שיחה יח
379שיחה יח
לשון הברכה שאמר כ"ק ארמו"ר שליט"א ערב יום כיפור
אחרי תפלת מנחה, תשכ"ו:
ס'זאֶל זיין א שנת אורה שנת ברכה שנת הצלחה שנת תורה, און מ'זאֶל עוסק זיין אין תורה ועבודה מתוך מנוחה ושמחה וטוב לבב, והרחבה אמיתית עד שיבא גואל צדק ויגאלנו בקרוב ממש ויוליכנו קוממיות לארצנו וה' בראשם.
380סיזאֶל זיין א הצלחה'דיקער יאַהר, אין לימוד התירה און קיום המצוות בהידור, ביז לקיום היעוד שיבוא גואל צדק ויגאלנו בקרוב ממש ויוליכנו קוממיות לארצנו בעגלא דידן.
אחרי תפלת מנחה, תשכ"ז :
עס זְאֶל זיין א התעוררות תשובה אמיתית, מתוך שמחה וטוב לבב -- תשובה עילאה, ומתוך בריאות הנכונה, און מען זאֶל דאס ממשיך זיין אין אַ שנה טובה ומבורכת, בבני חיי ומזוני רויחי.
381המו ל אחרי תפלת מנחח, תשכ"ח :
382און מקרב זיץ על ידי זה די גאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקינו, דורך התמדה ושקידה בלימוד הנגלה ובלימוד החסידות ביז -- אין אַ אופן אַז איהר וועט פועלין שיפוצו המעינות חוצה וקאתי מר דא מלכא משיחא בקרוב ממש. אמן כן יהי רצון.
אחרי תפלה מנחה, תשכ"ט :
383(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
384(גוף השיחה בעמוד זה ביידיש ולא נכלל כאן. ראה בסריקה.)
3855) ראה פרש"י עֶה"פ שה"ש א, ב כסופו. ובהנסמן בהערה הקודמת.
66) ובדוגמת המבואר בלקו"ת (תזריע כג, א. ובכ"מ) בפירוש מרז"ל (פסחים 44 א, וש"נ) אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, שע"י הלימוד בעוה"ז ,זוכה ללמוד ג"כ בג"ץ כוי", ויי"יל, שעדדיז הוא גם בנוגע לתורתו של משיח (ראה תניא רפליז).
6/7790
... מהו שיעור נט"י שחרית בט"ב ויוהכ"פ 1
ואף שפסק אדה"ז בשו"ע שלו סתרי"ג סב שנוטל ביוהכ"פ עד קשרי אצבעותיו, כנראח מסתפק כת"ר בהלכה למעשה, כיון שהחמיר רבנו בסידורו דנט"י שחרית צ"ל עד מקום חבור היד ,לקנה הזרוע כי עד שם הטומאה מתפשטת", וא"כ לכאורה גם בט"ב ויהכ"פ צ"ל עד קנה הזרוע.
והנה על הראי' מדין דט"ב ויוהכ"פ לשיעור נט"י שחרית -- כבר רמז במג"א ס"ד סוסק"ז (עיין במ"מ לשו"ע אדה"ז מהד"ק ס"ד ס"ז). ולכן חלקו, בנט"י שחרית כל השנה, בין לכתחילה ושעת הדחק (שו"ע אדה"ז שם. שע"ת בשם שלמי צבור. קש"ע ב, ג. משנה ברורה ד, ט. ועייג'כ בפרמיג).
אבל בכתבים -- הובא במג"א ובבה"ט -- כתבו סתם שצ"ל עד פרק הזרוע. וכ"מ קצת גם בסידור רבנו. אף שבת"ב ויוהכ"פ לד"ה נוטל רק עד קשרי אצבעותיו. כן הורה ג"כ כ"ק מו"יח אדמויר.
וראיתי הטעם (איני זוכר עתה באיזה ספר) [הגהה לאחר זמן: שוב מצאתיו במקדש מלך לזהר ח"ב קעג, א] כי ביוהכ"פ אין כ"כ שליטה לרוח הטומאה, ולכן כשניעור אינה שורה אלא עד קשרי אצבעותיוי
וְעַדיז י*ל, אשר בת"ב מפני החלישות שבקדושה אינה מתאווה כ"כ לשרות. וע"ד מש"כ בשו"ע רבנו מהדיב בסופה. ומתפשטת רק עד קשרי אצבעותיו. וטעמא דמסתבר הוא.
ועד"ז צ'"ל גם בנעילת הסנדל דאסור הן ביום הכפורים הן בת"ב.
בהנוגע ליוהכ"פ -- ראה לקו"ת שה"ש ד"ה מה יפו סס"ג. ובפע"ח שיוהכ"פ פ"ד (הועתק בנגיד ומצוה) ובסי' מהרי"ק -- באו"א קצת.
386הגהה לאחרי זמן: שוב מצאתי ברשימות הצ"צ על איכה* וז"ל: ט"ב ויוהכ"פ שניהם אסורים בנעילת הסנדל, אלא שזה מצד מעלה יתרה בעליות
המל' למע' מבחי' נעל כו' וזה להיפך . .. (ממכ' כ"ג תמוז, תש"ט)
... בשו"ע אדה"ז חאו"ח סתר'"ח סעי' ח' מה שכתב ,מאכלי חלב וחמאה" ומצוין למג"א, אבל במג"א איתא ,מאכלי חלב; חמה" (ע"פ הרמב"ם הלי עבודת יוהכ"פ פ"א ה"ו). ומעיר במכתבו, אולי גם בשו"ע אדה"ז צ"ל ,חמה" במקום ,חמאה". ובכלל -- חמאה מאן דכר שמי' בש"ס ופוסקים בנדון זה.
