1118
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
האדם, כמאמר רז"ל29 "לא זכה כו'", (ב) גם כשהתורה פועלת זיכוך באדם הלומד, הרי הוא נשאר במסגרת ה"טבעית" שלו, במציאות העצמית; שכן גליא דתורה הרי ניתן לו, שהוא יקבלה בשכלו. מה שאין כן פנימיות התורה (א) משפיעה סוף כל סוף על כל מי שלומד אותה, כמאמר רז"ל30: "המאור שבה (פנימיות התורה)31 מחזירו למוטב"32. (ב) מזככת את האדם, באופן שהוא יוצא מה"טבע" והמציאות שלו33; לא זו בלבד שפנימיות התורה משפרת ומזככת את המדות, אלא שהיא גם משנה את טבע המדות28.
ז. ההוראה מכך היא: "יפוצו מעינותיך חוצה"34, וההוראה היא בשנים: א) יש הטוענים: לשם מה יש
הערות
- 29. יומא עב, ב.
- 30. איכ"ר בתחלתו. ירושלמי חגיגה פ"א, סה"ז.
- 31. קה"ע בירושלמי שם. וראה לעיל ע' 20.
- 32. ועפי"ז תובן שייכות המאמר מאי דכתיב כי האדם עץ השדה כו' לדלעיל מיני': ליתי מר ליתני א"ל חלש לבאי ולא יכילנא, לימא מר מילתא דאגדתא א"ל הכי אמר ר"י מאי דכתיב כי האדם כו'. דלכאורה מהי שייכות אגדתא זו דוקא? והענין: התשובה "חלש ליבאי ולא יכילנא" (לומר דבר שבשכל) – היינו שמצד חלישות הלב אין בכחו להמשיך את השכל בלב (במדות) ולגלותו. וע"ז בא המענה והעצה לימא מר מילתא דאגדתא, דאגדה, שבה גנוזה פנימיות התורה (אגה"ק סי' כג), בכחה לפעול על הלב גם כשהוא בחלישות. ולכן גם בחר באגדה זו דוקא, המבארת את מעלת עצם המוחין, פנימיות התורה, כנ"ל בפנים.
- 33. ראה קונטרס ומעין מאמר א' פ"ג. ספר המאמרים – קונטרסים פה, א.
- 28.
- 34. לשון מענה המשיח להבעל־שם־טוב שאז יבוא. נסמן לקמן עמ' 213 הערה 31. – וראה סנהדרין (צח, א) אשר "ענפיהם תתנו ופריכם תשאו" (שהוא ענין הפצת המעיינות חוצה, כמבואר בפנים) אין לך קץ מגולה מזה. הטעם מה שכינה מלך המשיח לתורת הבעש"ט (החסידות) בשם מעינות*, יש לומר: מתכונות העיקריות דמעין הוא מה שמימיו מחוברים עמו (וכדאיתא במשנה רפ"ה דמקואות: העבירו ע"ג בריכה והפסיקו הרי הוא כמקוה)**. ולא עוד, אלא שמימיו (כשהם בתוך המעין), י"ל, שהם מציאות המעין עצמו, ועפי"ז יובן הסלקא דעתך של התוספות (ד"ה שמא בכורות נה, ב) שהמעין מטהר דוקא בזוחלין ולא באשבורן, אף שפשוט להתוס' דמי מעין שנפסקו מן המעין מטהרין באשבורן, ולכאורה איך אפשר להיות גריעותא במי המעין טרם שנפסקו – לפי שכשהם מחוברים בהמעין אינם בדין מים כ"א בדין מעין, ולכן אפשר שיטהרו דוקא בזוחלין ולא באשבורן. (וע"ד דעת ר"ש (רפ"ג דבכורים) שדין ביכורים אינו אלא בפירות התלושין, לפי שבחיבורם אינם פירות אלא – שדה). ובזה