שיחה א

45שיחה א

א עה"פי ,רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש גו'" מעתיק רש*י תחלת הפסוק ,רק חזק לבלתי אכול הדם", ומפרש: ,ממה שנאמר חזק אתה למד שהיןו שטופין בדם לאכלו לפיכך הוצרך לומר חזק דברי רבי יהודה, רבי*י שמעון בן עזאי: אומר לא בא הכתוב אלא להזהירך וללמדך עד כמה אתה צריך להתחזק במצות אם הדם שהוא קל להשמר ממנו שאין אדם מתאוה לו הוצרך לחזקך באזהרתו קל וחומר לשאר מצות".

בפשטות מובן הקושי שבכתוב שרש"י נחית לתרץ, והוא משנ"א .חזק", שלא מצינו לשון זה בשאר מצות ה" תורהי, וע"ז מביא הדרשות שבספרי כאן שעל פיהן מבואר לשון ,חזק" הנאמר בדם.

אמנם צלה"ב :

א) דובר כמ"פ שכאשר רש"י מביא ב' פירושים הוא לפי שבכ"א מהפי' ישנו קושי בהבנת הכתובים, שיתורץ

ע*י פירוש השני, אלא שהפי' הראשון קרוב יותר לפשש"מ. עפ"ז צריך ביאור מה טעם הוצרך רש"י להביא כאן ב' הדרשות -- מה קשה בפי' הא' שמתיישב ע"י פי' השני, ומה חסר בפי' השני המכריח להביא פי' הראשון?

ב) בכלל במחלוקת זו דר*"י ור"ש בן עזאי ובפרט ע"ד הפשט קשה - ה"ז פלוגתא במציאות ובהיפך מן הקצת אל הקצה: לר"י ,הוצרך לומר חזק* לפי +,שהיו שטופין בדם לאכלו", והיינו שבזמן ההוא היו רגילים וביותר באד כילת דם; ולר"ש בן עזאי, על דם עצמו אין צריך חיזוק כלל כי ,קל להשמר ממנו שאין אדם מתאוה לן" (ובאופן כזה הי' גם בשעת הציווי, שלכן הוזהרו בזמן ההוא ,רק חזק לבלתי אכול הדם"י),

ג) בדברי ר"ש בן עזאי שבפרש"י' <שאין אדם מתאוה לו", ולא .שאין אדם שטוף בו", ע"ד דברי ר"י ;שהיו שטופין בדם".

ד) לקמן עה"פ* ,למען ייטב לך גו'" פרש"יי ,(צא ולמד מתן שכרן

6 שם כה:

ד) ממכות כג, ב.

466 לקוטי

של מצות אם) הדם שנפשו של אדם קצה ממנו", דמלשון זה משמע שכן הוא בכל זמן -- נפשו של אדם קצה מדם. ולכאורה הוי לא כמר ולא כמר: לך"י ,היו שטופין בדם" (היפך , ואילו

8) במשכיל לדוד שם : דדרשה זו דנפשו קצה ממנו אתי' אפי' לר"י, ד,מדכתיב ג"כ ולבניך אחרין שאם האבות היו שטופים הבנים לא הח אלא ע"כ איצטריך ללמר קיו בו'", אבל רש"י מעתיק ,למען ייטב לןך" ותיבת ,ולבניןך אחריך" מרמז רק ב" .וגו'", ולפי פירושו הו*ל להעתיק .ולבניך אחריך" שהרי זה היסוד ללימוד דרשה זו (גם לר"י).

6 ולפי פי' עמק הנצי-ב בספרי שריש בן עזאי מבאר האזהרות הרבים שבזה, ור"ג אומרו על החיזוק הכתוב בזה -- קשה ביותר דהרי רש"י מבאר רק מש" ,חזק".

