שיחה ב

21שיחה ב

ואתחנן* ג

א שתי מצות עקריות מבוארות בפרשתנוי: מצות ק"ש ומצות תלמוד תורה. ואף ששניהם נכתבים בפסוק א', ופס"ד הוא דבק"ש : שחרית וערבית מקיים מצות והגית בו יומם ולילה *י, ולאידך גיסא ת"ת שינון בק"ש י, מ"מ חילוק גדול ביניהם : החיוב דמצות ק"ש הוא פעמיים בכל יום, בשחרית ובערבית, כמפורש כאןיי ,בשכבך ובקומך", וכ'"א מהם הוא ענין בפ"עי, וכדמוכח גם מזה שמברכים ברכות ק"ש פעמיים בכל יום בשחרית ובערבית': משא"כ מצות

*) וסיום הש"ס (מס' נדה).

)הד

2) וי"ל דבנוגע לקיום מצות והגית די לכ"ע בפסוק אחד (ואפילו רק ענין אחד) דק"ש -- כמו שדי בפרק (שיעור) אחד שחרית כו'.

*5) הלי ת"ת לאדה"ז פ"ג ס"ד, וראה רמא וניכ השו"ע ר"ס רמיו.

) ירוש' שבת פ"א ה"ב בסופה -- אלא שהמפרשים שם פירשו באופן אהר.

*3) וכן -- עקב יא, יט.

) לא מיבעי לדעת הרס"ג (בסהמ"צ שלו מ"ע גיד, וראה ביאור הרי"פ פערלא שם (עח, א ואילך)) והרמביין (בסוף השגותיו על ספהמ"צ להרמב"ם. ועיין בדבריו סוף שרש ט' שם) ועוד, שמנו מצות ק"ש של שחרית ושל ערבית לב' מצות במנין המצות -- אלא גם לדעת הרמב"ם (בסהמיצ שלו מ"ע יו"ד), הסמ*ג (בסהמייצ שלו מייע יח) והחנוך (מצוה תכ) ועוד, שמנו אותם למצוה אחת, הרי הפירוש הוא שהם ב' מצות נפרדות, אלא שנמנות כמצוה אחת, וכדמוכח גם מזה שמצות ק"ש היא מ"ע שהזמ"ב (וראה שו"ת שאגת אר" סי' יב).

65 ואף .דלכאורה אין להם שייכות כלל

ת"ת אינה מחולקת לחיובים נפרדים בזמני היום והלילה, אלא הוא חיוב אחד הנמש תמיד -- בכל הזמן דיום ולילה*. ולכן מברכים ברכת התורה רק פעם אחת ביום, גם מי שאין דרכו ללמוד אלא לפרקים ', כי חיוב הלימוד הוא המשך אחד שאין בזה הפסק *'.

וצריך להבין : לכאורה, מצד עניגם, הרי איפכא מסתברא : ת"ת ה"ה ענין הקשור בהבנה והשגה, כי מחובת הד 222 לקוטי

מצוה להבין הדבר הנלמד -- ואם לא ידע מאי קאמר בתושבע"פ* לא קיים מצות ת"ת *, ואין מברכים ע"ז -- ומאחר שבהבנה והשגה ישנם שינויים ואין כל הזמנים שוים -- סברא לקשר מצות ת"ת לגדר הזמן וההתחלקות שבזמן. ובפרט הרי מצינו חילוק בהבנה דלימוד היום או הלילה וכל הגורס ביום שמעתתי' מחדדן*. ובדברי אגדה יי מפורש :3: ;מנין הי' משה יודע אימתי יום ואימתי לילה אלא בשעה שהי' הקב"ה מלמדו מקרא הי' יודע שהוא יום ובשעה שה" מלמדו משנה הי' יודע שהוא לילה"י הרי דבנתינת התורה -- הי' שינוי בלימוד התורה לפי שינויי העתים דיום ולילה :י, משא"כ מצות ק"ש, הרי ענינה קבלת עול מלכותו ויחודו של הקב"ה זכרון תמידי+: שצ"ל בכאו"א מישראל -- ומכיון שזכרון

8) ועיקר ת"ת ה"ה בתושבע"פ. ומעשה (,כל רמ"ח מ"ע ושס"ה מלית" -- אגה"ק סוסכ"ט) בא רק ע"י לימוד תושבע"פ.