יובן דעת הרמב"ם (הל' איסורי מזבח פ"ד, ה"ז) שהמשתחוה למעין שאינו שלו אין מימיו פסולין לנסך, אף דס"ל (שם ה"ו) דהנעבד, אפילו של חבירו, אסור לגבוה – לפי שהאיסור לגבוה במשתחוה לבהמת חבירו אינו אלא משום מאיסותא (שהרי גם בעשה מעשה, אינו יכול לאסור דבר שאינו שלו (פ"ח מהל' ע"ז ה"א)), ובמי מעין אין שייך מאיסותא, לפי שבהיותם בהמעין כשהשתחוה להם, לא היו מים ורק מעין, וכשמנסכם ע"ג המזבח, נעשו מציאות חדשה – מציאות דמים. (משא"כ במשתחוה למעין הנובע בארצו, שהוא איסור גמור, לא רק משום דאיסותא, (שלכן נאסרין אף להדיוט (ראה לח"מ בהל' ע"ז שם. ומ"ש "פסולין לנסך" הוא לפי דמיירי כאן בהל' איסורי מזבח)), גם המים שיוצאים ממנו הם אסורים, לפי שבאים מן האסור). – ראה צפנת פענח מהדו"ת ל, א. ואתו הדבר הוא גם בנוגע לתורת החסידות, אשר מעיקרי התנאים בהפצת תורה זו החיבור הבלתי פוסק עם נשיאי תורת הדא"ח (המתבטא בשמירת דברי הרב (ראה סה"מ תש"ח ע' 296)), עד אשר הלומד והמפיץ אינו מציאות לעצמו (משיחת י"ט כסלו תשט"ו).
- . ראה עד"ז גם במגילת יט כסלו ע' 30.
- . ולדעת רוב הפוסקים וכ"פ ה'צמח צדק' מיירי בבריכה ריקנית. עיין שו"ת הצ"צ חיו"ד סקס"ד ס"ב (ובמפתח שם), מש"ך ביו"ד סר"א סק"ל בשם הפרישה, מהראב"ד בבעה"נ, רע"ו וכו'. וראה ג"כ צ"צ שער המילואים למקואות פ"ה מ"ו (לז, א). ועייג"כ תוס' בכורות נה, ב. פיה"מ להרמב"ם (הובא ונתבאר בבית יוסף שם). ובספרים שהובאו בס' טהרת מים (להרה"ג והרה"ח וכו' מהר"נ שי' טעלושקין) סל"ו. ואכמ"ל.
תלמוד ירושלמי חגיגה א׳:ז׳ - הטקסט מספריא
משנה: רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר אֵיזֶהוּ מְעוּוָּת שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִתְקוֹן זֶה הַבָּא עַל הָעֶרְוָה וְהוֹלִיד מַמְזֵר. אִם תֹּאמַר בְּגַנָּב וְגַזְלָן יָכוֹל הוּא לַחֲזוֹר וּלְתַקֵּן. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר אֵין קוֹרִין מְעוּוָּת אֶלָּא לְמִי שֶׁהָיָה מְתוּקָּן מִתְּחִילָּה וְנִתְעַוֵות. וְאֵיזֶה זֶה תַּלְמִיד חָכָם שֶׁפִּירֵשׁ מִן הַתּוֹרָה:
הלכה: תַּנֵּי רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי. אִם רָאִיתָ עֲיָירוֹת שֶׁנִּתְלְשׁוּ מִמְּקוֹמָן בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל דַּע שֶׁלֹּא הֶחֱזִיקוּ בִּשְׂכַר סוֹפְרִים וּמַשְׁנִים. מַה טַעַם. עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי יוֹשֶׁב. וַיֹּאמֶר יי עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי.