0) בספוי מסיים : יכול אף משקבלו אותה בשמחה מהר סיני, וכי"ה בילקוט כאן. ובעמק הנצי"ב מפרש שזהו הקדמה לדברי

ראה א

רשיי מעתיק רק ,שטופים בדם". וה"ז השמטה שפירושה היפך הספרי - כיון שכתוב זה נאמר לט' שנה לאחר מתן תורה, וע"ז פירש*י שצריך לומר להשומעים חזק מפגי שהיו שטופים בדם. ואדרבא באם הי' רש"י מפד רש בפשש"מ ובמילא מעתיק בדברי ר"י גם התיבות ,קודם מ"ת* -- אין פלוגתת ר"י ור"ש בן עזאי במציאות, בי י"ל שגם לר"ש בן עזאי היו שטופים בדם קודם מ"ת כמו לר"י, ומה שאמר ר"ש בן עזאי ,שאין אדם מתאוה לו", המדובר לאחרי (ומפני) שהוזהרו על אכילת דם -- לאחר מית.

ב) רש"י מאריך בדברי ,ממה שנאמר חזק אתה למד.. ולפיכך הוצרך לומר חזק". ואילו בספרי הוא בל' קצרה <מגיד שהיו שטופין כו'".

ג) בספרי אי' בדברי ר"ש בן עזאי ,מה דם שאין בכל המצות קל ממנו הזהירך הכתוב עליו" ורש"י מוסיף ,שאין אדם מתאוה לן",

ואף שבכמה מהנ"ל יש לומר שהיתה לרש"י גירסא אחרת בספרי יי, מ"מ הא 47לקומי

גופא צריך ביאור: מדוע בחר רש"י בגירסא נדירה של הספרי ולא בגירסא הרווחת שלפנינו (כי מזה שבדפוסים שלפגינו באה בספרי גירסא זו, מוכח שכן היתה הגירסא עכ"פ ברוב כת"י של הספרי -- גם בזמן רש"י)1

ג. והביאור בזה:

רש"י אינו מעתיק בדברי ר"י כד גירסתנו בספרי ,שהיו שטופין בדם קודם מ"ת" -- דמשמעותה שנשתנה לאחר מ"ת, כי עפ"ז אינו מובן: האזד הרה על אכילת דם נאמרה בתורה כמ"פ יי, ואם נאמר שהיו שטופים בדם רק קודם מ"ת. (שבפשטות הוא לפי שהיו שטופים בדם במצרים ") - הול"ל ,חזק* כשהוזהרו על אכילתו בפעם הראשונה, היינו בסמיכות לאחר מ"ת, קרוב לזמן שהיו שטופים בדם. ומדוע נצטוו להתחזק שלא לאכול דם ב,אלה הדברים", שנאמרו בסוף שנת הארבעים לאחרי צאתם ממצרים, וכבר מת כל הדור ההוא, ולא נאמר ,חזק" באזהרה על אכילת דם שבחומש ויקרא*י1

ראה א

לכן מאריך רש"י בדברי ר"י .ממה שנאמר (כאן) חזק אתה למד שהיו שטופין בדם לאכלו**י -- היינו בזמן האמירה, גם בשנת הארבעים שאז נאמר ציווי זה לישראל,

ומ"מ אין בזה מחלוקת במציאות ולומר שסברת ר"י הפוכה מסברת ר"ש בן עזאי שהדם ,אין אדם מתאוה לו", כי אפשר לאדם שלא יתאוה לדבר, ויתירה מזו --- שתהא נפשו קצה ממנו, ומ"מ בפועל יהי' שטוף באכילתו מפני טעם צדדי -- מאמין שיש סגולה זי או רפואה'י בזה, מפני שרגיל בזה וכיו"ב -- וכנראה בחוש. ועד"ז ב" נדו"ד בדם -- היו שטופים בו שנים רבות גם לאחר צאתם ממצרים, אף שלא היו מתאוים לו*י, או גם נפשם קצה ממנו.

חזק, פי' הוי עומד בחזקך שלא לאכול דם, אבל עדיין תקשה הקושי" שבפגים,

וטעמו דהרמב"ן בזה הוא בי לדעתו, הספרל מבאר טעם ריבוי האזהרות בום אבל הלשון .חזק" אינו מתיישב מה חוזק ואומץ צ"ל בהזהר מן הדם כו" (ולכן מִבָאר כבמו"1)

אבל בפשש*מ מובן בפשטות דמכיון ש" שטופים בדם לאכלוּ צריך חיזוק יתיר להבדל ממנו.

