שיחה א

1108שיחה א

ראה

א. על הפסוק¹ "כי ירחיב ה' אלוקיך את גבולך כאשר דבר לך ואמרת אכלה בשר כי תאוה נפשך לאכל בשר וגו'", אומרת הגמרא² "ר' ישמעאל אומר, לא בא הכתוב אלא להתיר להם בשר תאוה, שבתחילה נאסר להם בשר תאוה, משנכנסו לארץ הותר להם בשר תאוה". כך גם מביא רש"י בפירושו על התורה¹: "אבל במדבר נאסר להם בשר חולין"

פירוש זה על הפסוק הוא רק לדעת ר' ישמעאל, אבל הדין הוא כר' עקיבא, שסובר³, שבבואם לארץ ישראל לא נוסף כל היתר בנוגע לאכילת בשר, שכן גם במדבר היה מותר לאכול בשר תאוה – אדרבה, לדעת ר' עקיבא בכניסתם לארץ ישראל נוסף איסור: "שבתחילה הותר להן בשר נחירה, משנכנסו לארץ נאסר להן בשר נחירה". לדעת רבי עקיבא פירוש⁴ הפסוק "כי ירחיב גו' תאכל בשר", הוא שהכתוב בא ללמד "דרך ארץ", שלא להתאוות לאכול בשר, אלא "מתוך רחבת ידים ועושר". גם דרשה זו מביא רש"י בפירושו על התורה⁵.

אין לתמוה מדוע מביא רש"י את דרשת ר' ישמעאל, ש"במדבר נאסר להם בשר חולין", אף שאין הלכה כמותו, שכן "אלו ואלו דברי אלקים חיים"⁶ – ורש"י, שאינו פוסק אלא מפרש⁷ ובפרט בפירושו על התנ"ך, בחר כאן מטעם מסויים בדרשת רבי ישמעאל. אך אינו מובן, כיצד מביא רש"י את שתי הדרשות, הן של ר' ישמעאל והן של ר' עקיבא, בזו אחר זו, אף שהם לכאורה פירושים מנוגדים על הפסוק: אם "כי ירחיב" פירושו הרחבת גבולים כפשוטה, הכניסה לארץ ישראל – כדרשת ר' ישמעאל – כיצד אפשר ללמוד מזה בו בזמן, שאפשר לאכול בשר גם בחוצה לארץ (אבל רק) "מתוך רחבת ידים". ואם כוונת הכתוב היא לרחבת ידים, הרי אין הבדל בין אם הרחבת ידים היא במדבר, בארץ ישראל, או במקום אחר – אם רק ישנה "רחבת ידים ועושר", היה צריך להיות מותר לאכול בשר תאוה, שלא כדעת ר' ישמעאל שבשר תאוה הותר רק בכניסה לארץ⁸.

מכך שרש"י מביא את שני הפירושים יחדיו – משמע שבפנימיות אינן בסתירה, או יתר על כן – שני הפירושים ענין אחד הם. דעת ר' ישמעאל ש"משנכנסו לארץ הותר להם בשר תאוה", ודעת ר' עקיבא ש"משנכנסו לארץ נאסר להן בשר 1109נחירה", נקודת הסברה בשתי הדעות שוה⁹. הם חלוקים רק בפרטי הסברה, לפיהם יוצא, שלדעת ר' ישמעאל הכניסה לארץ ישראל הביאה לידי היתר, ולפי דעת ר' עקיבא – לאיסור, אבל במקורן, נובעות שתי הסברות וההלכות מאותה הנקודה. ואף שההלכה כר' עקיבא, מביא כאן רש"י את דעת ר' ישמעאל, משום שההוראה מהפסוק בנוגע לעבודתנו עתה (שמשום כך הרי פרסם כ"ק מו"ח אדמו"ר את התקנה הישנה ללמוד בכל יום את פרשת החומש עם פירוש רש"י, שכן בכל יום צריכים "לחיות" עם הוראה בעבודה בפועל שיש ללמוד מפרשה זו) היא כדעת ר' ישמעאל.

ב. דובר כבר מספר פעמים¹⁰ על ההבדל בין מדבר לארץ ישראל, שבמדבר היו בני ישראל מופשטים מעניני העולם, ובבואם לארץ ישראל החלה אצלם העבודה לעשות מעולם "ארץ נושבת". והבדל זה התבטא בכל צרכיהם במזון, לבוש ובית, כפי שמבואר בכמה מקומות.

