186
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
הרי חסרה הפעולה וההשפעה של בגד זה, ולכן הוא חייב מיתה.
ולמרות שגם לגבי הציץ נאמר במפורש בסיום הציווי על עשייתו36 "והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל... והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה'" –
אשר לפי זה מהותו והשפעתו היא בעצם היותו "על מצח אהרן", ובכל זאת אין התורה כוללת את חובת המיתה של מחוסר הציץ יחד עם שלשת הבגדים הנ"ל, אלא עם הדין הכללי של "המשמש מחוסר בגדים" בפסוק השני37 –
וההסבר לכך הוא, שהציץ אינו דומה לשלשת הבגדים, כפי שמסביר רש"י את משמעות המילה "תמיד" הכתובה בענין הציץ: "תמיד – לרצות להם אפילו אינו על מצחו שלא היה כהן גדול עובד באותה שעה"38. כלומר, השפעת הציץ אינה כרוכה בכניסה להיכל, או אף בהימצאותו על מצח אהרן, אלא זוהי פעולה תמידית הנגרמת מעצם מציאות הציץ39.
ח. הדין המיוחד של שלושת הבגדים "הללו"
לפי זה מתחדש, לדעת רש"י, שבדינו של מחוסר בגדים יש הבדל בין שני סוגי בגדים: כאשר כהן גדול נכנס להיכל מחוסר בגדים, ויצא40 מן ההיכל41 בלי לעבוד שם, יש הבדל אם חסר אחד משלושת הבגדים הנ"ל, או אחד מחמשת הבגדים האחרים:
אם חסר לו אחד מחמשת הבגדים האחרים אין עליו חובת מיתה, כי לא עבד בהיכל. אך אם חסר לו אחד מן ה"בגדים הללו", הרי אז חייב מיתה בידי שמים" גם כאשר לא עבד, כלשון רש"י בפשטות "אם יכנס מחוסר אחד מן הבגדים הללו חייב מיתה".
הערות
- 36. כח, לח.
- 37. וראה לבוש האורה בפסוק לה.
- 38. ומובן מלשון רש"י שזהו פשש"מ לדעת רש"י, אלא שממשיך "ולדברי האומר עודהו על מצחו מכפר ומרצה ואם לאו אינו מרצה נדרש על מצחו כו'". אבל גם לדיעה זו מובן דשאני ציץ, כבהערה הבאה.
- 39. ועוד ועיקר: פעולת הציץ היא "לרצות על הדם ועל החלב שקרבו בטומאה" (פרש"י שם ד"ה את עון הקדשים) וא"כ פעולתו בכלל אינה שייכת לעצם הכניסה (ואינה פעולה תמידית גם לפי הא' ד"תמיד לרצות להם אפי' אינו על מצחו"), כ"א כשאירעה טומאה על הקרבן (ראה פרש"י ד"ה בין יומא ז, ב. סנהדרין יב, רע"ב) מרצה להכשיר הקרבן.
- 40. לכאורה י"ל גם נפק"מ אם פשט א' מן הבגדים לאחרי גמר העבודה קודם שיצא (וראה ראב"ד שנסמן לעיל הערה 35) דישנו חילוק בין ג' הבגדים לשאר הבגדים, אלא שלשון רש"י הוא "אם יכנס מחוסר כו'". וגם בכתובים הנ"ל אצל החושן (כח, כט־ל) נאמר "בבואו אל הקודש .. בבואו לפני ה'". ורק במעיל נאמר "ונשמע קולו גו' בצאתו"; אבל י"ל שדיבר הכתוב בהווה (רש"י משפטים כא, כח. ועוד), ואינו רגיל כלל שבהיותו בפנים, ובפרט לאחר גמר עבודתו – ימהר לפשוט בגד קודם צאתו. ואכ"מ.
- 41. ולהעיר שעצם היציאה מאה"מ ע"ד ההלכה אינה אסורה אלא כשיצא בשעת עבודה לדעת הרמב"ם (הל' ביאת מקדש פ"ב ה"ה). וראה ראב"ד שם. ואכ"מ.
יומא ז׳ ב - הטקסט מספריא
הָא אֵינוֹ נוֹשֵׂא אֶלָּא עֲוֹן טוּמְאָה שֶׁהוּתְּרָה מִכְּלָלָהּ בְּצִיבּוּר. וְקַשְׁיָא לְרַב שֵׁשֶׁת! תַּנָּאֵי הִיא. דְּתַנְיָא: צִיץ, בֵּין שֶׁיֶּשְׁנוֹ עַל מִצְחוֹ בֵּין שֶׁאֵינוֹ עַל מִצְחוֹ — מְרַצֶּה, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עוֹדֵהוּ עַל מִצְחוֹ — מְרַצֶּה. אֵין עוֹדֵהוּ עַל מִצְחוֹ — אֵינוֹ מְרַצֶּה. אָמַר לוֹ רַבִּי שִׁמְעוֹן: כֹּהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים יוֹכִיחַ, שֶׁאֵין עוֹדֵהוּ עַל מִצְחוֹ, וּמְרַצֶּה!
אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה: הַנַּח לְכֹהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁטּוּמְאָה הוּתְּרָה לוֹ בְּצִיבּוּר. מִכְּלָל דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר טוּמְאָה דְּחוּיָה הִיא בְּצִיבּוּר.
אָמַר אַבָּיֵי: בְּנִשְׁבַּר הַצִּיץ דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּלָא מְרַצֶּה. כִּי פְּלִיגִי דִּתְלֵי בְּסִיכְּתָא, רַבִּי יְהוּדָה סָבַר: ״עַל מֵצַח ... וְנָשָׂא״,
וְרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר ״תָּמִיד לְרָצוֹן לִפְנֵי ה׳״. מַאי ״תָּמִיד״? אִילֵּימָא: תָּמִיד עַל מִצְחוֹ, מִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ?! מִי לָא בָּעֵי מֵיעַל לְבֵית הַכִּסֵּא, וּמִי לָא בָּעֵי מֵינַם?! אֶלָּא: תָּמִיד מְרַצֶּה הוּא.
וּלְרַבִּי יְהוּדָה נָמֵי, הָא כְּתִיב ״תָּמִיד״! הָהוּא תָּמִיד שֶׁלֹּא יַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מִמֶּנּוּ, כִּדְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא. דְּאָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: חַיָּיב אָדָם לְמַשְׁמֵשׁ בִּתְפִילָּיו בְּכׇל שָׁעָה וְשָׁעָה, קַל וָחוֹמֶר מִצִּיץ:
Apparently, the frontplate gains forgiveness only for the sin of impurity, which was exempted from its general prohibition in cases involving the public. This poses a difficulty to the opinion of Rav Sheshet, who said that the prohibition of impurity is overridden in cases involving the public, as the baraita clearly states that impurity is permitted. The Gemara responds: According to Rav Sheshet, the question of whether the prohibition of impurity is permitted or overridden in cases involving the public is the subject of a dispute between tanna’im, as it was taught in a baraita: The frontplate effects acceptance whether it is on the High Priest’s forehead or whether it is not on the High Priest’s forehead when the offering becomes impure. This is the statement of Rabbi Shimon.
Rabbi Yehuda says: As long as it is on his forehead it effects acceptance; if it is no longer on his forehead it does not effect acceptance. Rabbi Shimon said to Rabbi Yehuda: The case of the High Priest on Yom Kippur can prove that your statement is incorrect, as on Yom Kippur when the High priest wears only four linen garments the frontplate is no longer on his forehead, and it still effects acceptance.
Rabbi Yehuda said to him: Leave the case of the High Priest on Yom Kippur, as the atonement of the frontplate is unnecessary because the prohibition of performing the Temple service in impurity is permitted in cases involving the public. Learn by inference that Rabbi Shimon holds that impurity is overridden in cases involving the public, and that is why the atonement of the frontplate is necessary. The dispute between Rav Sheshet and Rav Naḥman is based on a tannaitic dispute, and the baraita cited above is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda.
The Gemara proceeds to analyze the tannaitic dispute between Rabbi Shimon and Rabbi Yehuda. Abaye said: In a case where the frontplate broke, everyone, including Rabbi Shimon, agrees that the frontplate no longer effects acceptance. When they disagree is in a case where the frontplate is not on his forehead but is hanging on a peg. Rabbi Yehuda holds that the verse: “And it shall be on the forehead of Aaron and Aaron shall gain forgiveness for the sin committed in the sacred things” (Exodus 28:38) means that the frontplate atones for sin as long as it is on his forehead.
And Rabbi Shimon holds that emphasis should be placed on the end of that verse: “It shall be always upon his forehead that they may be accepted before the Lord.” From this, Rabbi Shimon derived that the frontplate always effects acceptance, even when it is not upon the High Priest’s forehead, as what is the meaning of the word always in the verse? If we say that it means that the frontplate must always be on the High Priest’s forehead, do you find that situation in reality? Doesn’t he need to enter the bathroom, when he must remove the frontplate bearing the name of God? Similarly, doesn’t he need to sleep, at which time he removes the priestly vestments? Rather, it means that the frontplate always effects acceptance, whether or not it is on his forehead.