דג) כבמו"נ ורמב*ן שם.

8 עד מרז"ל כל נפש משיב את הנפש (ברכות מד, 5).

488 לקוטי

אמנם אין די בטעם זה למש"נ דוקא כאן ,חזק" בדם, כי

א) כיון שהיו ,שטופים בדם* הול"ל ,חזק" גם בהאזהרה על דם שבספר ויקרא -- ואדרבא עיקר מקומו שם בסמיכות למיית ולא (רק) בסוף הארבעים שנה **ג.

ב) ועיקר: מכיון שכבר הוזהרו כמ"פ על אכילת דם לפני שנת הארבעים, אין מסתבר כלל לומר שבמשך קרוב לארבעים שנה לא הועילו על אזהרות אלו כלל ועדיין היו שטופים בדם.

ג) ביותר קשה לומר, שבסוף ארבעים שנה שכבר מתו כל העם היוצאים ממצרים. יהיו בניהם*: שטופים בדם, ובפרט לאחרי שנאמרו בזה אזד הרות הקב"ה כמ"פ.

ולכן מביא רש"י הפי' השני (דעת ר"ש בן עזאי) שמה שנא' +חזק* כאן - אינו לפי שהיו שטופים אז בדם: .ולא בא הכתוב אלא להזהירך וללמדך עד כמה אתה צריך להתחזק במצות* -- שהרי אף ש,קל להשמר" מדם .שאין אדם מתאוה לו; הוצרך לחזק באזהרתו, ק"ו לשאר מצות". ומוסיף רש*י בדברי ר"ש בן עזאי ,שאין אדם מתאוה לן* :

*19) פירכא גמורה אין כזה - כי מצינו כו"כ מצות שאפילו פרטי אופן קיום המצות ולא עוד אלא שהמצות עצמן נאמרו וס ב,אלה הדברים".

0) ואף שבראב"ע וכלי יקר (פסוק כה) כ' שטבע האב נמשך גם לבנים -- ה"ז בנוגע לטבע (תכוגות) הנפש ולא כגוגע לרגילות באכילה וכיו"ב, ובפרט שהזהירה התורה ע"ז כמ"פ, כבפנים.

ראה א

א) מכיון שזה ש,קל להשמר ממנו* הוא לפי ,שאין אדם מתאוה לן", היינו שזהו דבר שבטבע האדם. מובן שכן הי' גם בזמן בו נאמר הציוי.

ב) שלא נאמר ש,קל להשמר" מדם דוקא לפי ,שנפשו של אדם קצה ממנו" יי, כי (אף שאין זה היפך מן הדעה שהיו שטופים בדם כנ"ל, מ"מ) אז תהיינה הדעות של ר"י ור"ש בן עזאי רחוקות יותר זו מזו. ועוד ועיקר - ה"ז היפך המוחש: דבר שאין אדם מתאווה לו וגם מזהירין אותו ע"ז כמה פעמים -- בודאי שקל לו להשמר ממנו.

ד אמנם אין רש"י מסתפק בפירוש זה לבדו, ועוד זאת מביאו כפירוש השני (גם בנכונות הפי") -- כי מכיון שסו"ס נאמר ,חזק" גבי דם:, קשה לומר שהוא רק בכדי ללמדך להתחזק בשאר מצות. ומסתבר יותר שגם איסור דם בעצמו צריך חיזוק.

