שיחה א

171שיחה א

א. פחם – משל לחסידות

ב. השאלות על המשל

כ"ק מורי וחמי אדמו"ר המשיל פעם (בשיחה לחג הסוכות¹). משל לענין החסידות, ואלה דבריו (מובאים כאן בתרגום חפשי):

"מרגליות" – (פנינים) נמצאות בקרקעית הים. "גחלים" של פחם, המאירים ומחממים, נמצאים בעמקי האדמה. הסדר הוא שצריך להיות אדם שיכוון, היכן לחפור וכיצד למצוא אותם. הפועלים יכולים לסמוך על חכמתו של המכוון, אך עליהם להישמע להוראותיו באופן מדוייק. מאידך, אין הם יכולים, בהיותם בעמקי האדמה, לסמוך על האויר שנושם המכוון. כל פועל צריך בעצמו להתחבר לרוח החיים על האויר הצח המצוי על פני האדמה, ולא – הוא עלול ח"ו ליפול ללא רוח חיים. וכך גם אדם הצולל אל תוך המים כדי למצוא את הפנינים, מוכרח לנשום אויר מן המצוי על פני האדמה. עד כאן תוכן דבריו.

והרבי סיים, שאת הנמשל יכול כל אחד להבין: החסידות מאירה ומחממת, כפחם, אבל צריך לחדור לעמקי האדמה, לברר ולזכך וכו', וכאשר שרויים בעמקי האדמה צריכים להישאר קשורים למעלה כדי לחיות.

מובן, שכל פרט במשל מתאים בדיוק לנמשל. וצריך להבין:

א) מדוע מציין הרבי במשל שני דברים – פחם שבעמקי האדמה ופנינים שבים – ולא הסתפק באחד מהם?

ב) למרות שהרבי מתחיל במשל על הפנינים ("המרגליות") עיקר ההרחבה במשל היא לגבי הפחם (ה"גחלים"). ויותר מכך: בנמשל מפרש הרבי רק את ענין הפחם, ולא מזכיר כלל את ה"מרגליות". ומהי הסיבה לכך?

דחוק ביותר לומר, שכיון שהרבי מסיים ש"את הנמשל יכול כל אחד להבין", הוא סמך על כך שמשל הפנינים יובן על כל פרטיו מעצמו, שהרי את ענין הפחם הוא בכל זאת מסביר בנמשל, ואינו סומך שהדברים יובנו מאליהם, ומכך מובן, שבעיקר חשוב לדעת שהענין של החסידות הוא כמשל הפחם.

ג) כל ענין המובא בתורה הוא מדוייק לחלוטין. צריך, אפוא, לומר שהקשר שבין פחם לאדמה, ושבין פנינים לים, איננו רק מפני שזה מקומם בגשמיות², אלא מפני שיש קשר פנימי במהותם. וצריך להבין: מהו הקשר 172המהותי שבין פחם לאדמה, ושבין פנינים לים?

ג. ים – כיסוי; אדמה – גילוי

ההבדל שבין אדמה לים מוסבר במספר מקומות, והוא מובן על פי ההבדל שבין הברואים שעל פני האדמה לבין הברואים שבים³:

הרי "הכל היה מן העפר"⁴ – הכל נברא "מן הארץ"⁵, והנבראים מקבלים את חיותם מן הארץ ("ארץ ממנה יצא לחם"⁶). למרות זאת, הקשר וההתחברות שבין הנבראים לבין האדמה איננו נראה לאחר שנבראו.

לעומת זאת, הברואים שבים – הדגים, כשהם פורשים מן הים מיד הם מתים⁷, הם מוכרחים להימצא במקור חיותם.

לכן נאמר³, ש"ים" הוא משל לעולמות שבהם הכוח האלוקי, המהוה, מחיה ומקיים אותם, מאיר בגלוי, כך שהנבראים חשים בצורכם התמידי להיות קשורים למקור חיותם כדי לא לאבד את קיומם. ולפיכך נקראים העולמות "עלמין סתימין", כי מציאותם העצמית של העולמות "מכוסה" על ידי המקור שלהם, כדגים שבים.

לעומת זאת, "ארץ" היא משל לעולמות שבהם אין הנבראים חשים בכוח האלקי שבוראם, ואינם מרגישים את הקשר למקור חיותם. לכן הם נקראים "עלמין דאתגליין" – מציאותם ה"עצמית" "גלויה" – הם חשים עצמם כמציאות נפרדת.

