שיחה יט
388שיחה יט
חג הסוכות
מה שאמר כ"ק אדמו"ר שליט"א -- בחדרו -- בעת מפירת האתרוגים ע"י באי כח כפרדחב"ד, שלחי יום ג', י"ג תשרי (חילולא דאדמו"ר מהר"ש), ה'תשל"א.
ביז צום קיום היעוד אַז ס'זאֶל זיין ,כבוד לעמך תהלה ליריאיך ותקוה טובה לדורשיך ופתחון פה למיחלים לך שמחה לארצך וששון לעירך", ביז צו -- ,בן ישי משיחך? -- ביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו ויוליכנו קוממיות לארצנו,
ברכת כ"ק אדמו"ר שליט"א -- בחדרו חק' --- לאנשי כפר"חב"ר שי!, בעת מפירת האתרוגים ע"י באי כח הכפר שי'. יום א', י"ד תשרי, ה'תשל"ב.
389*) עיין אוהיית סוכות סי א'תשמז ואילך.
מח שהואיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לאמר בעת שנתן הד' מינים לבני הנוער שי' שבאו מרופיא לאחרונה. ערב חה"ס, תשל"ב.
*) להעיר שהאתרוג לא רק ,מקבל קור וחום כו'" (אוה"ת סוכות ע' א'תשלט) ו,אינו מתפעל" מהם (סידור רסה, א), אלא יתרה מזו : ,גדל" ומקבל מכולם ,תוס' צמיחה" (וככה תרל"ז פצ"ד).
ועיין שו"ת חתם סופר תאו"ח סר"ז, שער הכולל (להרא"ד לאוואוט) על הסידור פל"ז, שדי חמד אסיפת דינים מע' אתרוג, שם כללים מע' לולב ומיניו, לענין אתרוגים מקאַלאָבראַ שהיא הנקראת בדחז"ל איטליא של יון. יש להעיר ג"כ מבראשית רבה (פכי"ז, ו0: משמני הארץ יהי' מושבך וגו' זו איטליא של יון (כך היא גירסת רש"י עה"ת שם), רמב'ים סוף הל' איסורי המזבח: כל חלב להוי' וגו', משנה ריש ביכורים: אין מביאים כו' מפירות שבעמקים כו' .. .
390...ובמ"ש אודות נטיעת שתילי קלברה באה"ק ת"ו, הנה גם עתה, לדעתי, אינו דומה לאתרוגי קלברה עצמם, ורק שסר בזה הענין דהרכבה, בנראה משיחות נשיאינו רבוה"ק הי' בענין אתרוגי קלברה לא רק החשש דהרכבה, וכמובן גם מפתגם הידוע של רבנו הזקן אשר כשאמר הקב"ה ולקחתם לכם וגו' שלחו שליח לקלברה והביאו משם אתרוגים, וכבר כתבתי במקום אחר הטעם בדא"פ גם ע"פ נגלה, כי קלברה היא איטליא של יון שהיא משמני הארץ, וכדאי' במד"ר על פסוק זה, ולכן חל ע"ז הציווי כל חלב לה', וכדרשת הרמב"ם על פסוק זה בסוף הל' איסורי המזבח, וע"ד אין מביאים ביכורים אלא וכו
(ממכ' כ"ו אייר תשט"ז) 6/7
... מה שהזכרתי שבדורנו שנתבררו דיעות האוסרים אתרוגים מורכבים וכו" ומעיר עיז שדעת האוסרים ידועה מכבר;,
הנה כוונתי היתה לראשוני האחרונים המתירים אתרוגים מורכבים, שעליהם סומכים חשובי המקילים בזה (ולא מפני ההיתר של המחברים בדורנו זה), שאם בשעתם היו רואים נמוקי וטעמי האוסרים וכו' צ"ע אם הי' ההיתר שלהם באופן כמו שנמצא בספריהם, ועכ"פ מידי ספק לא יצאו. והנקודה העיקרית היא, שכל ההיתר הוא במקום שאין להשיג אתרוג בלתי מורכב, משא"כ בזמננו זה . ..
(ממכ' י"ט תשרי תשט"ז) מ
. . . ולפלא מה שכותבים שדנו איפוא להשיג הד' מינים הנצרכים למבצע זה, שהרי בטח כל אלו שהתעסקו בזה, יש להם הד' מינים או לאביהם וקרוביהם, וכבר ידועה הנהגת כ"ק מו"ח אדמו"ר שנתן לכו"כ לברך בהאתרוג שלו, ומסופר על אחד הרה"צ (כמדומה מפולין) שהתנהג כן בקביעות, ובששאלוהו, והרי ע"י המשמוש נוגעים בהענין דהדר, ענה. שאין לך הדר מזה שכו"כ מבנ"י יקיימו בו מצוה נעלית זו (ולהעיר מסוכה (לה; ב) דרק של תרומה טהורה לא יטול מפני שמפסיד ודו"ק). וכבר ידוע כלל חז'ל ניחא לי' לאינש דלתעביד מצוה בממונו (שאפילו מיעוט אינו באופן דלא כן, שהרי בממון אין הולכין אחר הרוב. וראה שו"ע אדה"ז סי' ד רס"ט) ואם בכל המצות כן, עאכו"כ בזו המצוה שענינה אחדות כל ישראל, שזהו רמז הד' מינים, וכמבואר בכ"מ ובדרושי דא"ח בארוכה, וק"ל...
