48
טקסט זה הופק בזיהוי תווים (OCR) מסריקת הספר, ועלול להכיל שגיאות. לנוסח המדויק ראה את הסריקה.
8 לקוטי
אמנם אין די בטעם זה למש"נ דוקא כאן ,חזק" בדם, כי
א) כיון שהיו ,שטופים בדם* הול"ל ,חזק" גם בהאזהרה על דם שבספר ויקרא -- ואדרבא עיקר מקומו שם בסמיכות למיית ולא (רק) בסוף הארבעים שנה **ג.
ב) ועיקר: מכיון שכבר הוזהרו כמ"פ על אכילת דם לפני שנת הארבעים, אין מסתבר כלל לומר שבמשך קרוב לארבעים שנה לא הועילו על אזהרות אלו כלל ועדיין היו שטופים בדם.
ג) ביותר קשה לומר, שבסוף ארבעים שנה שכבר מתו כל העם היוצאים ממצרים. יהיו בניהם*: שטופים בדם, ובפרט לאחרי שנאמרו בזה אזד הרות הקב"ה כמ"פ.
ולכן מביא רש"י הפי' השני (דעת ר"ש בן עזאי) שמה שנא' +חזק* כאן - אינו לפי שהיו שטופים אז בדם: .ולא בא הכתוב אלא להזהירך וללמדך עד כמה אתה צריך להתחזק במצות* -- שהרי אף ש,קל להשמר" מדם .שאין אדם מתאוה לו; הוצרך לחזק באזהרתו, ק"ו לשאר מצות". ומוסיף רש*י בדברי ר"ש בן עזאי ,שאין אדם מתאוה לן* :
*19) פירכא גמורה אין כזה - כי מצינו כו"כ מצות שאפילו פרטי אופן קיום המצות ולא עוד אלא שהמצות עצמן נאמרו וס ב,אלה הדברים".
0) ואף שבראב"ע וכלי יקר (פסוק כה) כ' שטבע האב נמשך גם לבנים -- ה"ז בנוגע לטבע (תכוגות) הנפש ולא כגוגע לרגילות באכילה וכיו"ב, ובפרט שהזהירה התורה ע"ז כמ"פ, כבפנים.
ראה א
א) מכיון שזה ש,קל להשמר ממנו* הוא לפי ,שאין אדם מתאוה לן", היינו שזהו דבר שבטבע האדם. מובן שכן הי' גם בזמן בו נאמר הציוי.
ב) שלא נאמר ש,קל להשמר" מדם דוקא לפי ,שנפשו של אדם קצה ממנו" יי, כי (אף שאין זה היפך מן הדעה שהיו שטופים בדם כנ"ל, מ"מ) אז תהיינה הדעות של ר"י ור"ש בן עזאי רחוקות יותר זו מזו. ועוד ועיקר - ה"ז היפך המוחש: דבר שאין אדם מתאווה לו וגם מזהירין אותו ע"ז כמה פעמים -- בודאי שקל לו להשמר ממנו.
ד אמנם אין רש"י מסתפק בפירוש זה לבדו, ועוד זאת מביאו כפירוש השני (גם בנכונות הפי") -- כי מכיון שסו"ס נאמר ,חזק" גבי דם:, קשה לומר שהוא רק בכדי ללמדך להתחזק בשאר מצות. ומסתבר יותר שגם איסור דם בעצמו צריך חיזוק.
