שיחה ב

181שיחה ב

א. "המשמש מחוסר בגדים – במיתה"

הקטע בפרשתנו העוסק בעשיית בגדי הכהונה ובלבישתם מסתיים בציווי:¹ "והיו על אהרן ועל בניו בבואם אל אהל מועד או בגשתם אל המזבח לשרת בקודש ולא ישאו עון ומתו". רש"י מצטט את המילה "ומתו" ומפרש: "הא למדת שהמשמש מחוסר בגדים – במיתה"².

שואלים המפרשים³: לפי פירוש רש"י כבר למדנו לפני כן⁴ "והיה על אהרן לשרת ונשמע קולו בבואו אל הקודש לפני ה' ובצאתו ולא ימות": "ולא ימות – מכלל לאו אתה שומע הן, אם יהיו לו לא יתחייב מיתה, הא אם יכנס מחוסר אחד מן הבגדים הללו חייב מיתה בידי שמים". מדוע, אפוא, צריך ללמוד מחדש – "הא למדת" – את הדין הזה?

לולא פירוש רש"י בפסוק השני, ניתן היה להסביר שהתורה חוזרת שוב כדי להדגיש את חומרת הענין, בדומה למקומות אחרים שבהם התורה חוזרת יותר מפעם אחת על אותו איסור ואזהרה "לעבור עליו בב' לאוין"⁵ וכדומה.

אך רש"י מציין כאן במפורש "הא למדת" – דוקא מפסוק זה, השני, לומדים דין זה. ואם כך, אין מובן: רש"י עצמו כבר אמר, שלומדים זאת מהפסוק הקודם?

ב. אזהרה אודות ששת הבגדים, ושני הבגדים האחרים

הרא"ם⁶ מסביר, שמהפסוק הקודם נלמד הדין רק לגבי ששת הבגדים המוזכרים בתורה עד שם⁷ – חושן, אפוד, מעיל, כתונת, מצנפת ואבנט – אך לא לגבי שני הבגדים שאינם מפורטים לפני כן, הציץ והמכנסיים. ואת ההלכה שחייבים מיתה אם חסרים הציץ או מכנסיים לומדים מהפסוק השני "ולא ישאו עון ומתו", הנאמר לאחר הציווי על הציץ ועל המכנסיים.

ולכאורה, אפשר לדייק זאת משינויי הניסוח בפירושי רש"י:

בפסוק הקודם אומר רש"י "הא אם יכנס מחוסר אחד מן הבגדים הללו", ואילו בפסוק זה אומר רש"י "מחוסר 181בגדים" סתם. כי מן הפסוק הקודם לומדים, לפי רש"י, רק לגבי ה"בגדים הללו" – המפורטים לפני כן. ואילו בפסוק השני מדובר אודות "משמש מחוסר בגדים" סתם, אחד מכל שמונת הבגדים, שחייב מיתה.

אך לפי זה אין מובן מצד שני: אם התורה מציינת את העונש לאחר פירוט כל שמונת הבגדים, מדוע יש צורך באזהרה קודמת לגבי ה"בגדים הללו" – ששת הבגדים שלעיל – אשר נכללים בשמונת הבגדים⁸?

ג. "מחוסר אחד מן הבגדים..." – נלמד מפסוק בהמשך הפרשה

מפרשים אחרים מסבירים⁹ ששני הפסוקים הללו אינם מדברים אודות כל הבגדים. אלא, הציווי בפסוק הראשון הוא רק לגבי המעיל¹⁰ שאודותיו מדובר בפסוק ההוא ובפסוקים שלפניו. והאזהרה השניה "והיה על אהרן ועל בניו... ולא ישאו עוון ומתו" היא רק לגבי המכנסיים שבהם עוסק הפסוק שלפני כן¹¹. ובדבריו של רש"י "המשמש מחוסר בגדים", וכן לפני כן באומרו "ואם יכנס מחוסר אחד מן הבגדים הללו" אין בכוונתו לומר שזה נלמד משני פסוקים אלו,

אלא משום שזהו "קושטא דמילתא" (=דבר ודאי) ש"מחוסר אחד מן הבגדים" חייב מיתה, לכן מפרש רש"י "לפי האמת"¹².

אך הלימוד עצמו הוא מפסוק בהמשך הפרשה¹³ – "וחגרת אותם... והיתה להם כהונה לחקת עולם", שדוקא באמצעות הבגדים מתחדש אצל הכהנים ענין הכהונה, כפי שלומדת הגמרא¹⁴ מפסוק זה ש"בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם והוו להו זרים", ו"זר ששימש במיתה".