The Gemara asks: And according to Rabbi Yehuda as well, isn’t it written: “Always”? Clearly it does not mean that the frontplate must always be on his forehead. The Gemara answers: That term: “Always,” teaches that the High Priest must always be aware that the frontplate is on his head, and that he should not be distracted from it. This is in accordance with the statement of Rabba bar Rav Huna, as Rabba bar Rav Huna said: A person must touch the phylacteries on his head and on his arm each and every hour, to maintain awareness of their presence. This is derived by means of an a fortiori inference from the frontplate:
רש"י על שמות כ״א:כ״ח - הטקסט מספריא
וכי יגח שור. אֶחָד שׁוֹר וְאֶחָד כָּל בְּהֵמָה וְחַיָּה וָעוֹף, אֶלָּא שֶׁדִּבֵּר הַכָּתוּב בַּהֹוֶה (בבא קמא נ"ד):
ולא יאכל את בשרו. מִמַּשְׁמָע שֶׁנֶּאֱמַר סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא נְבֵלָה וּנְבֵלָה אֲסוּרָה בַּאֲכִילָה? אֶלָּא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ? שֶׁאֲפִלּוּ שְׁחָטוֹ לְאַחַר שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ אָסוּר בַּאֲכִילָה, בַּהֲנָאָה מִנַּיִן? תַּ"לֹ וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי, כְּאָדָם הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ יָצָא פְּלוֹנִי נָקִי מִנְּכָסָיו וְאֵין לוֹ בָהֶם הַנָּאָה שֶׁל כְּלוּם, זֶהוּ מִדְרָשׁוֹ (בבא קמא מלכים א). וּפְשׁוּטוֹ כְמַשְׁמָעוֹ, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בַּמּוּעָד וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת, הֻצְרַךְ לוֹמַר בַּתָּם וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי:
וכי יגח שור AND IF AN OX THRUST — This law applies to an ox as well to any other cattle, wild beast or fowl, but Scripture mentions the ox, because it speaks of what usually occurs (Bava Kamma 54b).
ולא יאכל את בשרו AND ITS FLESH SHALL NOT BE EATEN — From what is implied in the words “the ox shall surely be stoned” do I not know that it becomes carrion, and carrion of course is prohibited to be eaten? Why then is it stated, “and its flesh shall not be eaten”? It is to intimate that even if he slaughtered the animal according to regulation after sentence of stoning has been pronounced but before it had been carried out it is forbidden to be eaten. Whence may it be proved that under such circumstances it is prohibited to derive any other benefit from it? Scripture therefore states: “and the owner of the ox is נקי” — it is a phrase such as a man uses to his fellow: that man there has gone away “empty” (נקי) of all his property (he has nothing whatever left), and he has not the slightest benefit of it. This is how the Halachic Midrash explains it (Bava Kamma 41a). However, the real sense of ובעל השור נקי, is what it literally means: the owner of the ox shall be guiltless. Because Scripture says with reference to the מועד (an ox which inflicted injury three times in succession, and about which its owner must therefore be regarded as forewarned), (v. 29) “and his owner also shall be put to death”, it was forced to state with regard to the תם (a hitherto innocuous animal, having inflicted an injury for the first time) “the owner of the ox shall be guiltless”.
משנה תורה, הלכות ביאת מקדש ב׳:ה׳ - הטקסט מספריא
כהן שיצא מן המקדש בשעת העבודה בלבד חייב מיתה בין כהן גדול בין כהן הדיוט שנאמר ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמותו כלומר לא תניחו עבודה ותצאו מבוהלים ודחופים מפני גזירה זו וכן זה שנאמר בכהן גדול ומן המקדש לא יצא אינו אלא בשעת העבודה בלבד שלא יניח עבודתו ויצא:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 8 עמודים.
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות פסח - ח"א (סי' תכט-תמא) תכט מנהג ימי ניסן סנהדרין יב, ב
- אגרות קודש כרך כז י'תקלה יומא ז, א
- לקוטי שיחות כרך כו תצוה שיחה ב מאותו ספר יומא ז, ב
- תורת חיים שמות ח"ב פרשת תצוה ועשית ציץ זהב טהור יומא ז, ב
- תורת חיים שמות ח"ב פרשת תצוה ועשית ציץ זהב טהור יומא ז, ב
- תורת חיים שמות ח"ב פרשת תצוה ועשית ציץ זהב טהור יומא ז, א
- תורת חיים שמות ח"ב פרשת תצוה ועשית ציץ זהב טהור יומא ז, ב
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות תפילין הלכות תפילין כח דין חליצת התפילין יומא ז, ב