זו תמצית ההסבר לשני הדברים שבמשל – פחם שבאדמה ופנינים שבים. השפעת החסידות על נפש האדם נחלקת, באופן כללי, לשנים: א) ב"גליא" שבאדם – בבחינת "אדמה" שבו. ב) ב"סתים" שבאדם, בבחינת "ים" שבו⁸, כדלהלן.

ד. שני הסברים לגילוי החסידות עתה מתאימים לשני

המשלים

כדי להבין זאת יש להקדים תחילה את ההסברים על גילוי החסידות דוקא בדורות האחרונים. שהרי לכאורה, יש לתמוה⁹: "אכשור דרא?!", ומהם:

א) ככל שהגלות מחשיכה יותר¹⁰, 173נדרש אור נעלה יותר כדי להתגבר על החושך¹¹. לכן נתגלתה נשמת התורה, שהיא מעוררת ומגלה את הכוחות העמוקים יותר, החבויים, של הנשמה – סתים דנשמתא.

ב) כיון שנמצאים בסוף תקופת הגלות, כאשר צריך להתכונן לגאולה העתידה לבוא – והרי הכנה צריכה להיות מעין הדבר שאליו מתכוננים – ניתנה מלמעלה "מעין" ו"טעימה" מן הגילוי שיהיה לעתיד לבוא¹². בדומה לנאמר בכתבי האריז"ל¹³ (ומובא להלכה ב"מגן אברהם"¹⁴ ובשולחן ערוך אדמו"ר הזקן¹⁵ – בעל הגאולה והשמחה) שבערב שבת צריך לטעום מאכלי השבת ("טועמיה חיים זכו"¹⁶).

אחד ההבדלים שבין שני ההסברים הללו הוא¹⁷:

לפי הטעם הראשון, שהחסידות באה כנגד חושך הגלות, קשור הענין לכוחות הגלויים שבאדם⁸, הנלחמים בגלות, וכובשים את גופו ונפשו הבהמית ואת חלקו בעולם, אשר באמצעות החסידות ניתן להם כוח ותוקף (מפנימיות ו"סתים הנשמה") כדי לאפשר להתגבר על חושך העולם, ואפילו על החושך כפול ומכופל שבדורות האחרונים.

לעומת זאת, לפי הטעם השני, שהחסידות היא "טעימה" מן הגילוי שלעתיד, אין זה דבר שנועד להתמודד עם החושך (דבר הנעשה ממילא), אלא כדי להתאחד עם אלקות, (כידוע¹⁸, שלעתיד לבוא לא תתבצע עבודה של "לברר בירורים" – כי "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ"¹⁹ – אלא תתבצענה רק עליות מחיל אל חיל בקדושה עצמה). וזה קשור לסתים דנשמתא⁸ מצד עצמה, שזהו דבר אחד, כביכול, עם סתים דקודשא־בריך־הוא²⁰ (ישראל וקודשא־בריך־הוא כולא חד).

וכיון שהענין הראשון, ההתגברות על החושך, הוא הכרח מוחלט בעבודת האדם לקונו – כדברי כ"ק מורי וחמי אדמו"ר בשיחה הנ"ל – כדי לא ליפול ח"ו ללא רוח חיים – לכן, מושווה ענין זה שבחסידות ל"גחלים של פחם המאירים ומחממים", צרכים חיוניים בחיי האדם, כדלהלן.

לעומת זאת, השפעת החסידות בסתים דנשמתא בפני עצמה מושוות לפנינים, כי בזמן הגלות אין זה כל־כך 174ענין של הכרח, אלא דבר המייפה את האדם, כפנינים.

וזוהי הסיבה לכך שעיקר ההרחבה בשיחה הוא בענין הפחם, ולא בענין הפנינים, כי ענין זה בחסידות הוא חיוני עתה בעבודת האדם.

ה. החסידות – חום ואור בעבודת ה'

ההסבר המפורט לכך הוא:

בענין הפחם מציין הרבי שני פרטים: "המאירים ומחממים", שהצד השוה ביניהם הוא:

חום – (שהוא מראה על) חיות – ואור, אינם מוסיפים תוספת חדשה על הדבר עצמו, אלא הם גורמים לכך שהדבר עצמו, (הקיים לפני כן בשלמותו), יהיה חם (חי) ומאיר.

ובדומה לכך תורת החסידות²¹: החסידות אינה מוסיפה ח"ו שום פרטים חדשים לתורה – בתורה לא ייתכן שום שינוי, גרעון או תוספת²². גם לפני גילוי תורת החסידות קויימו כל תרי"ג המצוות בשלמות, אלא, שהיה צורך – כאשר העולם נעשה קריר יותר וחשוך יותר, ועד לקור וחושך גדולים ביותר – בגילוי של חיות וחום ואור בעשיה זו.