רִבִּי יוּדָן נְשִׂיָיא שְׁלַח לְרִבִּי חִיָיה וּלְרִבִּי אַסִּי וּלְרִבִּי אִמִּי לְמִיעֲבוֹר בַּקִּרֵיָיתָא דְּאַרְעָא דְּיִשְׂרָאֵל לִמְתַקְנָא לוֹן סָפְרִין וּמַתְנִיָינִין. עֲלוֹן לְחַד אֲתַר וְלָא אַשְׁכְּחוֹן לָא סְפַר וְלָא מַתְנִיָין. אָמְרִין לוֹן. אַייתוֹן לָן נְטוּרֵי קַרְתָּא. אַיְיתוֹן לוֹן סַנְטוּרֵי קַרְתָּא. אָמְרוּן לוֹן. אֵילֵּין אֵינּוּן נְטוּרֵי קַרְתָּא. לֵית אֵילֵּין אֶלָּא חָרוּבֵי קַרְתָּא. אָמְרִין לוֹן. וּמָאן אִינּוּן נְטוּרֵי קַרְתָּא. אָמְרוּן לוֹן. סַפְרַיָיא וּמַתְנִיָינַיָּא. הָדָא הִיא דִּכְתִיב אִם יי לֹא יִבְנֶה בַיִת וגו׳.
רִבִּי חוּנָה רִבִּי יִרְמְיָה בְשֵׁם רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק. מָצָאנוּ שֶׁוִּיתֶּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל עַל עֲבוֹדָה זָרָה וְעַל גִּילּוּי עֲרָיוֹת וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים. וְעַל מְאָסָם בַּתּוֹרָה לֹא וִויתֵּר. מַה טַעָם. וַיֹּאמֶר יי עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ עֲבוֹדָה זָרָה וְגִילּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים אֵין כָּתוּב כָּאן. אֶלָּא וַיֹּאמֶר יי עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי. אָמַר רִבִּי חִיָיה בַּר בָּא. אוֹתִי עָזְבוּ אַוַותְּרָה. שֶׁמָּא אֶת תּוֹרָתִי שָׁמָרוּ. שֶׁאִילּוֹ אוֹתִי עָזְבוּ וְתוֹרָתִי שָׁמָרוּ הַשְּׂאוֹר שֶׁבָּהּ הָיָה מְקָרְבָן אֶצְלִי. רַב חוּנָה אָמַר. לַמֵּד תּוֹרָה שְׁלֹּא לִשְׁמָהּ. שֶׁמִּתּוֹךְ שְׁלֹּא לִשְׁמָהּ אַתְּ בָּא לִשְׁמָהּ.
רִבִּי יְהוּדָה כְּשְׁהָיָה רוֹאֶה אֶת הַמֵּת וְאֶת הַכַּלָּה מִתְקַלְּסִין הָיָה נוֹתֵן עֵינָיו בַּתַּלְמִידִים וְאוֹמֵר. הַמַעֲשֶׂה קוֹדֵם לַתַּלְמוּד.
נִמְנוּ בַּעֲלִיַית בֵּית אָרִיֹס. הַתַּלְמוּד קוֹדֵם לַמַּעֲשֶׂה. רִבִּי אַבָּהוּ הֲוָה בְקַיְסָרִין. שָׁלַח לְרִבִּי חֲנִינָה בְרֵיהּ מַזְכֵּי בְטִיבֵּרִיָּה. שָׁלְחוֹן וְאָמְרוּן לֵיהּ. גְּמַל הוּא חֶסֶד. שְׁלַח כָּתַב לֵיהּ. הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּקַיְסָרִין שְׁלַחְתִּיךָ לְטִיבֵּרִיָּא. כְּבָר נִמְנוּ בַּעֲלִיַית בֵּית אָרִיֹס בְּלוֹד הַתַּלְמוּד קוֹדֵם לַמַּעֲשֶׂה. רַבָּנִן דְּקַיְסָרִין אָמְרִין. הָדָא דְאַתְּ אֲמַר. בְּשֶׁיֵּשׁ שָׁם מִי שֶׁיַּעֲשֶׂה. אֲבָל אִם אֵין שָׁם מִי שֶׁיַּעֲשֶׂה הַמַּעֲשֶׂה קוֹדֵם לַתַּלְמוּד. דְּלֹמָא. רִבִּי חִיָיה רִבִּי יָסָא רִבִּי אִמִּי עַנְיָן מֵיתֵי לְגַבֵּי רִבִּי לָעְזָר. אֲמַר לוֹן. אָן הֲוִיתוֹן יוֹמָא דֵין. אָמְרוֹן לֵיהּ. גְּמַל חֶסֶד. אֲמַר לוֹן. וְלָא הֲוָה תַמָּן חוֹרָנִין. אָמְרִין לֵיהּ. מָגִיר הֲוָה.