אך לפי זה אין מובן כלל פירושו של רש"י לפסוקים אלו, שהוא פשוטו של מקרא, וזאת בנוסף לכלל הידוע, שרש"י¹⁵ אינו מסתמך על הנאמר בפסוק מאוחר יותר:

א) על הפסוק בהמשך "וחגרת אותם אבנט... והיתה להם כהונה" אין רש"י מזכיר כלל את דרשת חז"ל הנ"ל "בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם...". שם מפרש רש"י רק "והיתה להם, מילוי 182ידים זה לכהונת עולם"¹⁶, וזהו בכלל ענין הקשור לשבעת ימי המילואים¹⁷.

ואי אפשר, אפוא, לומר שרש"י מסתמך כאן על הפסוק בהמשך, כאשר הוא מפרש שם אחרת¹⁸.

ב) בפירוש הראשון של רש"י, שלעיל, באמרו "הא אם יכנס מחוסר אחד מן הבגדים...", ניתן היה אולי לפרש בדוחק שרש"י אומר זאת "לפי האמת" למרות שאין לומדים זאת מכאן. אך בפירושו על הפסוק השני מדגיש רש"י "הא למדת..." – שהענין נלמד מפסוק זה.

ד. הפסוק הראשון – כניסה למקדש, השני – עבודה

לכאורה, ניתן היה לתרץ באופן אחר, לפי הבדל נוסף בין שני פירושי רש"י:

בפסוק הקודם מתבטא רש"י "הא אם יכנס מחוסר אחד מן הבגדים", ואילו בפסוק השני אומר רש"י "שהמשמש מחוסר בגדים".

ומסבירים¹⁹, שמהפסוק הראשון, אודות המעיל, כאשר נאמר בפסוק "ונשמע קולו בבואו אל הקודש", לומדים את האיסור והעונש של מחוסר בגדים על כניסתו למקדש בלבד, אף ללא עבודה²⁰, ואילו הפסוק "ולא ישאו 183עוון ומתו" הנאמר בסמוך ל"בגשתם אל המזבח לשרת בקודש", בא ללמד ש"המשמש מחוסר בגדים במיתה". כלומר, אם הוא עבד במקדש בהיותו מחוסר בגדים.

אמנם, לאחר שכבר ידוע שמחוסר בגדים חייב מיתה אף על כניסה בלבד, אין צורך בלימוד מיוחד על "המשמש מחוסר בגדים", שהרי הוא חייב מיתה מיד בכניסתו²¹, בכל זאת ניתן לפרש זאת בכמה דרכים:

א) שחובת המיתה על כניסתו של מחוסר בגדים חלה רק "בבואו אל הקודש", באהל מועד, אך לא בחוץ – "בגשתם אל המזבח" – ואת זאת מוסיף הפסוק השני "בגשתם אל המזבח לשרת בקודש", ששם אין הוא חייב מיתה על הכניסה והגישה, אלא דוקא על "לשרת" – "המשמש מחוסר בגדים במיתה"²².

ב) לפי רש"י, ניתן ללמוד את העונש הן לגבי "יכנס" והן לגבי "משמש", משום שיש שני פסוקים – ולכן פסוק אחד, הראשון, בא ללמד אודות "אם יכנס מחוסר...", ואילו השני – "המשמש מחוסר בגדים". אך אילו היה כתוב רק פסוק אחד, היו מסבירים שהחובה חלה רק לגבי "המשמש מחוסר בגדים"²³.

אך גם פירוש זה אינו מתקבל לפי הפשט, כי בפסוק השני כתובים שני הפרטים – "בבואם אל אהל מועד או בגשתם אל המזבח לשרת... ולא ישאו עון ומתו". ואם כך, ניתן ללמוד מפסוק זה עצמו את חובת המיתה על שני הפרטים: הן על הכניסה – בבואם אל אהל מועד, והן על המשמש מחוסר בגדים – בגשתם... לשרת²⁴.

ובנוסף לכך, כפי שדובר פעם בהרחבה²⁵, לא היתה לפי הפשט כניסה לאהל מועד בהיתר, אלא לצורך עבודה. ולכן, כאשר נאמר בתורה שצריך ללבוש את הבגדים "בבואו אל הקודש" הכוונה היא, לפי הפשט, לכניסה לצורך לשרת בקודש²⁶.

ולפי כל זה חזרה הקושיה למקומה: מדוע יש צורך בשני לימודים אלו? וכן: מהו ההסבר להבדלי הניסוח בין שני פירושי רש"י: "יכנס מחוסר אחד מן הבגדים הללו" – לעומת "המשמש מחוסר בגדים (סתם)".