וזוהי התשובה לשאלתם של אחדים: מעשה אבותינו בידינו, וסבו של השואל הסתדר, לפני התגלות הבעל־שם־טוב ותורת החסידות, בלעדי זאת. אלא, שהוא עצמו יודע, שאצל סבו היה חם ומואר הרבה יותר לאין ערוך, וכך בכל דורו (שהרי "איכשר דרא? – בתמיהה").

הדבר דומה לאדם שמחליט²³: כיון שבתקופת תמוז אין הוא צריך להסיק את התנור, ואינו צריך לסגור את הדלת והחלונות הפתוחים כלפי חוץ, לפיכך הוא ינהג כך תמיד, גם בתקופת טבת.

החסידות הכניסה חיות ואור לכל עניני התורה והמצוות, באמצעות גילוי פנימיות נשמתו של היהודי. ואחת ההדגשות העיקריות של תורת החסידות היא, שעבודת ה' מוכרחה להעשות בחיות ובשמחה²⁴, ומצד שני, היא מדגישה את הסכנה שבהעדרה, ואפילו בהחלשותה של חיות זו, סכנה של קרירות ואדישות ח"ו, שזהו סימן להיפך החיים ר"ל²⁵.

החיות בעבודת ה' יכולה להיות מדודה, בהתאם לטבעו של האדם. כשם שלכל בעל חיים יש חיות (ויש אף בעלי חיים שחומם גבוה יותר משל האדם). אבל חיות זו היא בהתאם לטבעו²⁶ – אין הוא יכול לשנות את טבעו.

175מעלתו של היהודי היא²⁶, שלא זו בלבד שהוא עצמו חם ומחמם יהודי אחר, אלא בכחו גם להאיר את עצמו: לראות בעיני שכלו – "החכם עיניו בראשו", בההוא דשריא אל רישא²⁷ (=במי ששורה על ראשו) – לא כפי שמתחשק לו ולסביבתו, אלא כפי שצריך להיות והוא מסוגל לבצע זאת אף כאשר אין הדבר מתאים לטבעו, ואף אם הוא מנוגד לטבעו.

כפי שנאמר בגמרא²⁸, שייתכן שאדם יקיים את כל רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה, ויקיימם בחיות, ובכל זאת הוא מכונה "לא עבדו"²⁹, מפני שהוא איננו עושה את ההיפך מטבעו.

כדי שיהיו "עושין רצונו של מקום הכרחית עבודה של "בכל מאודך"³⁰, עשיה מעל למדידות ולמגבלות הטבעיות של האדם דבר המתאפשר על ידי כך ש"מאיר".

כיון ששני הענינים של חום ואור הם ענינים פנימיים בעבודת התורה והמצוות, לכן, כפי שאומר הרבי בשיחתו, "צריך להיות אדם שיכוון" את סדר העבודה³¹.

ואלה הם רבותינו נשיאינו בכל דור ודור, המראים את סדר העבודה – יחד עם נתינת כח לכך – כיצד להתחמם ולהאיר את עצמנו וסביבתנו. ו"הפועלים יכולים לסמוך על חכמתו של המכוון, אך עליהם להישמע להוראותיו באופן מדוייק".

ו. לימוד חסידות – חובת כל אדם בכל יום

על כך מוסיף הרבי עוד ענין בשיחתו: "מאידך, אין הם יכולים... לסמוך על האויר שנושם המכוון, כל פועל בעצמו צריך להתחבר לרוח החיים...":

ניתן לחשוב, שכיון שמסתמכים על חכמת המדריך וצריך להישמע לו בדיוק, די בהתמסרות זו.

– כפי שטען פעם מישהו, שיכתיבו לו בדיוק מה עליו לעשות, מאל"ף ועד תי"ו, והוא יישמע לכך, כי מסר את רצונו, אבל לעמול ולחשוב בעצמו אין הוא רוצה –

לכך אומרים, שיחד עם מסירת הרצון, יש צורך ב"קומה שלימה", עם חב"ד (שכל) חג"ת (מדות) ונה"י (עשיה). אלא שאת השלמות הזאת צריך "לרתום" לביצוע רצון המשלח, "להישמע להוראותיו באופן מדוייק".

