שיחה א

185שיחה א

א. שני התשלומין לעוון מכירת יוסף

בקשר לכך שאחי יוסף מכרו את יוסף "בעשרים כסף"¹, נאמר בירושלמי²: "לפי שמכרו בכורה של רחל בעשרים כסף יהיה כל אחד ואחד פודה את בנו בכורו בעשרים כסף (שהן חמש שקלים) .. לפי שמכרו בכורה של רחל בעשרים כסף ונפל לכל אחד ואחד מהם טבעה (שתי כסף – מחצית השקל) לפיכך יהיה כל אחד ואחד נותן שקלו – טבעה".

כלומר, מפני מעשה מכירת יוסף "התחייבו"³ ישראל בשני סוגים של "תשלומין" – פדיון בכור ומחצית השקל.

מפרשים⁴ מסבירים את הקשר ביניהם:

מחצית השקל היא "כופר נפשו"⁵, ועל פי הידוע⁶, שמפני עוון מכירת יוסף נגזר עונש הגלות לדורות. כלומר, מכירת יוסף היא "חטא נמשך" הדורש כפרה לדורות – "כופר נפשו" של מחצית השקל שחייבים ישראל לתת.

והטעם של פדיון הבן – "ויהרוג ה' כל בכור בארץ מצרים... על כן אני זובח לה'... וכל בכור בני אפדה"⁷ – קשור לכך, שעקב מכירת יוסף, בכורה של רחל, היו גם "בכורי ישראל" בכלל סכנה, אלא "ה' עשה להם נס ולפיכך הוצרכו פדיון לדורות"⁸.

אך יש להבין: מדוע גרם עוון מכירת יוסף לכך שישראל יחוייבו בשני סוגי תשלומין⁹ – הן פדיון הבן והן מחצית השקל?

ב. יש קשר הדוק בין מחצית השקל לבין פדיון בכור

בנוסף לכך קשה: בירושלמי¹⁰ כתובים שני עניני התשלומין בהמשך 185לטעמים שונים למחצית השקל: "לפי שחטאו במחצית היום יתנו מחצית השקל .. לפי שעברו על עשרת הדברות .. עשרה גרה (ולאחר מכן נאמר) .. לפי שמכרו בכורה של רחל .. פודה את בנו בכורו .. לפי שמכרו בכורה של רחל .. יהיה כל אחד ואחד נותן שקלו טבעה (מחצית השקל)".

ולכאורה, אין מובן: כיצד מתאים לכאן, לסוגיא של מחצית השקל, הענין של "לפי שמכרו בכורה של רחל... פודה את בנו בכורו"¹¹? ויותר מכך: הירושלמי מקדים ענין זה, של פדיון בכור, לפני הענין של "כל אחד ואחד נותן שקלו טבעה" (מחצית השקל)¹²!

יש אפוא לומר, שאין אלה שני ענינים שונים, אלא הם באים זה בהמשכו של זה, עד אשר כדי להבין כיצד מהווה מכירת יוסף טעם למחצית השקל, יש לדעת לפני כן, שמכירת יוסף היא טעם לפדיון הבן¹³.

ג. שאלות נוספות בענין זה

כן יש להבין:

א) מובן, שמחצית השקל מהווה תשלומין לחטא חמור, של מכירת יוסף, כי מודגש בתורה שמחצית השקל היא "כופר נפשו". אך פדיון בכור הוא, לכאורה, להיפך – ענין של טוב וקדושה: "קדש לי כל בכור"¹⁴ – את הבכור פודים, משום שיש בו קדושה –

כיצד ייתכן, אפוא, שמכירת "בכורה של רחל" תגרום לענין הכרוך עם "קדש לי כל בכור"¹⁵?

ב) לגבי הטעם של מחצית השקל – "שנפל לכל אחד ואחד מהם טבעה" (מחצית השקל) – שואלים המפרשים: לכאורה השתתפו במכירת יוסף רק תשעה מאחיו – "בנימין לא היה עמהן"¹⁶, וגם ראובן לא היה בעת המכירה, כמסופר בתורה¹⁷ – ואם כך, 186אין מתאים לכאן החישוב של מחצית השקל, שהוא עשירית מ"עשרים כסף"?