ה. ההבדל בין שני הפסוקים

כדי להבין זאת יש לבאר הבדל כללי בין שני פירושי רש"י:

ניסוחו של רש"י על הפסוק השני (מג) הוא בסגנון של דין – "הא למדת שהמשמש מחוסר בגדים במיתה".

184ופירושו על הפסוק הקודם (לה) הוא בניסוח של סיפור "הא אם יכנס מחוסר אחד מן הבגדים הללו".

ויש לומר, שאכן, זהו ההבדל בין שני פירושי רש"י:

בפסוק (מג) "והיו על אהרן ועל בניו... ולא ישאו עון ומתו חקת עולם לו ולזרעו אחריו", מדובר על דין כללי לגבי כל הכהנים, כהן גדול וכהן הדיוט, ובכל הדורות.

ואילו בפסוק הקודם (לה) – "והיה על אהרן לשרת", מדובר במיוחד על אהרן הכהן הגדול, שמכך אי אפשר היה ללמוד לגבי כל הכהנים האחרים, ההדיוטים²⁷.

אמנם, חסרון הבגדים בפסוק מג אינו אמור רק לגבי אחד מארבעת הבגדים, שבהם שונים הכהן גדול והכהן ההדיוט, אלא, כפי שמפרש רש"י בתחילת הפסוק – "והיו על אהרן" – "כל הבגדים האלה על אהרן הראויין לו" ועל בניו "האמורין בהן" – ויודעים מכך, לכאורה, את הדין גם לגבי שמונת הבגדים של אהרן הכהן הגדול, ואם כך, לשם מה יש צורך בפסוק מיוחד?

אך למרות זאת, אין קושי בכך, כי מהפסוק הקודם לומדים דין מיוחד, כפי שמדייק שם רש"י בלשונו "אם יכנס מחוסר אחד מן הבגדים הללו", כדלהלן.

ו. יחודם של האפוד, החושן והמעיל

בפשטות יש לומר, שבמילים "בגדים הללו" אין רש"י מתכוון לכל ששת הבגדים (חושן, אפוד, מעיל, מצנפת, כתונת ואבנט)²⁸, שרק מוזכרים לפני כן ובתחילת הפרשה, אלא לשלושת הבגדים בלבד²⁹, אפוד, חושן, ומעיל אשר משה נצטווה כאן על פרטי עשייתם.

לגבי שלושה בגדים אלו יש בתורה עניין מיוחד. בסיום הציווי על כל אחד משלושת הבגדים הללו מוסיפה התורה את התוכן של מהותם ויחודם:

בסיום הציווי על מעשה האפוד³⁰ – "ושמת את שתי האבנים על כתפות 185האפוד אבני זיכרון לבני ישראל ונשא אהרן את שמותם לפני ה' על שתי כתפיו לזכרון".

בסיום הציווי על החושן³¹ – "ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחושן המשפט על לבו בבואו אל הקודש לזכרון לפני ה' תמיד", "ונשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו לפני ה' תמיד"³²

ובסיום ענין המעיל: "והיה על אהרן לשרת ונשמע קולו בבואו אל הקודש לפני ה' ובצאתו".

כלומר, תכליתם ומהותם של הבגדים הללו קשורה בכניסה כשלעצמה – בעצם בואו של אהרן לפני ה' בהיותו לבוש בבגדים אלו מתבצעת תכליתם: "לזכרון" "לפני ה'" של שמות בני ישראל על ידי האפוד והחושן, "משפט בני ישראל על לבו" על ידי החושן, כפי שמפרש זאת רש"י שם, "ונשמע קולו בבואו אל הקודש" על ידי המעיל.

ואילו לגבי שאר הבגדים אין מציינת התורה את תכליתם ויחודם, ורק לאחר הנאמר לגבי הבגדים בכלל³³ "והלבשת אותם את אהרן אחיך ואת בניו אתו ומשחת אותם ומלאת את ידם וקדשת אותם וכהנו לי", שענינם הוא מילוי ידים, קידוש ושירות של הכהנים עצמם, מציינת התורה בהמשך, שדוקא אז הם יכולים להיכנס ולעבוד – "והיו על אהרן ועל בניו בבואם אל אוהל מועד או בגשתם אל המזבח לשרת בקודש",

כלומר, בהם כשלעצמם אין ענין מיוחד, והם רק כדי שהכהן יוכל לבצע³⁴ את עבודתו³⁵.

ז. חובת מיתה על הכניסה

או על העבודה?

