שיחה א

1098שיחה א

עקב

א. דובר כבר כמה פעמים¹, שאת הכוונה של "נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים" החלו בני ישראל לבצע בעיקר רק לאחר שנכנסו לארץ ישראל, "ארץ נושבת". ואילו ארבעים השנים שהיו בני ישראל במדבר, היוו הכנה לעבודה זו בארץ ישראל.

העילוי האמיתי בעבודת ה' מתגלה בשעה שיש נסיונות והפרעות לעבודה האמורה, ואין מתפעלים מהם; אז, העבודה היא בעומק יותר, משום שהנסיונות מעוררים כחות פנימיים ועמוקים יותר². לכן גם הארבעים שנה במדבר, זמן ההכנה לעבודה זו, היו עת נסיון לבני ישראל, כמו שנאמר: "לנסותך לדעת את אשר בלבבך התשמור מצותיו גו'".

נסיונות, בכלל, נחלקים לשני סוגים: נסיון של עניות ונסיון של עשירות³. אף במדבר היו שני סוגי נסיונות אלו, ושניהם היו קשורים במן: המן, מצד אחד, היה בו את העשירות הגדולה ביותר, שכן נוסף לכך שהיה לחם מן השמים, לא היה בו פסולת⁴ והרגישו בו את כל הטעמים של כל סוגי המזון⁵. שלא כלחם מן הארץ, שהוא מוגבל בטעמו ויש בו פסולת – הביא עמו המן גם אבנים טובות ומרגליות⁵, עשירות כפשוטה; מאידך, היה במן גם נסיון של עניות, כמו שנאמר "המאכילך מן גו' למען ענותך", וכפי שמבואר בגמרא⁶, שהעינוי התבטא בכך שהמן לא הביא עמו שביעה מוחלטת. לפי דעה אחת: "אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו" (לפי שהמן היה לאותו יום בלבד, מבלי להותיר למחר, היתה חסרה השביעה שיש לאדם כ"שיש לו פת בסלו"), לפי דעה שניה: "אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל" (שלא ראו במן את דברי המאכל שטעמם הורגש באכילת המן).

ב. צריך להבין: כיצד יתכן שבדבר אחד, במן, יתמזגו שני הפכים – עניות ועשירות?

העשירות שהיתה במן (היו בו כל הטעמים וכן אבנים טובות ומרגליות), מציאות שאינה יכולה להיות כלל בלחם מן הארץ, הרי זה משום שהוא היה לחם מן השמים, ענין אלוקי, כי לגבי אלקות אין הגבלות, ולכן נותר המן, גם לאחר ירידתו למטה, במהותו האלוקית⁷: לא היה בו פסולת, לא היה 1099מוגבל רק לטעמים מסויימים, עד שלא היה מוגבל רק ביתרונות של סוג האוכל (בעיקר – לחם – צומח), אלא שהביא עמו גם את שלימות הדומם – אבנים טובות ומרגליות.

מצד עילוי זה שיש בו במן שהוא נעלה לגמרי מן העולם, ואינו תלוי בחרישה וזריעה הנהוגות בעולם, ונמשך מלמעלה מן העולם (וזמן) בתוך העולם (וזמן), והזמן הרי נחלק לימים – יומי מיפסקי מהדדי⁸ – לכן היה המן דבר יום ביומו בדוגמת מתנה שהיא לפי הנתינה מה שאין כן שכר שהוא תלוי בגודל העבודה⁹.

גם לא יכלו לראות בעין אנושית את כל הדברים שטעמו אותם במן, שכן עין מוגבלת אינה יכולה להשיג את הבלי גבול שבענין האלוקי.

וזהו שני הענינים, עשירות ועניות, שהיו במן: המן מצד עצמו הוא תכלית העשירות, שכן מאחר שמהותו היא רוחניות, אין לו כל הגבלות; אבל מצד העולם והאדם היה במן גם תכלית העניות, שכן לא היה לו לאדם שום דבר במן כדי שיוכל לדרוש אותו כדבר שלו ("אין לו פת בסלו") והעין לא יכלה להכיל את העשירות שבמן, שלא ראתה אותו אפילו כמאכל פשוט¹⁰ ("אינו רואה ואוכל").

כל ענין שבאדם יש בו, לכל הפחות משהו, שהוא שלו, מה שאין כן המן, אף שהוא תכלית העשירות, אצל האדם הוא עניות גדולה ביותר – הוא אינו יכול להצביע על חלק ממנו ולומר שהוא שלו.

ג. על פי הנ"ל גם יובן דיוק לשון הפסוק "וירעיבך ויאכילך את המן": לא זו בלבד שהמן לא השביע, כמו לחם מן הארץ (משום שני הטעמים דלעיל), אלא "וירעיבך" – הוא גרם לרעבון^*. ולכאורה, איך עורר המן רעבון?