09) מג"א סיי 1, הל' ת"ת לאדה"ז פ"ב הייג, עייג"כ לקו"ת ויקרא ה, א בשם הפרדס שכ"ז פ"א. ולהעיר מפמ"יג שם. ומד אשל אברהם (להרה"צ וכו' מבוטשאטש) סמייז ס"א. ולהעיר ממגילה (ג, א) ,שמבטלין ת"ת ובאין לשמוע מקרא מגילה" לפי שבמקרא מגילה אינו עוסק כייכ בהבנת התורה,

0) ר"ח עירובין סה, א.

1 ונוגע גם למעשה (ראה באה"ט או"ח סו"ס רלח. ברכי יוסף שם. ועוד).

2) יל"ש תשא רמז תו.

3) וראה זת"ג לט, ב: ,והוה אוליף לי כל יומא ג' מלין דאורייתא ובליליא ג' מלין דחכמתא דאגדתא". וראה לקוטי לוי יצחק לזהר שם (ס"ע ער ואילך).

4 ראה חינוך מצוה תך. כוונות ק"ש ועוד.

ואתחנ\ב

מלכותו ויחודו ית' הוא חובה אחת תמידית, הרי אין סברא שיהיו בזה שינויים והתחלקות מצד חילופי הזמנים דיום ולילה.

ב. והביאור בזה:

חיי האדם נחלקים לימים, כי יומי מפסקי מהדדי::. ויום (שלם) היינו בצירוף יום ולילה, כמש"ב*" ;ויהי ערב ויהי בקר יום אחד".

ובזה גם מרומז עיקר תכלית עבודת האדם :

תכלית האדם היא לעשות לו ית' דירה בתחתונים זי, היינו לא שישלול בעבודתו כל מציאות העולם, אלא שהעולם (התחתון) כמו שחוא נראה כמציאות בפ"ע ייעשה דירה לו ית', היינו שגם במציאות זו יורגש איך שבל מהותה היא מאמיתית המצאו ית' -- וזה הוא גילוי דאמיתת אחדותו של הקב"ה.

וזה נרמז ג"כ במש"ג (ביום ראש של מע"ב) ,ויהי ערב ויהי בקר יום אחד" הכוונה היא לצרף ולחבר את הערב והחושך והתחתון עם הבוקר והאור והעליון, חיבורו של עולם הד תחתון שאין תחתון למטה ממנו עם העליון שאין עליון למעלה ממנו, ואז הוא ,יום אחד" *י, וכמרז"ל *3 בפיי אחד ,צריך לכוין באלף שהוא אחדי 23ובחי"ת שהוא יחיד בז' רקיעים ובארץ הרי ח', והדלי"ת רמז לד' רוחות" -- ובפדט ע"פ הידוע -- דיוק תיבת ,אחד" *י (ולא ,יחיד") שמורה שישנו מקום לאיזו מציאות זולתו ית', ומ"מ ה"ה אחד, היינו שמציאות ה;לילה" מחוברת וכלולה באמיתית מציאות ה,יום".

וזוהיייי עבודת הק"ש : ,שמע ישראל וגו' ה' אחד" -- העבודה דאמליכתי? למעלה ולמטה ולד' רוחות * -- ששת קצוות העולם -- לגלות אחדותו ית' בעולם, לשון העלם :*, היינו כמו שהוא במציאותו **. וזהו הטעם שמצות ק"ש קשורה בשני הזמנים דיום ולילה -- לא להדגיש החילוק והפירוד שביניהם, אלא, אדרבה, לפעול בב' הבחינות ההפכיות ד,יום" ו,לילה* ולחברם ל,יום אחד" -- גילוי אחדותו בעולם.