ומשמע כן גם מהמשך הפרשה: בפרשה זו בא להתיר בשר תאוה ::י (שהיו אסורים בו ע*ע) וכמש"נ ,כי תאוה נפשך לאכול בשר בכל אות נפשך תאכל בשר", ,ואכלת בשעריך בכל אות נפשך* -- וכשממשיך אח"ז .רק חזק לבלתי אכול הדם" יי, משמע 49בפשש"מ שגם בזה שייך ,כי תאווה נפשך". תאווה מאיזה טעם שיהי, ולכן ,ממה שנאמר (כאן) חזק אתה למד שהיו שטופין בדם לאכלו". משא"כ לדברי ר"ש בן עזאי, שהדם אין אדם מתאווה לו ורק שבא ללמד כו' -- הרי סגנון האזהרה על אכילת דם (רק -- למרות הנאמר לעיל - חזק) אינו מתאים להכתובים שלפניו.

ולכן מביא רש"י דעת ר"י לראשונה (במעלה), בי כן משמעות המשך הכתובים והקושי הוא רק מצד תוכן הענין (שהיו עדיין שטופים בדם א), בנ"ל.

ה. אמנם עדיין יש מקום לתלמיד ממולח להעיר: מאי טעמא אמר מר הכי ומר הכי ופליג על פירוש חברו -- מאי אולמי' דהאי דוחקא מהאי דוחקא ! לכן מביא רש"י שמו של בעל המאמר, כי כל אחד לשיטתו אזיל *3:

לר"י מצינו< במש"כיי ,לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתגנה ואכלה או מכר לנכרי גו"", שס"ל .דברים ככתבם, לגר בנתינה ולנכרי במכירה" (ופליג על ר"מ דאמר ,אחד גר ואחד נכרי בין במכירה בין בנתינה"). ולשיטתו זו בנדו"ד, שיש לפרשו שבא הכתוב ללמד על שאר מצות, או שמדבר בנוגע לדם עצמו -- מפרשו ,דברים ככתבם". שבא ללמד באזהרת דם עצמו, שנאמר ,חזק'י גבי דם לפי שצריך לחזקם בדם ;לפי שהיו שטופים בו* -- ואף שיש בזה

ראה א

9:\

דוחק, כנ"ל; ולכן גם מאריך (רש"י ?) בלשונו ,ממה שנאמר חזק אתה למד . . לפיכך הוצרך לומר חזק" 5

שיטת ר"ש בן עזאי מצינו -- א) לזרז ולחזק בקיום המצות אפילו הקלות, וכאמרו יי ,הוי רץ למצוה קלה (שפי' (גם אם לא גרסינן ,כלחמורה'"יי, וכגירסת אדה"ז יי) לא -- רק למצוה קלה, אלא -- גם למצוה קלה :י, וכהטעם שמסיים) שמצוה גוררת מצוה" ג ועד"ז להיפך בעבירה אומר ;ובורח מ העבירה (וגם ע"ז הטעם) ועבירת גוררת עבירה".

ב) קיום מצוה קלה -- מביא לקיום שאר המצות, גם חמורות יותר, ולאידך גיסא -- בעבירה.

ולשיטתו -- גם כאן באיסור דםו א) גם בציווי ,שהוא קל להשמר ממנו" -- צ"ל ,חזק" באזהרתו, שבמ"ע הוא מש"א ,רץ למצוה (גם) קלה" ; ובלית (בכל עבירה) ,בורח מן העבירה":

5020 לקוטי

ב) ,להזהירך וללמדך עד כמה אתה צריך להתחזק במצות... ק"ו לשאר מצות", כי הנאמר כאן הוא חיזוק לשאר המצות. דוגמת אמרו <הוי רץ למצוה קלה . . שמצוה גוררת מצוה", ותקיים גם שאר מצות, ,ובורח מן העבירה", ועי"ז תהי' רחוק גם מד שאר העבירות.

ו והנה ע"פ האמור, ידעינן דשיטת ר*י היא -- ,דברים ככתבם" ושיטת ריש בן עזאי -- לרוץ אפילו למצוה קלה והפכה -- בעבירה. אבל מנלן שריי לא ס"ל כר"ש בן עזאי שצ'ל חזק" במצוה שקל לשומרה, ור"ש בן עזאי לא ס"ל כר"י ד,דברים ככת" בם"!

