תוכן ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך ד שופטים

שיחה א

רשימת העמודים (6) מצוטט ב־17 עמודים חיפוש חדש

1114שיחה א

שופטים

א. על הפסוק "כי האדם עץ השדה" נאמר בספרי¹: "מלמד שחייו של אדם אינו אלא מן האילן". ולכאורה, אינו מובן: אדם הרי חי וניזון גם ממאכלים אחרים, לא רק מאלה הבאים מן האילן?

בלקוטי תורה² מבאר אדמו"ר הזקן את הפסוק³ "ולחם לבב אנוש יסעד", שאף שאדם ניזון גם מבשר, בכל זאת אין הבשר משביעו כמו הלחם. הטעם לכך שדומם, צומח וחי יכולים לזון את האדם – אף שהאדם המדבר הוא נעלה מהם – הרי הוא משום ששרשם גבוה משורש האדם, ולפי ששרשם גבוה, לכן ירדו למטה ביותר. ומשום שהצומח נחות יותר מהחי – דבר המורה ששרשו נעלה יותר – הוא משביע את האדם יותר מן החי. (זהו גם הטעם שבשני הסוגים חי וצומח – ניזון החי ומקבל חיותו בעיקר מן הצומח).

על פי זה אפשר לבאר את הספרי האמור לעיל "שחייו של אדם אינן אלא מן האילן": משום שעיקר חיותו של האדם בא לו, כאמור, דוקא מן הצומח, ומאחר ששיא הגדלות הקיימת בצמיחה היא באילנות⁴, לכן⁵ אומר הספרי, שחיי האדם הם מן האילן.

ב. הגמרא אומרת⁶: "מאי דכתיב כי האדם עץ השדה וכי אדם עץ שדה הוא, אלא משום דכתיב כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות וכתיב אותו תשחית וכרת, הא כיצד, אם תלמיד חכם הגון ממנו תאכל (רש"י: למד הימנו) ואותו לא תכרות ואם לאו אותו תשחית (רש"י: סור מעליו) וכרת" מדברי הגמרא נראה שפירושו של, "כי האדם עץ השדה" הוא שהאדם גופו דומה לעץ (לא רק שניזון מן העץ). לפיכך שואלת הגמרא, "וכי אדם עץ שדה הוא", במה דומה האדם לעץ? והגמרא משיבה, שבדבר מסויים יש להם דמיון.

צריך להבין: א) מה היתה לכתחילה תמיהת הגמרא "וכי אדם עץ שדה הוא", הרי מצויים פרטי דמיון רבים בהם משתוה האדם לעץ? אף במשנה⁷ מבואר הקשר בין האדם לעץ. מקושיא זו וכן מלשון הגמרא "וכי אדם עץ השדה הוא" משמע שהגמרא סוברת בפירוש הכתוב, שאין זאת שקיים סתם דמיון בעלמא, בין האדם ועץ השדה, 1115אלא שכל מהותו של אדם הוא עץ השדה. אלא שאם כן צריך ביאור, כיצד מתורצת קושיית הגמרא בכך שמוצאים עוד פרט שהם שווים בו? סוף סוף הרי זה דמיון בפרט אחד נוסף ולא בכל הפרטים; במה מבטא איפוא דמיון זה, יותר מכל השאר, את הקשר העיקרי בין אדם לבין עץ השדה?

ב) יתרה מזו: דמיון זה של אדם לאילן – הרי הוא רק בנוגע לתלמיד חכם – כיצד הוא מבטא את הקשר בין כללות מין האדם לבין עץ השדה?

ג) האם יש קשר בין פירוש הספרי לבין פירוש הגמרא?⁸

ג. אדם נקרא "עולם קטן"⁹. היינו שכל הדברים המצויים בעולם הגדול, מצויים גם באדם, וכשם שהעולם חלוק לארבעה סוגים: דומם צומח חי ומדבר, כך גם באדם מצויה חלוקה זו של לארבעה סוגים, כמבואר בכמה מקומות¹⁰. והמדות שבאדם הם בחינת הצומח שבאדם, משום שבמדות ישנה צמיחה, מקטנות לגדלות¹¹.

