שיחה א

12שיחה א

12 לקוטי

ואתתנןף

א בקשר לדיני שבת -- ששמירת שבת היא אחת מעשה"ד, הכתובות [גם] בפרשתנו + -- אי' במשנה בסיום מס' שבת י: ,ומעשה בימי אביו של ר' צדוק ובימי אבא שאול בן בטנית שפקקו את המאור [החלון] בטפיח [פך של חרס] וקשרו את המקידה [כלי חרס] בגמי לידע אם יש בגיגית פותח טפח או לא. ומדבריהם למדנו שפוקקין ומודדין וקושרין בשבת". היינו שבשבת מותר לפקוק את החלון, למדוד ולקשור קשר שאינו של קיימא '.

[ובגמ' שם* מבואר דרק מדידה של מצוה מותרת, וכן בנוגע לקשירה מפורש בשו"ע' שרק לצורך מצוה מותר לקשור קשר אומן שאינו של קיימא. אולם בנוגע לפקיקה מבואר בתוס' שם% שהיא מותרת גם שלא לצורך מצוה].

וצלה'יב :

הטעם מה שהסדר בהמשנה הוא ,פוקקין* ואח"כ ,ומודדין וקושרין", י"ל בפשטות מפני דכך הוי עובדא; שמתחילה ,פקקו את המאור", ואח"כ קשרו ומדדו, אבל לפי"ז הול"ל ,וקושרין (ואח"כ) ומודדין+ -- שהרי תחלה

.קשרו את המקידה" ואח"כ (ועי*ז) מדדו ,לידע אם יש בגיגית פותח טפח אם לאו".

וגם את"ל דהטעם להקדמת דין ד,פוקקין" הוא [לא רק מפני דכך הוי עובדא, כ"א גם] מפני הכלל (המובן מדברי התוס' י) שבשתי תיבות הסדר

ד קידושין מא, רע"א דיה האיש. וראה דברי שלום (להרב מבערזאן) מע' זו ואצ"ל זו, שדיח כללים ז כלל יא. ומסתימת לשון התוס' שם ד,לא זו אף זו לא שייך לשנויי כו' אלא בשני בבות אבל בשתי תיבות לא" משמע שכלל זה דבשתי תיבות לא אמרינן ,לא זו אף זו", הוא לא רק בנידון שדין א' מובן מהשני בדרך ממילא ואין צורך לשנותו כלל [ע"ד קושיית הגמ' שם ,השתא בשלוחו מקדש בו מיבעיא* -- ר,בו" לא הו"ל למיתני כלל * כיון דידעיגן אותו מ.בשלוחו"], אלא גם צנידון שבכל אופן צריך לשגות הדין הב' כי אינו מובן בדרך ממילא מדין הא' (וכבנדו"ד דהדין ד,פוקקין" אינו מכריח הדין ד.מודדין וקושרין", אלא שיש בו חידוש יותר), לא אמרינן ,לא זו אף זו", אלא שונה החידוש תחילה **, וי"ל שהוא 13הוא זו ואצ'"ל זו ובמילא מובן שצריכים לשנות תחלה הדין שיש בו חידוש יותר! -- ולכן בא כאן תחלה דין ,דפוקקין" משום יתרון החידוש שבו (והיינו כיון שהתירו לפקוק אע"פ דדמי לבנין -- הרי מוכרח) שזהו בכל אופן גם שלא לצורך מצוה (דמשום מצוה לא היו מתירין כמבואר בתוס'*), משא"כ מדידה וקשירה שהתירו רק לצורך מצוה, כנ"ל -- טעם זה אינו שייך להקדמת ,ומודדין* ל,וקושרין"י דהחידוש דין בשניהם שווה, ובאין יתרון חידוש במדידה --.מסתבר שהסדר במשנה צ"ל ע'פ סדרן במעשה בפועל -- קשירה קודם למדידה. ואדרבה : לכאו' בהיתד דקשירה

ע"ד ,כיון דאתיא מדרשא חביבא לי'" (יבמות ב ב -- אבל עפ"ז צע"ק דגם בשתי בבות צ"ל כן

ואפילו את"ל ההכווגה (ראה עצמות יוסף (קידושין שם), באר שבע (נסמן בגליון הש"ס שם)) דבב' תיבות צריך לשנות ורק החידוש -- עכצ"ל שזהו רק באם הדין השני מיותר הוא כי מובן בדרך ממילא מדין הא', משא"כ בנדו"ד דפוקקין ומודדין ו קושרין.

