שיחה ב

70שיחה ב

70 לקוטי

שופטים*ג

א. עה"פי ,נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלקיך, אליו תשמעון", אמרז"ל* <אליו תשמעון - אפילו אומר לך עבור על אחת מכל מצות שבתורה, כגון אליהו בהר הכרמל, הכל לפי שעה, שמע לן*.

והנה עה"פ' ,השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה" דרשו בספרי ,אבל אתה מעלה בכל מקום שיאמר לך הנביא כדרך שהעלה אליהו בהר הכרמל".

ולכאורה אינו מובן : מכיון שישנו ציווי כללי ד,אליו תשמעון", המחייב לשמוע אל הנביא אם הוא אומר ,עבור על אחת מכל מצות שבתורה", הרי מובן שבכלל זה הוא גם החיוב לשמוע אליו כשהוא אומר להקריב בבמה בשעת איסור במות -- וא"כ למה לן לימוד מיוחד (מדיוקא דקרא .בכל מקום אשר תראה") ש,אתה מעלה בכל מקום שיאמר לך הנביא"?

והנה הגאון הרגצובי מביא+ מה

שאמרו בירושלמי*: <אין הבמה ני"

תרת אלא בנביא. מ"ט, השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה כי אם במקום וגו', ואליהו מקריב בשעת איסור הבמות, א"ר שמלאי דבורא (דבירא)* א"ל ובדברך עשיתי * בדיבורך עשיתי", ומבאר דהירושלמי סיל ,דזהו דין דעפ"י נביא יכולין להקריב בבמה בשעת מקדש, ואין עליו שם שחוטי חוץ כלל והוה קרבן'"", משא"כ הבבלי הנ"ל לא ס"ל כן: עפ"ז לדעת הירושלמי הרי זה דין בדיני במה: שעפ"י הנביא נפקע תאיסור של הקרבה בבמות <בשעת מקדש", והרי הן מותרות כמו שהיו מותרות טרם ביאתן של בנ"י לירושלים *: ומובן שחידוש דין זה דורש לימוד מיוחד, כי אין לילף זה מ;אליו תשמעון". שאין עניגו הפקעת עצם האיסור עפ"י הנביא, כ"א החיוב לשמוע אליו ולעבור על האיסור. משא"כ

מכיון שכתוב ,השמר לך פן תעלה וגו'", א"כ איך ,אליהו. מקריב בשעת איסור הבמות". ומתרץ : .ובהברך עשיתי בדיבורך עשיתי" שהי' ע"פ הדבור (ראה פיי מהרזייו בויקייר שם). אבל מהלשון ,מאי טעמא", משמע שכתוב זה הוא טעם עמ"ש לפנ"ז .אין הבמה ניתרת אלא בנביא".

66 ,כך שמו" (קה"ע שם). ולפייז ,אמר ליי * הכוונה : אמר אלי;ו להקב"ה: אבל לפי הפי : ,מפי הדיבור נאמר לו לעשות" (פני משה שם), ולפייז ,אמר ליי * הכוונה : הקב"ה לאליהו [ולפי' זה מוכרחת הגל' .דבורא* (בואייו) ].

71להבבלי הרי גם על פי הנביא לא נפקע גוף האיסור דהקרבה בבמות, ואין זה אלא דין בדיני נבואה, שעפ"י ציווי הנביא חייבים לעבור על ד"ת לפי שעה, ובמילא נכלל גם ענין זה -- כמו שאר האיסורים -- בהד ציווי כללי ד,אליןו תשמעון"*.

ועפי"ז מובן בפשטות גם בנוגע לדרשת הספרי -- שגם הוא חולק על הבבלי, שלדעת הספרי לא יתכן להביא הא דאליהו בהר הכרמל כדוג" מא על הציווי כללי ד,אליו תשמעון - אפילו אומר לך לעבור על אחת מכל מצות שבתורה".

ב. אמנם אין זה מובן: הרי גם הספרי מביא הדרשה הנ"ל עה"פ ,א" ליו תשמעון", וגם מביא ע"ז הדוגמא מאליהו בהר הכרמל, וא"כ הרי אאפ"ל דמ"ד דדרשה זו חולק על הדרשה ד,אבל מעלה אתה בכל מקום שיאמר לך הנביא וכו'".