-- הערה יפה ומתקבלת. ועוד ראי' נוספה לתקון זה, דמה לי' לפרט חמאה, והיא בכלל מאכלי חלב, וכמו שאינו מפרט גבינה (שנאמר בפי ביומא יח. א) מטעם זה, אבל בכל הדפוסים דשו"ע אדה"ז שראיתי (קאפוסט תקפ"ו. זיטאָמיר תרט"ז. שטעטין תרכ"ב. ורשא תרל"ד. יוזעפאָוו תרל"ה. ווילנא תרס"ה) איתא ,וחמאה". וכן העתיק בנתיב החיים.
ואולי י"ל דיסודו של אדה'ז לאסור חמאה הוא מפני שנכלל במאכלי חלב, ובכ"ז מפרטו, מפני שאינו מאכל בפ"ע (אם הכוונה -- פוטער), או מפני שהוא משקה (אם הכוונה -- סמעטענע). -- ועצ"ע דעת אדה"ז שאסר חלב טתם, לאו דוקא חם. ויש להעיר מדרז"ל (נזיר כג, ב) גדולה עבירה לשמה כו' שבע בעילות בעל כו' שעשתה זה יעל כדי להתיש כחו כפירש"י. ויש לומר שלכן ג"כ חלב נתנה גו' הקריבה חמאה (שופטים ה, כה). ומש"כ המפרשים בנ"ך מפני שהחלב מיישן -- (וקצ"ע מיומא יח/ א. גם מהו הטעם דהקריבה חמאה) -- הוא אליבא דס"ד דלא נגע סיסרא ביעל. ראה רד"ק שופטים (ד, יח. וה', כז) דמדרשות חלוקות בזה . .. (ממכ' י"ז מרחשון, ה'תש*י)
6/7790 . . . במענה על שאלותיו א) אין מנהגינו לומר ביוהכ"פ או"א ורבש"ע שקודם ואחרי פרשת העקידה, וכיו"ב.
ב) א"א תחנון וע"ח בק"ש שעהמ"ט ביוהכ"פ גם אם לא חל בש"ק -- ואמר כ"ק מו"ח אדמו"ר ע"ח יוהכ"פ זאָגט מען נאָר וויפל מען דאַרף... (ממכ' כ*ק אדמו"ר שליט"א)
6.73
באם * יטלו לנ"כ -- לסירוגין (דפשיטא דגם כך כשר לנ"כ) לכאורה אפ"ל שא"צ ליטול קודם הבדלה. אבל נ"ל דטעם נטילה זו היא שלילת
*) נכתב במענה על השאלה אם הכהנים שנוטלים לנשיאת כפים עד פרק הזרוע אם צריכים ג"כ לנטילת ידים קודם הבדלה במוצאי יוהכ"פ. המו"ל.
387התפשטות הטומאה לאחר סור קדושת יוהכ"פ (עיי' מק"מ לזח"ב קעג, א) וא'כ אין מועיל הנט"י -- איזה שתהי' -- ביוהכ"פ.
(ממכ' כ"ק אדמו"ר שליט"א) 6.70
הערות
עמוד 379
- 1. טובה ומתוקה בגשמיות ורוחניות, בטוב הנראה והנגלה, למטה מעשרה טפחים.
- 2. תשובה . . ואמיתית : ראה אגה"ת ספי"א. ומזיקין מבחוץ : להעיר מתו"כ בחוקותי כו, ו. רמביין שם. רשימות הצייצ לתהילים (צב, א) סק"א, ובמילואים* ס"ק יב יד.
- 3. ) ביהל אור הוצאת תשד*מ-- ס"ע תרל ואילך. המו"ל. לחת' שי' -- לפני כל נררי, תשכ"ו :
- 4. וידבר גו', כה תברכו גו', יברכך גו', יאר גו', ישא גו', וישם לך שלום, ושמו את שמי וגו' ואני אברכם.
עמוד 380
- 1. גם אלה הפטורים מ(הקהל -- גזמן שביהמ"ק הי' קיים מפגי שפטורים מן ה)ראי' (חגיגה ג, א. ירמי' לא, ז).
- 6. ראה רמב'"ם הל' תשובה רפ"ט והל' מלכים בסיומן וחותמן.
- 3. לחת' שי' --- לפני כל נדרי, תשכ"ז : וידבר גו' דבר גו' יברכך גו' יאר גו' ישא גו' ושמו גו' ואני אברכם.
- 4. א) עיין הל' ת"ת לאדמוה"ז פא סוס"ד.
- 5. ב) עין לקו"ת ר"פ נצבים.
- 6. ג) ראה תניא ס"פ כגי
- 7. ז) ראה שבת לא, ב. ובגמרא שם ,לאחת" וביאר רש"י ,יחידה". ה בשוה (רש"י וירא כב, ח).
עמוד 381
- 1. ו) במד"ר (פי"א, ב) נגלה ונכסה כו'. וברמב"ם הל' מלכים ספי"א ,בתזקת כו' בודאי". ועקיין מכתב כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע הידוע* בביאור ל' מארז"ל ,בן דוד בא" או ,דוד בא".