זוהי משמעות דברי הרבי בשיחתו, שלגבי האויר שכל אחד צריך לנשום, אין הוא יכול לסמוך על המדריך, שלא כשיטה³² של "צדיק באמונתו יחיה"³³, 176אל תיקרי יחיה¦ § ¤ אלא יחיה§ © ¤ שמסתמכים על הצדיק שהוא יחיה³⁴ את האחרים, אלא כל אחד צריך להיות בעצמו מחובר לרוח החיים.

במילים פשוטות: יש הכרח בקביעת עתים בכל יום ויום ללימוד החסידות, ולא לימוד שטחי, אלא לעמול ממש כדי להבין חסידות וכו', עד שירגישו את העמל.

וזה חייב אכן להיות בכל יום ויום ממש. אין לסמוך על כך שהוא כבר מלא וגדוש ויודע כך וכך מאמרים ובעל פה, ואף לא על כך שרק אתמול הוא עמל על מאמר חסידות, אלא יש ליצור את הקשר לרוח החיים בכל יום ויום מחדש. כי בענין של חיים לא תיתכן הפסקה³⁵.

כשם שהדבר בחיים כפשוטם: אם יטען אדם שהוא רוצה לחיות ביום ראשון וביום שלישי, אבל ביניהם – ביום שני – הוא רוצה לנוח מחייו, מובן שאז לא יהיה ח"ו יום שלישי ..

והעיקר, על האדם לזכור, שהכוונה היא לפועל ממש ואכן לגביו ממש. שלא יישאר כפי שהיה אתמול, אלא כפי שקם היום בבוקר והחזירו לו את הנשמה מחדש – חדשים לבקרים³⁶ – כך הוא צריך לחדש את הקשר עם רוח החיים³⁵, על ידי קביעות בלימוד החסידות, בחשק מחודש כמי שלא למד מימיו.

ובאמצעות זאת תתבצע עבודתו במשך כל היום בחמימות ובאור כראוי³⁷.

ז. ה"גליא" וה"סתים" שבלימוד החסידות

כל זה הוא ענין ה"פחם" שבחסידות, הקשור ל"אדמה" – גליא שבאדם. אמנם, הפחם מצוי בעמקי האדמה, דבר המורה על פנימיות האדם, אך בכל זאת, מדובר בעמקי האדמה.

לכן אין עבודה זו מונעת מן האדם העובד תחושה של היותו מציאות עצמאית. אמנם, הוא עובד את ה' בחיות גדולה, ויותר מכך: הוא משנה והופך את טבעו והרגליו, מעבר למגבלותיו, אך לאחר כל זאת הוא "יש מי שאוהב"³⁸, מציאותו העצמית היא "בהתגלות" – הוא עמל בהתלהבות בעבודת ה', עד להתלהבות שמעבר להגבלות.

ברם, יש ענין נעלה יותר בחסידות: להגיע לענין של "אתכסיא" – שהיהודי יהיה כולו "מכוסה" ושקוע עד מעל לראשו³⁹ במקור חיותו, באלקות, עד אשר הוא לא יהיה מציאות עצמאית.

177לכך מגיעים באמצעות לימוד פנימיות התורה, המעיינות שבתורה, ששם האלקות גלויה, כמוסבר במספר מקומות⁴⁰, שבנגלה של התורה ייתכן, כנאמר בגמרא, מצב של "לא ברכו בתורה תחילה" (ברכת "נותן התורה", למרות שקיימת חביבות לתורה⁴¹) – שוכחים את ברכת נותן התורה ח"ו. לעומת זאת, בפנימיות התורה מורגשת האלקות (למרות שאין מתבטלת הבחירה, ולכן אפשר לגרות ח"ו את היצר הרע וללמוד את פנימיות התורה באופן בלתי רצוי).

ועל ידי לימוד חסידות בשופי נעשים "מכוסים" לגמרי ושרויים באלקות, מעין מה שיהיה לעתיד לבוא, כאשר "מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"⁴².

וכיון שאין זה ענין של עשיה בפועל – כפי שמוצאים בדומה לכך גם בנגלה שבתורה, שלימוד התורה הוא באופן של "יגדיל תורה ויאדיר"⁴³, ללא הבדל במעשה בפועל, לימוד שהוא רק "דרוש וקבל שכר"⁴⁴, – לפיכך מושווה ענין זה ל"מרגליות", שאינן חיוניות לחלוטין, ואדם יכול לחיות בלעדיהן.

ח. בדורות האחרונים יש הכרח בפנינים

כל האמור לעיל, שאפשר להסתדר בלי פנינים, אמור רק כאשר אדם נשאר בד' אמותיו.