משא"כ תורה, שאינה נתפסת בענד יני העולם (כ"א רק מתלבשת בהם), אינה שייכת להעולם (התחתון) כפי שהוא במציאות של ,תחתון". דהרי היא למעלה מלהיות נתפסת ומשתנית ע'יי העולם ובעולם יי (גם לאחר שנסעה

9) ראה לקו"ש חי"א ע' 11 ואילך ובהנסמן שם,

*פנ) ראה בריש ברכות בנוגע לק"ש ,יליף מברייתו של עולם".

0) ברכות ג ב.

1) לקו*ת שלח ל ד, ש"ש סד, בי ביאוהי"ז להצ"צ ע' שנה (ומציין למרז'"ל). ועוד.

2) ראה ד"ה ויאמר משה תש"ד פ"5 : וענין ההתלבשות דתורה אי"ז מענין הת" לבשות של התעסקות , . ולשון התלבשות הוא רק שם המושאל בלבד. וראה לקו"ש

ח"ח ע' 352 ואילך. ח"ט ע' 65 ואילך.

\אתחנ\ג

וירדה בסתר המדריגות כו' ומחשבה דבור ומעשה תפיסא בהן **) אשר לכן אין חושך העולם מעלים על התו" רה *:, וכמרז"ל * .הלא כה דברי כאש נאם ה', מה אש אינו מקבל טומאה אף דברי תורה אינן מקבלין טומ" אה"יי, היינו שמצד התורה הרי אין נראה בהעולם מציאותו" -- לכן גם החיוב דתלמוד תורה אינו מוגדר בגדרי יום ולילה.

ג. עוד ביאור בזה: ענינה של ק"ש הוא, כנ"ל, לפעול אחדות (דהוי' אחד) בעולם; ואין הפי' שפעולתה היא רק לגלות בעולם שהוא בטל במציאות, ב"א גם לפעול בעולם ביטול זה, שהו"ע האחדות. וכדיוק ל' מרז"ל הניל (בביאור ענין הק"ש) ,כיון דאמליכתיי למעלה ולמטה ולארבע רוחות השמים תו לא צריכת", היינו שהאדם ממליך את הקב"ה בעולם. וכיון שכן, שפעולת הביטול בעולם תלוי' בעבודת האדם. הרי בהכרח שישנם שינוים בדרגת הביטול הנפעל בעולם, דהרי לא כל הזמנים שוין בעבודת האדם:

2424 לקוטי

ואדרבה עבודה אמתית צ"ל בבחי" ,ילכו מחיל אל חיל**י, לעלות בכל עת מדרגא לדרגא נעלית יותר:

ומובן שבכל דרגא שהאדם מגיע ועולה (שהו"ע ק"ש של שחרית), עם שהיא ;יום" ואור לגבי דרגתו הקודמת, צריך להרגיש (וכ"ה האמת) שאי"ז מספיק עדיין, ושעליו לעלות לדרגא נעלית יותר. ז א. שצריך להרגיש שדרגת הביטול שהוא פועל עתה בעולם היא ,לילה* (ק"ש של ערבית) לגבי דרגא עליונה ממנה - בחי' ,יום", וכן למעלה מעלה. הרי שפעולת האחדות, שהיא עבודת הק"ש, משתנה ועולה בשיניי יום ולילה, ולכן גם מצותה של ק"ש מוגדרת בזמני יום ולילה -- בהתאם לתוכנה ואופן עבודתה.

משא"כ בתורה, מכיון שאין ענינה לפעול אחדות בעולם, כנ"ל, כִי מצד התורה הרי העולם הוא בטל במציאות, ובמילא אין שייך בה סדר העליות הניל בדרגות הביטול -- ולכן אינה מוגדרת בבחי' <יום" ו,לילה" *י.

8) תהלים פד, ה. וראה סוף ברכות. שויע אדה"ז חאו"חה רסקנ"ה. וש"ג (ומדז השמיט בפנים הציון לברכות משמע דמ"מ שעל הגליון הם לאדה"ז).