8) ואין להקשות מדברי התוס' כיומא (שבשוה"ג הא' להערה הקודמת) דלכן תני ,מכבין ומפסיקין" לפי שהדין הב' יש בו חידוש (וע"פ הג"ל הרי צריך לשנות החידוש תחילה) -- כי אין כוונתם שבדין הב' יש בו חידוש יותר מבדין הא' (שהרי פשוט שעצם הדין שמותרין לכבות הוא עיקר ויסוד כל החידוש, ורק שבפרטים אחדים ישנו חידוש גם בדין הב'), כ"א כוונתם שדין הב' אינו מוכרח מדין הא' (מצד פרטים אלו), ולכן אי"ז בגדר ,זו ואצ"ל זו" (וכנ"ל בהערה הקודמת ובשוה"ג הב' שם), אבל בכל אופן עיקר החידוש הוא ,מכבין", ולכן נשנה תחילה.

קכו, ב ד"ה ומדבריהן.

ואתח1\ א

יש חידוש יותר מבהיתר מדידה: איסור מדידה בשבת הוא ,מפני שהוא מעשה חול וזלזול שבת", משא"כ איסור קשירה של קשר שאינו של קיימא הוא מטעם (ובאופן) ש,מד"ס נקרא זה ג"כ של קיימא" :י, היינו בקשר שהוא דומה לקשירה דאורייתא.

ועפ"ז פשוט יותר לאסור (מד"ס) קשירה הדומה למלאכה דאורייתא, מלאסור (מד'יס) מדידה שהיא רק מעשה חול וכו'. ולכן כשהתירו שניהן (לצורך מצוה) הרי בהיתר קשירה רבותא יתירא מבהיתר המדידה -- וא'כ גם מטעם זה הול"ל תחלה אוד קושרין" ואח"כ <ומודדין".

ב. ויובן כ"ז בהקדים מה ששנינו בתחלת מס' שבת :י שמלאכת הוצאה אינה אסורה מדאורייתא אלא באופן שהמוציא עושה עקירה והנחה. אבל בעקירה בלבד בלא הנחה, או בהנחה בלא עקירה, אינה אסורה כ"א מד"ס *י. וידועה +י הקושיא ע'"ז: למה לא תיאסר מדאורייתא גם עקירה לבד, או הנחה לבד, מטעם חצי שיעור שהוא אסור מה"ת *3 (גם במלאכות שבת *) 1

1 שו"ע אדה"ז סי" שי"ז סעי' א',

4 ראה בשך"ח כללים מערכת ח כלל ד וש"נ. וראה לקו"ש ח"ה ע' 33 הערה 1 ח"ז ע' 110 הערה 34.

6 כ"ה דעת ארה"ז, כמפורש בשו"ע שלו סי" שמ סע" א וסעי" ד. וראה גם בקויא לסי' שב. והוא ע"פ שיטת רש"י 144 לקוטי

ומבואר **י בישוב הדבר, ע"פ הדיוק בהדגשת הלשון דהאי כללא גופא: האיסור מה"ת הוא דוקא ,בחצי שיעור - היינו שחסר רק בשיעור, כמות האיסור ולא במהותו ואיכותו. אבל אם החסרון הוא במהות האיסור לא אסרה תורה. וכן הוא בנדו"ד, שהעקירה או ההנחה לבדה הרי הן חצי מלאכה ולא

חצי שיעור -- חצי באיכות וגדרי ומהות פעולת ההוצאה, לכן אינה אסורה מה"ת.

