שיחה לב

1307שיחה לב

וימשיך זה ויוסיף בברכת רחמנא בכל בשלשת הסוגים – בני חיי ומזוני רויחי,

ובנקודה התיכונה שבכל הנ"ל – הוא כ"ק מו"ח אדמו"ר,

קבלת התורה בשמחה ובפנימיות. צרכי־אדם, אתם קרוים אדם, הנחלקים ענין התורה וקבלתה. וכלשון הרב הוא

השבועות

חג

א. כ"ק מו"ח אדמו"ר הי' מברך לפני "לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות".

וביאור הענין הוא: חג השבועות, במכתבים ובע"פ בהנוסח

וקיום

שמחה: להיות אשר לימוד התורה המצות קשור בנסיונות ובהעלמות

התורה

והסתרים, לזאת צריכה להיות קבלת בשמחה, כמרז"ל דמצות שקבלו

בשמחה,

עליהן בשמחה, עדיין עושין אותה שבמילא מתקיימות יותר.

בכל

פנימיות: קיום התומ"צ צריך להיות פנימיות עצם נפשו. לא רק בלבושי

הנפש

הנפש מחדומ"ע, וגם לא רק בכחות הם חיצוניות לגבי עצם הנפש, וקיום נפשו.

וע"ד שהי' אומר כ"ק אדמו"ר הזקן נ"ע וויל ניט דיין עוה"ב איך וויל מער ניט אז גם גילויים היותר עליונים, כ"א רק

דשכל ומדות. כל זה – גם הכחות – התומ"צ צריך להיות בפנימיות, בעצם

בדביקותו, איך וויל ניש דיין ג"ע איך

דיך אליין. שאינו רוצה בשום גילויים,

בהעצמות.

הנשמה. שזה בא מצד עצם ופנימיות 1307דהנה בשעת מתן תורה היתה ההתחלה, אנכי הוי' אלקיך, אנכי מי שאנכי דלא

המהוה

אתרמיז לא בשום קוץ כו' הוא הוי' נאמר בלשון יחיד (דלא כתיב אלקיכם מישראל אמר הקב"ה אשר כל כחו וחיותו

והיות אשר דיבורו של הקב"ה עביד בכאו"א מישראל, אשר כל כחו וחיותו ענין בעולם כ"א בעצומ"ה בלבד, להיות

ולהיות אשר בכל שנה ושנה הנה בחג שהי' במ"ת, ובכל שנה ושנה ההמשכה

והוא אלקיך כחך וחיותך. ודיבור זה

כ"א אלקיך לשון יחיד), שלכאו"א

הוא רק אנכי הוי'. מעשה, הרי ע"י דיבור זה נקבע ונחקק הוא רק אנכי, ולזאת אינו רוצה בשום

שזהו כל כחו וחיותו.

השבועות חוזר ומתעורר אותו הגילוי

הוא ממקום נעלה יותר ובתוקף יותר,

השבועות

לזאת הנה נוסח הברכה שלפני חג ובפנימיות", אשר קבלת התורה תהי' ה"אנכי" דלא אתרמיז בשום אות – גילוי.

הוא "לקבלת התורה בשמחה בפנימיות נפשו. כל כחו וחיותו יהי'

מישראל

ב. בשעת מ"ת ביקש הקב"ה שונים, האבות, הנבאים, ולא הסכים. עד הקב"ה לישראל את התורה.

כשם אשר נתינת התורה הי' ע"י ערבות נתינת התורה הי' עבור הקטנות והנערות ועד"מ כמו שאנו רואים למטה דאהבת לבן גדול, כך עד"ז יובן למעלה.

והנה כמו שבמשל הנ"ל באהבת האב עצמו לפי אופן הבן מ"מ הרי מגלה לו

ערבים. ישראל הציעו לפניו ערבים

שאמרו בנינו ערבים בעדינו. ואז נתן

הילדים, עד"ז הנה גם בהגדולים, הנה

שבהם כמ"ש כי נער ישראל ואוהבהו. האב לבנו מתגלית לבן קטן יותר מאשר

לבנו הקטן, הרי אף שהאב מצמצם את

את כל עצמותו, עוד יותר מאשר לבנו

החיבה

גדול, שהרי הצמצום הוא מצד תוקף וא"כ מובן שישנו בזה כל עצמותו

מצומצם,

של האב, אלא שהגילוי הוא באופן

עד"ז יובן גם בענין מתן תורה. דאף ואופן מצבם של ישראל, וירד הוי' על אשר הקב"ה צמצם את עצמו לפי ערך הר סיני, שירד למטה דוקא, ובעשה"ד