9) ואף שגם בלימוד התורה צ*ל הליכה ועליי ועד א"ס, מ"מ מכיון שאין ענין העלי' לפעול ביטול בהיש דשכל הקודמו, כ"א לגלות האמתית הנמצאת בו, אין להגדיר הדוגא התחתוגה בשם ,לילה", וע"ד : קמי מלכא -- מחוי במחוג ה"ז מרידה (חגיגה ה, ב), בשמו"ע צ"ל בעבוא קמיי מריי כו' לפני המלך (שבת י, א. שו"ע אדה"ז סו"ס צה), משא"כ קודם לוה*. אבל במשל התחתון

\אתחווב

ד ועוד חילוק ביניהם: מכיון ש* ענין הק"ש הוא ביטול העולמות ע"י עבודת האדם, הרי בהכרח שיהיו שי" נויים בדרגת עבודתו, הואיל והאור האלקי אין מאיר אצלו בכל הזמנים בשוה -- לפעמים הוא בבחי' ;יום" ולפעמים בבחי' ,לילה", ונאמר ** <ש* בע יפול צדיק וקם*. אמנם הכוונה היא שלא להתפעל מהשינויים, ולעבוד עבודתו בפעולת הביטול בעולם גם ב,לילה", זהו שמצות ק"ש מוגדרת בב' סוגי הזמן דיום ולילה, היינו שעבודה זו מוטלת עליו הן <ביום", כשמאיר אצלו אלקות (שצ"ל ביטול נעלה יותר), הן בזמן של העלם והסתר, .בלילה". משא"כ תורה שהיא למעלה מעבודת האדם בעולם, אין נוגע בזה השינוי דיום ולילה :י.

אמנם, בכדי שיוכל האדם להתגבר ולעבוד עבודת הק"ש גם ,בלילה* [אף שאז הוא בדרגא תחתונה]. זקוק הוא לנתינת כח מדרגא כזו שהיא למעלה מכל שינויים, שלכן ביכולתה לתת כח

דג' אלף משלי שלמה נמצא בו הנמשל (עיין תו"א יא, ג) 0) משלי כד, טק וראה חנוך קסן. 1 והשעוי הנ"ל (ס"ב) דלימוד מקרא רוקא ביום ומשנה בלילה -- הוא כמו שבנוגע לברכות צ"ל הלימוד בהלי ברכות וכו 25להתגבר על כל השינויים ולפעול ביטול נעלה יותר גם ב,לילה? -- ודרגא זו היא תורה (שבק"ש). כי ק"ש, אף שהיא מצוה, יש בה גם מעלת התורה כנ"ל, שתורה היא למעלה מכל שינויים, כנ"ל, והיא הנותנת כח בעבודת ה,לילה".

ה ע"פ הנ"ל יש לבאר הקישור שבין התחלת הש"ס וסיומם (בגמ'): תחלת הש"ס איירי בק"ש דלילה ,מאימתי קורין שמע בערבין". וסיום הש"ס: ,תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכ"י מובטח לו שהוא בן עוה"ב שנא' יי הליכות עולם לו, א"ת הליכות אלא הלכות *י, וידוע** שבתורה (וכ= יו'יב) ישנו קישור בין ההתחלה לסיום. והביאור: הציווי לקרות שמע בערבין (שככל המצות -- אינו מבקש אלא לפי כוחן'י) -- הכח ע"ז הוא ע"י התורה שהיא למעלה מהשינויים דערבין ושחרית, אלא .בכל יום", חיוב תמידי**.

ואתחנןב

ומדייק ,כל השונה הלכות בכל יום"י כי אמיתית ענין התורה שלמעלה מכל שינויים נראה בעיקר בההלכה שבתורה : בהשקו"ט ופלפולא דאורייתא הרי לא ניתנה תורה חתוכה'י ובני ישראל אין דיעותיהן שוות*י ו,אלו ואלו דא"ח* ** (ובפרט אשר <שבעים פנים לתורה" + ושש"ר פנים לתורה'*), שבזה הרי אפ"ל (ובפרט מצד האדם הלומד יי) נטי' מהאחדות האמיתית שלמעלה מכל השינויים (אף שג"ז אפשר שתבוא מהאחדות האמיתית ) ולכן אין הלכה כמותו; משא"כ הלכות -- ה"ז מסקנה אחת ופסק אחד, בלי שום שינויים ונטיות.