וי"ל שעדיז הוא גם בנוגע לקשירה -- דלכאו' גם בקשר שאינו של קיימא (היינו כשחסר בסיום (בשלימות) של מלאכת הקשירה, ,מעשה אומן" יי, מפני שאינו קושר ,על דעת שישאר כן כל זמן שאפשר לו להיות קיים כו''"יי) יש להקשות: למה לא יהי אסור מה"ת מטעם חצי שיעור? -

והתירוץ הוא ע"ד הנ"ל : איז חצי שיעור (בכמותה) של המלאכה, כפ'א חצי מלאכה -- חסר באיכות וגדרי ומהותה של המלאכה, כי ה,דעת שישאר כן לעולם" הוא חלק מאיכותה ומגדרי המלאכה. ובלעדה חסר בגדר המלאכה *י ולכן אינה אסורה מה"ת.

\אתחן\א

ג. אבל עפ"ז צלה"ב :

במלאכת ההוצאה בעקירה או הנחה לבדן (שאסורה מד'ס), לא מצינו שיתירוה לצורך מצוה ; ואדרבה : מבואר במפרשים יי, שהטעם מה ששנו חכמים במשנתם ריש מס' שבת הדין דהוצאה בעני ועשיר, הוא בכדי להורות דגם הוצאה דנתינת צדקה מעשיר לעני אסורה -- היינו שאסורה גם לצורך מצוה ועקירה או הנחה לבדן מד"ס -- ומא? שנא חצי מלאכת הקשירה (שאינה של קיימא) שהתירוה לצורך מצוה :: ?

ובטעם החילוק י"ל, דאף ששניהן אסורים מד"ס, מ"מ אין טעם האיסור שוה: טעם איסור ההוצאה בַעקירה או בהנחה בלבד הוא ,גזירה שמא יבואו כל אחד ואחד מהם לעשות מלאכה

אפילו הוא זמן ארוך מאד אין זה של קיימא מה"ת ופטור וכו" אבל מד"ס גק' זה ג"כ של קיימא כו'", ובזה לכאן' :"ל שהוא חצי שעור : הדעת שישאר כן לעולֶם הוא שעור, וכשחושב בדעתו להתירו לאחר איזה זמן הרי יש כאן כל איכות המלאכה, גם המחשבה והדעת שישאר, ורק שחסר בהשעור -- לכמה זמן ישאר,

זה אינו, כי קשר שישאר כן לעולם, ענינו הוא קשר שלא יה" בו שינוי (נדר מחודש) -- ולא קשר שיתקיים ריבוי זמן עד אין סוף. וראה לקמן בפנים.

ולהעיר משויית הרשב"א חא סי' ט, תיח במשיג ואתה הוא ושנותיך לא יתמו (הובא בס' החקירה להצ"צ לד, ב ואילך. קכ, ב. עייייש).

ולהעיר מהתואר והגדר ,נצחי" ששייך גם ביש לו תחלה -- וא"כ הוא בגדר זמן (יונת אלם בהקדמה. פלח הרמון שער ך' פייג, לקו"ת פקודי ז, ב). ואכ"מ.

15שלימה בשבת"", מסוג הדברים, ,שאסרו חכמים כו' גזירה שמא יבוא מהן איסור סקילה*; משא"כ טעם איסור קשירת קשר שאינו של קיימא הוא לפי ש,מד"ס נקרא זה ג"כ של קיימא הואיל ועומד להתקיים איזה זמן", היינו שהוא מסוג המלאכות ;שאסרו*: חכמים כו' מפני שהן דומים למלאכות" **.

ומכיון שאיסורה של מלאכת הקשירה (שאינה ש"ק) אינו משום גזירה שמא יבוא עי"ז לאיסור דאורייתא, אלא רק מפני שדומה היא למלאכה דאורייתא, הרי בזה יש מקום לחלק ולומר דשאני במקום שיש איזה צורך (מצוה וכיו"ב) ; משא"כ במלאכת העקירה או ההנחה (לבדה), שאיסורה מטעם שמא יבוא ע"י לאיסור מה"ת, הרי מסתבר שלזה יש לחוש ולאסור גם כשהמלאכה היא לצורך מצוה.