הצמצום

נאמרו דברים פשוטים, בכל זה הנה ניתן כל העצמות, כמ"ש אנכי הוי' אלקיך, אות ולא בשום קוץ, אלא שנמשך באופן

הוא רק באופן ההמשכה. אבל במ"ת אנכי מי שאנכי דלא אתרמיז לא בשום מצומצם, אופן של קטנות.

מתבונן

ההוראה מזה בעבודה היא: כאשר האדם במצבו הרוחני ורואה את

העלמות

שפלותו, ונוסף לזה הרי ישנם כמה והסתרים ונסיונות על קיום התומ"צ, 1308ונופל במחשבתו: איך אפשר אשר אני המניעות ואקיים תומ"צ ואתקשר עם הנמצא במצב שפל כזה אתגבר על על

הבורא?

על זה באה ההוראה: בהתחלת כל הדברים, בשעת מתן תורה, היו גם אז

כתיב

ישראל בבחי' קטנות. כשהיו במצרים ז' שבועות אחרי צאתם ממצרים, ומ"מ בהו ואת ערום וערי' ומת"ת הי' רק

בלי

חיבב אותם הקב"ה ביותר ונתן להם את כנ"ל,

הבט על כל זה ואדרבה מצד זה גופא התורה שניתן בזה כל עצמותו ומהותו

ובכל

הנה כמו"כ בכל דור ודור, בכל זמן מקום, אל יפול לב האדם עליו מצד

בשפל

שפלות מצבו, דאדרבה, כאשר הוא המצב וישנם כמה נסיונות ומ"מ

התורה

מתגבר על כל המניעות לקבל את מתגלית האהבה העצמית של הקב"ה לבנ" ההמשכות עד העצמות ממש, עד אשר

בהקדמת נעשה לנשמע, הרי אז י, ונותנים לו מלמעלה כל הכחות וכל

ב

החזיר הקב"ה (לתורה) על כל אומה וקבלוה (ע"ז ב, ב). ולכאורה, הרי הקב"

(משיחת ב' דחג השבועות תשטו"ב) ולשון ולא קבלוה עד שבא אצל ישראל

ה ידע מקודם אשר או"ה לא יקבלו את

אומה?

התורה ולאיזה צורך החזירה על כל

ומה שאמרו (מכילתא יתרו פ"ה) "

ולפיכך

נתבעו או"ה כדי שלא ליתן פתחון

קבלנו

פה כלפי שכינה אילו נתבענו כבר ד"שלא ליתן פתחון פה כו'", ועי"ז למנוע וע"ד הענין ד"וינצלו את מצרים") הוא

עלינו" – צריך ביאור, שהרי הענין מהם שכר לעתיד (אף שיש מעלה בזה, דבר חיצוני וטפל לגבי התורה שהיא

אשר

שעשועי המלך בעצמותו, ואין שייך העיקר אינו נגרר אחר הטפל.

ומוכרח לומר, שהחזרת התורה על כל – ולא רק להנ"ל.

והביאור בזה: בשעת מ"ת בחר הקב"ה

אמיתית ענין הבחירה הוא אשר אין ישנם טעמים לבחירתו הרי הוא מוכרח וכופהו יותר מאשר הכפי' בשוטים), היינו

בשביל הנ"ל יחזיר את התורה, כי

האומות, נוגע לעצם הענין דמ"ת ג"כ

בישראל (ראה שו"ע אדה"ז ס"ס ס"ד). שום טעמים וסיבות להבחירה (כי כאשר

בזה, ובבר שכל, טעם שכלי מכריחהו

שהבוחר, מצד עצמו, מושלל הוא לגמרי

אליו,

מהדבר שבוחר בו, ואין לו שום נטיות ורק שבוחר כן בבחירתו החפשית.