יתרון האדם על החי מתבטא בשכל שבו¹². אף שגם בחינות "דומם", צומח וחי שבאדם נעלות יותר מאותם הסוגים שבעולם הגדול¹³, הרי לא בזה מתבטאת מעלת האדם. יתרונו הוא בכך שהוא בעל שכל. זוהי איפוא, שאלת הגמרא: "וכי אדם עץ שדה הוא" – נכון אמנם שבאדם יש גם ענין של "עץ שדה" – צומח, מדות – אבל כלום בכך מתבטא יתרונו של האדם?

קושית הגמרא מתחזקת יותר, על פי הידוע¹⁴, שאדם נקרא בארבעה תוארים: אדם, איש, גבר ואנוש, והחשוב מכל התוארים הוא – אדם¹⁵ (שכן התואר "איש" מורה על מדות האדם, והתואר "אדם" – על שכלו)¹⁶. שואלת הגמרא, "וכי אדם עץ שדה הוא" – האם המדות הן תכלית המעלה והשלימות שבאדם, שבגללן הוא נקרא בתואר הנעלה ביותר, "אדם"?

על כך מתרצת הגמרא, כי תכליתו של שכל האדם היא, שירד וישפיע על מדותיו, שהמדות יתנהגו על פי השכל. וזו דוקא היא שלימותו של האדם¹⁷. השכל לבדו אינו מביא 1116שלימות לאדם; המטרה של "וידעת היום", הבנת ודעת אלקות, היא כדי שעל ידה יבוא אל "והשבות אל לבבך" – על התבונה השכלית להשפיע על הלב (מקום המדות). והגמרא מבארת זאת במשל מעץ: כשם שחשיבות העץ הוא בכך שמצמיח פירות¹⁸, כך גם ה"אדם" (תואר השכל), תלמיד חכם: יתרונו של תלמיד חכם הוא כשהוא "הגון", כשהשכל משפיע על מדותיו, המוסיפות אחר כך חיות בקיום המצוות

ו – "מאי פירות מצות"¹⁹.

ד. העולם הקטן (האדם) דומה לעולם הגדול: כשם שבעולם הגדול ניזון האדם בעיקר מן הצומח, משום ששורשו של הצומח נעלה יותר ממין המדבר (ואפילו מהחי); ורק משום שנפל למטה יותר צריך האדם להעלותו. אבל לאחר שהעלה אותו האדם הוא משפיע באדם ומוסיף בו חיות, בגלל שורשו הגבוה – כך הוא גם ב"אדם" ו"צומח" שבעולם קטן: " למדות יש שורש נעלה ועמוק יותר " מאשר לשכל²⁰; אלא מפני שבגלוי מצוייות המדות בדרגה פחותה יותר, צריך השכל להשפיע עליהן, לבררן ולזככן, ואז משפיעות המדות בשכל, ומעלות אותו²¹ עד שמגיע לתכליתו, כאמור, ששלימות של "וידעת" הוא כאשר הוא מביא לידי "והשבות אל לבבך".

זהו גם הקשר בין פירוש הספרי לפירוש הגמרא: בשני הפירושים קיימת אותה נקודה. – היתרון שבמדבר שנוצר על ידי הצומח. אלא שהספרי דן באדם ובצומח שבעולם הגדול, ואילו הגמרא עוסקת ב"אדם"

"צומח" שבעולם קטן.

ה. ביאור בעומק יותר: כיון שיתרון האדם על החי מתבטא בשכלו, שהוא, השכל, הוא עיקר האדם, מובן, כי האדם שהוא עולם קטן וכלול מכל הסוגים: דומם, צומח, חי ומדבר, אינו רק בזה שהאדם, בכללותו יש בו ארבעה הסוגים האלו, כי אם גם שהשכל, שהוא העיקר שבאדם, הוא עצמו בבחינת עולם קטן שקיימים בו ארבעה סוגים הללו²². כלומר שיש

