1098

שיחה א

עקב

א. דובר כבר כמה פעמים¹, שאת הכוונה של "נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים" החלו בני ישראל לבצע בעיקר רק לאחר שנכנסו לארץ ישראל, "ארץ נושבת". ואילו ארבעים השנים שהיו בני ישראל במדבר, היוו הכנה לעבודה זו בארץ ישראל.

העילוי האמיתי בעבודת ה' מתגלה בשעה שיש נסיונות והפרעות לעבודה האמורה, ואין מתפעלים מהם; אז, העבודה היא בעומק יותר, משום שהנסיונות מעוררים כחות פנימיים ועמוקים יותר². לכן גם הארבעים שנה במדבר, זמן ההכנה לעבודה זו, היו עת נסיון לבני ישראל, כמו שנאמר: "לנסותך לדעת את אשר בלבבך התשמור מצותיו גו'".

נסיונות, בכלל, נחלקים לשני סוגים: נסיון של עניות ונסיון של עשירות³. אף במדבר היו שני סוגי נסיונות אלו, ושניהם היו קשורים במן: המן, מצד אחד, היה בו את העשירות הגדולה ביותר, שכן נוסף לכך שהיה לחם מן השמים, לא היה בו פסולת⁴ והרגישו בו את כל הטעמים של כל סוגי המזון⁵. שלא כלחם מן הארץ, שהוא מוגבל בטעמו ויש בו פסולת – הביא עמו המן גם אבנים טובות ומרגליות⁵, עשירות כפשוטה; מאידך, היה במן גם נסיון של עניות, כמו שנאמר "המאכילך מן גו' למען ענותך", וכפי שמבואר בגמרא⁶, שהעינוי התבטא בכך שהמן לא הביא עמו שביעה מוחלטת. לפי דעה אחת: "אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו" (לפי שהמן היה לאותו יום בלבד, מבלי להותיר למחר, היתה חסרה השביעה שיש לאדם כ"שיש לו פת בסלו"), לפי דעה שניה: "אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל" (שלא ראו במן את דברי המאכל שטעמם הורגש באכילת המן).

ב. צריך להבין: כיצד יתכן שבדבר אחד, במן, יתמזגו שני הפכים – עניות ועשירות?

העשירות שהיתה במן (היו בו כל הטעמים וכן אבנים טובות ומרגליות), מציאות שאינה יכולה להיות כלל בלחם מן הארץ, הרי זה משום שהוא היה לחם מן השמים, ענין אלוקי, כי לגבי אלקות אין הגבלות, ולכן נותר המן, גם לאחר ירידתו למטה, במהותו האלוקית⁷: לא היה בו פסולת, לא היה