1309נעלות,

והנה כל המדריגות שבאור, גם הכי מצויירים הם באיזה ציור, ובמילא נוטים

מכיון שאין מציאותם מעצמותם, הם לאיזה ענין. והבחירה חפשית היא

הציורים:

רק בעצמות ב"ה, שפשוט הוא מכל הפרש בין ישראל לאו"ה, ומ"מ בוחר הוא

מצד עצמותו ב"ה הרי לכאורה אין בבחירתו החפשית, בישראל דוקא (ראה

שם).

תו"ש שיחת פורים העת"ר ובהמצוין אח עשו ליעקב – שניהם שוים, ומ"מ –

וכמו שנאמר (מלאכי א, ב־ג): הלא ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי.

שלגבי'

והנה התורה ניתנה מעצמותו ממש, על כל האומות, אינו מקבל ומקבל

– אח עשו ליעקב. ולכן החזירה , ומ"מ בחר (וממילא) נתן את התורה

(התגלות

לישראל דוקא וכפה עליהם הר כגיגית וירדה שנאה לאו"ה – "ואת עשו שנאתי"

האהבה¹) – "ואהב את יעקב" – – כי יעקב בחר לו י־ה.

ב

א. בחג השבועות הוא יום ההילולא

(משיחת חגה"ש תשכ"א) של דוד המלך ושל מורנו הבעש"ט נ"ע.

בבירור

יום ההילולא של מורנו הבעש"ט הוא אודות יום ההילולא של דוד המלך ע"ה למחרתו.

ענינו של יום־הילולא הוא, אשר ביום

ביום הראשון דחג השבועות. אמנם

ישנם ב' דיעות אם הוא ביום א' או זה היא עלי' מיוחדת של נשמתו דבעל

ועבודה

ההילולא. כל עמלו שעמל בתורה ביום ההילולא עולה נשמתו וכל עבודתו

במשך כל ימי חייו בעלמא דין הנה למעלה יותר. תלמידי חכמים אין להם

ילכו

מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב שנאמר מחיל אל חיל, דעליות אלו הם כמה

ההילולא

פעמים בכל יום ויום, אמנם ביום על כל השנה, עד יום ההילולא הבא.

ולא רק נשמתו של בעל ההילולא הקשורים בהענינים שפעל בעל ההילולא, והוא בהמשכה כללית על כל השנה.

הוא עלי' גדולה ביותר, עלי' כללית בלבד עולה ביום זה, כ"א גם כל אלו

הנה ביום זה יערה עליהם רוח ממרום,

חלל

והנה בדוד מלך ישראל כתיב ולבי בקרבי שאין לו יצה"ר. וארז"ל דוד

הוא

מלך ישראל חי וקיים. מלך ענינו אשר הצטרכותם. ומזה מובן אשר מהות המלך

יוציאם והוא יביאם – את העם – בכל ניכר גם בעניני העם.

1309משפיע

ההשפעה מה שדוד מלך ישראל תומ"צ בלי שום פניות מהיצה"ר, הנהגה בקרבי. קיום תומ"צ לשמה בלי תערובת

ובכדי לקבל השפעה זו צריכה להיות

לכל עם ישראל – נתינת כח לקיים

עכ"פ לעת מן העתים כאילו ולבי חלל

ענינים זרים. התקשרות בדוד המלך. וההתקשרות הוא

ישראל,

ע"י אמירת תהלים, מזמורי דוד מלך ומעין אופן עבודתו. שעי"ז נעשים כלי לקבל השפעתו

במילא

ביטולו של ה"יורד ומסית" מבטל כי גדולה מעלת אמירת תהלים שבכחה

ה"עולה ומשטין". לבטל את הדינים שלמעלה ולבטל את

וכמאמר

הגזירות גם אחרי שנחתמו דינם. ישמיע כל תהלתו. ופירש הבעש"ט ימלל

הבעש"ט ע"פ מי ימלל גבורות הוי' מלשון שבירה כמ"ש וקטפת מלילות.

ענין

ומי ימלל וישבור גבורות הוי', איזה משבר ומבטל את הגבורות והדינים

התהלים.

שלמעלה – ישמיע כל תהלתו, כל

ופרסם כ"ק מו"ח אדמו"ר והנהיג לומר כפי שנחלק לימי החודש. (ואמירת שיעור שאומרים קודם התפלה – הו"ע אחר. כל יום אחרי התפלה שיעור התהלים תהלים זה הוא אחרי התפלה. התהלים

ואינו

ובחג השבועות יום ההילולא של דוד ולעורר אודות תקנת כ"ק מו"ח אדמו"ר

שייך להנ"ל).

