש אלא משל וכמו שנאמר עושה מלאכיו רוחות.
ובמה יפרדו הצורות זו מזו והרי אינן גופין לפי שאינן שוין במציאותן אלא כל אחד מהן למטה ממעלתו של חבירו והוא מצוי מכחו זה למעלה מזה והכל נמצאים מכחו של הקדוש ברוך הוא וטובו וזהו שרמז שלמה בחכמתו ואמר כי גבוה מעל גבוה שומר.
זה שאמרנו למטה ממעלתו של חבירו אינה מעלת מקום כמו אדם שיושב למעלה מחבירו אלא כמו שאומרין בשני חכמים שאחד גדול מחבירו בחכמה שהוא למעלה ממעלתו של זה וכמו שאומרין בעילה שהיא למעלה מן העלול.
שינוי שמות המלאכים על שם מעלתם הוא ולפיכך נקראים חיות הקדש והם למעלה מן הכל ואופנים ואראלים וחשמלים ושרפים ומלאכים ואלהים ובני אלהים וכרובים ואישים כל אלו עשרה השמות שנקראו בהן המלאכים על שם עשר מעלות שלהן הן ומעלה שאין למעלה ממנה אלא מעלת האל ברוך הוא היא מעלת הצורה שנקראת חיות לפיכך נאמר בנבואה שהן תחת כסא הכבוד ומעלה עשירית היא מעלת הצורה שנקראת אישים והם המלאכים המדברים עם הנביאים ונראים להם במראה הנבואה לפיכך נקראו אישים שמעלתם קרובה למעלת דעת בני אדם.
וכל הצורות האלו חיים ומכירין את הבורא ויודעים אותו דעה גדולה עד למאד כל צורה וצורה לפי מעלתה לא לפי גודלה אפילו מעלה הראשונה אינה יכולה להשיג אמתת הבורא כמו שהוא אלא דעתה קצרה להשיג ולידע אבל משגת ויודעת יותר ממה שמשגת ויודעת צורה שלמטה ממנה וכן כל מעלה ומעלה עד מעלה עשירית גם היא יודעת הבורא דעה שאין כח בני האדם המחוברים מגולם וצורה יכול להשיג ולידע כמותה והכל אינן יודעין הבורא כמו שהוא יודע עצמו.
כל הנמצאים חוץ מן הבורא מצורה הראשונה עד יתוש קטן שיהיה בטבור הארץ הכל מכח אמתתו נמצאו ולפי שהוא יודע עצמו ומכיר גדולתו ותפארתו ואמתתו הוא יודע הכל ואין דבר נעלם ממנו.
הקב"ה מכיר אמתו ויודע אותה כמו שהיא ואינו יודע בדעה שהיא חוץ ממנו כמו שאנו יודעין שאין אנו ודעתנו אחד אבל הבורא יתברך הוא ודעתו וחייו אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד שאלמלי היה חי בחיים ויודע בדעה חוץ ממנו היו שם אלוהות הרבה הוא וחייו ודעתו ואין הדבר כן אלא אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד נמצאת אתה אומר הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה הכל אחד ודבר זה אין כח בפה לאומרו ולא באוזן לשמעו ולא בלב האדם להכירו על בוריו ולפיכך אומר חי פרעה וחי נפשך ואין אומר חי ה' אלא חי ה' שאין הבורא וחייו שנים כמו חיי הגופים החיים או כחיי המלאכים לפיכך אינו מכיר הברואים ויודעם מחמת הברואים כמו שאנו יודעין אותם אלא מחמת עצמו ידעם לפיכך מפני שהוא יודע עצמו יודע הכל שהכל נסמך לו בהוייתו.
דברים אלו שאמרנו בענין זה בשני פרקים אלו כמו טיפה מן הים הם ממה שצריך לבאר בענין זה וביאור כל העיקרים שבשני פרקים אלו הוא הנקרא מעשה מרכבה.
צוו חכמים הראשונים שלא לדרוש בדברים אלו אלא לאיש אחד בלבד והוא שיהיה חכם ומבין מדעתו ואחר כך מוסרין לו ראשי הפרקים ומודיעין אותו שמץ מן הדבר והוא מבין מדעתו וידע סוף הדבר ועומקו ודברים אלו דברים עמוקים הם עד למאד ואין כל דעת ודעת ראויה לסובלן ועליהם אמר שלמה בחכמתו דרך משל כבשים ללבושך כך אמרו חכמים בפירוש משל זה דברים שהן כבשונו של עולם יהיו ללבושך כלומר לך לבדך ואל תדרוש אותם ברבים ועליהם אמר יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך ועליהם אמר דבש וחלב תחת לשונך כך פירשו חכמים הראשונים דברים שהן כדבש וחלב יהיו תחת לשונך.
מצוטט ב־4 עמודים
לקוטי שיחות 3
- כרך לז ‹ הוספות - שיחות ‹ משיחות ש"פ בהר, ט"ו אייר ול"ג בעומר ה'תשמ"ו ‹ 124 לקו"ש חכ"ג ע' 250
- כרך כ ‹ הוספות - שיחות ‹ שיחה ח ‹ 451 לקו"ש חכ"ג ע' 253
- כרך כד ‹ הוספות - שיחות ‹ שיחה ז ‹ 328 לקו"ש חכ"ג ע' 253
מאמרים מלוקטים 1
- חלק ג ‹ בס"ד. אור לה' סיון, ערב חג השבועות, ה'תשמ"ט לקו"ש חכ"ג ע' 250