והביאורר: איתא בסוף מס' ברכות ** : תניא בן עזאי אומר פעם אחת נכנסתי אחר רבי עקיבא לבית הכסא ולמדתי ממנו ג' דברים, למדתי כו'. אמר לו ר' יהודה עד כאן העזת פניך ברבך. אמר לו תורה היא וללמוד אני צריך.

ולכאו' במאי פליגי ?

וי"ל שר"י סבר דאף שתורה היא וצריך ללומדה, הרי, כרגיל בלימוד התורה -- עליו לשאול ההלכה בביהמ"ד, וזו שאמר לרשב"ע ,עד כאן העזת פניך+ במקום שאלה בביהמ"ד.

אמנם ר"ש בן עזאי שמדגיש שצ"ל ריצה אפילו למצוה קלה, ועד"ז מובן ג"כ בנוגע לבירור הלכה -- הרי במקום שאפטור אין מספיק שאלת הלכה בביהמ"ד, כ"א לראות מעשה, אשר מעשה רב**י, וע"ד מחז"ל +* אין למד

רא\ א

דין הלכה לא מפי למוד ולא מפי מעשה (באם נוגע ויש מקום לטעות בטעם ** המעשה) עד שיאמרו לו הלד כה למעשה -- ולכן נכנס אחרי רע"ק לראות הנהגתו בפועל **.

ועפי"ז מתורצת קושית החדא'"ג שם, ,דמי הכריח ולהעיז פניו הי' לו לשאול על דברים אלו מרבו".

והנה שם מתרץ ד,לא אסיק מדעתיי בהני מילי דאית בהו חשש איסור לשאול עליהם, ותורה היא וללמוד כו" דקאמר היינו לידע מה שיש שם ללמוד ממנו כו'".

ולא זכיתי להבין: הרי זה גופא הי' יבול לשאול את רבו אם ;יש שם ללמוד ממנו" והי' לומד הדבר מפיוי ולא הי' צריך להעיז פניו ברבו:י

והביאור הוא כנ"ל: שיטתו ודרכו של ר"ש בן עזאי, לעשות כל דבר וענין בתומ"צ באופן של ריצה והתחזקות יתירה. ומכיון שאין פסק הלד כה יותר טוב וברור מ,מעשה רב"י לא הסתפק בזה שישאל את רבו, אלא ,נכנס אחריו לביהב"ס" ללמוד ממנו עיי שיראה הנהגתו בפועל.

משא"כ שיטתו של ר"י היתה שאין צריך לרוץ עד כדי להעיז פניו וכו', ואף שתורה היא וכו', די שישאל את רבו אם ישנם הלכות ודינים בשייכות לבית הכסא. והנהגת בן עזאי ת"ז

4 ב"ב קל, ב. וברשב"ם.

51לשיטתי' דר"י -- ,עד כאן העזת פניך ברבך" **.

עד"ז מצינו*י לאידך גיסא: .בן עזאי אומר נאמר* מכשפה לא תח" ונאמר* כל שוכב עם בהמה מות יומת, סמכו ענין לו, מה שוכב עם בהמה בסקילה אף מכשפה בסקילה. א"ל ר' יהודה וכי מפני שסמכו ענין לו נוציא זה לסקילה, אלא אוב וידעוני בכלל מכשפים היו, ולמה יצאו, להקיש להם ולומר לך, מה אוב וידעוני בד סקילה אף מכשפה בסקילה".

וטעם מחלוקתם י"ל: בן עזאי דורש ,סמוכין" בכל התורה כולה: ,סמכו ענין" -- הפרשה :+ בכללותה ועד כדי כך ללמוד מזה עונש סקילה. אבל ר"י מתמה .וכי מפני שסמכו ענין לו נוציא זה לסקילה", כ"א לומד הדין מזה ש,אוב וידעוני בכלל כו' ולומר לך כו' מכשפה בסקילה" -- ,מקרא מפור" '*.