ומשיבים על כך בשתי דרכים:

(א) גם ראובן נכלל בחישוב זה, כי "אף־על־גב דראובן לא היה אז עמהם מכל־מקום הניחו חלקו, כי חשבו שלא יחלוק על מעשיהם"¹⁸, ובמיוחד לפי הנאמר בפרקי דרבי אליעזר¹⁹, שלאחר שספרו לראובן על מכירת יוסף "שמע ראובן... ושתק"²⁰. (ב) יוסף עצמו נחשב כמי שיש לו חלק במכירתו, כי הוא היה ה"גורם (למכירה) על ידי הקנאה שבתחילה"²¹.

אך אין זה חלק: כל ענין בתורה מדוייק לחלוטין. וכיון שמכירת יוסף בוצעה בפועל רק על ידי תשעה מאחי יוסף – בניגוד לרצונם של ראובן ושל יוסף – מדוע נחשב הקשר העקיף כל כך של ראובן או של יוסף למכירה כהשתתפות הזהה לשאר תשעת האחים, עד אשר מחלקים את עשרים הכסף לעשרה חלקים שווים²²?

ד. פדיון הבן – כנגד ההשפעה על יוסף; מחצית השקל – כנגד הפגם באחי יוסף

ההבדל הפשוט בין שני סוגי ה"תשלומין" למכירת יוסף – פדיון הבן ומחצית השקל – הוא:

בפדיון הבן סכום התשלום הוא לפי "ערכו" של יוסף, הסכום שבעבורו הוא נמכר – חמשה שקלים. ואילו מחצית השקל התשלום הוא לפי הסכום שכל אחד מאחי יוסף "קיבל" עבור המכירה – מחצית השקל.

מכך מובן, ששני תשלומין אלו קשורים לשני פרטים שונים במכירת יוסף: מחצית השקל היא "כופר נפש" עבור הפגם שגרמה המכירה בשבטים, מפני הנאתן ממכירת יוסף. וכנגד ה"השפעה" של המכירה על יוסף, שנמכר לעבד, יש לפדות את הבן הבכור.

לפי זה יש לתרץ את הקושיה הנ"ל – כיצד גרמה מכירת יוסף, בכורה של רחל, למעלה של פדיון בכור – כי למרות שלגבי השבטים היתה מכירת יוסף חטא וירידה, הרי ליוסף עצמו נגרמה התעלות המתבטאת בענין של בכור, כדלקמן.

187ה. ההסבר לירידת יוסף למצרים באמצעות מכירתו על ידי אחיו

לגבי מכירת יוסף נאמר בזהר²³: "גרים קודשא־בריך־הוא כל דא בגין לקיימא גזירה דגזר בין הבתרים" – הקדוש־ברוך־הוא גרם לכך שאחי יוסף ימכרו אותו, כדי שתתקיים גזירת ברית בין הבתרים, שישראל ירדו לגלות מצרים.

ובזהר מוסבר²⁴, שהסיבה לכך שיוסף היה צריך לרדת למצרים דוקא באמצעות מכירתו על ידי אחיו

– שהרי, לכאורה: כדי שתתקיים גזירת ברית בין הבתרים יכול היה יוסף להגיע למצרים באופן ש"יד אחיו אל תהי בו"²⁵ –

אלא, הסיבה לכך היא, משום שעל ידי כך שבני יעקב שלטו על יוסף, בהשלכתו לבור ובמכירתו "כאדון המוכר את עבדו"²⁵, לפני ירידתו למצרים, הוא נעשה "עבד של אחיו"²⁶,

ובאמצעות זאת נגרם, שכאשר ירדו בני ישראל לאחר מכן למצרים, לא התאפשרה למצרים שליטה מוחלטת עליהם, כשם שהיתה להם על עבדיהם האחרים, ש"לא היה עבד יכול לברוח ממצרים"²⁷. ולהיפך: כיון שהמצרים נעשו עבדי יוסף, ויוסף היה "עבד בני ישראל"²⁵, יוצא, ש"ישראל דשלטו על כולהו".

ו. המשמעות הפנימית של מכירת יוסף

מהסבר זה של הזהר מובנת המשמעות הפנימית של מכירת יוסף המודגשת בתורה, שבלי להתחשב בכוונה השלילית שהיתה לאחי יוסף, הרי למעשה, צמחה מכך טובה – "למחיה שלחני... לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדולה"²⁸,

לא זו בלבד שהמכירה גרמה לתוצאה טובה לישראל, כאשר יוסף נתמנה לאחר מכן למשנה למלך, אלא שהמכירה עצמה נתנה כח "לשום לכם שארית... לפליטה גדולה" – לגאולת מצרים.