ולשם כך יש צורך ללמוד משני הפסוקים, ולכן יש הבדל בין פירושי רש"י עליהם:

לגבי כל הבגדים לומדים ש"המשמש מחוסר בגדים במיתה", כי עיקר תפקידם קשור לעבודה,

ואילו ה"בגדים הללו" – שלושת הבגדים: האפוד, החושן והמעיל – אצלם חובת המיתה של מחוסר בגדים אינה משום העבודה בהם, אלא משום עצם הכניסה להיכל: כאשר חסר אחד משלושת הבגדים בעת הכניסה להיכל, 186הרי חסרה הפעולה וההשפעה של בגד זה, ולכן הוא חייב מיתה.

ולמרות שגם לגבי הציץ נאמר במפורש בסיום הציווי על עשייתו³⁶ "והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל... והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה'" –

אשר לפי זה מהותו והשפעתו היא בעצם היותו "על מצח אהרן", ובכל זאת אין התורה כוללת את חובת המיתה של מחוסר הציץ יחד עם שלשת הבגדים הנ"ל, אלא עם הדין הכללי של "המשמש מחוסר בגדים" בפסוק השני³⁷ –

וההסבר לכך הוא, שהציץ אינו דומה לשלשת הבגדים, כפי שמסביר רש"י את משמעות המילה "תמיד" הכתובה בענין הציץ: "תמיד – לרצות להם אפילו אינו על מצחו שלא היה כהן גדול עובד באותה שעה"³⁸. כלומר, השפעת הציץ אינה כרוכה בכניסה להיכל, או אף בהימצאותו על מצח אהרן, אלא זוהי פעולה תמידית הנגרמת מעצם מציאות הציץ³⁹.

ח. הדין המיוחד של שלושת הבגדים "הללו"

לפי זה מתחדש, לדעת רש"י, שבדינו של מחוסר בגדים יש הבדל בין שני סוגי בגדים: כאשר כהן גדול נכנס להיכל מחוסר בגדים, ויצא⁴⁰ מן ההיכל⁴¹ בלי לעבוד שם, יש הבדל אם חסר אחד משלושת הבגדים הנ"ל, או אחד מחמשת הבגדים האחרים:

אם חסר לו אחד מחמשת הבגדים האחרים אין עליו חובת מיתה, כי לא עבד בהיכל. אך אם חסר לו אחד מן ה"בגדים הללו", הרי אז חייב מיתה בידי שמים" גם כאשר לא עבד, כלשון רש"י בפשטות "אם יכנס מחוסר אחד מן הבגדים הללו חייב מיתה".

187ט. כניסת הכהן הגדול להיכל ועבודתו שם

ויש לומר מיינה של תורה שבפירוש רש"י:

שני הענינים הללו בקשר לכהן הגדול – (א) כניסתו לקודש הקשורה דוקא לשלשת הבגדים – החושן, האפוד והמעיל, ו(ב) עבודתו בקודש, בכל שמונת הבגדים – מקבילים לשני ענינים הנגרמים על ידי כך אצל ישראל:

עבודת הכהן הגדול, וכל הכהנים, בבית המקדש, כשליח או⁴² בא כח של כלל ישראל, הוא כדי לקשר באמצעות עבודתו בקודש "לפני ה'" את כל ישראל עם הקדוש־ברוך־הוא.

וההתקשרות של ישראל עם הקדוש־ברוך־הוא היא בשני אופנים:

א) כפי שישראל מתקשרים עם הקדוש־ברוך־הוא באמצעות עבודה בפועל בתורה ובמצוות, כדברי חז"ל⁴³: "אני נבראתי לשמש את קוני.

ב) כפי שישראל הם מעצם מציאותם בניו או עבדיו של הקדוש־ברוך־הוא⁴⁴, אף לפני ביצוע תפקידם בעולם.

כפי שהוסברה פעם בהרחבה⁴⁵ הסיבה לכך שישראל מושווים ל"אוצר חביב... כלי יקר ואבנים טובות ומרגליות שהמלכים גונזים אותם"⁴⁶: כשם שתכליתם של האוצרות הגנוזים של המלך איננה לבצע בהם תפקיד מסוים במלוכה, אלא כל מציאותם היא כדי לענג את המלך המשתעשע בהם – כך עצם מציאותם של ישראל היא מעל לתכלית שבאמצעותם נעשית דירה לה' בתחתונים, אלא שהקדוש־ברוך־הוא משתעשע בהם.

