1112

הקליפות) לרשות היחיד, יחידו של עולם²⁴. ור' עקיבא שסובר, שגם במדבר יכלו על ידי אכילת בשר לפעול בירור מסויים, מודה שלא היה שם כוח לבירור מוחלט של "ומשך", להעביר את הבשר תאוה לרשות יחידו של עולם (ובפרט כפי שהיתה – שייכות של "יחיד" עם "עולם" – בגלוי במדבר), ולכן לא היה "ושחט" אלא – הותר להם בשר נחירה.

(על פי זה אפשר לבאר גם את דברי הרמב"ם²⁵, שבמדבר היה אסור בשר שחיטה, ורק בשר נחירה הותר להן – מאחר שענין השחיטה הוא משיכה מרשות הרבים לרשות היחיד (קדושה). ולכן גם במדבר היתה, ובדוקא, שחיטה (משיכה) – אלא שבבשר תאוה (חולין) לא יכלו לפעול זאת – ואם כן היתה שחיטת בשר תאוה אז בדוגמת מכניס ושוחט חולין בעזרה, שבזה הרי ישנו ענין איסור מן התורה)²⁶.

ודוקא בכניסתם לארץ, כשהורחבו כוחות הנשמה, ונעשה אז סדר של עבודת הבירורים, עד לבירור של בשר תאוה – נאסרה להם בשר נחירה, כי מאז נדרשת כבר עבודת השחיטה, וסדר העבודה הוא, שבכל דבר שיהודי עושה, ובכלל זה גם אכילת בשר תאוה, יורגש אצלו איך שהוא שייך לרשות יחידו של עולם.

ו. כאמור לעיל, נובעים שתי הדעות, דעת ר' ישמעאל ודעת ר' עקיבא, מאותה נקודה. שניהם סוברים שבכניסתם לארץ נעשתה הרחבה בענינים הרוחניים, שדוקא בגלל הרחבה זו יכול להיות הבירור של בשר תאוה. מחלוקתם היא רק בכך, שר' ישמעאל סובר שבמדבר, לפני ההרחבה, לא היה יכול להיות כלל בירור בזה, ולכן אומר, ש"נאסר להם בשר תאוה, משנכנסו לארץ הותר להם כו'". ר' עקיבא סובר, שגם לפני ההרחבה יכלו לפעול בירור מסויים, אבל לא בדומה לבירור, שלאחר ההרחבה. לכן אומר ר' עקיבא, שההבדל בין מדבר לארץ ישראל מתבטא בכך, שבמדבר לא היה צורך (או שהיה איסור) בשחיטה, ובארץ ישראל היו מחוייבים בשחיטה, כנ"ל.

בכך מיושב מדוע מביא רש"י את שתי הדרשות, כי גם לדעת ר' ישמעאל, ש"כי ירחיב" משמעו הרחבת גבולי ארץ ישראל, הרי פנימיות הדבר הוא – "לימדה תורה דרך ארץ", שאכילת בשר תהיה רק "מתוך רחבת ידים ועושר", אלא שלפיו הרי זה להלכה בנוגע לכלל ישראל (לא רק רחבת ידים של איש פרטי), שבהיותם במדבר עד שלא הגיע כלל ישראל להרחבה, "נאסר להם בשר תאוה".

ז. כאמור לעיל, מפרש רש"י כדעת ר' ישמעאל ש"במדבר נאסר להם בשר תאוה", אף שההלכה אינה