ז מיינה של תורה שבפרש"י:

בטעם אזהרת דם מפרש הכב' ,בי הדם הוא הנפש גו"". וביארו המפר" שים:* דאף שגם בבשר הבהמה נמצאת

7) ובכל אופן צע"ק שהרי רע"ק רבו דר"י העיז פניו כו' (כנ"ל בהערה 636 -- ומהי התמי' על רשב"ע ? ואת"ל ד(עדיין) לא ידע ר"י עובדא זו -- למה לא ענה רשב"ע לר"י -- מעשה רב שרע"ק עשה כן.

8 ברכות כא, ב. וש"

9) משפטים כב, יז

0) שם :ח.

1) פרש"י ברכות שם רע"ב.

2) רמב"ן אחרי י, יא. חינוך מצוה קמח בתחלתה. עקדה אחרי (שער מו). אוה"ח אחרי שם. אברבנאל כאן <בטעם השנ". ועוד.

ראח א

הנפש, מ"מ ישנו הפרש בין הבשר שבו נמצאת הנפש*י לדם ש,הוא" הנפש" עצמה **.

דהנה מכל דבר מאבל נעשה דם ובשר מבשרו ולכן נקבע בהאדם טבע המאכל שהוא אוכל **,

וכאשר האדם אוכל בשר בהמה (טהורה) הרי א) אין בזה תוקף נ₪9 (וטבע) הבהמה *+, ב) הבשר צ"ל נלעס ומתעכל ומשתנה וכו' עד שנעשה דם ובשר ,ושב אל טבע הנזון"; אבל הדם שאין צריך עיכול וכו' כבשר וכיויב, הרי ע"י אכילתו הדם שהוא הנפש דהבהמה, יתחבר טבע ונפש הבהמה בנפש האדם ותתעבה כנפש הבהמה'י.

והמובן מזה, שאלו השטופים בדם, מדות דנפש הבהמית **+ שלהם כטבע נפש הבהמה.

522 לקוטי

וזהו ב' הפירושים שבפרש'"י:

בתחלה מדבר בזה ש,היו שטופים בדם" ו ו,לפיכך הוצרך לומר חזק* והוא הציווי על החיזוק בתקון ובירור מדותיו הטבעיים יי של נפש הבהמית.

ופי' זה אומרו ר"י, כי ר"י הוא מל'** ,הפעם אודה את ה'" שהוא בחי' הודאה וביטול *, ומצד זה העבודה היא בביטול ובירור מדריגות הכי תחתונות, עבודת אתכפיא -- היינו שיש לו שייכות למדות טבעיים דנפש הבהמית, וצריך לבררם ולשנותם.

אבל ר"ש בן עזאי דעבודתו ,הי בבחי' רצוא דוקא שכל חפצו ומגמתו הי" לעלות למעלה כו' וכמו"כ בעסק התורה שלו נפשו חשקה" בתורה וכו'* יי, ואשר לכן כל ענין של תומ"צ עשה באופן של ריצה והתחזקות. כג"ל, לדעתי' ,לא בא הכתוב אלא להזהירך

רא\ א

וללמדך עד כמה אתה צריך להתחזק במצות", והייגו שהכתוב לא בא על בירור ושינוי מדות טבעים -- אלא להזהירך להתחזק במצות, להזהירך מל' זוהר ואור %, היינו שעל האדם להתחזק ולהתעלות כו' ולהאיר נפשו באור אלקי בענין המצות --

אם בדבר ,שהוא קל להשמר ממנו שאין אדם מתאוה לו הוצרך לחזקך באזהרתו", ז א. אם בענין כזה שבלא"ה אין אדם מתאוה לו מצד מדותיו הטבעים דנפשו הבהמית ומובדל ממנו גם מצד יי טבע מדותיו 1י, מ"מ ,הוצרך לחזק באזהרתו", שגם בזה עליו להתחזק עוד יותר באזהרתו, בבחי' אור אלקי, היינו לעלות מעלה בהבדלה גם מטבע מדותיו --

,ק"ו לשאר מצות" בעניני מצות כאלו שנפשו של אדם מתאוה להן -- עאכו"כ שעליו להתחזק ולהתעלות להיות באופן של הבדלה מזה>, ולהאיר נפשו באור אלקי.