(ממכ' ב' מ"ח תשי"ח) 6/7
. . . ביתר שאת על כל שאר ימות השנה, דורשין מאת כל אחד ואחת מאתנו אהבת רעהו והתכללות כולנו כאחד -- במועדי חדש הכללי הוא חדש תשרי:
391לקומי הוספות / חג. הסוכות שיחות 31
בראש השנה. יום הכתרת המלך מלכו של עולם, שתמליכוני עליכם להיות בישורון מלך שזהו דוקא בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל ;
ביום הכפורים שצריך מקודם לפייס את חברו, ודומים למלאכים שאין ביניהם לא קנאה ולא תחרות ;
בחג הסוכות שרמזו רז"ל במתק לשונם: ראוים כל ישראל לישב בסוכה אחת
ובשמיני עצרת אשר אמר הקב'ה הביאו פר אחד איל אחד, כי קשה עלי פרידתכם:
ומודגש עוד ביותר בחה"ס במצות ולקחתם לכם הד' מינים, אשר מבואר ענינם בכ"מ -- ומהם בתורת בעל ההלולא (וככה -- תרל?ז. פרק פ"ז ואילך) -- שלמה ד' מינים אלו דוקא, כי כל אחד מהם רומז על האחדות. ונוסף ע"ז הנה צריך לחברם כולם כאחד (ראה ב"י וט"ז סתרנ"א בשם הריקאנטי), אף שהאתרוג הוא בדוגמת בעלי תורה ומצות שבישראל, הלולב והדס מי שיש בהם תורה או מצות/ והערבה -- אלו שאין בהם לא תורה ולא מצות. ואז דוקא, אומר הקב"ה, אעלה. סימן: אתרוג, ערבה. לולב, הדס -- (זח"ג רס"ג, א. תיקונים תי' יג ועוד) בתמר -- זו כנס"י; זאת קומתך דמתה לתמר.
וע"ד הצחות יש לומר במרז"ל הנ"ל דכל ישראל ראוים לישב בסוכה אחת, ומכאן דסוכה שאולה כשרה דלא מטי שוה פרוטה לכל חד אלא ג"י שאלה (רש"י סוכה כז, ב)/
כי סוכה האחת -- מקיף העצמי דעצמות א"ס, כמבואר בסוף מאמר ב"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ שבקונטרס* -- גם בה צ"ל תנאי חתורה תעשה לך -- משלך ע"י עבודתו דוקא בקיום התומ"צ ועבודת הבירורים, וצ"ל לו בה עכ"פ שוה פרוטה, כי בפרוטה מקניא נפשו (קדושין ג, ב) ונחי' לפניו בחיות פנימי (עיין בסוף המאמר). ופירשו והודיעו רז"ל דלא מטי שוה פרוטה לכל חד -- יהי' מי שיהי' -- אלא ע"י שאלה משאר בנ"י, כי כל אחד מתוקן מחברו, וכולם צריכים זה לזה...
"75
... ולקראת חה"ס הבע"ל, אביע איחולי לחג שמח, שמחה משולשת :ו א) עבודת ה"א בשמחה ובטוב לבב ככל המצוות.
392ב) מועדים לשמחה, ככל המועדים. ג) זמן שמחתנו,
ויה"ר שחוט המשולש זה לא ינתק ותומשך השמחה על כל השנה כולה. ולהעיר דסוכות הוא וימינו תחבקני, כמובא ג"כ במאמר*. והם כנגד ענני הכבוד ששני עננים אלו הם בבחינת כהן
(ממכ' י"ג תשרי תש*י)
בו ל
.. שלוח בזה קונטרס י"ג תשרי -- חה"ס הבע"ל, והוא לזכות בו את הרבים. ובפרט בימי השמחה דזמן שמחתנו, שמחתנו לשון רבים.
גם ידוע אשר בשעת שמחה רצונו של אדם והשתדלותו להיות בצוותא וחברותא, ושמחת אתה וביתך -- ואנשי ביתך.
ובפרט צוותא וחברותא דלימוד התורה, אשר סגולתו לקרב את הלבבות עד שנעשים אוהבים זה את זה, וביחוד בלימוד פנימיות התורה, שהיא אילנא דחיי דלית תמן לא קשיא ולא מחלוקת.
ובהתאחדות הרבים כולם כאחד לא יבצר מהם כל אשר יזמו, ובפרט אם ההתאחדות היא בלימוד והתועדות דאהבת ישראל, אשר אז נתמלאת הבקשה שיהי' ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך, וגורמים השמחה גם מלמעלה למטה -- זמן שמחתנו ל' רבים: שמחת הקב"ה -- ישמח הןה במעשיו, ושמחת ישראל -- ישמח ישראל בעושיו.
6.7
...בחג הסוכות שאז הוא יום הראשון לחשבון בין הקב"ה וישראל אחרי הכפרה ביוהכ"פ -- וכסיפור רז"ל במדרש (ויקרא רבה פ"ל) -- נצטווינו ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל, וביארו רז'ל במדרש שם: אלו ישראל, אתרוג - בני 393אדם שיש בהם תורה ומעשים טובים; לולב -- בנ"א שיש בהם תורה ואין בהם מע"ט; הדס -- בנ'א שיש בהם מע"ט ואין בהם תורה; ערבה -- אלו שאין בהם לא תורה ולא מע"ט. ואמר הקב"ה: יוקשרו כולן אגודה אחת ואותה שעה אני מתעלה.