- 2. *) אג"ק שלו ח"א ע' שט ואילך. המו"ל.
- 3. לחת' שי' -- לפני כל נררי, תשב"ח : וידבר גו' דבר גו' יברכך גו" יאר גו' ישא גו' ושמו גו' ואני אברכם.
עמוד 382
- 1. ראה רמב"ם הל' תשובה פ"ז ה"ה. אגה"ת פי"א ובחותמה (ספי"ב).
- 2. ראה אגה"ק ס"ץך.
- 3. כל' הרמב"ם ואדה"ז (שם) -- מיד.
- 4. להת' שו' -- לפני כל נדרי, תשכ"ט : וידבר גו' דבר גו' יברכך גו' יאר גו" ישא גו' ושמו גו' ואני אברכם.
- 1. שבא ע"י בחוקותי תלכו -- עמלים בתורה. ועיין אוה"ת עה"פ.
- 2. אור תורה עֶה"פ : גשמיכם כו' הגשמיות והחומריות כו'י 3 כמשינ ונתתי. וראה אוה"ת שם:
עמוד 383
- 6. מדה כנגד מדה -- שאז תרבה הדעה והחכמה והאמת כו" (רמב"ם הל' תשובה פ"ט ה"ב) שמשיח ילמד תורה את כאו"א (לקו"ת צו יז, א).
- 2. *) שייך גם להברכה שאחוי מנחה ש,הרי נאמרה בפ7 -- וכענן בפ%ע - לאחרי סיום ברכת הת' שי" בסיום עריוהכ"פ ובהתחלת יום הקדוש".
- 3. נוי
- 4. 6/7
- 1. ישע" ל, לט, וקאי גם על יום השבת -- ראה ירושלמי פ"ק דתענית סה"א, ויק"ר רפ"ג (הובא ברשימות הצ"צ עה"פ (עי ריד)4 2) שו"ע אדה"ז סשיו סכיא. וש"נ.
עמוד 384
- 3. להעיר משהשיר בתחלתו: זה ר' חנינא כו' שתתן ידך עמנו. וביל"ש מלכים רמז קפב : שתתן אצבעך עמנו. 6 ראה מדרז"ל ובמאמרי חסידות עה"פ (תולדות כו, יג).
- 2. לחת' שי' -- לפני כל נדרי י, תשל"א : וידבר גו' דבר גו' יברכך גו' יאר גו' ישא גו' ושמו גו' ואני אברכם.
- 1. הזמן דברכת הבנים. וראה ספרי ורש"י (ואתחנן ו, ז): לבניך אלו התלמידים.
- 2. עיין הלי תת (לאדה"ז) פ"ד סיג תקו"ז בהקדמה (ו, א)
- 3. ראה ברכות בסיומה : ת"ח כו' ילכו מחיל אל חיל, שו"ע אדה"ז ר"ס קנה.
- 6. ראה לקו"ת צו י:ן, א (ובהנסמן שם) דרמ"צ קי, ב.
עמוד 386
- 1. *) אוה"ת לנ"ך ח"ב ע' א'צו. המו"ל. ₪790
עמוד 387
- 1. (משיחת ליל ערב ר"ה, תש"כ)
- 1. יחוקאל מ, א, 2) עיין טורי אבן על ר"ה ח, בי עיין בחי' הר"ן על ראש השנה ח, ב. ד"ה מכאן.
תניא, אגרת התשובה י״א - הטקסט מספריא
וְאָמְנָם, לִהְיוֹת בְּלִבּוֹ הַהַכְנָעָה, הִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וְגַם הַשִּׂמְחָה בַּה׳, שְׁתֵּיהֶן בְּיַחַד – כְּבָר מִילְּתָא אֲמוּרָה בְּלִקּוּטֵי־אֲמָרִים סוֹף פֶּרֶק ל״ד, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ ״חֶדְוָה תְּקִיעָא בְּלִבַּאי מִסִּטְרָא דָא וְכוּ׳״. וּבְצֵירוּף עוֹד הָאֱמוּנָה וְהַבִּטָּחוֹן, לִהְיוֹת נָכוֹן לִבּוֹ בָּטוּחַ בַּה׳, כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא, וְחַנּוּן וְרַחוּם וְרַב לִסְלוֹחַ, תֵּיכֶף וּמִיָּד שֶׁמְּבַקֵּשׁ מְחִילָה וּסְלִיחָה מֵאִתּוֹ יִתְבָּרֵךְ (״כְּרוֹב רַחֲמֶיךָ מְחֵה פְשָׁעָי״ ״כַּבְּסֵנִי טַהֲרֵנִי״, וְכָל עֲווֹנוֹתַי מְחֵה״ וְכוּ׳), בְּלִי שׁוּם סָפֵק וּסְפֵק סְפֵיקָא בָּעוֹלָם.
וּכְמוֹ שֶׁאָנוּ מְבָרְכִין בְּכָל תְּפִלַּת י״ח תֵּיכֶף שֶׁמְּבַקְשִׁים ״סְלַח לָנוּ כוּ׳״ – ״בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ חַנּוּן הַמַּרְבֶּה לִסְלוֹחַ״, וַהֲרֵי ״סְפֵק בְּרָכוֹת לְהָקֵל״, מִשּׁוּם חֲשַׁשׁ בְּרָכָה לְבַטָּלָה? אֶלָּא, אֵין כָּאן שׁוּם סָפֵק כְּלָל, מֵאַחַר שֶׁבִּקַּשְׁנוּ ״סְלַח לָנוּ״ ״מְחָל לָנוּ״, וְאִילּוּ לֹא הָיִינוּ חוֹזְרִים וְחוֹטְאִים – הָיִינוּ נִגְאָלִין מִיָּד, כְּמוֹ שֶׁאָנוּ מְבָרְכִין: ״בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ גּוֹאֵל יִשְׂרָאֵל״.