עפ"ז צ"ל שגם לדעה זו ובמילא גם לדעת הבבלי הרי זה דין בדיני במת - שע"פ נביא מותרת (כדלהלן סעיף ה) [ובפרט עפ"י הכלליי דהיכא ש-

שופטים ג

₪

אפשר להשוות דעת הבבלי ודעת הירושלמי (והספרי וכו') אמרינן כן אפילו בתירוץ דחוק]. ובהקדים ביאור בענין המוקשה בסיום מס' זבחים (שמזה ג'כ הוכחה שכ"ה גם לדעת הבבלי):

חלק גדול מסיום מס' זו ה"ה כולל פרטי דיני במה -- ולכאורה תמוה הדבר: הלא מפורש שם ,באו לירושלים נאסרו הבמות ולא הי' להן עוד היתר" י, וא"כ מהו הטעם שחז'ל לימדונו לדעת היום, ובאריכות הד פרטים, את הדינים שבבמה -- הרי ,מאי דהוה הוה" (כקושיית הש"ס בכ"מ *יי) + ומזה מובן שגם עכשיו בד זמה"ז ישנה האפשריות ע"פ הלכה לד הקריב בבמה, אשר ע'כ גם לנו נחוץ לדעת פרטי דיני'.

והנה אופן אחד של היתר ההקרבה בבמה בזמה"ז, הוא כמרז"*ל :3 ,ועכו"ם בזמן הזה רשאין לעשות כן (להקריב בבמה) כו' דת"ר דבר אל בן"ל*' בנ'"י מצווין על שחוטי חוץ, ואין הד עכו"ם מצווין על שחוטי חוץ, לפיכך כל אחד ואחד בונה לו במה לעצמו ומקריב עלי' כל מה שירצה כו' אסור לסייען ולעשות שליחותן כו' ולאוריג" הו שרי". ומכיון שמותר לבן ישראל להורות לעכו"ם איך להקריב בבמה בזה"ז הרי עליו לדעת פרטי הדינים *יי

אמנם עדיין דוחק לומר שכל ה" אריכות הנ'"ל בגמרא הוא בשביל לאו-

ישראל סוף 7212 לקוטי

רינהו לעכו"ם! ובפרט דאעפ"י שמצינו בגמ' כו"כ ענינים, שקו"ט והוראות, גם בנוגע לדבר בלתי רגיל ומצוי, או אפילו במציאות רחוקה לגמרי *יי, בכ*ז ה"ה ענינים שבאם יארע דבר זה יש בו מצוה והוראת דין לחיוב וכו' -- ולכן מן ההכרח לפרשם ולבארם (למען דעת מה לעשות באם דבר זה יבוא בפועל): יתירה מזה אפילו בענינים ש;לא היי ולא עתיד להיות" י"ל דשקו"ט מה דינו באם הי' נמצא .

אבל בענין שגם אם יארע הדבר בלתי רגיל לא יהי' בו חיוב להן או ללאו, כמו בנדו"ד (שירצה עכו"ם להקריב קרבן בבמה בזה"ז ועפ"י דיני התורה דוקא) שהוא דבר רחוק ממציאות, ואפילו אם תהי' מציאות כזה גם אז אין שום חיוב להורותן בזה (וכהלשון: ,לאורינהו שרי**י) דוחק גדול לומר שאעפ"כ באה כל האריכות בש"ס.

*13) להעיר מהא ראפקוהו לר' ירמיי מבי מדרשא (ב*ב כגי ב)

4 ואף שבסנה' (עא, א): ,בן סורר ומורה לא הי" ולא עַתיד להיות כו' עיר הנדחת לא היתה ולא עתידה להיות", ומבאר ,ולמה נכתב ורוש וקבל שכר* -- הרי מרייק ,ולמה נכתב" (מעיקרא כל הדין), אבל במה שנכתב ומצינו שקו*ט בפרט ממנו ,שלא ה" ולא עתיד להיות" -- ה"ז בכלל תושבע*ם (וי*ל שנהו פ" ד,דרוש וקבל שכר"), ע"ד ,למסבר" קראי (שבת סג א). ועפ"ז יובן ג"כ אמרם ,דרוש* ולא ,למוד" (ששייך גם בתושב"כ), ואכ"מ. וראה תניא פיה, קו*א ד"ה ולהבין פרטי ההלכות דלא שכיחי בלל (קנט, ב).

5) ודוחק לומר רנקיט ,שרי" מפני דלפ"ז קאי ב.אסור", אבל חיוב יש בזה.