כל דבר בעולם נברא עם מגבלותיו: יש לו את ענינו הוא ואין לו כל שייכות לדבר שני. כך גם בלחם מן הארץ: הוא מזון ולא מהות אחרת, ובמזון עצמו הוא מוגבל בטעמו בלבד, וטעם זה הוא שנקלט באדם, ומשביעו. מה שאין כן כשהאדם המוגבל אוכל לחם מן השמים, שהוא כאמור בלתי מוגבל, אף שחש שיש לו במן עשירות בלתי מוגבלת, הרי אדרבה, מתוך שאינו יכול לקלוט אותו כולו, ויתרה מזו בידעו שכל כמה שיקלוט, הכל הוא קליטה מוגבלת ואילו הטעמים שלא קלט הרי הם בלתי גבוליים, דבר זה מעורר אצלו רעבון, כיון שהוא נמשך אל הבלתי מוגבל שאין ביכלתו להשיגו – "אשר לא ידעת ולא ידעון 1100אבותיך" – ענין שאי אפשר לתופסו בידיעה והשגה¹¹.

הדרך להשיג את הבלתי מוגבל היא על ידי שמשתחרר מהמציאות העצמית והמדידות שלו.

ד. זהו גם מה שירידת המן ארבעים שנה במדבר שמשה הכנה לקיום התורה ומצוות "בארץ נושבת", על ידי העמידה בשני סוגי הנסיונות: עשירות ועניות.

העמידה בנסיון העשירות פירושה, לא לחשוב ש"כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", אלא לקבוע בנפשו שהקב"ה "הוא הנותן לך כח לעשות חיל". והעמידה בנסיון העניות פירושה, לידע ש"אין רע יורד מלמעלה"¹², רק הוא, האדם, אשם ביסוריו ומשום כך אל יבעוט ח"ו ביסורים, אלא יקבלם בשמחה¹³.

וזוהי ההוראה הנלמדת מהמן: ההשפעה כפי שבאה מלמעלה היא תכלית העשירות. מבחינת האדם שלמטה כל הדברים הם כאמור בהגבלה, ורק מלמעלה יכולה להיות עשירות אמיתית. יתרה מזו: אפילו בהשפעה שמלמעלה, אם האדם רק מתחיל "להתערב" בה, הרי לא רק שאינו יכול להוסיף בזה כלום – "לא העדיף המרבה"¹⁴, אלא אדרבה, על ידי התערבותו הוא עוד מקלקל, הוא גורם עניות אפילו בענינים כאלה שמחמת עצמם הם תכלית העשירות. הדרך לקבלת העשירות היא על ידי שהוא מופשט (משתחרר) ממציאותו ורצונו – מדידותיו – העצמיים, מההרגש של "כחי ועוצם ידי", ולסמוך בבטחון גמור על הקב"ה; אז נעשה האדם כלי לקבלת ההשפעות מלמעלה, גם השפעות בגשמיות, שהנברא מצד הגבלתו אינו יכול להכיל אותם כלל¹⁵.

ה. חכמה ושכל נקראים בשם מזון: כשם שהמזון נבלע בפנימיות האדם עד שמתאחד עמו, כך גם עניני השכל נקלטים בפנימיות מוח האדם ומתאחדים עמו¹⁶. גם במזון זה מצויים שני הסוגים דלעיל – לחם מן הארץ ולחם מן השמים: שכל אנושי הוא לחם מן הארץ, ואילו שכל אלוקי – תורה, חכמתו של הקב"ה – הוא לחם מן השמים. ובין שני סוגי מזון אלו מצויים כל ההבדלים האמורים לעיל.

כל החכמות, מלבד תורה, הן מוגבלות, אין בהן יותר ממה שהן. לא זו בלבד שאין בהן דבר מלבד שכל, אלא גם בשכל עצמו, יש לכל סברה, שכל וחכמה, ההגבלות שלה (כמו 1101שבלחם מן הארץ יש לכל מאכל רק את טעמו הוא ותו לא), נוסף לכך יש בחכמות אלו פסולת.

אבל למרות ההגבלה שבשכל אנושי, ואדרבה, בגללה, הוא מניח את דעת האדם ומשביעו, שכן הוא משיג וקיבל את כל ההשכלה שמסוגל לקבל ("יש לו פת בסלו", "רואה ואוכל"). ולכן מביאים חכמות חיצוניות לישות ולגאוה¹⁷.

לא כן הוא בחכמת התורה: היא כל כולה אמת ואין בה כל פסולת ח"ו; היא גם בלתי גבולית – יש בה את כל הטעמים; ומביאה עמה גם עושר גשמי (אבנים טובות ומרגליות), שכל זה הוא תכלית העשירות. אלא שדוקא משום כך, אין האדם יכול להשיגו בשלימות ולתופסו והוא חש תמיד שהוא רחוק מלהשיג את האמת ובלי גבול שבתורה, לכן אין היא מביאה לישות, כי אם להיפך, היא גורמת התבטלות, שפלות. "ויוסיף דעת יוסיף מכאוב"¹⁸ – ככל שלומד ויודע יותר את התורה, כן גדל צמאונו ורעבונו לתורה ("וירעיבך").