ואתחנן א

אבל הא גופא דורש ביאור: למה באמת לא גזרו מעיקרא דדינא גם במלאכת הקשירה שאינה של קיימא -- מכיון שהיא חצי מלאכה -- שהרי מקום לחשוש שמא יבוא לעשות קשר של קיימא שהיא מלאכה דאורייתא, ולכן תהא אסורה גם לצורך מצוה 1

והדברים ק"ו": אם גזרו בעקירה או הנחה לבדה, אעפ"י שא"א לבוא ממנה למלאכה שלימה כ"א ע"י פעולה נוספת (להניחה אחרי העקירה, או להקדים לההנחה -- עקירה "), הרל ב"ש שהו"ל לגזור בקשר שאינו ש"ק שבכדי לעבור בו על איסור מהית אין הוא חסר אלא ה,דעת שישאר כן לעולם".

ד והביאור בזה:

בהסברת הטעם*י שהתורה אסרה דוקא קשר של קיימא, י"ל: מלאכת הקשירה תוכנה -- חיבור ואיחוד של שני דברים (חוטים וכיו"ב) ואין הקשר ראוי להקרא בשם חיבור ואיחוד אמתי אלא באופן שנעשה ע"מ ,שישאר כן לעולם". והיינו שהדעת שיהי' קשר

6 ולכן אין לומר בזה מ"ש התוס' (שבת כג, ב ד"ה גזירה (בסופו). וראה תוס' חולין קד, א "ה ומנא. גדה לגו ב ד"ה ורמינהו) ,ושמא אין להשות גד רות של חכמים זו לזו אותם שאינם במלאכה א'*, כי כוונת התוס' שבמקום שאין קושיא עיז, אז אין להשחת גזירות ולהקשות למה פעם גזרו ופעם לא כו', אבל מובן שבמקום שישנה סתירה להגזירה (מצד הסברא וכו') צריכים לתרץ הסתירה ולבאר טעם החילוק. ועפ"ז יובן למה הרבה פעד מים מפרשים חילוקי הגזירות וכיו"ב.

ז) ראה לעיל הערה 22.

166 לקוטי

של קיימא הוא תנאי במלאכת הקשירה. ולכן אם התכוון לכתחילה לקושרם רק לאיזה זמן ולהתירם אח"כ, הרי גם בזמן שהם קשורים יחדיו, אי*ז חיבור אמתי יי ואינו בגדר קשירה יי שאסרה

9) ולהעיר מזה שהנהרות שנפסקין פ"א לשבוע (שמיטה) פסולין למי חטאת - כי מציאות המים גם בעת היותם אינה מצר אות ד(מים) חיים, כ"א מציאות ד,מכזבין" (פרה פ"ח מ"ט). וראה לקו"ש ח"ו ע' 92

0) ועפ"ז (שפעולת הדעת שישאר כן לעולם היא להחשיב את. פעולת הקשירה שתהי' נק' קשר אמיתי) יש מקום לומר שהיכא שישנו ענין אחר שנותן חשיבות להקשירה ג"כ חייב, גם אם אין בדעתו שישאר כן לעולם, כמו בקשירה של מצוה * דמצותי' אחשבי' (ראה בכורות י, א, רש"י דיה חלה (ביצה כז, ב). וראה אנציק' תלמודית מע' אסורו חשובו). וראה מנחת חינוך מצוה לב (סי' כא -- מלאכת ה" קושר) **, משא"כ אם נאמר שהקשירה

\אתחנ\א

התורה גי.

ועפ"ז יובן שבלעדי הדעת שיתקיים הקשר הרי אין הענין שנחסר חלק משלימות פעולת המלאכה, אלא שגעדר מלכתחילה העיקר שבמלאכת הקשירה:י, שהרי החוטים אינם קשורים ומאוחדים באמת, ואין זאת כ"א פעו-

עצמה היא ג"כ חלק מהמלאכה מצד עצמה, והדעת שישאר כן לעולם ה"ז תנאי בהמלאכה (אבל אעה להחשיב הקשירה), אז לא יועיל מה שהיא קשירה חשובה (של מצוה) כיון שחסר תנאי, (אבל בדוחק גם אז יש מקום לשקו"ט לומר שגם התנאי של הדעת שישאר כן לעולם עגינו להחשיב הפעולה עוד יותר מכפי שהיא חשובה מצ"ע, וא"כ גם קשירה של מצוה תועיל בזה), [ופשוט שמזין זה עצמו -- שלצורך מצוה מותר לקשור קשר שאינו של קיימא -- אין להביא ראי' שקשירת מצוה אינה מחשיבה את הקשירה, כי כאן מיירי שאין המצוה בהקשירה עצמה, כ"א .שקושר למדוד א' משיעורי תורה* וכיו"ב].