שופטיפג

ועוד: שקו"ט לפסיד -- יש בזה קדימה " לענין שהז"ג וכו',

ועפ"ז צ"ל שכל השקו"ט לפס"ד בדיני במה -- היו בזמן שלא היו ספקות כלל בכל דיני ש"ס השייכים לבנ"י וכו' *י.

ועוד ועיקר: כמה מדיני במה נלמדים מכתובים שהם מתחילים ,דבר אל בני ישראל". וא"כ כשם שכללות הדין שעכו"ם מותר להקריב בבמה בזה"ז נלמד מזה שהפרשה התחלתה <דבר אל בנ"י*, ולא עכו"ם. כמו"כ צ'ל שגם פרטי דיני במה אלו (ה" נלמדים מכתובים שנאמר בהם ,דבר אל בנ"י"), נוהגים רק בבמת ישראל, ולא בבמת עכו"ם, וא"'כ הרי הקושיא מאי דהווה הווה בתקפה עומדת בנוגע להשקו"ט ודיני במה הנלמדים מכתובים אלה.

ג. אמנם, יש עוד אופן של אפד שרות להקריב בבמה גם בזמן איסור במות, והוא ע"פ ציווי נביא. ואף שאמרו*י ,משמתו נביאים האחרונים חגי זכרי' ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל", שמזה משמע לכאורה, שא"א שיקום נביא בזה"ז -- אינו, כי

6) שו"ע יו"ד סרמ"ו ס"ידטו. וש"

7) להעיר מהכלל (שד"ח קונטרס הד כללים מערכת ה' כלל קיז ושיג) דכשמצעו בש"ס שקו"ט אליבי' רחד מיד, ה"ז הוכתה דאין הלכה כבר פלוגתי' (אף דבמתא דילח -- בטח נהגו כמותן, ובמשך הזמן אפשר שיקום ב"ד גדול יותר ויפס"ד כמותו).

החילוק ל,דרוש וקבל שכר" מובן - דה"ז שקו"ט בדעה ש(עתה) נפס"ד שהיא היפך הדעה (גדולה) שמביאה לידי מעשה.

8 יומא ט, ב. סוטה מח, כ. תוספתא שם פי"ג, ד סנה' יא, א 73מפורש בכ"מ בדברי חז"ל:י שהיתה גם לאח"זיי השראת רוה"ק:י: ועכד צ'ל דמה שאמרו ,נסתלקה רוה"ק מישראל? הכוונה שמני אז לא היתה מצוי' כמקודם, אבל לא שבטלה לגמרייי. כלומר;: מכיון שאין הנבואה שורה אלא במי שעלה והגיע לכו"כ מעלות גדולות, שהן הקדמה והכנה לנבואה, כמבואר ברמב"ם יי, ולכן כשאכשור דרי (בתמי') ואם הראשונים כמלאכים אנו כן':* אין בני אדם ראוים לנבואה -- אבל לא שנפסק גילוי הנבואה באופן של גזר מלמעלה.

ועפ"ז מדוייק הלשון ,נסתלקה רוה"ק מישראל" ולא ,בטלה' או ,פסקהיי

3 הל' יסוה"ת פ"ז. פ"ז משמונה פרקים שלו. מו"ג ח"ב פל"יב. הקדמתו לפה'"מ.

4 שבת קב, ב.

שופטיפג

(כהלשון בגמרא שם בנוגע לכמה דברים שבטלו) כי לא בטל ולא נפסק גילוי הנבואה, אלא שנסתלק מלמטה, כיון שאין בנ"א הראוי לקבלת הנבואה.

אבל באם יהי' בנ"א הראוי לקבלתה, תשרה עליו רוה"ק ונבואה גם בזמן הזה.

ע"'פ הנ"ל מתורץ ומובן הא דהרמבים אף שמבאר כו"כ פרטים בנוגע לנבואה אינו מזכיר כלל * שאין נבואה משמתו נביאים האחרונים (עד לפני ביאת המשיח"); ובפרט שמביא גם פרט בשלילת הנבואה: ,ואפשר שלא תשרה"'י, ואעפי"כ אין בדבריו שום רמז שא'א שתשרה בזמן הזה. ואדרבה: לאחר שהוא מונה התנאים הנצרכים לנבואה מסיים ,מיד*י רוה"ק שורה עליו", הרי שהנבואה תלוי' רק בענינים אלַו", ולא בשום תנאי אחר 5%

(וראה לח"מ הל' יסוה"ת רפ"ז).