דומם" שבשכל, "צומח" שבשכל,

חי" שבשכל ו"מדבר" שבשכל, וההבדל שבין התוארים "איש" ו"אדם" הוא בשכל עצמו: "איש" מסמל את סוג השכל הנחות יותר, הוא חלק השכל השייך למדות²³, ואילו "אדם", מסמל את עצם השכל, שהוא נעלה 1117מלהשתייך למדות²⁴. וזוהי איפוא, שאלת הגמרא: "וכי אדם עץ שדה הוא"? הן אמת שאין די ב"וידעת", ויש צורך גם ב"והשבות אל לבבך", אבל לשם כך די בשכל השייך למדות – "איש", ואין צורך לשם כך בעצם השכל – בחינת אדם שבשכל; עצם השכל הרי אין ענינו לכאורה להשפיע על המדות.

והגמרא מתרצת זאת על פי הפסוקים "ממנו תאכל ואותו לא תכרות וגו'", "אותו תשחית וכרת":

כשם שבאילן אין הפירות צומחים מגופו ובודאי לא משרשיו (שהם נעלים מלהצמיח פירות)²⁵, כי אם מן הפרחים שעל הענפים, אף על פי כן מובן, שבכדי שיצמחו הפירות, צריכים הם גם לגוף ושורש האילן, וגם תכלית האילן גופו היא לשם הפירות, שלכן עץ שאינו מוציא פירות – "תשחית וכרת" (את השורש והגוף) – כך הוא גם בנוגע לאדם שבשכל: אף שעצם השכל נעלה מלהיות מקור ושייכות ישירה למדות, מכל מקום, גם האדם שבשכל משפיע בהמדות, ועוד בצורה יסודית יותר מהשפעת בחינת "איש" שבשכל, ויתרה מזו: תכלית עצם השכל הוא להשפיע על המדות.

ו. החידוש שבהשפעה על המדות מצד עצם השכל, על ההשפעה על המדות מצד השכל השייך למדות, הוא בשני דברים: א) שכל השייך למדות, כיון שבו יש תפיסת מקום למידות, עלולות להעלים על אור השכל – כאשר יש באדם טמטום הלב, אין השכל יכול להשפיע על המדות²⁶. אבל עצם השכל, שהוא נעלה מכללות ענין המדות, לגביו לא שייך כלל שהמדות יעלימו עליו והרי הוא מאיר גם בלב²⁷. ב) גם כשהשכל הקשור למדות משפיע על המדות, אין ביכולתו לשנותן לגמרי, מאחר שהם תופסים מקום אצלו, וכל כמה שיזככם, עדיין ישארו בטבעם. מה שאין כן עצם השכל, מסוגל לשנות גם את טבע המדות. וזהו תכליתו של עצם השכל, לשנות את טבע המדות²⁸.

על דרך זה הוא כללות ההבדל, בין החלק הנגלה שבתורה לבין פנימיות התורה: גליא דתורה, מאחר שהיא מלובשת בענינים גשמיים, הרי (א) יתכן שלימוד התורה לא יזכך את 1118האדם, כמאמר רז"ל²⁹ "לא זכה כו'", (ב) גם כשהתורה פועלת זיכוך באדם הלומד, הרי הוא נשאר במסגרת ה"טבעית" שלו, במציאות העצמית; שכן גליא דתורה הרי ניתן לו, שהוא יקבלה בשכלו. מה שאין כן פנימיות התורה (א) משפיעה סוף כל סוף על כל מי שלומד אותה, כמאמר רז"ל³⁰: "המאור שבה (פנימיות התורה)³¹ מחזירו למוטב"³². (ב) מזככת את האדם, באופן שהוא יוצא מה"טבע" והמציאות שלו³³; לא זו בלבד שפנימיות התורה משפרת ומזככת את המדות, אלא שהיא גם משנה את טבע המדות²⁸.