בכורות נ״ה ב - הטקסט מספריא
עֵינָתָא דְּמִידַּלְּיָין! אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא: הָנְהוּ סוּלָּמֵי דִּפְרָת נִינְהוּ.
וְהָא כְּתִיב: ״וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת״!
אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, וְאִיתֵּימָא רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: הוּא פְּרָת דְּמֵעִיקָּרָא.
תַּנְיָא, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: ״יוּבַל״ שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שׇׁרָשָׁיו״, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ ״פְּרָת״? שֶׁמֵּימָיו פָּרִים וְרָבִים.
מְסַיַּיע לֵיהּ לִשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: נַהְרָא מִכֵּיפֵיהּ מִיבְּרִיךְ. וּפְלִיגָא דְּרַב, דְּאָמַר רַב אַמֵּי אָמַר רַב: מִיטְרָא בְּמַעְרְבָא סָהֲדָא רַבָּה פְּרָת.
אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל עָבֵיד לְהוּ לִבְנָאתֵיהּ מִקְוֶה בְּיוֹמֵי נִיסָן, וּמַפָּצֵי בְּיוֹמֵי תִשְׁרֵי. מִקְוֶה בְּיוֹמֵי נִיסָן — סָבַר לַהּ כְּרַב, דְּאָמַר רַב אַמֵּי אָמַר רַב: מִיטְרָא בְּמַעְרְבָא סָהֲדָא רַבָּה פְּרָת, שֶׁמָּא יִרְבּוּ נוֹטְפִין עַל הַזּוֹחֲלִין, וְהָווּ לְהוּ מֵי גְשָׁמִים רוּבָּא.
וּמַפָּצֵי בְּיוֹמֵי תִשְׁרֵי.
וּפְלִיגָא דִּידֵיהּ אַדִּידֵיהּ, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין הַמַּיִם נִטְהָרִים בְּזוֹחֲלִין אֶלָּא פְּרָת בְּיוֹמֵי תִשְׁרֵי.
מַתְנִי׳ הַלּוֹקֵחַ, אוֹ שֶׁנִּיתַּן לוֹ בְּמַתָּנָה — פָּטוּר מִמַּעְשַׂר בְּהֵמָה.
גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַב כָּהֲנָא: דְּאָמַר קְרָא ״בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּתֶּן לִּי כֵּן תַּעֲשֶׂה לְשֹׁרְךָ לְצֹאנֶךָ״,
springs that are higher in the mountains than the Euphrates; how can their water come from the Euphrates? Rav Mesharshiyya said: These are ladders of the Euphrates, i.e., the waters of the Euphrates seep through the ground and are drawn upward to emerge from these springs.
The Gemara asks: But isn’t it written: “And a river went out of Eden to water the garden; and from there it was separated, and became four heads…And the name of the third river is Tigris; that is the one that goes toward the east of Ashur. And the fourth river is the Euphrates” (Genesis 2:10, 14)? This indicates that the Euphrates, which is mentioned last, is the least of the four rivers, not the source of the other three.
Rav Naḥman bar Yitzḥak said, and some say it was Rav Aḥa bar Ya’akov who said: It is the Euphrates that the verse mentions initially as the river that went out of Eden, which divided into all the other rivers. After the other three branched out from it, the Euphrates continued to flow.