7434 לקוטי

ויתר מכן מבואר ב,אגרת תימן" להרמב"ם: ,שזה שאמר בלעם יי כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אדל יש בו סוד, שמן העת ההיא יש לחשוב כמגין שיש מששת ימי בראשית ועד אותה העת ותחזור הנבואה לישראל כו' ונבואה זו נאמרה בשנת הארבעים לצאתם מארמ"צ, ותמצא התחלת החשבון עד אותה העת אלפים ארבע מאות שמונים ושמונה שנה, שהסימן בתפ"ח גאולים, ולפי ההיקש הזה והפי' הזה תחזור הנבואה לישראל בשנת ארבעת אלפים תשע מאות שבעים ושש ליצירה"" -- הרי מפוו שת דעת הרמב"ם דלא זו בלבד שיש >פשרות לגילוי הנבואה בזה"ז, אלא ש,תחזור הנבואה לישראל".

ועוד ועיקר: חרמב"ם ממשיך שם (באגרת תימן") אודות אחד (שהי' קרוב לזמנו) שניבא על כו"כ דברים

שופטיבג

וכולם נתקיימו, ומוסיף: .המופת הזה (המבואר שם לפנג"ז -- אודות האיש ההוא שניבא) הוכיח לעיני כל שהוא נביא באין ספק" -- הרי דלא זו בלבד שהי' קבלה לאביו של הרמב"ם ,שקבל מאביו ומאבי אביו והוא קבל הדבר" שתחזור הנבואה לישראל, אלא שהוא גם מעיד שקרוב לזמנו הי' ,נביא באין ספק".

עפ'ז הרי בכל זמן אפשר שיבוא נביא ויצוה להקריב בבמה, ולכן שקו"ט בפרטי דיני במה.

ד. אמנם גם ע"פ הנ"ל עדיין דוחק בזה: ציווי נביא להקריב בבמה בשעת איסור הבמות אירע ע"ע רק פעם אחת, בתור +הוראת שעה", ואעפ"כ מאריכים בשקו"ט בדיני במה אולי יארע עוה"פ שיבוא נביא ויצוה להקריב בבמה + ?

ועוד : כשיבוא נביא ויצוה להקריב קרבן בבמה בזה"ז, הרי פשוט שמצווים לשמוע אליו גם בנוגע לדיני במה לשנות או לבטל וכו' באם יצווה ע'ז כיון שכללות ענינה אז הוא היפך דיני התורה אלא שבהוראת שעה חייבים אז לעשות היפך דיני התורה, הרי מקום קרוב לומר שגם בנוגע לפרטי הענין תהי' הוראת שעה.

וליישב כ"ז הוא ע'י ההכרעה כאותה השיטה דציווי נביא להקריב קרבן בבמה בומן איסור הבמות, אין זה העברה על ד"ת ודין מדיני נבואה 75שנסתלקה כו', אלא שזהו חלק פרטי בכללות דיני במה, שכן ניתן הדין מתחלה שע"פ נביא מותרים (ומצווים) להקריב בבמה, וחוזרים וחלים בה בשעה כל דיני במה -- ובמילא מובן שצריכים לדעת כל פרטי דיני".

ועפי"ז -- אינו ענין של חשש (אולי יבוא נביא ויצוה על זה), אלא שזהו חלק מפרטי דיני במה. ולכן לא איכפת לן אם זוהי מציאות רחוקה, כי כמו שצריכים לבאר כל הפרטים של בל דיני התורה, גם הפרטים שבנוגע למציאות רחוקה; כמו"כ צריך לבאר (בגמ) גם פרט זה שהיא מציאות רחוקה בדיני במה. וכנ"ל.