בנוגע לעניננו – אכילת בשר: המזון במדבר היה מן, לחם מן השמים, דבר שהוא נעלה מתענוגי עולם הזה. אף שיכלו לחוש במן את כל הטעמים, לא היה זה באופן מגושם, שכן במן הרי לא היה את ה"עין רואה"¹¹, המביאה לידי "הלב חומד"¹² – משום שלא ראו את המיני מאכל שחשו בטעמם – עד שמשום כך לא הביא המן לידי שביעה (כמו בלחם מן הארץ).

בהיותם במדבר, מובדלים מן העולם, לא היה שם מקום לבשר תאוה. אמנם היה שייך שם בשר, אבל רק בשר קדשים ולא בשר תאוה. רק בכניסתם לארץ ישראל, שם החל סדר של עבודת הבירורים – וכיון שכל מברר צריך להתלבש בלבושי הדבר אותו הוא צריך לברר – היתה גם אכילת בשר תאוה¹³, שכן בלעדיה אי אפשר שיהיה הבירור של מזון זה, ועבודת הבירור צריכה להיות – אכילת בשר זה לשם שמים עד לאופן של "בכל דרכיך דעהו"¹⁴.

וזהו גם מה שאומר בהמשך הפסוקים: "רק חזק לבלתי אכול הדם" – כלומר, אף שעבודת הבירורים כוללת אכילת בשר תאוה, הרי היא רק לפי המוכרח על פי טבע, אבל אסור להיות להוט (דם) בכך¹⁵. להיטותו של 1110יהודי צריכה להיות רק בקדושה, שזהו ענין זריקת הדם על המזבח; אבל כשההתלהבות אינה בקדושה (גם אם היא בדברים המותרים, ואפילו שמשתמש בדברים אלו לשם שמים עד – בכל דרכיך דעהו, אבל מאחר שההתלהבות אינה בדעהו רק בדבר היתר), אומרת התורה כלפי דם זה: "על הארץ תשפכנו", אסור שתהיה לו שום שייכות ליהודי.

ג. על פי הנ"ל נמצא איפוא, שהיתר בשר תאוה לבני ישראל בבואם לארץ ישראל, היה ירידה עבורם; אבל לאמיתו של דבר, יש בזה גם יתרון שכן דוקא על ידי זה אפשר לבוא לידי עליה נעלית יותר. כאמור¹⁰, כי דוקא על ידי כניסתם לארץ היו יכולים להשיג את ה"עלה נעלה"; ועוד: על ידי זה שנתעלו למעלה יותר מכמו שהיו במדבר, מצד עילוי זה יכלו להוריד עצמם לעסוק גם בעבודת בירורים זו.

כך הוא גם בנוגע לאכילת בשר תאוה: בהיותם במדבר, לפני "עלה נעלה", לא היה בכחם לרדת למטה כל כך עד לבשר תאוה ולבררו. לכן סובר ר' ישמעאל שבמדבר "נאסר להם בשר תאוה", משום שלא יכלו לבררו^*. רק בכניסתם לארץ, "כי ירחיב ה' אלוקיך את גבולך", "רחבת ידים ועושר", כשבני ישראל קיבלו את ההרחבה בכוחות הרוחניים – עד שזה התבטא גם בגשמיות, בהרחבה של גבולי ארץ ישראל כפשוטם – אז קיבלו את הכח לברר גם בשר תאוה.

הביאור בזה:

מצד ההרחבה בכוחות הנשמה, היו יכולים כוחות אלו להתפשט ולרדת עד למדריגה התחתונה ביותר – התאוה לאכילת בשר – ולחבר גם אותה עם הנשמה האלוקית. כלומר, תאות הגוף לבשר, נובעת, בפנימיות, מהנשמה המתאוה לברר את הניצוץ האלקי שבבשר¹⁶; והחיבור של שניהם יחדיו, שכוחות הנשמה יורגשו בתאוות הגוף, ועל ידי זה להעלות את תאוות הגוף, נעשה בכניסתם לארץ על ידי ההרחבה בכוחות הנשמה. וזהו מה שהפסוק אומר: "ואמרת אכלה בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר" – זה ש"ואמרת אכלה בשר", שהאוכל (הגוף) אומר שרוצה לאכול בשר, הרי זה כי, "תאוה נפשך", משום שנפשך (האלוקית) מתאוה לאכול ולברר את הבשר.