וזהו מה שיש בשיחה מה שאין במאמר, אשר לא זו בלבד שהאתרוג והלולב נעשים הדר על ידה, אלא גם ההדס ואפילו הערבה (וכפי' רז"ל ענינם בבני אדם, כנ"ל) הרי, אם ימצא איש שישתדל בזה, יוכל להדרם ולעשותם נאים על ידי כמה מחלקי השיחה, עד שיעשו כולם אגודה אחת - עיין כריתות (ו, ב) כל תענית כו' מהכא ואגודתו גו' -- לעשות רצון
ה' בלבב שלם... (ממכ' י"ג תשרי תש"ד)
₪790
.ויהי רצון אשר, ע'ד מצות סוכה, שהמצוה מקפת את כל האדם מראשו ועד רגליו ועם לבושיו -- וגם המנעלים -- בכלל, ועוד זאת. אשר נתעלה האדם באכילתו בסוכה מקיים מצוה וכן בשתייתו ובשינתו ועוד ועוד -- כל הנעשה בסוכה -- וכלשון דרז"ל תשבו כעין תדורו, הנה יזכה כל אחד ואחד מהם ויצליח להכיר את האמת, אשר היכולת הנתונה לכל אדם לעבוד את בוראו לא רק בעת התפלה ולימוד התורה אלא בכל דרכיך דעהו, ואין הדבר תלוי אלא ברצונו, ואם ירצה באמת הרי סוף סוף יווכח אשר עבודה קלה היא. כי אין הקב"ה מבקש אלא לפי כחן.
שמיני עצרת ושמחת תורה
מוסג"פ הקונטרס לשמע"צ"שמחית הבע"ל * ובודאי יזכה בו את כל סביבתו לעורר, לחזק ולהאיר -- עתה ובמשך השנה -- את השמחה של תורה שלהם, אשר על ידי זה תתעורר תתחזק ותאיר שמחה של מצוה שלהם, ובמילא יהיו למוד התורה וקיום המצות באופן נעלה יותר.
כי כמו שהתורה שקולה ומביאה לכל המצות, כך שמחת התורה שקולה ומביאה לשמחה של מצוה, והעבודה בשמחה ובטוב לבב פורצת כל הגדרים וההגבלות הן למטה והן למעלה, מרחקת מהתאוות, מבטלת הדינים -- ואז באור פני מלך חיים.
הערות
עמוד 388
- 1. ₪75
עמוד 389
- 1. במ
- 2. ... מנהג חסידי חב"ד לקחת ד' מינים את האתרוגים הגדלים בדרום איטליא ונקראים בשם ,קאַלאַברער" ע"ש מקום גידולם, או בשם ,יאַגובער? ע'ש העיר שמשם היו שולחים אותם מלפנים. בשנים האחרונים היו קונים אותם אצל האחים קרעה בגינואָ, ועל אתרוג כזה הי' מברך גם כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע הכ"מ.
- 3. (ממכ' ג' אייר תש"י) בַ9./"7
עמוד 391
- 1. (ממכ' י*ג תשרי, הלולא דכ"ק אדמו"ר מהר"ש נ"ע, ה'תשי"א)
- 2. *) הה"ס תשי"א. גדפס בסה"מ תשי"א. המו"ל. עכיפ שוה פרוטה : כבר שקו"ט באחרונים מה שבפחות משוה פרוטה לא חשיב שלך. ואכיימ.
עמוד 392
- 1. *) ד"ה בסכת תשבו ה'תש"י. המו"לי
- 2. (ממכ' עש"ק י"ג תשרי ה'תשי"ב)
- 3. שמחת . . להיות בצותא: ראה יבמות סב, ב: שווי בלא שמחה. ובמו"ק ז, ב: צותא דעלמא עדיפא לי'.
- 4. שנעשים אוהבים : קדושין ל, ב.
- 5. דלית תמ : זהר ח"ג קכד, ב. ובאגרת הקדש סי" כו.
- 6. לא יבצר : ראה ב"ר פל"ח, ו: איני יכול לשלוט בהם, ובארוכה בלקו"ת לג"פ ס"פ נח*.
- 7. כולנו כאחד : ראה תניא פל"ב. סהמ"צ להצ"צ מצות אהבת ישראל. קונטרס החלצו.
- 8. שמחתנו . . הקב"ה . . ישראל: לקו"ת שמע"צ ד"ה ה' לי בעוזרי פ"ג. שיחת ליל א' דחה"ס שנת ה'תש"ד מכ"ק מוייח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זייע ועל. כ"י.
- 9. *) אוה"ת בראשית כרך ג תרסז, א ואילך. שם כרך ו תתרטה, א ואילך. המו"ל.