בסגנון אחר קצת: נבואה בזמה"ז היא מציאות רחוקה וחשש וכן'",

משא"כ במה -- ה"ז רק דארי' (הד אוסר) הוא דרביע עלי'**'

יתרה מזה מצינו בנוגע למצות לא תחי' כל נשמה -- שנמנית במנין תרי"ג מצות, אף ש,אולי יחשוב חושב שזאת מצוה שאינה נוהגת לדורות*י וכהסברת הרמב"ם ** וז"ל : +כי הציווי שנשלם בהגיע תכליתו מבלתי שיהי' זה תלוי בזמן ידוע לא יאמר בו אינו נוהג לדורות, אבל הוא נוהג בכל דור שימצא בו אפשרות הדבר ההוא. כו''י

ה ע"פ כהנ"ל מובן שגם הבבלי קאי בשיטה זו, שכן ניתן הדין דבמה מעיקרא להיות כולל גם מציאות זו שע'פ ציווי נביא. ואע"פ שאמרז"ל

*ג3) עד עירובין עח, בי 5) סספהמ"צ מ"ע קפז.

שופטיםב

,אפילו אומר לך עבור על אחת מכל מצות שבתורה, כגון אליי בהר הכרמל" -- אין כוונת הגמרא זגם לאחר שציוה הנביא להקריב בבמה הרי כשמקיימים הציווי עוברים בשעת מעשה על מצוה (דבמה) שבתורה, אלא שרחוי' היא ע"י הציווי -- כ"א (כלי הנ"ל) שהנביא בא לצוות לעבור על אחת מכל מצות שבתורה, אבל ע"י ציווי הנביא הותרה ההקרבה בבמה, ויתרה מזו, גם נעשית מצות הקרבת קרבן, נוסף על המצוה דלשמוע לנביא -- וזה נלמד מהשמר גו' תראה*

בסגנון אתחר קצת: החידוש -- שהנביא יכול לצוות להקריב בבמה בשעת איסור במות, ושבנ"י מחוייבים לשמוע אליו בזה -- נלמד מ,אליו תשמעון", שהוא פרט בדיני נבואה, כמו בשאר מצות התורה שבכחו של הנביא לצוות ?עבור עליהן. לאחר שלמדנו דאליו תשמעון לחקריב בבמה בא הלימוד בבמה ד,מעלה אתה בכל מקום שיאמר לך הנביא", ההיתר וציווי -- פרט בדיני במה.

וה והנה ע"פ המבואר לעיל (שבהקרבה בבמה ע"פ נביא יש בה שני ציווים ; [א) ,אליו תשמעון" ב) הקרבת קרבן בבמהן), מובן שבהקרבה בבמה ע"י נביא יש בה מעלה יתירה לגבי ההקרבה בבמה בשעת היתר 7666 לקוטי

הבמות (ולא רק יתרון ;בכמות" שמקיים ב' מצוות, כ"א גם מצד ,;איבותה" של ההקרבה):

קרבנות חובה אינן קרבין בבמה יי היינו שאין די (בהקרבה) בבמה וקדושתה -- שחיוב שישנו על האדם יוכל לקיימו בבמה. אף שמצות קרבן שאינו מחוייב בו מקיימה בבמה. חילוק זה הוא רק בנוגע להאדם -- בנוגע להעבודות (ופעולות) בהקרבן חובה -- הרי נעשות הן גם בהקריבו קרבן (שאינו חובה) בבמה.

משא"כ כשמקריבים בבמה ע'פ ציווי הנביא -- ה"ז (מעין) קרבן חובה; בסגנון אחר: קדושת (ההקרבה ווה" במה פועלת לא רק בהקרבן, ב"א גם בהאדם, האדם מקיים ציווי ה' המוטל עליו -- הציווי ד,אליו תשמעון".

ועל דרך כללות החילוק שבין ההקרבה בבמה להקרבה בביהמ"ק:

ההקרבה בבמה אינה פועלת שתתפשט הקדושה במקום בו הוקרב הקרבן. לא מצינו קדושה בהמקומות שבעבר היו בהם במות; משא'"כ במזבח של המקדש, שהקרבת הקרבן פועלת קדושה גם במקומו 'י -- היינו שאין בכחו

7) זבחים קיז, אב.

8) ואף שלכאורה אין קדושת המזבת תלוי' בהקרבנות -- מ"מ מוכרח שאינו כן, מהדין (שבועות יב, א. רמב"ם הלי שקלים פ"ך ה"ט) דקייץ המזבח, הינו שמקריבים קרבנות אך ורק בשביל המזבח עצמו, גוסף ע"ז: קדושת המזבח מעיקרא געשית ע"י קרבנות מסויימים (ר"פ שמני ואילך, נשא יז, י ואילך. וראה מנחות מה, א רמביים הל' מעשה הקרבנות פ"ב היידטו) -- כשחינכו אותו, וי"ל שהיא פעולה נמשכת.