ז. ההוראה מכך היא: "יפוצו מעינותיך חוצה"³⁴, וההוראה היא בשנים: א) יש הטוענים: לשם מה יש 1119צורך להפיץ דוקא את המעיינות חוצה? והרי די לתת לכל אחד לפי ערכו, ולאלו הנמצאים ב"חוצה", די אם יתנו להם "מים שאובין" או לכל היותר "מי מקוה", אבל לא את המעיינות. המענה על כך הוא – אדרבה, כדי לפעול גם על ה"חוצה", יש לתת להם דוקא את המעיינות, שכן מעיינות אינן מקבלים טומאה והעלם, כי אם אדרבה, מטהרים הכל³⁵. ב) אחרים טוענים: מדוע עלי להתעסק ב"חוצה"? מוטב אמצא בד' אמותי ואעסוק במעיינות של פנימיות התורה; מה לי ולחוצה? והמענה על זה, שדוקא על ידי "יפוצו חוצה", על ידי הפצת פנימיות התורה בכל מקום, הם הופכים להיות "מעיינותיך", מעיינות שלך. בלעדי זה הרי – כאשר יבואו המעיינות אליו – יתבטלו המעיינות³⁶. כאמור, שתכלית עצם השכל היא, כשהוא נמשך ופועל בהמדות.

הערות

עמוד 1114

1. דברים כ, יט (דפוס ווינא תרכ"ד (נ.י. תש"ח)).
2. אמור לט, ג.
3. תהלים קד, טו.
4. וכמ"ש (מ"א ה, יג) וידבר על העצים גו' האזוב. וראה ד"ה וייצר בתו"ח פ' בראשית ספי"ז.
5. ולמ"ד חטה (– לחם) מין אילן היא (ברכות מ, סע"א) מובן בפשיטות.
6. תענית ז, א.
7. אבות פ"ג, מי"ז. נתבאר לקמן ע' 188.

עמוד 1115

8. ראה לקו"ש ח"ג [המתורגם] ע' 35 סעיף ב'.
9. נסמן לעיל ע' 78 הערה 29.
10. תו"א ד, א. לקו"ת חוקת נח, א. ברכה צה, ג.
11. שם. ובארוכה – בד"ה וייצר (בתו"ח שם) פי"ז ואילך.
12. ולכן כל עניני האדם, גם פעולות היותר נמוכות וקטנות, צריכות להיות ע"פ הנהגות השכל. ואינו מספיק אשר התעוררות המדות אהוי"ר יהיו ע"י גילוי המוחין, אלא גם המצוות מעשיות (שבשביל קיומן די ומספיק התעוררות הלב) צריכות להיות ע"י גילוי המוחין (ד"ה וידבר תרצ"ו פ"ה).
13. לקו"ת חוקת נח, ב. ד"ה חביבין ישראל תרצ"ו. וראה צפנת פענח (להגאון הרגצובי) ר"פ קרח.
14. זח"ג מח, א. ד"ה חביב אדם דשנת ת"ש. "היום יום" ד' אלול. ולהעיר משוח"ט ט, טז. שדי חמד ח"א כללים מע' א אות עו.
15. זח"ג מח, א. לקו"ת שה"ש כה, א.
16. לקו"ת שם. ד"ה חביב אדם ש"ת.
17. מעלת השכל, הוא מעלתו המיני של האדם, אשר בה יבדל משאר הנבראים, אבל אמיתת ענינו הוא מעלת המדות שעפ"י שכל (ד"ה וישא אהרן תרצ"ד (קונט' כו) פ"א).

עמוד 1116

18. לקו"ת אמור לה, ג. וראה בספרי כאן: ומה אילן כו' פירות עצמם עאכו"כ.
19. סוטה מו, סע"א.
20. לקו"ת חוקת נח, ב.
21. דוגמת העילוי שבנה"א שעיקרה מוחין, ע"י שמבררת את נה"ב, שעיקרה מדות.
22. ד"ה זאת חוקת תרע"ג. ועייג"כ לקו"ת ברכה צה, ג.
23. שלכן קודם י"ג שנה אינו נק' איש (אף שיש בו מדות), כי לא נשלם בו השכל השייך למדות (פיה"מ – לאדהאמ"צ – פ"ב).

