שיחה א

1103שיחה א

עשרים באב

א. הפעם היחידה שמצאתי לעת עתה שיוזכר בש"ס יום עשרים באב^* היא במסכת תענית¹: המשנה מספרת שם, שיום כ' אב היה יום טוב במשפחה מסויימת, משום שביום זה השתמשו בעצים שלהם על גבי המזבח בבית המקדש. היה זמן שלא היו בלשכה עצים, ומשפחות מסויימות התנדבו להביא עצים למזבח. כשנגמרו נדבת העצים של משפחה אחת, התנדבה משפחה שניה, וכן הלאה. ויום זה היה יום טוב לאותה משפחה².

אודות המשפחה שנדבה עצים בעשרים באב, ישנן בגמרא שתי דעות³: ר' מאיר אומר "הן הן בני דוד בן יהודא" ור' יוסי אומר "הן הן בני יואב בן צרוי'". ולכאורה איך יתכן מחלוקת במציאות? יתרה מזו: הרי "אלו ואלו דברי אלוקים חיים"⁴, כיצד יתכן הדבר בעניננו? ויש לומר, שהמחלוקת האמורה בין ר' מאיר ור' יוסי, אינה במציאות, אלא שכולם דנים בבני משפחה אחת שהיתה מצאצאי שניהם, של דוד ושל יואב (על ידי שהתחתנו ביניהם)⁵, והמחלוקת בין ר' מאיר ור' יוסי היא: מהו היתרון והחשיבות שבמשפחה, להביא לידי נדבת עצים למזבח בעשרים באב. ר' מאיר סובר, שזכותו של דוד המלך עוררה אצלם זאת, ור' יוסי סובר שזכותו של יואב בן צרויה עוררה זאת^*.

ב. במה התבטאה גודל המעלה של נדבת העצים בעשרים באב, שמשום זה מחפשים מהי נתינת הכח המיוחדת וזכות האבות שבמשפחה זו?

הגמרא אומרת⁶: "מחמשה עשר באב ואילך תשש כחה של חמה ולא היו כורתין עצים למערכה לפי שאינן יבשין". הדין הוא⁷ שעצים מתולעים פסולים למזבח, ולכן כאשר "תשש כחה של חמה", חששו שמא העצים מתולעים.

נדבת העצים הראשונה לאחר חמשה עשר באב היתה בעשרים באב.

1104את העצים היו צריכים, כאמור, לכרות לפני זה, ובני המשפחה הביאום אל המזבח בעשרים באב, בזמן שכבר לא יכלו לכרות עצים חדשים. ועוד: זמן מסוים לפני שהצטרכו לעצים, הם כבר התכוננו ובררו אודות העצים וכו' כדי להכינם לאחר מכן⁸. ולכן בנדבת עצים שביום זה, עשרים באב (וכן בנדבת המשפחה שהתנדבה לאחריהם – בעשרים באלול) ישנה חשיבות שאינה בנדבות המשפחות שהתנדבו לפניהם, שכן הללו הביאו עצים בזמן שאפשר לכרות עצים מחדש. ומאחר שהנדבות שלאחר חמשה עשר באב, היו חשובים במיוחד, לכן דנה הגמרא, מנין נובעת פעולה חשובה כזו במשפחות אלו⁹.

ג. יתר על כן: העצים עצמם לא היו קרבן. הצטרכו להם עבור המערכה שעליה הקריבו קרבן. הקרבן עצמו – שהקריבוהו על העצים – לא היה דוקא של המשפחה, או מקרבן ציבור (שהיא חלק ממנו) – היו אלו קרבנות מכל בני ישראל. יתירה מזו: בין הקרבנות היו גם חטאות, אשמות וכדומה, שהביאום בעלי עבירות ככפרה על עוונות. ועם כל זה היו המשפחות מבררים זמן מה לפני זה וכו', כאמור, לא לטובת עצמן, כי אם (גם) בכדי לסייע ליהודי שנכשל בעבירה, שיוכל להקריב קרבן שיכפר עליו.

וגדולה מזו: נדבה זו של חפץ שלא ניתן להשיגו, כדי לסייע ליהודי חוטא, נעשתה בשמחה, ועד שקבעו יום זה, יום קרבן העצים, ליום טוב במשפחה¹⁰.

ובזה נחלקו ר' מאיר ור' יהודה, האם הכח להתנהגות כזו נובעת מדוד המלך או מיואב בן צרויה.

ד. הגמרא אומרת¹¹: "אילמלא דוד לא עשה יואב מלחמה ואילמלא יואב לא עסק דוד בתורה" – הצלחותיו של יואב במלחמותיו, היו בזכות דוד שהיה עוסק בתורה ודוד יכל ללמוד תורה ללא טרדות¹², מכך שיואב הלך להלחם עבורו.