ולהעיר מקשירה דנימא דכנור הביהמי"ק (עירובין קב; ב).

ולהעיר משו"ע אדה"ז סי' תרנא ס"ו בנוגע לאיעגוד הלולב : ,אבל אסור לעשות עניבה ע'יג קשר (ביו"ט) כיון שאינו חושש להתירו עולמית" -- שמזה משמע שאם הי' בַדעתו להתירו לאחר זמן הי' מותר, אף שזהו קשר של מצוה. אבל י"ל שמכיון שרק ,מצוה מן המובחר לאגוד הלולב כו'* (שם ס"ב) אינו מספיק להחשיבו. ולכאו' מוכרח לומר כן, דאל"כ הרי ,קשר שאינו של קיימא מה"ת כו' מותר לקושרו לצורך מצוה כו' ואפי' קשר מעשה אומן כו'" (שם סשי"ז ס"ד) -- אם לא שנאמר שאיירי כשאפשר בענין אחר.

1 וכמו שהוא בצד ההפכי -- שד מקלקל ע"מ לתקן חייב אף שמקלקל בכלל פטור, כי מכיון שהוא ע"מ לתקן, הרי גם בעת הקלקול אינו קלקול אמיתי.

17לה של קירוב ונגיעת החוטים בלבד וכיו"ב *י. ומכיון שאין בזה אפי' מקצת וחלק של אותה המלאכה שאסרה התורה יי, לכן לא גזרו בה יי שמא יבוא

כלל*, אפ" למיך דבר שאינו מתכוין גם בשכת אסור מה"ת, ולהעיר מתוד"ה וצריך לעצים (שבת עד, א).

3) היעו, ראף שהיכא שיש כדעתו שישאר כן לעולם (וחייב עלי') נחשבת פעולת הקשירה עצמה ג"כ חלק מהמלאכה (דהרי אם לא יקשור בפועל אינו חייםב) -- הרי הפי' בזה שהדעת שישאר כן לעולם מחשיב את הפעולה שתהי' פעולת מלאכה, אבל אם חסר הדעת גם הפעולה אינה כלום.

4 וע"ד המבואר בס"ג: ,ואם אעו אלא קשר א' בלבו בלא עניבה ע"ג אינו נקרא קשר כלל ומותר לקשרו ולהתירו אפי' אם עומד להתקיים לעולם" -- ואעפייכ בנדו*ד אסור (שלאי לצורך מצוה) -- כי עכ"פ דומה למלאכה, משא*כ קשר א' אינו דומה בלל למלאכה.

5) חוץ אם יש סיבה חזקה למור, כמו הא דבשו"ע אדה"ז סי" שין ס"ב -- כשהוא מעשה אומן (להריעה שמה*ת אסור רק בשהוא מעשה אומן) -- שאז קרוב מאד שיעשה קשר של קיימא*; שם ס"ה -- שרגילין לקשרן" ; שם סיח -- שקרוב

\אתחן\א

ממקצתה לעשותה כולה ויעבור על איסור מה"ת יי. ומעתה מובן שהטעם שאעפ'כ אסרוה חכמים אינו אלא משום זה שבתיצוניותה דומה מלאכה זו למלאכת הקשירה דאורייתא ; ומכיון שאי"ז מטעם גזירה, לכן מותרת היא לצורך מצוה וכו'.

משא"כ מלאכת ההוצאה ע"י עקירה או הנחה לחודא :

גדרה של מלאכה זו מה"ת, היא הוצאה (או הכנסה) מרשות לרשות זי, כולל כמה חלקים ופרטים: עקירה, הנחה וכו'. כשחסר בפעולתו חלק ופרט בגוף המלאכה; עם היות שאז אינה מלאכה שלימה אף באיכותה ומהותה, מ"מ המקצת שעשה ופעל הרי זה חלק מפעולת ההוצאה -- ולכן יש לאסור חלקה משום גזירה שמא יבוא לעשות כולה ויעבור על איסור מה"ת ; ומטעם גזירה זו יש לחוש גם במקום שהוא לצורך מצוה וכו'.

