1111

אף במדבר), אלא אדרבה, עוד נוסף שם איסור, ש"משנכנסו לארץ נאסר להם בשר נחירה"?

הביאור בזה:

אף שבמדבר כלכלו עצמם בני ישראל במן שלא היה בו פסולת, עם כל זה אומרת הגמרא¹⁷ על הפסוק¹⁸ "ויתד תהיה לך על אזנך", שבני ישראל היו קונים מזון אצל סוחרי אומות העולם. ומובן שלגבי מדריגתם במדבר, בהיותם מופשטים מהעולם, היתה זו ירידה גדולה ביותר. אף שהדבר לא נאסר, אך בכל זאת נחשב לירידה, שלא היה כפי סדר הראוי בכלל, ובפרט כפי שהיה ראוי להיות אצל דור המדבר, דור דיעה¹⁹. רק מצד זה שאין נוטלים את הבחירה אצל בני ישראל, ניתנה להם ברירה לקנות לחם מן הארץ, לחם שיש בו פסולת, ולהיות ניזון ממנו.

בכל זאת מאחר שמדובר בדור דעה ואנשים שמזונם לבושם וביתם (ענני הכבוד) היו נקיים מפסולת, הרי בכל מעשיהם, אפילו בענינים של ירידה, היתה הזדככות מסויימת.

ולכן אומר ר' עקיבא שגם במדבר היה מותר לבני ישראל בשר תאוה (אף שהסדר הראוי הוא להיות ניזון מהמן, לחם מן השמים), שכן ר' עקיבא, מזכה ישראל²⁰, סובר, שהזדככותו של יהודי קיימת ומתבטאת גם כאשר יורד ממדרגתו ואוכל בשר תאוה, ואפילו כשהוא במצב של ירידה, הוא גם פועל בירור מסויים (שכן נעשה – בהיתר – דם ובשר כבשרו של האדם).

אלא מאחר שאכילת בשר לא נקבעה אז בסדר העבודה של בני ישראל במדבר, הסדר הקבוע על פי תורה היה אז אכילת מן, – ורק אם מי שהוא בחר לרדת באכילת בשר תאוה, הרי פעל קצת בירור גם בבשר – לכן לא הוצרך הבשר לשחיטה. הטעם שצריך שחיטה הוא משום ש"דרכיה דרכי נועם" – כדי למנוע צער מבעלי החיים²¹. אבל במדבר, שם לא היה דרך התורה לאכול בשר תאוה, כי אם יוצא מדרך הרגיל, לא קבעו צורך בדרכי נועם שבשחיטה – בדוגמת מילתא דלא שכיחא שאין עושים בגללו גדרים וגזירות²², ולכן "הותר להם בשר נחירה".

ה. טעם נוסף מדוע במדבר "הותר להם בשר נחירה": על שחיטה אומרת הגמרא²³ "אין ושחט אלא ומשך", ששחיטה ענינה משיכה. משיכה משמעותה למשוך דבר ממקום למקום, וזאת מבטאת השחיטה (משיכה) ברוחניות; להמשיך ולהעביר מרשות הרבים, "טורי דפרודא" (עולם