וַהֲרֵי אֲפִילוּ בְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם כֵּן, שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לִמְחוֹל תֵּיכֶף וּמִיָּד שֶׁמְּבַקְשִׁים מִמֶּנּוּ מְחִילָה, וְלֹא יְהֵא אַכְזָרִי מִלִּמְחוֹל, וַאֲפִילוּ בְּקוֹטֵעַ יַד חֲבֵירוֹ, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא בְּסוֹף פֶּרֶק ח׳ דְּבָבָא קַמָּא:
וְאִם בִּיקֵּשׁ מִמֶּנּוּ ג׳ פְּעָמִים וְלֹא מָחַל לוֹ – שׁוּב אֵין צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ, וְהַגִּבְעוֹנִים שֶׁבִּיקֵּשׁ דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו־הַשָּׁלוֹם מֵהֶם מְחִילָה בְּעַד שָׁאוּל שֶׁהֵמִית אֶת הַגִּבְעוֹנִים, וְלֹא רָצוּ לִמְחוֹל – גָּזַר דָּוִד עֲלֵיהֶם שֶׁלֹּא יָבֹאוּ בִּקְהַל ה׳, שֶׁהֵם רַחֲמָנִים וְכוּ׳, כִּדְאִיתָא בְּפֶרֶק ח׳ דִּיבָמוֹת.
וּבְמִדַּת הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה לְאֵין קֵץ.
וּמַה שֶּׁמְּשַׁבְּחִים וּמְבָרְכִים אֶת ה׳ ״חַנּוּן הַמַּרְבֶּה לִסְלוֹחַ״ – ״הַמַּרְבֶּה״ דַּיְיקָא, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֶזְרָא ״וְרַב לִסְלוֹחַ״, דְהַיְינוּ, שֶׁבְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם, אִם יֶחֱטָא אִישׁ לְאִישׁ וּבִיקֵּשׁ מִמֶּנּוּ מְחִילָה וּמָחַל לוֹ וְאַחַר כָּךְ חָזַר לְסוּרוֹ – קָשֶׁה מְאֹד שֶׁיִּמְחוֹל לוֹ שֵׁנִית, וּמִכָּל שֶׁכֵּן בִּשְׁלִישִׁית וּרְבִיעִית.
אֲבָל בְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא אֵין הֶפְרֵשׁ בֵּין פַּעַם אַחַת לְאֶלֶף פְּעָמִים, כִּי הַמְּחִילָה הִיא מִמִּדַּת הָרַחֲמִים, וּמִדּוֹתָיו הַקְּדוֹשׁוֹת אֵינָן בִּבְחִינַת גְּבוּל וְתַכְלִית, אֶלָּא בִּבְחִינַת אֵין־סוֹף, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ״כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמָיו״, וּלְגַבֵּי בְּחִינַת אֵין־סוֹף אֵין הֶפְרֵשׁ כְּלָל בֵּין מִסְפָּר קָטָן לְגָדוֹל, דְּ״כוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא – מַמָּשׁ – חֲשִׁיב״, וּ״מַשְׁוֶה קָטָן וְגָדוֹל וְכוּ׳״.
וְלָכֵן ״מַעֲבִיר אַשְׁמוֹתֵינוּ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה״, וְכָל הַחֲטָאִים שֶׁמִּתְוַודִּים בְּ״עַל חֵטְא״ מִדֵּי שָׁנָה, אַף שֶׁחָזַר וְעָבַר עֲלֵיהֶם – חוֹזֵר וּמִתְוַדֶּה עֲלֵיהֶם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים בְּשָׁנָה הַבָּאָה, וְכֵן לְעוֹלָם. וּ״בְכָל שָׁנָה וְשָׁנָה״ לָאו דַּוְקָא, אֶלָּא כְּמוֹ כֵן בְּכָל יוֹם וָיוֹם ג׳ פְּעָמִים מְבָרְכִים: ״בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ חַנּוּן הַמַּרְבֶּה לִסְלוֹחַ״.
וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״תְּפִלָּה כְּנֶגֶד תְּמִידִין תִּקְּנוּהָ״, וְתָמִיד שֶׁל שַׁחַר הָיָה מְכַפֵּר עַל עֲבֵירוֹת הַלַּיְלָה, וְתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּייִם עַל שֶׁל יוֹם, וְכֵן מִדֵּי יוֹם בְּיוֹם לְעוֹלָם: אֶלָּא שֶׁיּוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר עַל עֲבֵירוֹת חֲמוּרוֹת, וְהַתָּמִיד, שֶׁהוּא קָרְבַּן עוֹלָה, מְכַפֵּר עַל מִצְוֹת עֲשֵׂה בִּלְבַד, וְכֵן הַתְּפִלָּה בִּזְמַן הַזֶּה עִם הַתְּשׁוּבָה, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
וְאֵין זֶה ״אֶחֱטָא וְאָשׁוּב״, כִּי הַיְינוּ דַוְקָא שֶׁבִּשְׁעַת הַחֵטְא הָיָה יָכוֹל לִכְבּוֹשׁ יִצְרוֹ, אֶלָּא שֶׁסּוֹמֵךְ בְּלִבּוֹ עַל הַתְּשׁוּבָה, וְלָכֵן, הוֹאִיל וְהַתְּשׁוּבָה גּוֹרֶמֶת לוֹ לַחֲטוֹא – ״אֵין מַסְפִּיקִין וְכוּ׳״. וְאַף גַּם זֹאת ״אֵין מַסְפִּיקִין״ דַּיְיקָא, אֲבָל אִם דָּחַק וְנִתְחַזֵּק וְנִתְגַּבֵּר עַל יִצְרוֹ וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה – מְקַבְּלִין תְּשׁוּבָתוֹ.