עמוד 393
בראשית רבה ל״ח:ו׳ - הטקסט מספריא
רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי יוֹחָנָן, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר וּדְבָרִים אֲחָדִים, דִּבּוּרִים אֲחָדִים. מַעֲשֶׂה דּוֹר הַמַּבּוּל, נִתְפָּרֵשׁ. מַעֲשֶׂה דּוֹר הַפְלָגָה, לֹא נִתְפָּרֵשׁ. וּדְבָרִים אֲחָדִים, שֶׁאָמְרוּ דְּבָרִים חַדִּים עַל (דברים ו, ד): ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד, וְעַל (יחזקאל לג, כד): אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם בָּאָרֶץ, אָמְרוּ אַבְרָהָם זֶה פִּרְדָּה עֲקָרָה הוּא אֵינוֹ מוֹלִיד, וְעַל ה' אֱלֹהֵינוּ אָמְרוּ לֹא כָּל הֵימֶנּוּ לָבוּר לוֹ אֶת הָעֶלְיוֹנִים וְלִתֵּן לָנוּ אֶת הַתַּחְתּוֹנִים, אֶלָּא בּוֹאוּ וְנַעֲשֶׂה לָנוּ מִגְדָּל וְנַעֲשֶׂה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בְּרֹאשׁוֹ, וְנִתֵּן חֶרֶב בְּיָדָהּ, וּתְהֵא נִרְאֵית כְּאִלּוּ עוֹשָׂה עִמּוֹ מִלְחָמָה. דָּבָר אַחֵר, וּדְבָרִים אֲחָדִים, וּדְבָרִים אֲחוּדִים, מַה שֶּׁבְּיַד זֶה בְּיַד זֶה וּמַה שֶּׁבְּיַד זֶה בְּיַד זֶה. רַבָּנָן אָמְרֵי שָׂפָה אֶחָת, מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהָיָה לוֹ מַרְתֵּף שֶׁל יַיִן פָּתַח חָבִית רִאשׁוֹנָה וּמְצָאָהּ שֶׁל חֹמֶץ, שְׁנִיָּה וּמְצָאָהּ שֶׁל חֹמֶץ, שְׁלִישִׁית וּמְצָאָהּ שֶׁל חֹמֶץ, הָא מְשַׁפּוּ דְּכוֹלָא בִּישָׁא. אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אֵי זוֹ קָשָׁה זֶה שֶׁאוֹמֵר לַמֶּלֶךְ אוֹ אֲנִי אוֹ אַתָּה בַּפָּלָטִין, אוֹ זֶה שֶׁאוֹמֵר אֲנִי בַּפָּלָטִין וְלֹא אַתָּה, בְּוַדַּאי זוֹ קָשָׁה, שֶׁאוֹמֵר לַמֶּלֶךְ אֲנִי בַּפָּלָטִין וְלֹא אַתָּה. כָּךְ דּוֹר הַמַּבּוּל אָמְרוּ (איוב כא, טו): מַה שַּׁדַּי כִּי נַעַבְדֶנּוּ וּמַה נּוֹעִיל כִּי נִפְגַּע בּוֹ, דּוֹר הַפְלָגָה אָמְרוּ לֹא כָּל הֵימֶנּוּ שֶׁיָּבוּר לוֹ אֶת הָעֶלְיוֹנִים וְלִתֵּן לָנוּ אֶת הַתַּחְתּוֹנִים, אֶלָּא בּוֹאוּ וְנַעֲשֶׂה לָנוּ מִגְדָּל וְנַעֲשֶׂה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בְּרֹאשׁוֹ וְנִתֵּן חֶרֶב בְּיָדָהּ וּתְהִי נִרְאֵית כְּאִלּוּ עוֹשָׂה עִמּוֹ מִלְחָמָה. אוֹתָן שֶׁל דּוֹר הַמַּבּוּל לֹא נִשְׁתַּיְּרָה מֵהֶן פְּלֵיטָה, וְאֵלּוּ שֶׁל דּוֹר הַפְלָגָה נִשְׁתַּיְירָה מֵהֶם פְּלֵטָה, אֶלָּא דּוֹר הַמַּבּוּל עַל יְדֵי שֶׁהָיוּ שְׁטוּפִים בְּגָזֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב כד, ב): גְּבֻלוֹת יַשִּׂיגוּ עֵדֶר גָּזְלוּ וַיִּרְעוּ, לְפִיכָךְ לֹא נִשְׁתַּיֵּיר מֵהֶן פְּלֵיטָה, אֲבָל אֵלּוּ עַל יְדֵי שֶׁהָיוּ אוֹהֲבִים זֶה אֶת זֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת, לְפִיכָךְ נִשְׁתַּיְּרָה מֵהֶן פְּלֵיטָה. רַבִּי אוֹמֵר גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם שֶׁאֲפִלּוּ יִשְׂרָאֵל עוֹבְדִים עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְשָׁלוֹם בֵּינֵיהֶם, אָמַר הַמָּקוֹם כִּבְיָכוֹל אֵינִי יָכוֹל לִשְׁלֹט בָּהֶם, כֵּיוָן שֶׁשָּׁלוֹם בֵּינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ד, יז): חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם הַנַּח לוֹ, אֲבָל מִשֶּׁנֶּחְלְקוּ מַה הוּא אוֹמֵר (הושע י, ב): חָלַק לִבָּם עַתָּה יֶאְשָׁמוּ. הָא לָמַדְתָּ גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם וּשְׂנוּאָה הַמַּחְלֹקֶת. וּדְבָרִים אֲחָדִים, מַעֲשֶׂה דּוֹר הַמַּבּוּל נִתְפָּרֵשׁ, אֲבָל מַעֲשֶׂה דּוֹר הַפְלָגָה לֹא נִתְפָּרֵשׁ. דָּבָר אַחֵר, וּדְבָרִים אֲחָדִים, שֶׁאָמְרוּ דְּבָרִים חַדִּים, אָמְרוּ אַחַת לְאֶלֶף וְתרנ"ו שָׁנָה הָרָקִיעַ מִתְמוֹטֵט בּוֹאוּ וְנַעֲשֶׂה סָמוֹכוֹת, אֶחָד מִן הַצָּפוֹן, וְאֶחָד מִן הַדָּרוֹם, וְאֶחָד מִן הַמַּעֲרָב, וְזֶה שֶׁכָּאן סוֹמְכוֹ מִן הַמִּזְרָח, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים.