ןג עפ"ז יש להסביר גם השייכות של מאמר זה (,כל השונה כו'") להסוגיא שלפניו (במס' נדה): ;א"ל רי שמעי' לר"א אימא ביממא תהוי זבה

ביום כלל], כי כל יום הוא ענין בפ"ע כנ"ל (בפנים רס"ב). ראה בארוכה מפענה צפונות פ"ג, [אף שבכללות יותר -- היקף שלם הוא זי ימים, בדלקמן].

1 שער הגלגולים הקדמה ין,. שער רוה"ק בענין היחודים על קברי הצדיקים הקדמה ג. לקוטי מהרח"ו זלה"ה שבסוף שער מאמרי רז"ל להאריז"ל.

3 וגם הקושיות והקס"ד וכו' שבתורה -- באים מאחדות האמיתית, וזהו מהביאורים שגם לאחר שיודע התירוץ והמסקנא שבתורה לומד עוה"פ את הקושיא והקס"ד, וה"ז בכלל ת"ת. ולהעיר שכמה הלכות נלמדות מקס"ד בתורה. וראה בארוכה לקוטי לוי יצחק -- אגרות ע' רסג ואילך.

2646 לקוטי

בלילא תהוי נדה (ופרש"י: ,ראתת ביום תהא זבה כדכתיב* ימים רבים אבל ראתה בלילות לא תהא זבהי), א"ל עליך אמר קרא על נדתה סמוך לנדתה, סמוך לנדתה אימת הוי בליליא וקא קרי לה זבה" (ופרש"י: ,סמוך לנדתה -- ליל שמיני שהרי ימי נדות כל שבעה עד הלילה כדכתיב * שבעת ימים תהי' בנדתה"). ולכאורה מהי השייכות שבין ,תנא דב"א" להשקו"ט בגמ' שלפניי 1

ואף שכתבו התוס' על אתר ,דאיידי דאיירי לעיל בהלכתא מייתי לה לסיים בדבר טוב וכו' שכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומין? -- הרי כתב שם המהרש"א ש,צריך התלמוד לסיים במאמרי אגדה השייך קצת להלכה דמסיים בה"*י.

ז אמנם עפ"י הג"ל י"ל בזה -- ובהקדים המבואר במ"א + בביאור מה שארז'"ל י+ שדם גדה היא מן הקללות שנתקללה חוה מחמת חטא עה"ד, הייד נו שע"י חטא עה"ד גתהווה בה מציאות של רעי המתבטא (בחלקו) בדםנדה יי, דם טמא. אבל הגוף הישראלי

4 מצורע טו, כה.

5 שם, יט.

6 גם יוקשה שאין הנידון דומה לגמרי לראי' -- דמה שה,נביאים הראשונים שסיימו דבריהם בוברי שבח ותנחומין", הוא בכדי שלא לסיים בדברים של היפך השבח וכו" הכתובים לפניהם ; אבל בנידון דידן הרי (גם לולא שהביא את ה;תנא דבי אל"") מסיים בענין של הלכה, אבל י"ל שאינו רוצה לסיים ב,זבה" -- ענין דחולי.

7 ראה לקו"ש ח"ג ע' 983

8 עירובין ק. ב.

9) ורק בנשים (אף שזה מורה על

\ואתחג\ג

בטבעו -- דוחה אותו החוצה, כי כאו"א עליו נאמר" ,ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", לכן אינו סובל מציאות של רע, ודוחה אותו לחוץ. אמנם מכיון שלפי שעה נמצא בו הרע שצריך לדחותו, נטמא האדם ע"י, עד שיטבול במקוה -- ע"פ ביאור הרמב"ם :" (ועוד) -- פרישה מהרע לגמרי וביאה (וביטול -- מים שכל גופו עולה בהם -- אותיות :% טיבול) בטהרה.