י. עצם מציאותם של ישראל; ועבודתם את ה'

ואלה הם שני הענינים הללו בעבודת הכהן הגדול:

תחילה באה כניסתו אל הקודש, הרומזת לכניסתם של כל ישראל (אשר בשליחותם הוא הולך) אל הקודש באופן של לזיכרון לפני ה'". לכך אין קשר עם עבודת הכהן הגדול בקודש, אלא שעצם הכניסה אל הקודש מביאה לידי "זכרונם" של ישראל כפי שהם מצד עצם מציאותם בניו או עבדיו של ה', לפני קיימם את העבודה⁴⁷.

188ורק לאחר מכן מתחילה עבודתו של הכהן הגדול, אשר "משמש" בקודש – דבר הרומז לעבודתם של ישראל, "לשמש את קוני".

יא. חושן מעיל ואפוד – כל סוגי ישראל

לפי זה יובן הקשר שבין כניסת הכהן הגדול אל הקודש לבין שלושת הבגדים הללו – החושן, האפוד והמעיל. כי בבגדים אלו נרמזים ישראל לסוגיהם השונים:

על אבני החושן והאפוד היו חרוטים "שמות בני ישראל", שאלה הן הדרגות הנעלות של היהודים, אשר אצלם רואים בגלוי, ובאופן של חקיקה⁴⁸, את "שמם" – בני ישראל,

וגם בכך יש שתי דרגות⁴⁹:

"חושן" – אשר מקומו "על לב אהרן" – הדרגות של יהודים אשר הפכו לגמרי את מדות הנפש הבהמית לקדושה.

ו"אפוד", אשר שתי האבנים על כתפות האפוד" – לא מלפנים, על הלב, כחושן – זהו רמז ליהודים אשר שקועים עדיין בעבודה של "אתכפיא", שבבחינת "אחוריים"⁵⁰.

וה"מעיל" מסמל את הדרגות הנמוכות של יהודים, הקשורים רק למעשה בפועל. כפי שהוסבר כבר בהרחבה⁵¹ אודות הסיבה להימצאותם של "רימונים"⁵² בשולי המעיל, כי הם מסמלים את היהודים אשר בדרגה של "רימונים" – "כפלח הרימון רקתך"⁵³ – "ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון"⁵⁴.

וכאשר הכהן הגדול נכנס אל הקודש עם כל סוגי בני ישראל, נעשה "זיכרון לפני ה'", כדלעיל⁵⁵.

ועל כך נאמר "אם יכנס מחוסר אחד מן הבגדים הללו חייב מיתה" – כדי להביא לידי זיכרון לפני ה'" של בני ישראל, יש צורך בכל הסוגים של ישראל, ואם חסר בכניסה אל הקודש אחד הסוגים של ישראל, הרי עצם פעולת הכניסה פגומה.

שהרי לגבי זיכרון בהתאחדות של ישראל עם הקדוש־ברוך־הוא אין 189הבדלים, וכל ישראל כאחד⁵⁶. ולכן כאשר מרחיקים יהודי אחד, חסר הענין כולו.

יב. ההשפעה על יהודי:

כניסה ואחר כך עבודה

זוהי הוראה לכל רב, מורה דרך, או לכל אחד שיכול להשפיע על סביבתו: כאשר פוגשים יהודי, בכל מצב שהוא, צריך להביאו קודם כל ל"זיכרון" – להזכיר לו את מהותו האמיתית, את היותו בעל נשמה שהיא "חלק אלוקה ממעל ממש" "ונמשכה ממחשבתו וחכמתו יתברך"⁵⁷,

וכך מכניסים אותו מיד – "נכנס" "לפני ה'".

וזאת על ידי "הכהן הגדול" שבדור – על ידי ההתקשרות לצדיקים ולתלמידי חכמים, שבאמצעותם "כאילו נדבק בשכינה ממש⁵⁸, כי על ידי דביקה בתלמידי חכמים קשורות נפש רוח ונשמה של עמי הארץ ומיוחדות במהותן הראשון ושורשן שבחכמה עילאה"⁵⁹ – ענין הקשור לכל סוגי ישראל.

ורק לאחר מכן מתחילים להשפיע עליו בעבודות הרוחניות ובדרגות הפרטיות שלו, כולל "לכפר עליו"⁶⁰ – להסיר את הדברים הבלתי רצויים שנדבקו בו,

זהירות מ"סור מרע", הוספה ב"ועשה טוב".

ובאמצעות העבודה הרוחנית של לבישת בגדי כהן זוכים ל"מלבישם לעתיד לבוא"⁶¹, אשר אהרן ובניו ומשה עמהם"⁶¹ בבית המקדש השלישי.