עמוד 1117

24. ראה לקו"ת שה"ש כה, א: ואדם היינו כשיש לו מוחין דגדלות. – ומטעם זה, התואר אדם הוא לישראל דוקא, כי נפש השכלית שבישראל הוא באופן אחר לגמרי מנפש השכלית שבאו"ה, דאף אשר גם השכל (דנפש השכלית) שבישראל הוא שכל אנושי, מ"מ נרגש בו דקות והפלאה רוחנית (ד"ה חביב אדם תש"ב פ"א).
25. כי עצם האילן הוא דוגמת היש האמיתי, וגם הענפים המתפשטים ממנו הם דוגמת בחי' אין של יש האמיתי, ורק הפרחים היוצאים מהענפים הם דוגמת אין של יש הנברא, שמהם מתהוים הפירות – יש הנברא (ד"ה וככה תרל"ז פע"ז).
26. ויתירה מזו: מכיון ששכל השייך למדות אינו מהפך את מדותיו, עלול שיטעה גם בשכלו, מצד השוחד דטבע מדותיו.
27. ראה ד"ה ביוהשמע"צ תרס"ה.
28. ראה לקו"ד נו, א ואילך.

עמוד 1118

29. יומא עב, ב.
30. איכ"ר בתחלתו. ירושלמי חגיגה פ"א, סה"ז.
31. קה"ע בירושלמי שם. וראה לעיל ע' 20.
32. ועפי"ז תובן שייכות המאמר מאי דכתיב כי האדם עץ השדה כו' לדלעיל מיני': ליתי מר ליתני א"ל חלש לבאי ולא יכילנא, לימא מר מילתא דאגדתא א"ל הכי אמר ר"י מאי דכתיב כי האדם כו'. דלכאורה מהי שייכות אגדתא זו דוקא? והענין: התשובה "חלש ליבאי ולא יכילנא" (לומר דבר שבשכל) – היינו שמצד חלישות הלב אין בכחו להמשיך את השכל בלב (במדות) ולגלותו. וע"ז בא המענה והעצה לימא מר מילתא דאגדתא, דאגדה, שבה גנוזה פנימיות התורה (אגה"ק סי' כג), בכחה לפעול על הלב גם כשהוא בחלישות. ולכן גם בחר באגדה זו דוקא, המבארת את מעלת עצם המוחין, פנימיות התורה, כנ"ל בפנים.
33. ראה קונטרס ומעין מאמר א' פ"ג. ספר המאמרים – קונטרסים פה, א.
28.
34. לשון מענה המשיח להבעל־שם־טוב שאז יבוא. נסמן לקמן עמ' 213 הערה 31. – וראה סנהדרין (צח, א) אשר "ענפיהם תתנו ופריכם תשאו" (שהוא ענין הפצת המעיינות חוצה, כמבואר בפנים) אין לך קץ מגולה מזה. הטעם מה שכינה מלך המשיח לתורת הבעש"ט (החסידות) בשם מעינות*, יש לומר: מתכונות העיקריות דמעין הוא מה שמימיו מחוברים עמו (וכדאיתא במשנה רפ"ה דמקואות: העבירו ע"ג בריכה והפסיקו הרי הוא כמקוה)**. ולא עוד, אלא שמימיו (כשהם בתוך המעין), י"ל, שהם מציאות המעין עצמו, ועפי"ז יובן הסלקא דעתך של התוספות (ד"ה שמא בכורות נה, ב) שהמעין מטהר דוקא בזוחלין ולא באשבורן, אף שפשוט להתוס' דמי מעין שנפסקו מן המעין מטהרין באשבורן, ולכאורה איך אפשר להיות גריעותא במי המעין טרם שנפסקו – לפי שכשהם מחוברים בהמעין אינם בדין מים כ"א בדין מעין, ולכן אפשר שיטהרו דוקא בזוחלין ולא באשבורן. (וע"ד דעת ר"ש (רפ"ג דבכורים) שדין ביכורים אינו אלא בפירות התלושין, לפי שבחיבורם אינם פירות אלא – שדה). ובזה יובן דעת הרמב"ם (הל' איסורי מזבח פ"ד, ה"ז) שהמשתחוה למעין שאינו שלו אין מימיו פסולין לנסך, אף דס"ל (שם ה"ו) דהנעבד, אפילו של חבירו, אסור לגבוה – לפי שהאיסור לגבוה במשתחוה לבהמת חבירו אינו אלא משום מאיסותא (שהרי גם בעשה מעשה, אינו יכול לאסור דבר שאינו שלו (פ"ח מהל' ע"ז ה"א)), ובמי מעין אין שייך מאיסותא, לפי שבהיותם בהמעין כשהשתחוה להם, לא היו מים ורק מעין, וכשמנסכם ע"ג המזבח, נעשו מציאות חדשה – מציאות דמים. (משא"כ במשתחוה למעין הנובע בארצו, שהוא איסור גמור, לא רק משום דאיסותא, (שלכן נאסרין אף להדיוט (ראה לח"מ בהל' ע"ז שם. ומ"ש "פסולין לנסך" הוא לפי דמיירי כאן בהל' איסורי מזבח)), גם המים שיוצאים ממנו הם אסורים, לפי שבאים מן האסור). – ראה צפנת פענח מהדו"ת ל, א. ואתו הדבר הוא גם בנוגע לתורת החסידות, אשר מעיקרי התנאים בהפצת תורה זו החיבור הבלתי פוסק עם נשיאי תורת הדא"ח (המתבטא בשמירת דברי הרב (ראה סה"מ תש"ח ע' 296)), עד אשר הלומד והמפיץ אינו מציאות לעצמו (משיחת י"ט כסלו תשט"ו).
. ראה עד"ז גם במגילת יט כסלו ע' 30.
. ולדעת רוב הפוסקים וכ"פ ה'צמח צדק' מיירי בבריכה ריקנית. עיין שו"ת הצ"צ חיו"ד סקס"ד ס"ב (ובמפתח שם), מש"ך ביו"ד סר"א סק"ל בשם הפרישה, מהראב"ד בבעה"נ, רע"ו וכו'. וראה ג"כ צ"צ שער המילואים למקואות פ"ה מ"ו (לז, א). ועייג"כ תוס' בכורות נה, ב. פיה"מ להרמב"ם (הובא ונתבאר בבית יוסף שם). ובספרים שהובאו בס' טהרת מים (להרה"ג והרה"ח וכו' מהר"נ שי' טעלושקין) סל"ו. ואכמ"ל.