תניא, ליקוטי אמרים ל״ב - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, עַל יְדֵי קִיּוּם הַדְּבָרִים הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, לִהְיוֹת גּוּפוֹ נִבְזֶה וְנִמְאָס בְּעֵינָיו, רַק שִׂמְחָתוֹ תִּהְיֶה שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ לְבַדָּהּ, הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ יְשָׁרָה וְקַלָּה לָבֹא לִידֵי קִיּוּם מִצְוַת ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״ לְכָל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל – לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן.
כִּי מֵאַחַר שֶׁגּוּפוֹ נִמְאָס וּמְתוֹעָב אֶצְלוֹ, וְהַנֶּפֶשׁ וְהָרוּחַ מִי יוֹדֵעַ גְּדוּלָּתָן וּמַעֲלָתָן בְּשָׁרְשָׁן וּמְקוֹרָן בֵּאלֹקִים חַיִּים. בְּשֶׁגַּם שֶׁכּוּלָּן מַתְאִימוֹת, וְאָב אֶחָד לְכוּלָּנָה, וְלָכֵן נִקְרְאוּ כָּל יִשְׂרָאֵל ״אַחִים״ מַמָּשׁ, מִצַּד שׁוֹרֶשׁ נַפְשָׁם בַּה׳ אֶחָד רַק שֶׁהַגּוּפִים מְחוּלָּקִים. וְלָכֵן, הָעוֹשִׂים גּוּפָם עִיקָּר וְנַפְשָׁם טְפֵלָה – אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת אַהֲבָה וְאַחֲוָה אֲמִיתִּית בֵּינֵיהֶם, אֶלָּא הַתְּלוּיָה בְדָבָר לְבַדָּהּ.
וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הִלֵּל הַזָּקֵן עַל קִיּוּם מִצְוָה זוֹ: ״זֶהוּ כָּל הַתּוֹרָה כוּלָּהּ, וְאִידָךְ פֵּירוּשָׁא הוּא כוּ׳״. כִּי יְסוֹד וְשׁוֹרֶשׁ כָּל הַתּוֹרָה – הוּא לְהַגְבִּיהַּ וּלְהַעֲלוֹת הַנֶּפֶשׁ עַל הַגּוּף מַעְלָה מַּעְלָה עַד עִיקָּרָא וְשָׁרְשָׁא דְּכָל עָלְמִין וְגַם, לְהַמְשִׁיךְ אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן, דְּהַיְינוּ, בִּמְקוֹר נִשְׁמוֹת כָּל יִשְׂרָאֵל, לְמֶהֱוֵי אֶחָד בְּאֶחָד דַּוְקָא, וְלֹא כְּשֶׁיֵּשׁ פֵּירוּד חַס וְשָׁלוֹם בַּנְּשָׁמוֹת, דְּ״קוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא לָא שַׁרְיָא בַּאֲתַר פְּגִים״, וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״בָּרְכֵנוּ אָבִינוּ כּוּלָּנוּ כְּאֶחָד בְּאוֹר פָּנֶיךָ״, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר בַּאֲרִיכוּת:
וּמַה שֶּׁכָּתוּב בַּגְּמָרָא, שֶׁמִּי שֶׁרוֹאֶה בַּחֲבֵירוֹ שֶׁחָטָא – מִצְוָה לִשְׂנֹאותוֹ, וְגַם לוֹמַר לְרַבּוֹ שֶׁיִּשְׂנָאֵהוּ. הַיְינוּ – בַּחֲבֵירוֹ בְּתוֹרָה וּמִצְוֹת, וּכְבָר קִיֵּים בּוֹ מִצְוַת ״הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ״ – עַם שֶׁאִתְּךָ בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת, וְאַף־עַל־פִּי־כֵן לֹא שָׁב מֵחֶטְאוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר חֲרֵדִים.
אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ חֲבֵירוֹ וְאֵינוֹ מְקוֹרָב אֶצְלוֹ, הִנֵּה עַל זֶה אָמַר הִלֵּל הַזָּקֵן: ״הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְכוּ׳, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה״. לוֹמַר, שֶׁאַף הָרְחוֹקִים מִתּוֹרַת ה׳ וַעֲבוֹדָתוֹ, וְלָכֵן נִקְרָאִים בְּשֵׁם ״בְּרִיּוֹת״ בְּעָלְמָא – צָרִיךְ לְמָשְׁכָן בְּחַבְלֵי עֲבוֹתוֹת אַהֲבָה, וְכוּלֵּי הַאי וְאוּלַי יוּכַל לְקָרְבָן לְתוֹרָה וַעֲבוֹדַת ה׳; וְהֵן לָא – לֹא הִפְסִיד שְׂכַר מִצְוַת אַהֲבַת רֵיעִים.
וְגַם הַמְקוֹרָבִים אֵלָיו וְהוֹכִיחָם וְלֹא שָׁבוּ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁמִּצְוָה לִשְׂנֹאותָם – מִצְוָה לְאָהֳבָם גַּם כֵּן. וּשְׁתֵּיהֶן הֵן אֱמֶת: שִׂנְאָה – מִצַּד הָרָע שֶׁבָּהֶם, וְאַהֲבָה – מִצַּד בְּחִינַת הַטּוֹב הַגָּנוּז שֶׁבָּהֶם, שֶׁהוּא נִיצוֹץ אֱלֹקוּת שֶׁבְּתוֹכָם הַמְחַיֶּה נַפְשָׁם הָאֱלֹקִית. וְגַם, לְעוֹרֵר רַחֲמִים בְּלִבּוֹ עָלֶיהָ, כִּי הִיא בִּבְחִינַת גָּלוּת בְּתוֹךְ הָרָע מִסִּטְרָא אָחֳרָא הַגּוֹבֵר עָלֶיהָ בָּרְשָׁעִים, וְהָרַחֲמָנוּת – מְבַטֶּלֶת הַשִּׂנְאָה וּמְעוֹרֶרֶת הָאַהֲבָה, כַּנּוֹדָע מִמַּה שֶּׁכָּתוּב: לְ״יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם״.
