1099

מוגבל רק לטעמים מסויימים, עד שלא היה מוגבל רק ביתרונות של סוג האוכל (בעיקר – לחם – צומח), אלא שהביא עמו גם את שלימות הדומם – אבנים טובות ומרגליות.

מצד עילוי זה שיש בו במן שהוא נעלה לגמרי מן העולם, ואינו תלוי בחרישה וזריעה הנהוגות בעולם, ונמשך מלמעלה מן העולם (וזמן) בתוך העולם (וזמן), והזמן הרי נחלק לימים – יומי מיפסקי מהדדי⁸ – לכן היה המן דבר יום ביומו בדוגמת מתנה שהיא לפי הנתינה מה שאין כן שכר שהוא תלוי בגודל העבודה⁹.

גם לא יכלו לראות בעין אנושית את כל הדברים שטעמו אותם במן, שכן עין מוגבלת אינה יכולה להשיג את הבלי גבול שבענין האלוקי.

וזהו שני הענינים, עשירות ועניות, שהיו במן: המן מצד עצמו הוא תכלית העשירות, שכן מאחר שמהותו היא רוחניות, אין לו כל הגבלות; אבל מצד העולם והאדם היה במן גם תכלית העניות, שכן לא היה לו לאדם שום דבר במן כדי שיוכל לדרוש אותו כדבר שלו ("אין לו פת בסלו") והעין לא יכלה להכיל את העשירות שבמן, שלא ראתה אותו אפילו כמאכל פשוט¹⁰ ("אינו רואה ואוכל").

כל ענין שבאדם יש בו, לכל הפחות משהו, שהוא שלו, מה שאין כן המן, אף שהוא תכלית העשירות, אצל האדם הוא עניות גדולה ביותר – הוא אינו יכול להצביע על חלק ממנו ולומר שהוא שלו.

ג. על פי הנ"ל גם יובן דיוק לשון הפסוק "וירעיבך ויאכילך את המן": לא זו בלבד שהמן לא השביע, כמו לחם מן הארץ (משום שני הטעמים דלעיל), אלא "וירעיבך" – הוא גרם לרעבון^*. ולכאורה, איך עורר המן רעבון?

כל דבר בעולם נברא עם מגבלותיו: יש לו את ענינו הוא ואין לו כל שייכות לדבר שני. כך גם בלחם מן הארץ: הוא מזון ולא מהות אחרת, ובמזון עצמו הוא מוגבל בטעמו בלבד, וטעם זה הוא שנקלט באדם, ומשביעו. מה שאין כן כשהאדם המוגבל אוכל לחם מן השמים, שהוא כאמור בלתי מוגבל, אף שחש שיש לו במן עשירות בלתי מוגבלת, הרי אדרבה, מתוך שאינו יכול לקלוט אותו כולו, ויתרה מזו בידעו שכל כמה שיקלוט, הכל הוא קליטה מוגבלת ואילו הטעמים שלא קלט הרי הם בלתי גבוליים, דבר זה מעורר אצלו רעבון, כיון שהוא נמשך אל הבלתי מוגבל שאין ביכלתו להשיגו – "אשר לא ידעת ולא ידעון