אך כאשר צריך להתייצב לפני המלך, ולא כאשר המלך בשדה, אלא בהיכל מלכותו, חדר לפנים מחדר⁴⁵, אז אין להסתפק במלבושים שלמים ואפילו לא במלבושי עשירים, אלא יש צורך גם בתכשיטים ופנינים, כיאה למי שעומד לפני המלך – ולא, לא זו בלבד שחסר פרט כלשהו, אלא זוהי פגיעה בכבוד המלך⁴⁶.

וכך גם בנמשל: לימוד החסידות בפני עצמו, למען "דע את אלקי אביך"⁴⁷, לא היה נחוץ כל כך⁴⁸ בדורות הקודמים, מפני שעדיין לא החלו ההכנות האחרונות לביאת המשיח, ולא היה הכרח כל כך ב"פנינים".

אך כאשר נמצאים במצב של "הנה זה עומד אחר כתלנו"⁴⁹ – הנה הנה בא משיח, שבביאתו קץ שם לחושך, 178ומתחילה הגאולה האמיתית והשלימה, שהיא, כמוסבר במספר מקומות⁵⁰, ה"נישואין" של הקדוש־ברוך־הוא עם ישראל, כביכול, שיתגלה שישראל והקדוש־ברוך־הוא הם דבר אחד ("והיו לבשר אחד"⁵¹) – ישראל ומלכא בלחודוהי⁵² – הרי צריך להתכונן לכך כראוי. יש צורך ב"פנינים"⁵³ שאתן "ילכו אל החופה" עם מלך מלכי המלכים הקדוש־ברוך־הוא⁵⁴. מוכרחים ללמוד חסידות, ובשופי.

ט. החיפוש אחר הפנינים – הכנה לנישואי ישראל והקב"ה

וזוהי התשובה⁵⁵ גם לאלה הטוענים: אמנם החסידות היא דבר טוב, ואף מושווה למרגליות, אך אין הוא להוט אחרי מרגליות, אדם זה די לו בכך ש"לבושיו" (מחשבה דיבור ומעשה של תרי"ג מצוות התורה⁵⁶) יהיו מושלמים ויש לו אף תכשיטים, אבל ה"פנינים" אינן חסרות לו!

צריך אפוא לדעת, שבנוסף לכך שזוהי הלכה בשולחן ערוך, שחובה ללמוד את פנימיות התורה ואת כל חלקי התורה⁵⁷, ויותר מכך – עקב החושך של עקבתא דמשיחא הכרחי לימוד החסידות למען שלימות הלבושים, כדלעיל – הרי שסדר עבודה כזה, (שלא להיות להוט אחר הפנינים) היה אפשרי בדורות הקודמים. אבל עתה כאשר "הנה⁵⁸ זה עומד אחר כתלנו", צריך להתכונן "ללכת לחופה" עם מלך מלכי המלכים הקדוש־ברוך־הוא. ומה פירושו של דבר, שאין הוא להוט אחר הפנינים?!

נאמר בזהר⁵⁹, שבזמן הגלות ישראל הם ככלה הנמצאת ב"שוקא דבורסקי", שעקב אהבתו הגדולה של החתן – הקדוש־ברוך־הוא – לכלתו, הוא מוחל על הריח הרע של שוקא דבורסקי – הגלות. והולך למקום ששם נמצאת הכלה, ישראל.

179כל זאת בתקופת הגלות. עתה הגיע הזמן שבו צריך להיות "דאלאי גלות"! (=הלאה הגלות!), עוד בהיותם במצרים הרי "לכל בני ישראל היה אור במושבותם"⁶⁰, וצריך להיות מוכנים לגאולה האמיתית והשלמה – וכיצד יתכן לומר, שמתכוננים ל"חופה" בלבושים שהם מתאימים לרחוב שהוא שוקא דבורסקי ..

ובאמצעות הכנה מתאימה ל"חופה" עם הקדוש־ברוך־הוא, בריבוי של פנינים – הפצת לימוד החסידות בעולם "כמים לים מכסים" – מזרזים וממהרים⁶¹ את השמחה הגדולה של הנישואין⁶² של ישראל עם הקדוש־ברוך־הוא,

– ויראו בעיני בשר, ולמטה מעשרה טפחים, שישראל וקודשא־בריך־הוא כולא חד, ישראל ומלכא בלחודוהי, ובמהרה בימינו ממש.

(משיחת שמחת בית השואבה תשכ"א)