יוצא, שמכירת יוסף גרמה לדבר והיפוכו: מצד אחי יוסף, שכוונתם במכירה היתה שייהפך לעבד, גרמה המכירה לגלות מצרים. ומצד "גרים קודשא־בריך־הוא כל דא" – מצד כוונתו ורצונו של הקדוש־ברוך־הוא במכירה – ניתן על ידי כך הכח לגאולה.

188וזהו הקשר שבין מכירת "בכורה של רחל" לבין פדיון בכור:

מכירת יוסף גרמה לכך שיוסף נעשה "קנוי" לשבטים החייבים במצוות, מילה וכדומה²⁹, ובארץ הקודש אין המצרים יכולים לשלוט עליו³⁰, ועל ידי כך נשארו לאחר מכן כל ישראל מעל לשליטת מצרים,

לפיכך נבע בכך גם הענין של "בכור", שהבכור קנוי לה' – "לי הוא"³¹. ונתינת "ראשית פריו .. לרשות בוראו" מזכירה ליהודי, בלשון ספר החינוך³², "כי הכל שלו" – כל מה שיש ליהודי שייך לקדוש־ברוך־הוא.

ז. המכירה צריכה להיעשות דוקא על ידי עשרה, ובהעלם

לפי זה יובן הדיוק בדברי חז"ל לגבי הכפרה על מכירת יוסף, שבמכירה השתתפו עשרה מאחי יוסף, למרות שראובן, ובודאי יוסף, לא הסכימו למכירה –

כי כדי שמכירת יוסף תוכל להשפיע על יוסף לטובה – ולגרום למעלה של הגאולה, שהמצרים לא יוכלו לשלוט עליו – היה צורך דוקא בכח של ציבור.

על ידי כך שעשרה מישראל נמצאים יחדיו, אז "שכינתא שריא"³³ – אז שורה אור אלקי הנעלה מן העולם, ואפילו מן המלאכים³⁴, ומכך נובע הכח להישאר מעל המצרים, מעל המיצרים והמגבלות של הגלות³⁵.

ויש לומר, שלפיכך, כאשר "גרים קודשא־בריך־הוא כל דא", אין די בכך שתשעה ימכרו את יוסף, אלא יש הכרח בעשרה – צירוף של עשירי (ראובן או יוסף, כדלעיל).

מסיבה זו עצמה השתתפו בגלוי במכירה רק תשעה – כי אילו היו כל עשרת האחים מתאחדים באופן גלוי, היתה "שכינתא שריא" מיד בגלוי – 189מלכתחילה לא היו מגיעים ל"עבד נמכר"³⁶.

כדי שיוסף יימכר לעבד, לפחות בגלוי ובחיצוניות³⁷, השתתפו במכירה באופן גלוי תשעה אחים בלבד. אך מצד שני. כיון שבהעלם היתה השתתפות של עשרה, גרם הדבר לכך שבפנימיות ובאמיתו של דבר נשאר יוסף, ובאמצעותו – כל ישראל, נעלה משליטת מצרים.

ח. תיקון מכירת יוסף על ידי אחדות ישראל

לפי זה ניתן להבין מדוע "כופר הנפש" על מכירת יוסף היא מחצית השקל, שבה אין רוכשים קרבנות יחיד, אלא קרבנות ציבור:

הכפרה על מכירת יוסף נגרמת על ידי גילוי המשמעות הפנימית של מכירת יוסף – כח הציבור ש"נמשך" במכירה והביא לעלוי של הגאולה – ההיפך מענין העבדות והגלות.

זהו אחד הענינים הנרמזים בשם מחצית השקל, ולא עשר גרה וכדומה – היהודי חש, שכיחיד הוא מחצית בלבד, וכדי להיות שלם עליו להתאחד עם יהודי זולתו³⁸.

ותחושה זו של "מחצית השקל", המביאה לידי צירוף וחיבור ואחדות ישראל ואהבת ישראל³⁹, מתקנת את עוון מכירת יוסף שנגרמה על ידי היפך האהבה – "וישנאו אותו..."⁴⁰.

בכך מובן, מדוע לפני שנאמר בתלמוד הירושלמי שהענין של מכירת יוסף הוא הגורם לתשלום מחצית השקל, נאמר שם תחילה שמכירת יוסף גרמה לענין של פדיון הבן – ההקדמה, שמכירת "בכורה של רחל" גרמה לענין של "בכור" אצל ישראל, מאפשרת להבין את הענין השני, כיצד מתקנת מחצית השקל, שבה קונים קרבנות ציבור, את מכירת יוסף.

