1307
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
דהנה בשעת מתן תורה היתה ההתחלה, אנכי הוי' אלקיך, אנכי מי שאנכי דלא
המהוה
אתרמיז לא בשום קוץ כו' הוא הוי' נאמר בלשון יחיד (דלא כתיב אלקיכם מישראל אמר הקב"ה אשר כל כחו וחיותו
והיות אשר דיבורו של הקב"ה עביד בכאו"א מישראל, אשר כל כחו וחיותו ענין בעולם כ"א בעצומ"ה בלבד, להיות
ולהיות אשר בכל שנה ושנה הנה בחג שהי' במ"ת, ובכל שנה ושנה ההמשכה
והוא אלקיך כחך וחיותך. ודיבור זה
כ"א אלקיך לשון יחיד), שלכאו"א
הוא רק אנכי הוי'. מעשה, הרי ע"י דיבור זה נקבע ונחקק הוא רק אנכי, ולזאת אינו רוצה בשום
שזהו כל כחו וחיותו.
השבועות חוזר ומתעורר אותו הגילוי
הוא ממקום נעלה יותר ובתוקף יותר,
השבועות
לזאת הנה נוסח הברכה שלפני חג ובפנימיות", אשר קבלת התורה תהי' ה"אנכי" דלא אתרמיז בשום אות – גילוי.
הוא "לקבלת התורה בשמחה בפנימיות נפשו. כל כחו וחיותו יהי'
מישראל
ב. בשעת מ"ת ביקש הקב"ה שונים, האבות, הנבאים, ולא הסכים. עד הקב"ה לישראל את התורה.
כשם אשר נתינת התורה הי' ע"י ערבות נתינת התורה הי' עבור הקטנות והנערות ועד"מ כמו שאנו רואים למטה דאהבת לבן גדול, כך עד"ז יובן למעלה.
והנה כמו שבמשל הנ"ל באהבת האב עצמו לפי אופן הבן מ"מ הרי מגלה לו
ערבים. ישראל הציעו לפניו ערבים
שאמרו בנינו ערבים בעדינו. ואז נתן
הילדים, עד"ז הנה גם בהגדולים, הנה
שבהם כמ"ש כי נער ישראל ואוהבהו. האב לבנו מתגלית לבן קטן יותר מאשר
לבנו הקטן, הרי אף שהאב מצמצם את
את כל עצמותו, עוד יותר מאשר לבנו
החיבה
גדול, שהרי הצמצום הוא מצד תוקף וא"כ מובן שישנו בזה כל עצמותו
מצומצם,
של האב, אלא שהגילוי הוא באופן
עד"ז יובן גם בענין מתן תורה. דאף ואופן מצבם של ישראל, וירד הוי' על אשר הקב"ה צמצם את עצמו לפי ערך הר סיני, שירד למטה דוקא, ובעשה"ד
הצמצום
נאמרו דברים פשוטים, בכל זה הנה ניתן כל העצמות, כמ"ש אנכי הוי' אלקיך, אות ולא בשום קוץ, אלא שנמשך באופן
הוא רק באופן ההמשכה. אבל במ"ת אנכי מי שאנכי דלא אתרמיז לא בשום מצומצם, אופן של קטנות.
מתבונן
ההוראה מזה בעבודה היא: כאשר האדם במצבו הרוחני ורואה את
העלמות
שפלותו, ונוסף לזה הרי ישנם כמה והסתרים ונסיונות על קיום התומ"צ,
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.