[וְלֹא אָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם: ״תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים וְגוֹ׳״, אֶלָּא עַל הַמִּינִים וְהָאֶפִּיקוֹרְסִים, שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא רֵישׁ פֶּרֶק ט״ז דְּשַׁבָּת]:
לקוטי תורה, תזריע ג׳ - הטקסט מספריא
שוש תשיש ותגל העקרה בקבוץ בניה לתוכה בשמחה. הנה במלת תשיש יש ב׳ פירושים. הא׳ לשון פועל עומד וקאי על העקרה ותשיש לשון נקבה שהעקרה תשיש בעצמה ותגל בקבוץ בניה. והב׳ לשון פועל יוצא וקאי על הקב״ה שאומר להקב״ה לנוכח אתה תשיש את העקרה וממילא היא תגל (כי נכח לזכר היא שוה עם לשון נקבה נסתרת כידוע). ולהבין זה יש להקדים תחלה ביאור ענין ותגל העקרה בקיבוץ בניה שאם היא עקרה שלא ילדה מאין לה בנים שיקבצו לתוכה. והענין כי הנה ארז״ל ע״פ אשה כי תזריע וילדה זכר אשה מזרעת תחלה יולדת זכר איש מזריע תחלה יולדת נקבה.
ולהבין זה בעבודת ה׳. הנה נודע שכנ״י נק׳ בשם אשה והקב״ה נק׳ בשם איש וכמ״ש ביום ההוא תקראי אישי כו׳, והנה כמו שבאיש ואשה עד״מ אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, כך הנה בכנ״י עם הקב״ה כשהאשה היא כנ״י מזרעת תחלה היינו בחי׳ אתעדל״ת מלמטה למעלה בחי׳ ואל אישך תשוקתך שהוא ענין הנקרא בלשון הקבלה בשם העלאת מ״נ, ואח״כ נמשך אתעדל״ע והמשכת מ״ד אזי יולדת זכר, דהיינו שמולדת בחי׳ אהבה בנש״י שמבחי׳ דכר דהיינו בחי׳ אהבה רבה שהיא בחי׳ מי לי בשמים ועמך לא חפצתי, פי׳ אפילו מה שעמך בקרוב לך, והיינו מ״ש כי עמך מקור חיים שהם חיי העוה״ב ותענוג אלקי שנמשך לנשמות בג״ע להתענג על ה׳ מחמת השגתם והשכלתם בהשגה והשכלה מופלאת מאד, ועכ״ז אין השגה זו מגעת אלא בבחי׳ עמך שהוא דבר הטפל ובטל אצלך ולא אתה ממש כי לית מחשבה תפיסא בי׳ כלל אלא השגתם הוא בבחי׳ זיו השכינה זיו והארה בעלמא, ואי לזאת ועמך לא חפצתי אלא האהבה רבה היא ליבטל וליכלל באור א״ס ב״ה ממש ולאשתאבא בגופא דמלכא שלמעלה מעלה מבחי׳ זיו והארה, והגם שבבחי׳ זו א״א להיות ע״ד יושבין ונהנין מזיו כ״א אדרבה בחי׳ ביטול במציאות וכביטול והתכללות הנר באבוקה ()(וכמ״ש בסש״ב פי״ט) הגם שתהי׳ אין ואפס ותתבטל שם במציאות לגמרי כו׳, משא״כ בחי׳ יושבין ונהנין שמהותה ועצמותה כמו שהוא כו׳ אעפ״כ זה רצונה וחפצה להתבטל במהותו ועצמותו מלהיות נהנין רק מזיו כו׳ (ועמ״ש בד״ה מצה זו בענין מוחין דאבא ומוחין דאימא ועמ״ש בפ׳ בהר בד״ה כי תבואו אל הארץ בענין ונפש כי תקריב). ואהבה זו נק׳ בחי׳ דכר כמו מעלת הזכר על הנקבה כי נשים דעתן קלות משא״כ הזכר שהוא בר דעת, וזהו שבחי׳ אה״ר הנ״ל נק׳ דכר שהוא דעת חזק שבוחר העיקר ולא הטפל הגם שלא יהי׳ בבחי׳ יש כו׳ ואינו חפץ הטפל אף שיהי׳ נשאר על מהותו נהנין מזיו כו׳, ואע״פ שגם בחי׳ זו נק׳ מקור חיים וכדאי כל יסורים דגיהנם בשביל ליתי לג״ע אפ״ה הוא רק בחי׳ עמך כנ״ל ואינו ערוך כלל לגבי אור א״ס ב״ה כי ביו״ד נברא העוה״ב, שכל בחי׳ העוה״ב אינו אלא בחי׳ נקודה.