עמוד 1119

35. וכהדין (ספ"ק דמקוואות) שהמעין (דוקא מטהר את כל הטומאות, עד שכשר גם לקדש ממנו מי חטאת המטהרים טומאת מת, אבי אבות הטומאה.
36. כי מעלת המעין הוא שמטהר גם בזוחלין, שפירוש זוחלין הוא – זוחלין גם מחוץ להמעין (משיחת ש"פ בשלח תשכ"ב) (וכדוגמת זוחלין שבמקוה (דפסולין), דהזחילה מה שניידי ממקום למקום תוך המקוה. לא חשיב זוחלין (שו"ת הצ"צ יו"ד סי' קסד אות ה' ואילך. רמ"א יו"ד סי' רא סעי' נו"ן)). כי כחו וענינו של המעין מתבטא גם בזה, שמטהר גם בחוץ ממנו. ולא עוד, אלא שישנה סברא (ראה לעיל הערה 34), שהטהרה דמעין הוא דוקא בזוחלין (ועד"ז מצינו גם במקוה כס"מ בהל' אבות הטומאות ספ"ו) שאין הטמא נטהר אלא בעלייתו מהמקוה, לא בעודו בתוך המקוה (אף שבזה י"ל עיקר הטעם – שעלייתו זהו גמר הטבילה) – ועד"ז אמיתית הפעולה היא ע"י ההפצה חוצה דוקא). ועפ"ז יש לבאר מאמר כ"ק אדמו"ר הצ"צ (לקו"ד ע' תרס"ב. – ובתורת שלום ע' 169 – נוסחא אחרת): "אילו הי' הסבא (כ"ק אדמו"ר הזקן) בזמן התנאים – הי' תנא גדול; ואילו היה בזמן הנביאים – הי' נביא גדול, הסבא הי' תנא ונביא, אלא כיוון שהדור לא הי' כדאי, הי' זה בהעלם". וכעין זה אמרו על ר' יהודא החסיד (הובא בספר מעשיות). ולכאורה הרי יתירה מזו אמרז"ל שאין דור שאין בו כאברהם כו' כמשה (ב"ר פנ"ו, ז). ויש לומר, דבחי' האבות ומשה שישנן בכל דור ה"ז רק בהעלם ובאותם האנשים עצמם, אבל אינה מתגלית (וזוחלת) חוץ מהם. וכמו בר"י החסיד, דאף דכו"כ מהוראותיו נתקבלו בתפוצות ישראל. הרי זה רק בנוגע לעשי' בפועל, אבל טעמי ההוראות ובחי' הנבואה שלו נשארו בהעלם. משא"כ הבחי' של רבינו הזקן – היו בהתיישבות (ראה תורת שלום שם), והלביש את כל הבחי' שלו (גם הנעלות ביותר) בתורת החסידות חב"ד ובהשגה, וע"י לימוד תורת החסידות "לוקחים" כל בחי' אלו (ומ"ש "דערפאר איז דאס געווען בהעלם", י"ל הכוונה שאין הענינים כמו שהם בהפשטה, כ"א שנתלבשו בתורת החסידות), וכתכונת המעין שמימיו מטהרין גם כשזוחלין חוץ ממנו (משיחת י"ט כסלו תשט"ו).