וזהו גם היסוד לההפרש בין נדה לזבה, שהזבה (היינו אשה הד רואה דם (ג' ימים) בהי"א ימים

שבין נדה לנדה) אינה נטהרת ע"י טבילה במקוה בלבד, כ"א ע"י הקדמת ספירת שבעה נקיים (ואם ראתה דם בא' מז' ימים אלו, ה"ז סותר כל הנקיים), משא"כ הנדה שאי"צ שבעה נקיים +59 :

בטעם ספירת ז' נקיים של הזבה כ'

הרע בכלל שנעשה ע"י חטא עה"ד) -- כי רק באשה נאמר ותרא כי תאווה היא (בראשית ג, ו). וגם היא התתילה וגרמה החטא. וראה אוה"ת תבוא ע' תתרצה ואילך. וראה לקמן הערה 63.

0) יתרו יט .

1 ראה רמב"ם סוף הלכות מקואות שטהרה במקוה הו"ע ,לטהר נפשו מטומאות הנפשות שהן מחשבות האון ודעות הרעות, כיון שהסכים בלבו לפרוש מאותן העצות והביא נפשו במי הדעת טהור" (ואולי טעות המעתיקים והדפוס הוא וצ"ל ,במי הדעת הטהור טהור?).

2 טבילה אלא שנתחלף הוא*ו בה"א בלבד וד"ל (סידור סד"ה כוונת המקוה).

*52) ראה הקדמת אדה"ז להל' נדה. ובכ'"מ, 27החנוך י* ,והזבה צריכה ז' נקיים לפי שהזיבה תורה על רוב מותרי האשה וזהו המשך הרקת דמי' ימים רבים אחר ימים הנהוגים ברוב הנשים" -- ולפי המבואר לעיל מובן, דמה שכי ,שהזיבה תורה על רוב מותרי האשה"י היינו ששייכותה של הזבה למציאות של רע היא ביותר מכפי הרגיל.

והביאור בזה: ע"י חטא עה"ד ,יר" דה זוהמא לעולם"יי, שירדו האדם והעולם ** משלימות שלהם וממעלתם, כי נתערבה בהם זוהמא ורע -- ועדיין נמצאת היא בהם" עד שיקוים היעוד יי ,ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" בגאולה העתידה שאז תתבטל הזוהמא לגמרי והאדם והעולם יתבררו ויזדככו ויתעלו בתכלית הבירור, הד זיכוך והעלי'.

זז א שע'י חטא עה"ד ירדה ה" .זוהמא" בבנ"א, באופן שהרע נעשה אצלם כדבר טבעי -- וצ"ל עבודת האדם לדחותו; וזהו"ע דם נדה -- רע הנגרם ע"י חטא עה"ד והנעשה כטבע באדם, ועליו להרחיק א"ע ולי-

3) מצוה קסו,

4) שבת קמו, רפ"א.

5 ראה תו"א תולדות כא, ב. יתרו עד א-ב, משפטים עט, ד

6 ואף שע"י מ"ת .פסקה זוהמתן" (שבת שם, ע"ז כב, ב. זת"א גב, ב, ת"ב קצג ב) -- הרי ע"י חטא העגל חזרה זוהמתן (זהר שם, וראה תניא ספל"ו), אף שאינה כפי שהייתה לפנ"ז (כדמוכח בש"ס שם. גיצוצי אורות זח"ג יד, ב

7) זכרי" 'ג, ב, וראה גם זח"א קכ רע"א.

\אתחנ\ג

טהר מרע זה*, עבודת כל

אדם 5

וזוהי

אמנם מכיון ש,מדת הבינוני היא מדת כל אדם ואחרי' כל אדם ימ-

8 עפ"ז יש להסביר טעם הדעות * (הובאו בדרכי תשובה סי" קצו ס"ק 0) שאסור לאשה לעמוד בימי טומאתה אפילו אין בעלה בעיר, אף לפי מאי דקיייל שטבילה בומנה לאו מצוה -- כי זה מורה על הטהרה מהרע והזוהמא שע"י חטא עה"ד.