ה. עפ"ז יבואר גם הטעם מה ששנו במשנה (בסיום המסכת) ;מודדין" ואח"כ ,קושרין* :

שלא יחלקו בין החבלים וכיו"ב: ובס"י -- ,שלפעמים נגמלך ומבטלו".

משא"כ בהוצאה הרי אסרו בכל אופן.

66 ע"ד המבואר בלקו"ש ח"ה ע' 33 הערה 31, עיי"ש.

188 לקוטי

נת"ל שבקשירת קשר שאינו ש"ק שאסרוה חכמים אין שום חלק ממלאכת הקשירה דאורייתא, האיסור הוא רק מפני שדומה הקשר לקשירה גמורה מה"ת. דהיינו שאין איסורו בא מצד פעולת הקשירה, כ"א רק מפני שיש לדמותה לענין אחר, למלאכה אסורה -- בלי שום שייכות אלי'.

ז. א. שלולא הדמיון אין טעם לאסור הקשירה מצ"ע.

משא"כ פעולת המדידה, דאעפ"י שאין איסורה מצד שייכות למלאכה אסורה מה"ת (לא חלק ממנה ולא -- דמיון אלי'), אלא שכל יסוד איסורה הוא רק מדרבנן -- אולם מאידך הרי . מזה גופא מוכח שאיסורה הוא מצד עצמה, מצד פעולת המדידה: ,שהוא מעשה חול וזלזול שבת".

ומטעם זה מסתבר שבמדידה, שהוא בגדר איסור מצ"ע **, יש להחמיר בה יותר מבקשירה (שאין איסורה מצ"ע, כנ"ל). ולכן כשהמשנה באה להורות ששתיהן הותרו לצורך מצוה, הרי בהיתר המדידה איכא רבותא יתירה, ומשו"ז נקטה (ע"פ דברי התוס' הנ"ל שהחידוש צריך להיות נשנה תחלה) ,מודדין" תחילה ואח"כ וקושרין".

ו הביאור ע"פ פנימיות הענינים למה נשנו ג' ענינים אלו בהסדר של ,פוקקין ומודדין וקושרין? -- ובהקדים דיוק הלשון ,פוקקין וכו'", בלי הווה ופעולה ודאית, ולא תנא .מותר לפקוק וכו'* וכיו"ב, שמזה משמע רמז

\אתחנ\ א

שנן צריכים לעשות ושכן עושים תמיד:

נתבאר במ"א * הטעם (ע"פ פנימיות הענינים*) מה שמסכת שבת מתחילה דוקא בדיני הוצאה -- מפני שברוחניות ה"ז ענין כללי בכל איסורי שבת: ע"י עשיית המלאכות האסורות מוציאים מרשות היחיד (יחידו של עולם) לרה"ר (טורי דפרודא -- עולם הקליפות) י+, ולכן בא ענין ההוצאה בתור הקדמה כללית לכל דיני שבת ו עדיז הוא גם בנוגע לסיום וחותם המסכת ש,הכל הולך אחר החיתום"", שמבאר שם ענין כללי הנעשה ע"י כללות שמירת שבת (בכל פרטי) -- וכדלקמן.

מבואר בכ"מ** החילוק שבין ג' הזמנים דשבת : א) מעלי (ליל) שבתא ; ב) יומא דשבתא : ג) זמן מנחת שבתי רעוא דכל רעוין* -- שבליל שבת הוא עליית המלכות מבי"ע לאצילות, כי בימות החול יורדת המל' לבי"ע לברר בירורים, וכמ"ש ** ,רגלי' יורדות גו'", ובליל שבת היא עולה משם לאצילות. ומכיון שהעולמות מקבלים מספירת המלכות, הרי מאיר אז בבי"ע ספי' המל' כפי שהיא באצילות. אח"כ 19ביומא דשבתא מאיר בחי' נעלית יותר, בחי' ז"א, מדות דאצילות. ואח"כ בזמן רעוא דרעוין הוא גילוי הבחי' ומדריי שלמעלה מז"א ומל', שממנה בא היחוד דז'א ומל'. ולכן אומרים בתפלת ערבית של שבת ,וינוחו בה" (מלי), בתפלת שחרית ;וינוחו בו" (ז"א). ובתפלת מנחה ,וינוחו בם" (יחוד ז'א ומל') *.