It is taught in a baraita that Rabbi Meir says: Yuval is the name of the Euphrates River where it emerges from Eden, as it is stated: “For he shall be as a tree planted by the waters, and that spreads out its roots by the river [yuval], and shall not see when heat comes, but its foliage shall be luxuriant; and shall not be anxious in the year of drought, neither shall cease from yielding fruit” (Jeremiah 17:8). And why is it named Euphrates [perat]? Because its waters are fruitful [parim] and multiply without the need for rainfall.
The Gemara adds that this supports the opinion of Shmuel, as Shmuel says: The river is blessed from its riverbed; the additional water in the river is not from rainfall but rather from subterranean sources. And this statement disagrees with the opinion of Rav, as Rav Ami says that Rav says: When rain falls in the West, Eretz Yisrael, the great witness attesting to that fact is the Euphrates, as the water flow in the Euphrates increases after the rainy season.
The Gemara relates that Shmuel’s father fashioned a ritual bath for his daughters during the days of Nisan, and placed mats in the Euphrates River during the days of Tishrei when his daughters immersed in the river. He fashioned a ritual bath during the days of Nisan, because he holds in accordance with the opinion of Rav, as Rav Ami says that Rav says: When rain falls in the West, the great witness attesting to that fact is the Euphrates. Shmuel’s father was concerned that perhaps the rainwater and snow water that fell and accumulated in the river would exceed the amount of naturally flowing spring water that originated in the river’s sources, and the flowing rainwater would be the majority. Rainwater purifies only when it is collected; it does not purify when it is flowing. Therefore, Shmuel’s father fashioned ritual baths of standing water for his daughters.
And he placed mats during the days of Tishrei, when his daughters immersed in the river itself, to give them privacy. During Tishrei the waters of the Euphrates do not come from rainwater; rather, the waters are from the river itself, and therefore immersion is valid even when that water is flowing.
The Gemara notes: And this statement of Shmuel’s, that the additional water in the Euphrates is not from rainfall but from subterranean sources, disagrees with another ruling that he himself issued. As Shmuel says: Waters purify when flowing, i.e., when they are not collected into a ritual bath, only in the Euphrates during the days of Tishrei. Since rain does not fall in the summer, only after the summer, in Tishrei, is it clear that the water one is immersing in is in fact river water.
MISHNA: One who purchases an animal or has an animal that was given to him as a gift is exempt from separating animal tithe.
GEMARA: The Gemara asks: From where is this matter derived? Rav Kahana says that the verse states: “You shall not delay to offer of the fullness of your harvest, and of the outflow of your presses. The firstborn of your sons you shall give to Me. So you shall do with your oxen, and with your sheep: Seven days it shall be with its mother; on the eighth day you shall give it to Me” (Exodus 22:28–29).
משנה תורה, הלכות איסורי המזבח ד׳:ז׳ - הטקסט מספריא
המשתחוה להר אף ע"פ שהוא מותר בהנאה הרי אבניו אסורין למזבח וכן המשתחוה למעיין הנובע בארצו הרי מימיו פסולין לנסך אשרה שבטלה אין מביאין ממנה גזרים למערכה וכן המשתחוה לבהמה כשם שנפסלה למזבח כך צמר שלה פסול לבגדי כהונה וקרניה פסולין לחצוצרות ושוקיה לחלילין ובני מעיה לנימין הכל פסול:
משנה מקואות ה׳:ו׳ - הטקסט מספריא
גל שנתלש ובו ארבעים סאה. ונפל על האדם ועל הכלים. טהורים. כל מקום שיש בו ארבעים סאה. טובלין. ומטבילין. מטבילין בחריצין ובנעצים ובפרסת החמור. המעורבת בבקעה. בית שמאי אומרים מטבילין בחרדלית. בית הלל אומרים אין מטבילין. ומודים שהוא גודר כלים וטובל בהם. וכלים שגדר בהם. לא הוטבלו:
מצוטט בעמוד אחד
לקוטי שיחות 1
- כרך יד ‹ וילך ‹ שיחה א ‹ 133 לקו"ש ח"ד ע' 1118
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.