ולכן לא יחפוץ לעשות הטפל עיקר בשביל הלגרמיה שלו. וזהו הנק׳ במשנה שלא על מנת לקבל פרס שבחי׳ נהנין מזיו נק׳ פרס שאינו רק פרוסה מלשון הלא פרוס לרעב לחמך, ולכן אינו חפץ בפרוסה זו וזיו זה כ״א לאשתאבא בגופא דמלכא בבחי׳ ביטול בעצמיות אור א״ס ב״ה כו׳, אשר שם פרוסה הנ״ל כלא ממש חשיבי כטפה באוקיינוס. משא״כ בחי׳ יולדת נקבה זהו בחי׳ אהבה זוטא שהאהבה היא על מנת לקבל פרס בג״ע דהיינו שחפץ קרבת אלהים ולדבקה בו, דהיינו שתשאר עצמות ומהות הנפש כמו שהיא דבוקה בו ית׳ בג״ע.
וזהו בחי׳ נפשי אויתיך כאדם המתאוה לחיי נפשו כו׳ ולכן בוחר יותר בבחי׳ הפרס שהוא רק זיו והארה ביו״ד נברא כו׳ כדי לישאר על מהותו ועצמותו של הנפש ואינו חפץ לאשתאבא וליבטל כהתכללות נר באבוקה בעצמיות אור א״ס ב״ה, ונק׳ בחי׳ אהבה זוטא זו בשם נקבה שדעתה קלה שעושה את הטפל עיקר דהיינו ע״מ לקבל פרס בשביל הלגרמיה שלו.
וזהו נפשי אויתיך בלילה שבחי׳ אהבה זו נק׳ עדיין לילה היא אהבה של חושך כו׳. וזהו הפי׳ שכשהאשה מזרעת תחלה יולדת זכר. משא״כ איש מזריע תחלה יולדת נקבה. כי הנה נודע שהאוי״ר שהאדם מעורר בנפשו הם רק אתעדל״ת לאהוי״ר הבאים מלמעלה בבחי׳ אתעדל״ע (כמ״ש ע״פ וארא אל אברהם ובהערה לתיקון חצות), ולכן אם האתעדל״ת קדמה תחלה שמייגע א״ע להוליד אהוי״ר מרוח בינתו כו׳ אזי נמשך האתעדל״ע מבחינה ומדרגה גבוה מפנימית האור והחיות שמאיר אור א״ס ב״ה בכנ״י, ועי״ז יולדת זכר שיערה עליו רוח ממרום להיות האהבה בבחי׳ אהבה רבה למעלה מהשגת נפשו שיחפוץ ליכלל ולאשתאבא כו׳. אך לפעמים הגם שאין אתעדל״ת מלמטה עכ״ז נמשך אתעדל״ע תחלה לעורר אתעדל״ת, וזהו הנק׳ איש מזריע תחלה.
ואתעדל״ע זו כיון שנמשכה בלי אתעדל״ת אינה רק מבחי׳ חיצוניות האור והחיות שמאיר א״ס ב״ה, ולכן אעפ״י שהיא מעוררת ג״כ התהוות אתעדל״ת ונעשה בחי׳ הולדה מאחר שיש אתעדל״ע ואתעדל״ת, אך ההולדה היא רק בחי׳ נקבה שהוא האהבה זוטא הנ״ל לרוות צמאונה לבד ולא להשתפך נפשה בביטול ההשגה כנר בפני האבוקה. ועיין בזהר פ׳ תזריע דמ״ה סע״א ועמ״ש סד״ה והיה מספר בענין בת קול מכרזת, ועמ״ש בד״ה שבת שבתון הוא.
והנה כשכנס״י היא בבחי׳ זו דאיש מזריע תחלה נקראת עקרה ואע״ג שיולדת נקבה שהיא בחי׳ אהבה זוטא נקראת עקרה כאילו אינה יולדת כלל,לפי שגם הולדה זו לא נמשך בה מצד עצמה ע״י אתעדל״ת שלה, רק שנמשך ע״י קדימת האתעדל״ע דאיש מזריע תחלה, א״כ אין נק׳ ההולדה על שמה, ולכן נקראת עקרה.
וע״ז אמר ותגל העקרה בקבוץ בניה פי׳ שאף גם כשהיא בבחינת עקרה אלא שהאתעדל״ע מקדים לבוא לעורר אתעדל״ת אעפ״כ יהיה קבוץ בניה דהיינו שתהיה יולדת זכר, ואיך יהיה זה, לזה אמר בשמחה שע״י השמחה של מצוה יוכל להיות בחי׳ זו, דאע״ג שאיש מזריע תחלה עכ״ז תהי׳ יולדת זכר.