9) ועפ"ז יומתק מרזייל (מדרש תהלים (קמו [ד])): ,אין איסור גדול מן הגדה כוי ולעייל הוא מתירה כו"", כי כנייל יתברר אז העולם מהטומאה של חטא עה"ד. וכל פרטי הטבע יהיו טהורים (ויהי' .דם" (דער קאַך) הנצרך בתחלת העבודה, משא"כ בשז בטל. וראה יומא (סט, ב) כליא עלמא). וראה אגה"ק סכ"ו (קמג, סע"א) שלע"ל יצטרכו לידעץ דיני טומאת יולדת ואינו מזכיר טומאת נדה. וראה אוה"ת בראשית ע' נא.

288 לקוטי

שוך"", והבינוני הרי הרע שבו גם בשעת ק"ש ותפלה ,לא נתבטל לגמרי אלא בצדיק יי וכו', אבל בבינוני הוא ד"מ כאדם שישן שיכול לחזור וליעור משנתו כך הרע בביגוני הוא כישן וכו' ואח'כ יכול להיות חוזר וניעור" :* -- והוא הדבר בנידון הזוהמא והרע שבכ"א (טומאת דם נדה): אף שדחה את הטומאה והרע מקרבו, בכ"ז בעבור איזה זמן (חודש בערך ") חוזר וניעור הזוהמא והרע עוה"פ (כי חטא עה"ד, שורשו של הרע, עדיין לא נתבטל לגמרי) ושוב צ"ל העבודה לדחותו ולטהר א"ע ממנו.

אולם מי שחטא ופגם כו' ועבירה גוררת עבירה -- היינו שעלול הרע להתעורר גם קודם שיגיע הזמן שבו הוא חוזר וניעור מצד טבע הבינוני * : ומובן שזהו לא רק קדימה בזמן; כ"א גם תוס' במציאות ואיכות הרע.

ותוספת זו במציאות הרע זוהי טומאת זיבה -- שהיא רואה דם בימים שמצד הטבע אין לראות בהם, זה מורה ,על רוב מותרי האשה" - היינו שהרע נתרבה ונתחזק יותר מכפי שהוא בטבע חטא עה"ד.

0) תניא רפי"ד.

1 והטעם שישנו דם נדה גם בצדקת (המורה שבעבודה רוחנית הוא גם בצדיק), מובן ע"פ מ"ש בתו"א (משפטים עט, ג): ,אעפ"י שהם צדיקים גמורים מ"מ גשאר בם עדיין שמץ מזוהמת הנחש שלא יכול להסירו מכל וכל".

2) תניא פי"ג.

3 והטעם דחודש, י"ל : כי חטא עה"ד נגרם ע"י מיעוט הלבנה והיא מתחדשת (וכל עניניי) בכל חודש. וראה אוה"ת פינחס 9' איקסה. א'קפ. וראה גם לעיל הערה 49.

4 ראה תניא רפכ*ט, שם רפל"ה.

\אתחנ\ב

ולכן גם דיחוי' של טומאה זו אין מספיק סדר העבודה של דיחוי וטיהור רגיל, אלא צריך לשוב בתשובה שלימה יותר -- וזהו שאין טומאת זיבה גטהרת אלא ע"י שבעה (קיים, שהימים שלאחרי הזיבה צריכים להיות נקיים לגמרי, בקצה ההפכי, מטומאת דם -- והיא-היא התשובה השלימה והאמיתית בנדו"ז, כמ"ש הרמב"ם * שאם נטה לצד אחד יותר מדי אז תשובתו היא שיטה א"ע לקצה השני לגמרי, ולכן אם רואה דם בא' מך הימים ה"ז סותר כל הימים למפרע (כי אז ה"ז הוכחה שאין תשובתו אמיתית), ורק אחרי ספירת ז' ימים נקיים רצופים * ה"ה טובלת ונטהרת מן הטומאה.