ד. לאור האמור, שבכניסתם לארץ החלה העבודה של "ארץ נושבת", לרדת ולעסוק בדברים גשמיים, נמצא, שבארץ ישראל היה צריך להתווסף רק בהיתר הדברים הגשמיים. אם כן אינה מובנת דעת ר' עקיבא, שהלכה כמותו כנ"ל, שלא זו בלבד שלא נוסף בארץ ישראל כל היתר (כי לדעתו לא נאסר בשר תאוה 1111אף במדבר), אלא אדרבה, עוד נוסף שם איסור, ש"משנכנסו לארץ נאסר להם בשר נחירה"?

הביאור בזה:

אף שבמדבר כלכלו עצמם בני ישראל במן שלא היה בו פסולת, עם כל זה אומרת הגמרא¹⁷ על הפסוק¹⁸ "ויתד תהיה לך על אזנך", שבני ישראל היו קונים מזון אצל סוחרי אומות העולם. ומובן שלגבי מדריגתם במדבר, בהיותם מופשטים מהעולם, היתה זו ירידה גדולה ביותר. אף שהדבר לא נאסר, אך בכל זאת נחשב לירידה, שלא היה כפי סדר הראוי בכלל, ובפרט כפי שהיה ראוי להיות אצל דור המדבר, דור דיעה¹⁹. רק מצד זה שאין נוטלים את הבחירה אצל בני ישראל, ניתנה להם ברירה לקנות לחם מן הארץ, לחם שיש בו פסולת, ולהיות ניזון ממנו.

בכל זאת מאחר שמדובר בדור דעה ואנשים שמזונם לבושם וביתם (ענני הכבוד) היו נקיים מפסולת, הרי בכל מעשיהם, אפילו בענינים של ירידה, היתה הזדככות מסויימת.

ולכן אומר ר' עקיבא שגם במדבר היה מותר לבני ישראל בשר תאוה (אף שהסדר הראוי הוא להיות ניזון מהמן, לחם מן השמים), שכן ר' עקיבא, מזכה ישראל²⁰, סובר, שהזדככותו של יהודי קיימת ומתבטאת גם כאשר יורד ממדרגתו ואוכל בשר תאוה, ואפילו כשהוא במצב של ירידה, הוא גם פועל בירור מסויים (שכן נעשה – בהיתר – דם ובשר כבשרו של האדם).

אלא מאחר שאכילת בשר לא נקבעה אז בסדר העבודה של בני ישראל במדבר, הסדר הקבוע על פי תורה היה אז אכילת מן, – ורק אם מי שהוא בחר לרדת באכילת בשר תאוה, הרי פעל קצת בירור גם בבשר – לכן לא הוצרך הבשר לשחיטה. הטעם שצריך שחיטה הוא משום ש"דרכיה דרכי נועם" – כדי למנוע צער מבעלי החיים²¹. אבל במדבר, שם לא היה דרך התורה לאכול בשר תאוה, כי אם יוצא מדרך הרגיל, לא קבעו צורך בדרכי נועם שבשחיטה – בדוגמת מילתא דלא שכיחא שאין עושים בגללו גדרים וגזירות²², ולכן "הותר להם בשר נחירה".

ה. טעם נוסף מדוע במדבר "הותר להם בשר נחירה": על שחיטה אומרת הגמרא²³ "אין ושחט אלא ומשך", ששחיטה ענינה משיכה. משיכה משמעותה למשוך דבר ממקום למקום, וזאת מבטאת השחיטה (משיכה) ברוחניות; להמשיך ולהעביר מרשות הרבים, "טורי דפרודא" (עולם 1112הקליפות) לרשות היחיד, יחידו של עולם²⁴. ור' עקיבא שסובר, שגם במדבר יכלו על ידי אכילת בשר לפעול בירור מסויים, מודה שלא היה שם כוח לבירור מוחלט של "ומשך", להעביר את הבשר תאוה לרשות יחידו של עולם (ובפרט כפי שהיתה – שייכות של "יחיד" עם "עולם" – בגלוי במדבר), ולכן לא היה "ושחט" אלא – הותר להם בשר נחירה.

(על פי זה אפשר לבאר גם את דברי הרמב"ם²⁵, שבמדבר היה אסור בשר שחיטה, ורק בשר נחירה הותר להן – מאחר שענין השחיטה הוא משיכה מרשות הרבים לרשות היחיד (קדושה). ולכן גם במדבר היתה, ובדוקא, שחיטה (משיכה) – אלא שבבשר תאוה (חולין) לא יכלו לפעול זאת – ואם כן היתה שחיטת בשר תאוה אז בדוגמת מכניס ושוחט חולין בעזרה, שבזה הרי ישנו ענין איסור מן התורה)²⁶.