מצוטט ב־17 עמודים

אגרות קודש 1

כרך יב ‹ ד'קנה לקו"ש ח"ד ע' 1119

לקוטי שיחות 9

כרך לג ‹ הוספות ‹ כח סיון ‹ 275 לקו"ש ח"ד ע' 1119
כרך לא ‹ הוספות ‹ יו"ד שבט ‹ 240 לקו"ש ח"ד ע' 1114
כרך לב ‹ הוספות ‹ מצורע ‹ 240 לקו"ש ח"ד ע' 1119
כרך ה ‹ הוספות - שיחות ‹ שיחה ו ‹ 363 לקוטי שיחות ח"ד ע' 1119
כרך י ‹ וישלח-י"ט כסלו ‹ שיחה א ‹ 106 לקו"ש ח"ד ע' 1119
כרך יד ‹ וילך ‹ שיחה א ‹ 133 לקו"ש ח"ד ע' 1118
כרך כ ‹ הוספות - שיחות ‹ שיחה טז ‹ 515 לקו"ש ח"ד ע' 1120
כרך כה ‹ הוספות - שיחות ‹ שיחה ט ‹ 362 לקו"ש ח"ד ע' 1119
כרך כו ‹ הוספות - שיחות ומכתבים ‹ שיחה ד ‹ 418 לקו"ש ח"ד ע' 1114

תורת מנחם 5

כ - שנת תשי"ז - חלק שלישי ‹ בס"ד. שיחת ש"פ תבוא, ח"י אלול, ה'תשי"ז. לקו"ש ח"ד ע' 1120
מא - שנת תשכ"ה - חלק ראשון ‹ בס"ד. שיחת* ש"פ תולדות, ב' כסלו, ה'תשכ"ה לקו"ש ח"ד ע' 1119
לה - שנת תשכ"ג - חלק ראשון ‹ בס"ד. שיחת אור ליום ב' דחול המועד סוכות, ח"י תשרי, שמחת בית השואבה, ה'תשכ"ג לקו"ש ח"ד ע' 1114
לג - שנת תשכ"ב - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת ש"פ בשלח, ט"ו בשבט, ה'תשכ"ב לקו"ש ח"ד ע' 1114
נג - שנת תשכ"ח - חלק שלישי ‹ יום ב' פ' פינחס, י"ט תמוז ה'תשכ"ח לקו"ש ח"ד ע' 1117

מאמרים מלוקטים 2

חלק ב ‹ בס"ד. ש"פ מקץ, זאת חנוכה ה'תשמ"ג לקו"ש ח"ד ע' 1119
חלק ד ‹ בס"ד. יום ב' פ' פינחס, י"ט תמוז ה'תשכ"ח לקו"ש ח"ד ע' 1117