ט. ההוראה לגבי אהבת ישראל הנלמדת מהשתתפות ראובן במכירה

כנאמר לעיל (בסעיף ג'), יש שתי דרכים לחישוב של עשרת האחים, אשר 190נטלו חלק במכירת יוסף – על ידי צירוף ראובן, מפני ש"שמע .. ושתק", או על ידי צירוף יוסף, מפני שהוא גרם למכירה.

ולפי האמור לעיל (בסעיף ז'), שהשתתפותם היא כדי ליצור "ציבור", ולגרום על ידי כך ל"שכינתא שריא" –

נלמדת משתי הדעות הללו הוראה נפלאה לגבי החשיבות של אהבת ישראל:

מההסבר הראשון, שראובן השתתף במכירה, לומדים, שאין לפרוש, ואף יש להתאחד, גם עם אנשים שאינם נוהגים כראוי.

ראובן במפורש לא הסכים להתנהגותם של אחיו, ורצה להציל את יוסף ולהשיבו אל אביו אך למרות זאת הוא לא פרש מהם לאחר המעשה אלא "שמע .. ושתק", ולאחר מכן "ויקחו... וישלחו..." כולם ביחד.

ההוראה הנלמדת מכך ליהודי היא, שאפילו כאשר מדובר על "רעך" שהוא בדרגה של "בריות בעלמא", ולפי ראות עיני הבשר של הרואה הוא שייך לסוג של "רחוקים מתורת ה' ועבודתו"⁴¹ – צריכה להיות ראשית לכל התנהגות של "ואהבת לרעך כמוך", לא להתייאש ולעוזבו, אלא לחפש את הדרך הנאותה להשפיע עליו "ומקרבן לתורה"⁴².

י. ההוראה לגבי אהבת ישראל הנלמדת מהשתתפות יוסף במכירה

לאחר מכן נוסף לכך חידוש גדול יותר, לפי ההסבר השני: אף כאשר מדובר אודות אדם שגרם לו צער, ואף צער גדול כל כך כצער שסבל יוסף עקב מכירתו על ידי אחיו – יש לחוש כלפיו אהבת ישראל⁴³.

ולא זו בלבד שלאחר המעשה לא יכעס עליו⁴⁴, אלא גם בשעת המעשה עצמו קובעת המשנה⁴⁵ "והוי דן את כל האדם לכך זכות", ויותר מכך "והוי שפל רוח בפני כל האדם", ומובן שאין הוא בורח ממנו ומשאיר אותו וכדומה, בדומה לכך שיוסף נחשב בין המשתתפים במכירה,

ובמיוחד כאשר מתבוננים בהסברו של אדמו"ר הזקן בתניא⁴⁶, שכל דבר הוא בהשגחה פרטית, ולמרות שזולתו הוא בעל בחירה, ומגיע לו עונש על התנהגותו, בכל זאת "על הניזק כבר נגזר מן השמים".

ויוצא, שלאמיתו של דבר דוקא הניזק אשם בהיזק שגרם לו רעהו, כשם שיוסף, לפי המפרשים הנ"ל, היה הגורם למכירתו.

191ויותר מכך: כיון שכל מה דעביד רחמנא (=שעושה הקדוש־ברוך־הוא) לטב עביד"⁴⁷, יש בנזק זה טובה בשבילו⁴⁸, כפי שמבואר בזהר לגבי יוסף, כדלעיל, שהמכירה עצמה הביאה לגאולה.

לכן אין הוא כועס על זולתו, ולהיפך. ועל ידי כך שהוא נוהג באופן של "ואהבת לרעך כמוך", הוא מחליש ואף מבטל את הנזק.

כפי שהוסבר לעיל, שעל ידי השתתפותו של יוסף במכירה עם השבטים, ניתן לו הכח לחרות, כדלעיל.

ועל ידי שירבו באהבת ישראל, ועד לאהבת חנם, תתבטל סיבת הגלות – שנאת חנם⁴⁹, ובמילא תתבטל מיד התוצאה, הגלות עצמה, כלשון הרמב"ם⁵⁰ "ומיד הם נגאלין",

בביאת משיח צדקנו במהרה בימינו ממש.

(משיחות י"ג ניסן תשל"ח,

ש"פ וישב תשמ"ב)