ודוקא שבעה נקיים, כי שבעה הוא היקף שלם יי. וגם ידוע" ש;כל יומא ויומא (מימי השבוע) עביד עבידתי'": והיינו שע"י העבודה בשבעה ימים רצופים הרי יש בזה הן השלימות בעבודה הפרטית שבכל יום מימי השבוע י* והן השלימות בעבודה הכללית של (שבוע) היקף שלם -- תשובה

שלימה בכל פרטי' ועניני' ורק עי"ז

הוא נטהר מטומאה זו

5 הל' דעות פ"ב ה"ב.

66 דוגמא לדבר שטבילת כל הגוף צ"ל בב"א,

7 תשובת הרשב"א ח"א ס"ט.

8 זח"ג צד, רע"ב. וכ"ה בכל שבוע (עִיין ר"ה לא, רע"א). ומובן עפמשנ"ת בלקו"ת שה"ש (כה, א)

9) להעיר ממשנ"ת (ראה שער הכונות דרושי רייה (לפני דרוש הא')) בענין השבעה ימים שבין ר"ה ליוה"כ שהיא עבודת התד שובה על כל ימי השבוע של כל השנה כולה, כי בז' ימים אלו ישנם כל א' מז' ימי השבו9.

29ח. עפ"ז מובנת הסמיכות והשייד כות של ,תנא דבי אלי' כל השונה הלכות וכו' * להסוגיא שלפנ*ז :

שאלת הגמרא היא" : מכיון שההפ" רש בין נדה לזבה הוא, כנ"ל, שדם נדה ענינו התעוררות הרע באופן הר" גיל והטבעי בבנ"א, ודם זיבה מורה על חולי, תוס' במציאות הרע - ,אימא ביממא תהוי זבה" -- פ'' ב,יום", כאשר ראיית הדם (בימי זיבה) הוא כשה,שמש (ומגן הוי' אלקים)":* מאיר בעולם ובאדם, ה"ז הוכחה שהחסרון הוא בו חולי (דלולא זאת אין מקום לראיית דם) ; אבל ,בליליא? -- אם רואה דם זה ב,לילה", בזמן ש,חו" שך" בעולם, ההעלם דאור אלקי -- ,תהוי נדה" -- כי מצד החושך וטבע העולם נתעורר הרע קודם זמנו הרגיל, ואינו ענין של זיבה -- חולי בוי

והמסקנא שגם בלילה הוי <זבה"י כי כאו"א מישראל, באיזה מצב שנמ= צא, יש בכחו לעבוד עבודתו, עד שלא יהי' שייך ל,ראיית דם" אפילו כש,לילה" בעולם -- ולכן הו"ע של זיבה גם בלילה. והכח על עבודה זו הוא מהתורה : בהיותה למע' מכל שינויים

\אתחן\ג

כדלעיל, לכן נותנת כח גם באדם שגם הוא בעבודתו לא יתפעל מהשינויים, ההעלמות וההסתרים, הבאים בעולםי וחהו אומרו: ,עליך אמר קרא כן"* (יתור ל' ושאינו רגיל) עליך (בדרך מקיף) אמר קרא (כח ה)תורה.

ובהמשך לזה מסיים ,כל השונה הלכות בכל יום וכו *, שהתורה (ובפרט ההלכות) בהיותה למעלה מכל השינויים, נותנת כח לעמוד בפני כל השינויים לגריעותא ולעבוד עבודתו כדבעי.

ומבאר בתוס' שזהו ע"ד ;נביאים הראשונים שסיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומין"'י -- כי גם מאמר זה הוא ענין של תנחומין, ל;נחם" ולעודד את כל מי שהוא נופל ממד" ריגתו, שהתורה נותנת גם לו את הכח להתעלות ע"י עבודתו. ועד שע"י ההלכות -- הליכות עולם לה