שופטימב

של קרבן בבמה להמשיך הקדושה ממנו וחוצה, משא'יכ קרבן בביהמ"ק :3

וכעין זה הוא החילוק שבין הה" קרבה בבמה בשעת התירה -- להקרבה בבמה ע"פ נביא : הקרבן בבמה סהם אין בכחה לפעול גם חוץ מָמנה -- על האדם, משא"כ ההקרבה ע"פ נביא פועלת גם בהאדם.

זה וע'פ הג"ל, שהסוגיא בסיום מסי זבחים איירי בעיקר (לא בדין במה סתם: כ"א) בדין הקרבה בבמה ע"פ נביא, מובן גם הקישור של סיום המס' להתחלתה: ;כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה" -- שהחסרט בקרבן שנזבת שלא לשמה הוא שאינו פוטר את האדם מחייבו, היינו שאין בכוחו לפעול על האדם -- הנה חסרונו זה (שבו קאי בריש המס) נדגש במיוחד ע"י דיגי סיום המס': אפילו בבמה (ע"פ נביא -- שבה איירי בעיקר בסיום המסי) גמשכת הקדושה גם על האדם המקריב (אעפ"י שהתפשטות ופעולת הקדושה דבמה ב" כלל -- אינה כזו שבביהמ"ק), על אחת כו"כ בביהמ"ק שעיקר עניגו (קרבנות) חובה שעל הציבור (והיחיד) - זה שפועל וממשיך קדושה ע"י הקרבן.

ח. תוקף קדושת (המצות) הקרבנות כהביהמ"ק ושבבמה ע*פ נביא וכו' ופעולתו באדם ובמקום -- כעין זה הוא בנוגע לביהכ"נ וביהמ"ד, כיון שהם ,מקדש מעט"%*: מתפללים בהם

9) ולהעיר ממ"ש הרמב"ם (הל' בית הבחירה פ'ו הט"ז) בנוגע לקדושת המקדש וירושלים : ,שכעה אינה בטילה לעולם".

0) מגילה כט, א, 77(ש,תפילות כנגד תמידין תקנום" *) ולומדים בהם (וכ"ז תמיד בדוגמת הביהמ"ק שמקריבים בו תמיד וכו' -- נוסף על העניגים שישגם גם בבמה) הרי בהם עצמם נמשכת הקדושה באופן שנשאר שם גם לאחר זמן ופועל גם בהאדם -- שמזה מובן שדבר שבד קדושה הנעשה במקומות אלו יש בו תוס' קדושה ;

ומזה ההוראה בנוגע לפועל, שלכאורה טוב:י לעשות דבר שבקדושה וכו' בביהכ"נ וביהמ"ד :+ מלעשותו (אף שיהי' באותו ההידור וכו') במקום אחר, מכיון שכשעושהו במקום שיש בו קדושה יתרה, מתוספת קדושה על קדושתו.

1 ברכות כו, ב.

2) וכמרז"ל שהקב"ה מצוי בבהכ"נ (ראה שו"ע אדה"ז או"ח ס"צ סוסיי). וצריך חיפוש האם הובא בפירוש בפוסקים (לבד מתפלה).

3 ע"ד דרז"ל עה"פ אוהב ה' שערי ציון כו' (ברכות ח, א).

שופטיסגב

וע"י המשכת והתפשטות הקדושה של ,מקדש מעט" בעולם, במשך זמה"ג, נזכה לבנין ביהמ"ק השלישי, ולקבל המשכת הקדושה ממנה ג"י שנקריב בו קרבנות בפו"מ; ומכיון שאזיי ,את רוח הטומאה אעביר מן הארץ", בודאי שכל הקרבנות יהיו ,לשמן", ,כמצות רצונך"** ותומשך קדושת הקרבן וכו' גם על מקריבי הקרבנות, ויתעלו בעילוי אחר עילוי בקרבתם ** להוי' 'י.

4 זכרי' יג ב.

5 ראה המשך וככה פי"ז ואילך.

6 עיין אוה"ח ר"פ אחרי, ד'יה אחרי - תרמ"ט. ועוד.

7 +אמאי איקרי קרבן אלא מפני שמקרב (ספר הבהיר סי' מו (קט). ועייגייב זה"ג ה, א. של"ה מס' תענית (ריא, ב). פע'חה שער התפלה פ"ה).