המלך ע"ה, הוא שעת הכושר להזכיר זו. אותם שעד עכשיו לא קיימו תקנה זו

קודם,

יקיימו מכאן ולהבא. ואותם שקיימו גם יקיימו מכאן ולהבא בתוספת חיות.

פעל

ב. ידוע אשר הבעש"ט בסוף ימיו שגם כשיהי' בעולמות עליונים יוכל

בסופו),

לעשות ענין השייך לעוה"ז (תו"ח ויחי להיות בשעת מעשה בעולמות עליונים.

וגם כשיעשה בעניני עוה"ז יוכל ובא' המאמרים^* מבואר אשר בימי החול

שלישים

הי' הבעש"ט שליש א' למעלה וב' למטה וביום השבת הי' ב' שלישים

תמיד,

למעלה ושליש א' למטה. ונמצא אשר וחלק למעלה. בין בחול בין בשבת, הי' חלק למטה

תורה

סיפור במאמר – תורה – גם הסיפור ההוראה מזה לכאו"א מישראל הוא: גם

היא. בשעת עסקיו בעניניו הגשמיים יזכור

דברכת

אשר כל הצלחתו הוא רק מהקב"ה, הוי' היא תעשיר. ולזאת הנה לא רק 1310בשעת התורה והתפלה כ"א גם בעסקיו כי שם הוי' נקרא עליך.

וזהו פירוש המבדיל בין ישראל לעמים. הבדלה בין ישראל לעמים, שהרי שם אין בעובדין דחול הרי וראו כל עמי הארץ

דבשעת התורה והתפלה אין שייך לומר

להם שום השואה כלל. ענין הבדלה זו,

שעוסק

אשר דעת נצרכה לזה, היא בהזמן עמי הארץ עוסקים בהם, ומ"מ מבדיל

בעניני מסחר ושאר צרכיו, אשר כל בין ישראל לעמים, כי ישראל הנה בכל

הוא

דרכיך – גם בעניניו הגשמיים, מקיים

ובכדי לפעול בעצמו ענין זה אשר גם הוא הנותן לך כח לעשות חיל, הוא ע"י

ומנצלם בכדי לבוא לדרגת דעהו.

בשעת עסקו בצרכיו יורגש אצלו אשר אשר גם בשעת התפלה עיניו למטה. גם

ועולים

הגוף ועניניו הגשמיים מתפללים השמימה, דא צלותא. אם בשעת התפלה אפשר אשר כשיבוא לעניני העולם ישכח

בסולם המוצב ארצה וראשו מגיע הוא בהפשטה לגמרי מעניני העולם, לגמרי על תפלתו. ולזאת אמרז"ל לבו

אור.

למעלה ועיניו למטה וכדפירש בתורה גם עניניו הגשמיים, הנה גם אחרי מתפלתו. בכל דרכיך, בכל עניניו, דעהו.

ונתינת כח בזה – ההתקשרות בעניני

ועי"ז אשר בשעת התפלה הוא מעלה התפלה כשעוסק בצרכיו נשאר רושם

הבעש"ט נ"ע, אשר הי' תמיד חלק

ההילולא

למעלה וחלק למטה. ובפרט ביום השייכים אליו, אשר גם בשעת התפלה הנהגתו שבמשך כל היום – למטה – התפלה. והנהגה הלזו ה"ה ממשיכה ומגלה מטה.

שלו, שנמשך נתינת כח במיוחד לכל

– למעלה – זאל ער באווארענען את וגם במשך כל היום ישאר הרושם של

אחדות הוי' מלמעלה מעלה עד למטה

נשא

על הכתוב איש איש כי תשטה אשתו עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות. מובן אמרו רז"ל (סוטה ג, א) אין אדם עובר

מזה, שכל הדינים שנאמרו בסוטה,

החטאים).

הוראות הן לתיקון נפש החוטאת (בכל

התחלת התיקון הוא – והביא האיש את נדבה רוחו לעמוד לפני ה' לשרתו וכו'

אשתו אל הכהן – הוא כל איש אשר (רמב"ם סוף הל' שמיטין ויובלות). וע"ד