ודוקא בכניסתם לארץ, כשהורחבו כוחות הנשמה, ונעשה אז סדר של עבודת הבירורים, עד לבירור של בשר תאוה – נאסרה להם בשר נחירה, כי מאז נדרשת כבר עבודת השחיטה, וסדר העבודה הוא, שבכל דבר שיהודי עושה, ובכלל זה גם אכילת בשר תאוה, יורגש אצלו איך שהוא שייך לרשות יחידו של עולם.

ו. כאמור לעיל, נובעים שתי הדעות, דעת ר' ישמעאל ודעת ר' עקיבא, מאותה נקודה. שניהם סוברים שבכניסתם לארץ נעשתה הרחבה בענינים הרוחניים, שדוקא בגלל הרחבה זו יכול להיות הבירור של בשר תאוה. מחלוקתם היא רק בכך, שר' ישמעאל סובר שבמדבר, לפני ההרחבה, לא היה יכול להיות כלל בירור בזה, ולכן אומר, ש"נאסר להם בשר תאוה, משנכנסו לארץ הותר להם כו'". ר' עקיבא סובר, שגם לפני ההרחבה יכלו לפעול בירור מסויים, אבל לא בדומה לבירור, שלאחר ההרחבה. לכן אומר ר' עקיבא, שההבדל בין מדבר לארץ ישראל מתבטא בכך, שבמדבר לא היה צורך (או שהיה איסור) בשחיטה, ובארץ ישראל היו מחוייבים בשחיטה, כנ"ל.

בכך מיושב מדוע מביא רש"י את שתי הדרשות, כי גם לדעת ר' ישמעאל, ש"כי ירחיב" משמעו הרחבת גבולי ארץ ישראל, הרי פנימיות הדבר הוא – "לימדה תורה דרך ארץ", שאכילת בשר תהיה רק "מתוך רחבת ידים ועושר", אלא שלפיו הרי זה להלכה בנוגע לכלל ישראל (לא רק רחבת ידים של איש פרטי), שבהיותם במדבר עד שלא הגיע כלל ישראל להרחבה, "נאסר להם בשר תאוה".

ז. כאמור לעיל, מפרש רש"י כדעת ר' ישמעאל ש"במדבר נאסר להם בשר תאוה", אף שההלכה אינה 1113כן, משום שסדר העבודה עתה הוא באופן כפי שהוא לדעת ר' ישמעאל.

שני הענינים של מדבר וארץ ישראל קיימים ברוחניות בעבודת כל אדם מידי יום: בתחילת היום עדיין אינו יכול לעסוק בעניני העולם (מדבר). ורק לאחר ההרחבה הבאה על ידי עבודת התפלה ולימוד התורה שאחר התפלה (א"י), רק אז – "מבית המדרש לצרכיו", יכול הוא לעשות את עניני העולם כלים לאלקות¹⁰.

"במדבר נאסר להם בשר תאוה". משמעותו בעבודה רוחנית, שלפני התפלה אסור לאכול לרעבו ולצמאו (תאוה)²⁷, כי אם לצורך רפואה וכיוצא בזה²⁸. דוקא לאחר התפלה, בכניסתם לארץ, אז מותר בשר תאוה, לשם עבודת הבירורים, אבל בתנאי – "לבלתי אכול הדם". שיהיה ללא להיטות כו'.

ולכן מביא רש"י את דעת ר' ישמעאל, משום שכך הוא סדר העבודה עתה²⁹, שב"מדבר", קודם התפלה, אסור בשר תאוה.

מכל מקום אפשר ללמוד הוראה עבורנו בכללות העבודה גם מדעת ר' עקיבא (שכי ירחיב, רחבת ידים ועושר – תאכל בשר; צריך להיות בירורים רבים יותר וחדשים לגבי מה שהיה לפני ההרחבה): יהודי צריך להיות מהלך, מידי יום צריך שתעשה אצלו הרחבה בקדושה ותוספת בירורים וכו'. לכן צריך להתווסף אצלו מידי יום ה"ושחט – ומשך" בענינים כאלו שאתמול לא היה יכול לפעול בהם, והיום עליו להמשיכם מרשות הרבים לרשות היחיד, יחידו של עולם.

כך צריך להיות כל יום, ומכל שכן כל שבוע, כל חודש ובפרט כל שנה, מדי שנה צריך להתחיל אופן נעלה יותר בעבודה. חודש אלול מהוה ההכנה לראש השנה, העבודה בחודש זה צריכה להיות באופן אחר לגמרי מכפי שהיה בחודשים הקודמים, שעל ידי זה זוכים לכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה.