344
המציאות אַרום אים, ביז אַ מלך אויפן גאַנצן סדר השתלשלות — וואָרום יעדער איד, ווי ער איז — איז ער אַ מלך, איז ער מקבל פון מלך מלכי המלכים הקב"ה, וועלכער ווערט געקרוינט בראש השנה ("תמליכוני עליכם23); וכפס"ד הנ"ל פון טור, אַז אידן ווייסן פאָראויס אַז זוכים בדין, וואָרום זיי זיינען אַ "גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו" (און דעריבער ווייסן זיי "אופי' של אלקי'"), און זיינען בדרגת מלך, און דעריבער באַקומען זיי — דורך דעם וואָס זיי זיינען מקבל פון מלך מלכי המלכים הקב"ה — אַלע המשכות והשפעות ווי עס קומט אַ מלך אָן קיין השתדלות מצדו. ואדרבה: אַ מלך טאָר גאָר ניט טאָן קיין מלאכה24, בשעת איינער פון אנשי המלוכה קען עס פאַר אים טאָן, עאכו"כ ווען ס'איז "ברוב עם", וואָס "ברב עם הדרת מלך"25.
ג. דער עיקר און שלימות פון "והצילו העדה" איז די הצלה פון דעם איצטיקן מעמד ומצב פון גלות, בגאולה האמיתית והשלימה — וואָרום אפילו די וואָס האָבן — אויך איצטער (אין גלות) — הרחבה אין פרנסה רוחנית און הרחבה אין פרנסה גשמית, און אפילו די וואָס געפינען זיך אין ארץ הקודש אויפן הר הקודש, און דאָרטן גופא — אין דעם מקום הכי קרוב צו דעם מקום קדש הקדשים — זאָגן זיי אָבער דאָרטן אויך26 "מפני חטאינו גלינו מארצנו", וואָרום מ'האָט נאָך ניט דעם "מקדש אד' כוננו ידיך"27, און ס'איז נאָך ניט דער מצב פון "כל יושבי' עלי'"28, וואָס דוקא דעמולט האָט מען בשלימות אַלע ענינים, כולל — מצות יובל28, וואָס איז במיוחד פאַרבונדן מיט שחרור וגאולה29, כמ"ש30 "ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו" (בשנת היובל) אפילו אַזאַ וואָס זאָגט31 "אהבתי את אדוני" און גייט ניט אַרויס בשביעית32.
ויש לומר אַז די שייכות פון יום הדין פון ראש השנה מיט דער גאולה ("והצילו העדה") איז אויך אונטערשטראָכן אין דעם וואָס בראש השנה איז די עבודה פון קבלת מלכותו ית', צו ממלא זיין די בקשה פון דעם אויבערשטן "תמליכוני עליכם" [ווי די גמרא זאָגט אין תלמוד בבלי33, וואָס איז פאַרבונדן מיט גלות, "
הערות
- 23. ר"ה טז, א. לד, ב.
- 24. במכ"ש מזה ש"כיון שנתמנה אדם פרנס על הציבור אסור בעשיית מלאכה בפני שלשה" — קידושין ע, א. רמב"ם הל' סנהדרין פכ"ה ה"ד. טושו"ע חו"מ ס"ח ס"ד.
- 25. משלי יד, כח.
- 26. בתפלת מוסף דיו"ט.
- 27. בשלח טו, יז.
- 28. ערכין לב, סע"ב. רמב"ם הל' שמיטה ויובל פ"י ה"ח.
- 29. ולהעיר שהתחלת השחרור ביובל היא מראש השנה — ר"ה ח, ב. רמב"ם הל' שמיטה ויובל פ"י הי"ד. וראה לקו"ש ח"ט ע' 387.
- 30. בהר כה, י.
- 31. משפטים כא, הו.
- 32. ראה פרש"י משפטים שם, ו. בהר שם.
- 33. איכה ג, ו. סנהדרין כד, א.
משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם כ״ה:ד׳ - הטקסט מספריא
כיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור אסור בעשיית מלאכה בפני שלשה כדי שלא יתבזה בפניהם אם המלאכה ברבים אסורה עליו קל וחומר לאכול ולשתות ולהשתכר בפני רבים ובכניסת עמי הארץ ובסעודת מרעות אוי להם לאותן הדיינים שנהגו בכך מעלבון תורת משה שבזו דיניה והשפילוה עד ארץ והגיעוה עד עפר וגרמו רעה להן ולבני בניהם בעולם הזה ולעולם הבא.
שולחן ערוך, חושן משפט ח׳:ד׳ - הטקסט מספריא
אָסוּר לַדַּיָּן לְהִתְנַהֵג בִּשְׂרָרָה וְגַסוּת עַל הַצִּבּוּר, אֶלָּא בַּעֲנָוָה וְיִרְאָה. וְכָל פַּרְנָס הַמֵּטִיל אֵימָה יְתֵרָה עַל הַצִּבּוּר, שֶׁלֹּא לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵינוֹ רוֹאֶה בֵּן תַּלְמִיד חָכָם, לְעוֹלָם. וְכֵן אָסוּר לִנְהֹג בָּהֶם קַלּוּת רֹאשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם עַמֵּי הָאָרֶץ. וְלֹא יַפְסִיעוּ עַל רָאשֵׁי עַם קֹדֶשׁ. וְצָרִיךְ שֶׁיִּסְבֹּל טֹרַח הַצִּבּוּר וּמַשָּׂאָם. וּמִצְוָה עַל הַצִּבּוּר לִנְהֹג כָּבוֹד בַּדַּיָּן, וְיִהְיֶה אֵימָתוֹ עֲלֵיהֶם. וְגַם הוּא לֹא יִתְבַּזֶּה וְלֹא יִנְהֹג קַלּוּת רֹאשׁ לִפְנֵיהֶם, שֶׁכֵּיוָן שֶׁנִּתְמַנֵּה אָדָם פַּרְנָס עַל הַצִּבּוּר אָסוּר לוֹ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְבַּזֶּה בִּפְנֵיהֶם, וְקַל וָחֹמֶר שֶׁאָסוּר לוֹ לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וּלְהִשְׁתַּכֵּר (טוּר) בִּפְנֵי רַבִּים. כָּל דַּיָּן שֶׁאֵין לוֹ מִי שֶׁיְּשַׁמְּשֶׁנּוּ, אָסוּר לוֹ לְקַבֵּל לִהְיוֹת דַּיָּן (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פכ"ה דְּסַנְהֶדְרִין).
משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל י׳:ח׳ - הטקסט מספריא
משגלה שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה בטלו היובלות שנאמר וקראתם דרור בארץ לכל יושביה בזמן שכל יושביה עליה והוא שלא יהיו מעורבבין שבט בשבט אלא כולין יושבים כתקנן בזמן שהיובל [נוהג בארץ] נוהג בחו"ל שנאמר יובל היא בכל מקום בין בפני הבית בין שלא בפני הבית.
משנה תורה, הלכות שמיטה ויובל י׳:י״ד - הטקסט מספריא
מר"ה עד יוה"כ לא היו עבדים נפטרים לבתיהן ולא מתשעבדין לאדוניהן ולא השדות חוזרות לבעליהן אלא עבדים אוכלין ושותים ושמחים ועטרותיהם בראשיהם כיון שהגיע יום הכפורים תקעו ב"ד בשופר נפטרו עבדים לבתיהן וחזרו שדות לבעליהן.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.