אֲבָל אָנוּ שֶׁמְּבַקְשִׁים בְּכָל יוֹם: ״סְלַח לָנוּ״ – אָנוּ מַקְדִּימִין לְבַקֵּשׁ: ״וְהַחֲזִירֵנוּ בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵימָה לְפָנֶיךָ״, דְּהַיְינוּ שֶׁלֹּא נָשׁוּב עוֹד לְכִסְלָה, וְכֵן בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים מְבַקְשִׁים: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁלֹּא אֶחֱטָא עוֹד״ – מַסְפִּיקִין וּמַסְפִּיקִין, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״הַבָּא לִטַּהֵר מְסַיְּיעִין אוֹתוֹ״ – ״הַבָּא״ דַיְיקָא, מִיָּד שֶׁבָּא. וְאֵי לָזֹאת, גַּם הַסְּלִיחָה וְהַמְּחִילָה הִיא מִיָּד.
וּמַה שֶּׁכָּתוּב ״וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד״ – אֵין הַמְכֻוָּון לִהְיוֹת תָּמִיד עָצֵב נִבְזֶה חַס וְשָׁלוֹם, דְּהָא כְּתִיב בַּתְרֵיהּ: ״תַּשְׁמִיעֵנִי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה וְגוֹ׳ וְרוּחַ נְדִיבָה תִסְמְכֵנִי וְגוֹ׳״, וּמִשּׁוּם שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת כָּל יָמָיו בִּתְשׁוּבָה עִילָּאָה, שֶׁהִיא בְּשִׂמְחָה רַבָּה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. אֶלָּא ״נֶגְדִּי״ דַיְיקָא, כְּמוֹ: ״וְאַתָּה תִּתְיַצֵּב מִנֶּגֶד״, ״מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ״, וּפֵירֵשׁ רַשִׁ״י ״מֵרָחוֹק״. וְהַמְכֻוָּון, רַק לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ, וְלִהְיוֹת שְׁפַל רוּחַ בִּפְנֵי כָל הָאָדָם, כְּשֶׁיִּהְיֶה לְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינָיו שֶׁחָטָא נֶגֶד ה׳.
וְאַדְּרַבָּה, לְעִנְיַן הַשִּׂמְחָה יוֹעִיל זִכְרוֹן הַחֵטְא בְּיֶתֶר שְׂאֵת, בִּכְדֵי לְקַבֵּל בְּשִׂמְחָה כָּל הַמְּאוֹרָעוֹת הַמִּתְרַגְּשׁוֹת וּבָאוֹת, בֵּין מִן הַשָּׁמַיִם, בֵּין עַל־יְדֵי הַבְּרִיּוֹת, בְּדִיבּוּר אוֹ בְּמַעֲשֶׂה (וְזוֹ עֵצָה טוֹבָה לְהִנָּצֵל מִכַּעַס וְכָל מִינֵי קְפֵידָא וְכוּ׳). וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״הַנֶּעֱלָבִין וְאֵינָן עוֹלְבִין, שׁוֹמְעִין חֶרְפָּתָם וְאֵין מְשִׁיבִין, עוֹשִׂים מֵאַהֲבָה וּשְׂמֵחִים בְּיִסּוּרִים וְכוּ׳״, וְ״כָל הַמַּעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו – מַעֲבִירִים לוֹ עַל כָּל פְּשָׁעָיו״:
משנה תורה, הלכות תשובה ט׳ - הטקסט מספריא
מאחר שנודע שמתן שכרן של מצות והטובה שנזכה לה אם שמרנו דרך ה' הכתוב בתורה היא חיי העולם הבא שנאמר למען ייטב לך והארכת ימים והנקמה שנוקמים מן הרשעים שעזבו ארחות הצדק הכתובות בתורה היא הכרת שנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה מהו זה שכתוב בכל התורה כולה אם תשמעו יגיע לכם כך ואם לא תשמעו יקרה אתכם כך וכל אותן הדברים בעולם הזה כגון שובע ורעב ומלחמה ושלום ומלכות ושפלות וישיבת הארץ וגלות והצלחת מעשה והפסדו ושאר כל דברי הברית כל אותן הדברים אמת היו ויהיו ובזמן שאנו עושים כל מצות התורה יגיעו אלינו טובות העולם הזה כולן ובזמן שאנו עוברין עליהן תקראנה אותנו הרעות הכתובות ואע"פכן אין אותן הטובות הם סוף מתן שכרן של מצות ולא אותן הרעות הם סוף הנקמה שנוקמין מעובר על כל המצות אלא כך הוא הכרע כל הדברים הקדוש ברוך הוא נתן לנו תורה זו עץ חיים היא וכל העושה כל הכתוב בה ויודעו דעה גמורה נכונה זוכה בה לחיי העולם הבא ולפי גודל מעשיו ורוב חכמתו הוא זוכה והבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה בשמחה ובטובת נפש ונהגה בחכמתה תמיד שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה כגון חולי ומלחמה ורעב וכיוצא בהן וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה כגון שובע ושלום ורבוי כסף וזהב כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להן אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות המצוה כדי שנזכה לחיי העולם הבא וכן הוא אומר בתורה אחר שהבטיח בטובות העולם הזה וצדקה תהיה לנו וגו':וכן הודיענו בתורה שאם נעזוב התורה מדעת