והענין דהנה כתיב תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל ועבדת את אויביך וגו׳. דלכאורה משמע אע״פ שעובד אלקים רק שאין העבודה בשמחה וטוב לבב אזי יומשך העונש ועבדת את אויביך, וזה אינו מובן כי מפני מה יהי׳ העונש המר הזה מחמת חסרון השמחה לבד. אך הענין כמ״ש כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ומחמת זה נמשך העונש ואעפ״כ אילו הי׳ עובד את ה׳ בשמחה של מצוה הי׳ גדול כח שמחה זו שמעורר השמחה למעלה כביכול והיא מבטלת הדינים כו׳ כי באור פני מלך חיים כו׳ (וע׳ בזהר פ׳ תצוה דף קפ״ד ע״ב), משא״כ תחת אשר לא עבדת בשמחה כו׳ נמשך העונש על העוונות אשר אין צדיק בארץ כו׳ כנ״ל. ועד״ז יובן גם כאן כי הנה כל הנ״ל מה שיש הפרש בין אשה כי תזריע שאז יולדת זכר ובין איש מזריע תחלה שאינה יולדת אלא נקבה, זהו דוקא כאשר אור א״ס ב״ה נמשך בדרך וסדר הדרגת ההשתלשלות שע״פ מאמר קו המדה שכך היא המדה שאם אשה מזרעת תחלה ואכשור דרי שיש אתעדל״ת יומשך אתעדל״ע מבחי׳ עליונה עד שתהי׳ יולדת זכר בחי׳ אה״ר, משא״כ כשלא אכשור דרי וליכא אתעדל״ת אזי המדה שנמשך האתעדל״ע רק מבחי׳ חיצוניות עד שאינה יולדת אלא נקבה. משא״כ ע״י שמחה של מצוה שמעורר בחי׳ שמחה העליונה שהשמחה גורם הגילוי והוא שהאור בא ונמשך מעצמות המאציל בתוספות ועילוי רב שלא כדרך וסדר ההדרגה ע״ד דוגמא בחי׳ השמחה במלך ב״ו שיוצא אז חוץ לגדרו והגבלת המדות ולכן יוכל להתגלות לקטן כמו לגדול בשוה ממש, כמ״כ למעלה ממש בבחי׳ התגלות שמחה עליונה, הנה אז מתחברים ומתערבים ומתכללים יחד כל האורות עליונים עד שאין שום הפרש בין מעלה ומטה ימין ושמאל כו׳.
ואזי נמשך שאף עקרה תקבץ בניה דהיינו שאע״פ שהיא בבחי׳ עקרה ואיש מזריע תחלה עכ״ז תהיה יולדת זכר כו׳ וכמ״ש בד״ה רני ושמחי בת כו׳ שזהו ענין איש ואיש יולד בה כו׳ ע״ש. וזהו שאנו מבקשים שוש תשיש ותגל העקרה כו׳ שע״י השמחה של מצוה מלמטה שהעקרה היא כנ״י תשיש ותגל בעצמה בשמחה של מצוה עי״ז מעוררים גילוי שמחה עליונה (וכמ״ש במ״א ע״פ שוש אשיש בהוי׳ ע״ש), ועי״ז אתה תשיש ותגל העקרה והוא ענין משמח ציון בבניה כו׳. ולכן ע״י השמחה ג״כ לא יהי׳ בחי׳ ועבדת את אויביך שכל בחי׳ שינו יים והנפילה מעבודת ה׳ מגדלות לקטנות גם הנפילה בתאוות שזהו ענין ועבדת את אויביך כ״ז הוא רק תחת אשר לא עבדת בשמחה כ״א בבחי׳ יש מי שאוהב ומשיג שהוא בחי׳ לגרמיה ומזה נמשך הנפילה כו׳ אבל ע״י השמחה בה׳ לא יהיו שינוים אלו כו׳ (ועיין בפ׳ ויחי דרכ״א ובפ׳ אמור דק״ז בענין אתר דמשתני והיינו בחי׳ אהבה זוטא שמבחי׳ נשים דעתן קלות בבחי׳ לגרמיה לכך יש בה שינויים וכמ״ש ע״פ חכלילי עינים משא״כ בבחי׳ אהבה רבה שמבחי׳ דכר אין בה שינויים ונק׳ עץ חיים וכמ״ש בד״ה מקושש עצים והשמחה בה׳ מרחקת ג״כ מן התאוות כמ״ש בד״ה ה׳ לי בעוזרי. ועמ״ש בביאור ע״פ צאינה וראינה מענין זה ועמ״ש ג״כ פ׳ בשלח ע״פ ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים וע״פ אסרי לגפן כו׳ שהשמחה צ״ל כלולה ביראה וביטול כו׳) (ועמ״ש עוד מזה בשה״ש בביאור ע״פ צאינה וראינה):
מצוטט ב־14 עמודים
אגרות קודש 9
- כרך א ‹ קה לקו"ש ח"ט ע' 392
- כרך ג ‹ תקלב לקו"ש ח"ט ע' 391
- כרך ג ‹ תקצ לקו"ש ח"ט ע' 389
- כרך ד ‹ תשפא לקו"ש ח"ט ע' 390
- כרך ה ‹ א'רכח לקו"ש ח"ט ע' 392
- כרך י ‹ ג'נו לקו"ש ח"ט ע' 390
- כרך יב ‹ ג'תתלד לקו"ש ח"ט ע' 390
- כרך יג ‹ ד'שפא לקו"ש ח"ט ע' 390
- כרך טז ‹ ה'תתטז לקו"ש ח"ט ע' 390
לקוטי שיחות 2
- כרך לט ‹ הוספות - מכתבים ושיחות ‹ חג הסוכות ‹ 405 לקו"ש ח"ט ע' 389
- כרך יט ‹ הוספות - שיחות ומכתבים ‹ שיחה יח ‹ 573 לקו"ש ח"ט ע' 390
תורת מנחם 3
- סב - שנת תשל"א - חלק ראשון ‹ יום ג', י"ג תשרי - בעת מסירת האתרוגים מכפר חב"ד לקו"ש ח"ט ע' 388
- סו - שנת תשל"ב - חלק ראשון ‹ ערב חג הסוכות - בעת מסירת האתרוגים ע"י באי כח כפר חב"ד לקו"ש ח"ט ע' 388
- סו - שנת תשל"ב - חלק ראשון ‹ ערב חג הסוכות - בעת נתינת הד' מינים לבני הנוער שבאו לאחרונה ממדינת רוסיא לקו"ש ח"ט ע' 389

