173

נדרש אור נעלה יותר כדי להתגבר על החושך¹¹. לכן נתגלתה נשמת התורה, שהיא מעוררת ומגלה את הכוחות העמוקים יותר, החבויים, של הנשמה – סתים דנשמתא.

ב) כיון שנמצאים בסוף תקופת הגלות, כאשר צריך להתכונן לגאולה העתידה לבוא – והרי הכנה צריכה להיות מעין הדבר שאליו מתכוננים – ניתנה מלמעלה "מעין" ו"טעימה" מן הגילוי שיהיה לעתיד לבוא¹². בדומה לנאמר בכתבי האריז"ל¹³ (ומובא להלכה ב"מגן אברהם"¹⁴ ובשולחן ערוך אדמו"ר הזקן¹⁵ – בעל הגאולה והשמחה) שבערב שבת צריך לטעום מאכלי השבת ("טועמיה חיים זכו"¹⁶).

אחד ההבדלים שבין שני ההסברים הללו הוא¹⁷:

לפי הטעם הראשון, שהחסידות באה כנגד חושך הגלות, קשור הענין לכוחות הגלויים שבאדם⁸, הנלחמים בגלות, וכובשים את גופו ונפשו הבהמית ואת חלקו בעולם, אשר באמצעות החסידות ניתן להם כוח ותוקף (מפנימיות ו"סתים הנשמה") כדי לאפשר להתגבר על חושך העולם, ואפילו על החושך כפול ומכופל שבדורות האחרונים.

לעומת זאת, לפי הטעם השני, שהחסידות היא "טעימה" מן הגילוי שלעתיד, אין זה דבר שנועד להתמודד עם החושך (דבר הנעשה ממילא), אלא כדי להתאחד עם אלקות, (כידוע¹⁸, שלעתיד לבוא לא תתבצע עבודה של "לברר בירורים" – כי "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ"¹⁹ – אלא תתבצענה רק עליות מחיל אל חיל בקדושה עצמה). וזה קשור לסתים דנשמתא⁸ מצד עצמה, שזהו דבר אחד, כביכול, עם סתים דקודשא־בריך־הוא²⁰ (ישראל וקודשא־בריך־הוא כולא חד).

וכיון שהענין הראשון, ההתגברות על החושך, הוא הכרח מוחלט בעבודת האדם לקונו – כדברי כ"ק מורי וחמי אדמו"ר בשיחה הנ"ל – כדי לא ליפול ח"ו ללא רוח חיים – לכן, מושווה ענין זה שבחסידות ל"גחלים של פחם המאירים ומחממים", צרכים חיוניים בחיי האדם, כדלהלן.

לעומת זאת, השפעת החסידות בסתים דנשמתא בפני עצמה מושוות לפנינים, כי בזמן הגלות אין זה כל־כך