(מאחר ששני ענינים אלו נדרשים מפסוק אחד, הרי זה ראיה שיש שייכות ביניהם¹³. ולכן יש לומר, 1105שהצלחתו של יואב שבאה מחמת עסק התורה של דוד, אין זה רק בגלל זכותו של דוד, כי אם מחמת זה שליואב היה חלק בתורת דוד, שכן "אילמלא יואב לא עסק דוד בתורה", לכן עמדה לו תורתו של דוד).

ההבדל בין העבודה האמורה של דוד לבין זו של יואב, הוא: אצל שניהם היה התבטלות ומסירות נפש. אלא שההתבטלות של דוד בעבודה זו התבטאה בפועל בלימוד התורה (שהרי זה העילוי בתורתו של דוד: לימודו היה מתוך התבטלות, ולכן "והוי' עמו שהלכה כמותו")¹⁴, וההתבטלות ומסירות הנפש של יואב התבטאה בעבודה של התעסקות עם העולם, עד – עם אומות העולם שהיו מנגדים, להלחם עמם, ולעשות שם דירה לו יתברך.

מחמת ענין ההתכללות שבקדושה, כל אחד מהם סייע לשני¹⁵: מלחמת יואב סייעה לדוד ללמוד, ולימוד תורתו של דוד סייעה ליואב להצליח במלחמה. אבל בכל זאת קיים הבדל ביניהם: עיקר ענינו של דוד היה אז – תורה והוא התנזר מן העולם, ועיקר ענינו של יואב היה – מלחמה ועשיה

בזה מתבטאת המחלוקת בין ר' מאיר ור' יוסי, מי היה נעלה יותר: ר' מאיר הוא מלשון אור¹⁶, למעלה מ(העלם ה)עולם¹⁷, לכן התעסק בלהט בענין הביטול שבתורה אור – דוד, ור' יוסי הוא בגימטריא אלקים¹⁸, בגימטריא הטבע¹⁹, לכן התעסק בלהט במעלת המלחמה ועבודת הבירורים – יואב²⁰.

ה. הסבר נוסף לכך: אנו מוצאים במספר מקומות²¹ מחלוקת בין התלמוד הבבלי לירושלמי, האם יש 1106חובה להכביד במדה קלה בהווה, כדי שכתוצאה מכך תגיע תועלת גדולה בעתיד. שיטת הירושלמי היא, מאחר והתועלת היא נעלית באין־ערוך מההכבדה, הרי למרות שהתועלת היא רק לאחר זמן חייבים לעשותה כבר עתה. ואילו שיטת הבבלי היא כי יש להתחשב עם המצב בהוה, ומכיון וההכבדה היא מיידית ואילו התועלת תגיע רק לאחר זמן, מכרעת ההכבדה שבהווה על התועלת העתידית, למרות היותה גדולה יותר.

אמנם, התועלת שהפיק דוד מכך שיכל ללמוד תורה בלב פנוי (באין מפריע) היא גדולה יותר מהקשיים שהיו ליואב בצאתו לקרב, אולם תועלת זו באה לדוד לאחר יציאת יואב לקרב. ואם כך – לשיטת הירושלמי, יציאת יואב לקרב היה מעשה שהוא היה חייב לעשותו, ואילו לשיטת הבבלי המעשה של יואב (יצאתו לקרב) לא היה מחויב העשיה. ולכן – ר' מאיר (מלשון אור [ישר], הרומז לתלמוד ירושלמי) סובר שעיקר העילוי נובע מכוחו של דוד שהרי יואב היה חייב להלחם, ור' יוסי (שענינו בירור הטבע, "במחשכים", הרומז לתלמוד בבלי) סבור, שעיקר העילוי נובע מכוחו של יואב שעשה מעשה למרות שלא היה מחויב לעשותו.

ו. ההוראה הלמדת מכך:

אם יש לאדם חפץ שאין כדוגמתו בכל העולם. עליו להיות מוכן לתת אותו ליהודי שני, כדי שזה יהיה לו לעזר, גם אם הלה נכשל בחטא, ואפילו אם מעשה זה לא ייקרא על שמו. יתרה מזו: עליו לדעת כי נפלה זכות בחלקו, לעזור ליהודי שני, ומשום כך עליו לשמוח בשמחה אמיתית, ולקבוע בגין כך חג משפחתי.

כדי להקנות תחושה זו אצל הבנים ("הן הן בני דוד כו' הן הן בני יואב כו'") – כפשוטם או אצל "בניך אלו התלמידים"²², צריכה הנהגה זו להיות חדורה בתנועה של מסירת נפש. הן מי שהוא "יושב אוהל" ועיקר ענינו הוא תורה, והן מי שהוא "בעל עסק" ועיקר ענינו מלחמת ועבודת "הבירורים" – צריכה עבודתו להיות בהתבטלות ומסירת נפש.

ואז מחנכים דור שמוכן למסור למען הזולת, את מה שיש לו ומתוך שמחה. וגדולה מעלת אהבת ישראל, אהבת חינם²³, (היפך שנאת חנם שהביאה את החורבן)²⁴, שתביא את הגאולה האמיתית והשלימה, בקרוב ממש.