ומשמע כן גם מהמשך הפרשה: בפרשה זו בא להתיר בשר תאוה ::י (שהיו אסורים בו ע*ע) וכמש"נ ,כי תאוה נפשך לאכול בשר בכל אות נפשך תאכל בשר", ,ואכלת בשעריך בכל אות נפשך* -- וכשממשיך אח"ז .רק חזק לבלתי אכול הדם" יי, משמע
הערות
רש"י על דברים י״ב:ט״ו - הטקסט מספריא
רק בכל אות נפשך. בַּמֶּה הַכָּתוּב מְדַבֵּר? אִם בִּבְשַׂר תַּאֲוָה לְהַתִּירָהּ לָהֶם בְּלֹא הַקְרָבַת אֵמוּרִים הֲרֵי אָמוּר בְּמָקוֹם אַחֵר (פסוק כ') "כִּי יַרְחִיב ה' אֶת גְּבוּלְךָ וְגוֹ' וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר וְגוֹ'", בַּמֶּה זֶה מְדַבֵּר? בְּקָדָשִׁים שֶׁנָּפַל בָּהֶם מוּם שֶׁיִּפָּדוּ וְיֵאָכְלוּ בְּכָל מָקוֹם, יָכוֹל יִפָּדוּ עַל מוּם עוֹבֵר? תַּ"לֹ "רַק" (ספרי):
תזבח ואכלת. אֵין לְךָ בָהֶם הֶתֵּר גִּזָּה וְחָלָב אֶלָּא אֲכִילָה עַל יְדֵי זְבִיחָה (בכ' ו'):
הטמא והטהר. לְפִי שֶׁבָּאוּ מִכֹּחַ קָדָשִׁים שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם "וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל" (ויקרא ז'), הֻצְרַךְ לְהַתִּיר בּוֹ שֶׁטָּמֵא וְטָהוֹר אוֹכְלִים בִּקְעָרָה אַחַת:
כצבי וכאיל. שֶׁאֵין קָרְבָּן בָּא מֵהֶם:
כצבי וכאיל. לְפָטְרָן מִן הַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה (ספרי):
רק בכל אות נפשך HOWEVER [THOU MAYEST SLAUGHTER AND EAT FLESH IN ALL THY GATES] IN EVERY LONGING OF THY SOUL — About what is Scripture here speaking? If you say that it speaks about בשר תאוה (flesh eaten for satisfying the appetite — an ordinary meal of meat and not a sacrificial meal) and that this verse is intended to permit it to them without offering the fat portions on the altar, behold, it states in another passage (v. 20) “When the Lord thy God shall enlarge thy boundary … and thou shalt say, I will eat flesh, [because thy soul longeth to eat flesh; thou mayest eat flesh in every longing of thy soul]”! About what, then, is this verse speaking? About consecrated animals which had become blemished, — that they must be redeemed and may then be eaten in anyplace (בכל שעריך). One might think that they may be redeemed and thus divested of their holy character also on account of a transitory blemish! Scripture, however, uses the expression רק (which word has a limitative force) (Sifrei Devarim 71:1).
תזבח ואכלת THOU MAYEST SLAUGHTER AND EAT [FLESH] — You have no permission to use their fleece or milk (those of consecrated animals that had become blemished), but only the eating of their flesh after ritual slaughtering is permitted (cf. Sifrei Devarim 71:2-3; Bekhorot 15b).
הטמא והטהור THE UNCLEAN AND THE CLEAN [MAY EAT THEREOF] — Because they (the consecrated animals that had become blemished) came to their present status by virtue of once having been consecrated animals, of which it is stated, (Leviticus 7:19) “And the flesh of offerings that toucheth any unclean thing shall not be eaten”, it felt it necessary explicitly to permit in their case that an unclean and a clean person may eat out of the same dish (i.e. together) (cf. Sifrei Devarim 71:7),
כצבי וכאיל AS OF THE GAZELLE AND OF THE HART of which no sacrifice is ever brought.
כצבי וכאיל AS OF THE GAZELLE, AND OF THE HART — These apparently redundant words are intended to exempt them (the פסולי המקדשין שנפדו) from the dues of “the shoulder, the two cheeks and the maw” (Deuteronomy 18:3) which are compulsory gifts to the priests in the case of non-holy (חולין) animals (Chullin 130a; Sifrei Devarim 71:9).
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.