ונעסוק בהבלי הזמן כענין שנאמר וישמן ישורון ויבעט שדיין האמת יסיר מן העוזבים כל טובות העולם הזה שהן חזקו ידיהם לבעוט ומביא עליהם כל הרעות המונעים אותן מלקנות העולם הבא כדי שיאבדו ברשעם הוא שכתוב בתורה תחת אשר לא עבדת את ה' וגו' ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך נמצא פירוש כל אותן הברכות והקללות על דרך זו כלומר אם עבדתם את ה' בשמחה ושמרתם דרכו משפיע לכם הברכות האלו ומרחיק הקללות מכם עד שתהיו פנויים להתחכם בתורה ולעסוק בה כדי שתזכו לחיי העולם הבא וייטב לך לעולם שכולו טוב ותאריך ימים לעולם שכולו ארוך ונמצאתם זוכין לשני העולמות לחיים טובים בעולם הזה המביאים לחיי העולם הבא שאם לא יקנה פה חכמה ומעשים טובים אין לו במה יזכה שנאמר כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול ואם עזבתם את ה' ושגיתם במאכל ובמשתה וזנות ודומה להם מביא עליכם כל הקללות האלו ומסיר כל הברכות עד שיכלו ימיכם בבהלה ופחד ולא יהיה לכם לב פנוי ולא גוף שלם לעשות המצות כדי שתאבדו מחיי העולם הבא ונמצא שאבדתם שני עולמות שבזמן שאדם טרוד בעולם הזה בחולי ובמלחמה ורעבון אינו מתעסק לא בחכמה ולא במצות שבהן זוכין לחיי העולם הבא.
ומפני זה נתאוו כל ישראל נביאיהם וחכמיהם לימות המשיח כדי שינוחו ממלכיות שאינן מניחות להן לעסוק בתורה ובמצות כהוגן וימצאו להם מרגוע וירבו בחכמה כדי שיזכו לחיי העולם הבא לפי שבאותן הימים תרבה הדעה והחכמה והאמת שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' ונאמר ולא ילמדו איש את אחיו ואיש את רעהו ונאמר והסירותי את לב האבן מבשרכם מפני שאותו המלך שיעמוד מזרע דוד בעל חכמה יהיה יתר משלמה ונביא גדול הוא קרוב למשה רבינו ולפיכך ילמד כל העם ויורה אותם דרך ה' ויבואו כל הגוים לשומעו שנאמר והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים וסוף כל השכר כולו והטובה האחרונה שאין לה הפסק וגרעון הוא חיי העולם הבא אבל ימות המשיח הוא העולם הזה ועולם כמנהגו הולך אלא שהמלכות תחזור לישראל וכבר אמרו חכמים הראשונים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד.
משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות י״א - הטקסט מספריא
המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה לממשלה הראשונה ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם מקריבין קרבנות ועושין שמטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה וכל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר אלא בתורה ובמשה רבינו שהרי התורה העידה עליו שנאמר ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו' אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו' והביאך ה'. ואלו הדברים המפורשים בתורה הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים. אף בפרשת בלעם נאמר ושם נבא בשני המשיחים במשיח הראשון שהוא דוד שהושיע את ישראל מיד צריהם ובמשיח האחרון שעומד מבניו שמושיע את ישראל מיד בני עשיו. ושם הוא אומר אראנו ולא עתה זה דוד אשורנו ולא קרוב זה מלך המשיח דרך כוכב מיעקב זה דוד וקם שבט מישראל זה מלך המשיח ומחץ פאתי מואב זה דוד וכן הוא אומר ויך את מואב וימדדם בחבל וקרקר כל בני שת זה המלך המשיח שנאמר בו ומשלו מים עד ים והיה אדום ירשה זה דוד שנאמר ותהי אדום לדוד לעבדים וגו' והיה ירשה וגו' זה המלך המשיח שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון וגו'.
אף בערי מקלט הוא אומר אם ירחיב ה' אלהיך את גבולך ויספת לך עוד שלש ערים וגו' ומעולם לא היה דבר זה ולא צוה הקדוש ברוך הוא לתוהו אבל בדברי הנביאים אין הדבר צריך ראייה שכל הספרים מלאים בדבר זה.
ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו אין הדבר כך שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח עד שנהרג בעונות כיון שנהרג נודע להם שאינו ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת ועיקר הדברים ככה הן שהתורה הזאת חוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים ואין מוסיפין עליהן ולא גורעין מהן.
ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כדויד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה ויילחם מלחמות ה' הרי זה בחזקת שהוא משיח אם עשה והצליח וניצח כל האומות שסביביו ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי
ואם לא הצליח עד כה, או נהרג--בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה, והרי הוא ככל מלכי בית דויד השלמים הכשרים שמתו. ולא העמידו הקדוש ברוך הוא אלא לנסות בו רבים, שנאמר "ומן המשכילים ייכשלו, לצרוף בהן ולברר וללבן--עד עת קץ: כי עוד, למועד"
אף ישוע הנוצרי שדימה שיהיה משיח, ונהרג בבית דין--כבר נתנבא בו דנייאל, שנאמר "ובני פריצי עמך, יינשאו להעמיד חזון--ונכשלו" (דניאל יא,יד). וכי יש מכשול גדול מזה: שכל הנביאים דיברו שהמשיח גואל ישראל ומושיעם, ומקבץ נדחיהם ומחזק מצוותן; וזה גרם לאבד ישראל בחרב, ולפזר שאריתם ולהשפילם, ולהחליף התורה, ולהטעות רוב העולם לעבוד אלוה מבלעדי ה'.
אבל מחשבות בורא עולם--אין כוח באדם להשיגם, כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו. וכל הדברים האלו של ישוע הנוצרי, ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו--אינן אלא ליישר דרך למלך המשיח, ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד: שנאמר "כי אז אהפוך אל עמים, שפה ברורה, לקרוא כולם בשם ה', ולעובדו שכם אחד" (ראה צפניה ג,ט).
כיצד: כבר נתמלא העולם כולו מדברי המשיח, ומדברי התורה ומדברי המצוות, ופשטו דברים אלו באיים רחוקים, ובעמים רבים ערלי לב; והם נושאים ונותנים בדברים אלו, ובמצוות התורה--אלו אומרים מצוות אלו אמת היו, וכבר בטלו בזמן הזה, ולא היו נוהגות לדורות. ואלו אומרים דברים נסתרות יש בהם, ואינן כפשוטן, וכבר בא משיח, וגילה נסתריהם.
וכשיעמוד המלך המשיח באמת, ויצליח וירום ויינשא--מיד הם כולן חוזרין ויודעים ששקר נחלו אבותיהם, ושנביאיהם ואבותיהם הטעום.
משנה תורה, הלכות תשובה ז׳:ה׳ - הטקסט מספריא
כל הנביאים כולן צוו על התשובה ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין שנאמר והיה כי יבאו עליך כל הדברים וגו' ושבת עד ה' אלהיך.
משנה תורה, הלכות תשובה ט׳:ב׳ - הטקסט מספריא
ומפני זה נתאוו כל ישראל נביאיהם וחכמיהם לימות המשיח כדי שינוחו ממלכיות שאינן מניחות להן לעסוק בתורה ובמצות כהוגן וימצאו להם מרגוע וירבו בחכמה כדי שיזכו לחיי העולם הבא לפי שבאותן הימים תרבה הדעה והחכמה והאמת שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' ונאמר ולא ילמדו איש את אחיו ואיש את רעהו ונאמר והסירותי את לב האבן מבשרכם מפני שאותו המלך שיעמוד מזרע דוד בעל חכמה יהיה יתר משלמה ונביא גדול הוא קרוב למשה רבינו ולפיכך ילמד כל העם ויורה אותם דרך ה' ויבואו כל הגוים לשומעו שנאמר והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים וסוף כל השכר כולו והטובה האחרונה שאין לה הפסק וגרעון הוא חיי העולם הבא אבל ימות המשיח הוא העולם הזה ועולם כמנהגו הולך אלא שהמלכות תחזור לישראל וכבר אמרו חכמים הראשונים אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד.
רש"י על דברים ו׳:ז׳ - הטקסט מספריא
ושננתם. לְשׁוֹן חִדּוּד הוּא, שֶׁיִּהְיוּ מְחֻדָּדִים בְּפִיךָ, שֶׁאִם יִשְׁאָלְךָ אָדָם דָּבָר לֹא תְהֵא צָרִיךְ לְגַמְגֵּם בּוֹ אֶלָּא אֱמֹר לוֹ מִיָּד (ספרי; קידושין ל'):
לבניך. אֵלּוּ הַתַּלְמִידִים, מָצִינוּ בְּכָל מָקוֹם שֶׁהַתַּלְמִידִים קְרוּייִם בָּנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים י"ד) בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם, וְאוֹמֵר (מלכים ב ב') בְּנֵי הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר בֵּית אֵל, וְכֵן בְּחִזְקִיָּהוּ, שֶׁלִּמֵּד תּוֹרָה לְכָל יִשְׂרָאֵל, וּקְרָאָם בָּנִים שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב' כ"ט) בָּנַי עַתָּה אַל תִּשָּׁלוּ. וּכְשֵׁם שֶׁהַתַּלְמִידִים קְרוּיִים בָּנִים (שֶׁנֶּאֱמַר בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם) כָּךְ הָרַב קָרוּי אָב, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב ב') אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וְגוֹ' (ספרי):
ודברת בם. שֶׁלֹּא יְהֵא עִקַּר דִּבּוּרְךָ אֶלָּא בָּם – עֲשֵׂם עִקָּר וְאַל תַּעֲשֵׂם טָפֵל (שם):
ובשכבך. יָכוֹל אֲפִלּוּ שָׁכַב בַּחֲצִי הַיּוֹם, תַּ"ל ובקומך, יָכוֹל אֲפִלּוּ עָמַד בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, תַּ"ל בשבתך בביתך ובלכתך בדרך – דֶּרֶךְ אֶרֶץ דִּבְּרָה תוֹרָה, זְמַן שְׁכִיבָה וּזְמַן קִימָה (שם):
ושננתם AND THOU SHALT TEACH THEM DILIGENTLY — This word expresses the idea of being sharply impressed, the meaning being, that they should be impressed (familiar) in thy mouth, so that if a person asks you anything concerning them, you will not need to stammer (hesitate) about it, but tell him forthwith (Sifrei Devarim 34:1; Kiddushin 30a)
לבניך [AND THOU SHALT TEACH THEM DILIGENTLY] UNTO THY CHILDREN — These are the disciples. Everywhere do we find that disciples are termed בנים, as it is said, (Deuteronomy 14:1) “Ye are children (בנים) of the Lord your God”; and it says, (2 Kings 2:3), “The sons of (בני) the prophets who were in Bethel”. So. too, do we find in the case of Hezekiah that he taught Torah to all Israel and termed them בנים, as it is said, (II Chronicles 29:11), “My sons (בני) be not now negligent". And even as disciples are termed בנים, “children", so the teacher is termed אב, "father", as it is said, (2 Kings 2:12) that Elisha referred to his teacher Elijah by the words, "My father, my father, the chariot of Israel, etc." (Sifrei Devarim 34:4).
ודברת בם AND THOU SHALT SPEAK OF THEM — i.e. that your principal topic of conversation should be only about them: make them the principal, and do not make them of secondary importance (Sifrei Devarim 34:6).
ובשכבך AND WHEN THOU LIEST DOWN — One might think that this means: even if one lies down (retires to bed) in the middle of the day, and that ובקומך AND WHEN THOU RISEST UP means: even if you rise up in the middle of the night! It, however, states בשבתך בביתך ובלכתך בדרך WHEN THOU SITTEST IN THY HOUSE AND WHEN THOU WALKEST BY THE WAY: The Torah is thus speaking of the usual way of living, and this therefore means, the usual time of lying down and the usual time of rising up (cf. Sifrei Devarim 36:9).
מצוטט ב־17 עמודים
אגרות קודש 1
- כרך ג ‹ תקו לקו"ש ח"ט ע' 385
לקוטי שיחות 1
- כרך לט ‹ הוספות - מכתבים ושיחות ‹ ער"ה ‹ 344 לקו"ש ח"ט ע' 387
תורת מנחם 11
- כו - שנת תשי"ט - חלק שלישי ‹ מכתב כללי לקו"ש ח"ט ע' 387
- מה- שנת תשכ"ו - חלק ראשון ‹ בס"ד. ברכת כ"ק אדמו"ר שליט"א ערב יום הכיפורים, אחרי תפלת מנחה, ה'תשכ"ו לקו"ש ח"ט ע' 379
- מה- שנת תשכ"ו - חלק ראשון ‹ בס"ד. ברכת כ"ק אדמו"ר שליט"א להתלמידים שיחיו ערב יום הכיפורים לפני כל נדרי, ה'תשכ"ו לקו"ש ח"ט ע' 379
- מח- שנת תשכ"ז - חלק ראשון ‹ בס"ד. ברכת כ"ק אדמו"ר שליט"א ערב יום הכיפורים, אחרי תפלת מנחה, ה'תשכ"ז לקו"ש ח"ט ע' 380
- נא - שנת תשכ"ח - חלק ראשון ‹ שיחת יום ג', וא"ו תשרי, ה'תשכ"ח לקו"ש ח"ט ע' 381
- נא - שנת תשכ"ח - חלק ראשון ‹ ר"ד בעת סעודת מוצאי יום הכיפורים, ה'תשכ"ח לקו"ש ח"ט ע' 381
- נד - שנת תשכ"ט - חלק ראשון ‹ ברכת כ"ק אדמו"ר שליט"א ערב יום הכיפורים, אחרי תפלת מנחה, ה'תשכ"ט לקו"ש ח"ט ע' 382
- נד - שנת תשכ"ט - חלק ראשון ‹ ברכת כ"ק אדמו"ר שליט"א להתלמידים שיחיו ערב יום הכיפורים, לפני כל נדרי, ה'תשכ"ט לקו"ש ח"ט ע' 382
- נח - שנת תש"ל - חלק ראשון ‹ ערב יום הכיפורים - אחרי תפלת מנחה לקו"ש ח"ט ע' 383
- סב - שנת תשל"א - חלק ראשון ‹ ערב יום כיפור - לאנ"ש שיחיו לקו"ש ח"ט ע' 383
- סב - שנת תשל"א - חלק ראשון ‹ ערב יום כיפור - להתלמידים שיחיו, לפני כל נדרי לקו"ש ח"ט ע' 384
מאמרים מלוקטים 1
- חלק ג ‹ בס"ד. יום ב' דחג השבועות, ה'תשמ"ו לקו"ש ח"ט ע' 385
שולחן ערוך ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן 2
שוע"ר עם ביאור דברי שלום ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן 1
- הלכות תשרי ‹ הלכות יום הכיפורים (סי' תרד-תרכד) ‹ תריג איסור רחיצה ביום הכיפורים לקוטי שיחות ח"ט ע' 386