והנה מכיון שבליל שבת יש עליית העולמות יי, ספי' המל' מאירה בבי"ע כפי שהיא באצילות, לכן מתבטלין ב(ליל) שבת כל הקליפות **: בימות החול, מכיון שמל' יורדת לברר בירורים שבעולמות בי"ע הרי שהקליפות יש להן ,תפיסת מקום", לכן לא נתבטלו הקליפות בהעולמות. משא"כ בשבת, מכיון שספי' המל' עולה אז באצילות, שאין בה רע בלל ובמ"ש 9 ,לא יגורך רע", לכן העולם הוא במצב כזה שהקליפות בטלים.

אמנם. מובן, שבזה (עליית המלי וביטול הקליפות וכו') שייך וקשור זה (במדה ידועה %) לעבודת האדם 3

ואתחנ1\ א

ולכן ארז"ל 5 (בנוגע לעבודת בנ"י): ,נעשה שותף להקב'ה במעשה בראשית" -- שמהביאורים בזה הוא ע"פ מארז"ל * ,רוח צפונית אינה מסובבת", היינו שמצד הבריאה מצד עצמה הרי צד צפון, המורה על (מקור ומקום +*) הקליפות (כמ"ש ** ,מצפון תפתח הרעה") פתוח הוא, שישנו מקום לקליפות. אבל בשבת, שע"י עבודת בנ"י (המל' עולה ועי"ז) מתבטלות הקליפות, הרי זה כאילו עושים וסותמים * את צד הצפון ונגמרת הבריאה. וזהו שבנ"י נעשים ,שותף להקב"ה "9 בד מע"ב", שגם הם פועלים בבריאת העולם.

ודבר זה נעשה תומ"י בכניסת השבת ע'י קבלת השבת ושמירתה אז.

ואח"כ, כשכרה של עבודה זו, מתעלים (ביומא דשבתא) לדרגא נעלית יותר, לגילוי האור דז'א דאצילות. ואח"כ מתעלים עוד יותר -- עד לד גילוי האור שלמעלה מז"א ומלכות, ומייחדם.

וזהו שבסיום מס' שבת -- היינו שבסיום (ושמירת *) כל הלכות (מס')

2 שבת קיט, ב. טאו"ח סי' וסת. שו"ע אדה"ז שם ס"א.

3 ב"ב כה, רע"ב. וראה לקו"ת ר"פ תזריע:

4 ראה ס' הבהיר סקפ"ג.

6 ראה זת"ג קעת, רע"ב.

8 כי לימוד מביא לידי מעשה (קדושין מי ב) 2020 לקוטי

שבת (שכולם נכללים בזהירות באיסור דהוצאה שבתחלת המס', כנ"ל) -- באה ה,הודעה" על ג' העליות בשכרה של עבודה זו -- והן הנרמזות בשלש ה" ענינים ולפי סדר זה דוקא: ,פוקקין ומודדין וקושרין" :

בליל שבת, פועלים עליית המלי עליית העולמות וביטול הקליפות, שעי"ז סותמין ו,פוקקין" את החלל דרוח צפונית ; ואח"כ מגיעים לגילוי בחי' המדות דאצילות -- ,ומודדין" (שהוא מל מדה, כלשון רז"ל 5 +במדה שאדם מודד בה מודדין לו"), ואח"כ עולים לבחי' ,וקושרין", שמאיר האור שלמעלה מז"א ומל' המקשר ומאחד אותם/

\ואתחן\א

ועי"ז גם מקשר כל העולמות כולם -- שנעשים כולם רשות אחד רשות היחיד" --

מקשרם ביחידו של עולם ".