בדוגמא זאת – גם בתורה עצמה מצויים ההבדלים האמורים לעיל – בין גליא דתורה לבין פנימיות התורה¹⁹: גליא דתורה אף שהיא חכמתו ורצונו של הקב"ה, לחם מן השמים, אבל מאחר שהיא מלובשת בשכל אנושי ובדברים גשמיים, לכן שייך בה הגבלה מסויימת ונתינת מקום ללא זכה נעשה לו – לאדם – סם כו'²⁰, פסולת, מה שאין כן בפנימיות התורה כו' אין כל הגבלות ואין בה כל מקום לפסולת.

ו. היצר הרע הוא "אומן במלאכתו". כאשר רוצה לנתק יהודי מלימוד התורה בכלל ומלימוד פנימיות התורה בפרט, ורואה שלא יוכל להפחית בחשיבות התורה, כי אצל בני ישראל יקרה היא מאוד, עד שאפילו מי שנכשל במזיד בעבודה זרה הרי היא אצלו "מחמד עיניך"²¹, הוגה הוא ברעיונו סברה, וטוען להיפך: מאחר שהתורה היא בלתי גבולית, וכל כמה שתלמד – לא תגיע לעולם לתכליתה; אדרבה, ככל שתלמד יותר, תווכח יותר עד כמה הנך רחוק מסופה ותכליתה, ואם כך הרי הדבר "הנכון ביותר", שתעסוק בענינים שבערכך, להיות נתון בדברים גשמיים; הם יספקו אותך, שכן ביכלתך לתפוס גשמיות. ודאי שצריך גם ללמוד תורה, צריכים לדעת הדינים כיצד להתנהג; וכן הרי ישנו חיוב על כל אדם ללמוד תורה, פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית על כל פנים – אך עבורך די בסעיף בשולחן ערוך, אם הנך מהדר – פרק אחד שחרית כו'; 1102מהדרין מן המהדרין – שיעור קבוע בכל יום, אבל לא להתמסר ולהתעמק בתורה – דבר שבכל אופן לא תשיג אותו, פרט לכך שתצער יהודי (את עצמך) – "יוסיף מכאוב".

טענה נוספת לו: די בלימוד גליא דתורה בלבד, ולא לימוד פנימיות התורה העוסקת בדברים שלא שייך למששם בידים, וכמה מהם – מהותם היא נעלית לגמרי משכל אנושי²².

להוי ידוע, שנסיונו של היצר הרע לפתותו, כי לא יהא להוט אחר "לחם מן השמים", ורק להתעסק בענינים ארציים, זוהי ההתחלה – אשר תביא לידי כך שהאדם יסטה ח"ו לגמרי מדרך התורה. ויתור ליצר הרע בפרט אחד, הוא צעד לנפילה עמוקה יותר במצודתו ר"ל, כמו שאמרו חז"ל²³, שיצר הרע תחילה הוא "הולך" (עובר אורח), אחר כך הוא "אורח" ואחר כך הוא כבר נעשה בעל הבית.

וגם בזה יש לנו את ההוראה מסיפור התורה בנוגע למן: כתוצאה מטענת "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל" – שלא רצו את המן, לחם שהוא למעלה מחומריות, אלא דוקא מזון שיש בו פסולת – נפלו עד "בוכה למשפחותיו", "על עסקי משפחותיו" (עניני עריות)⁵.

ובאשר לטענת היצר הרע, שרוחניות לא תספק אותו, ורק כשיתמסר לענינים גשמיים, יגיע בהם פחות או יותר להישגם, ויבוא על סיפוקו – הרי האמת היא להיפך:

מהותו האמיתית של יהודי, היא רוחניות. ואם ח"ו ינתק עצמו מרוחניות ויתמסר לגשמיות, הרי ככל שירבה בגשמיות, לא יבאו ממנה כלל על סיפוקו, שכן לא זו היא מהותו²⁴. דוקא רוחניות, שזוהי אמיתית מהותו – אם רק יהיה "כלי ריקן", להיות מופשט (משוחרר) ממציאות ומדידות שלו, אזי הוא יהיה "מחזיק", הוא יכיל בקרבו לא רק את הענינים הרוחניים, אלא גם את הענינים הגשמיים: יושפע לו מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה, מעבר למה שנברא מסוגל להכיל¹⁵, שכן גשמיות ורוחניות יהיו אצלו לדבר אחד, ושניהם יהיו באופן של בלי גבול.