שיחה א

987שיחה א

א. בפסוק – בתחילת הפרשה "אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו", אינו מובן: מה מוסיפה תיבת "וימותו", על הנכתב קודם "אחרי מות שני בני אהרן"?

מבין הדברים שעליהם נענשו בני אהרן מונה המדרש את דלהלן: נכנסו לפני ולפנים ¹, לקדשי קדשים; "מחוסרי בגדים" – לא לבשו את כל בגדי הכהונה שחייבים ללובשם בעת עשיית העבודה²; לא היו להם בנים²; לא היה להם נשים – בודאי מרומזים כל הפרטים בפסוק, לפחות ברמז. וצריך איפוא להבין, היכן מרומזים הם בפסוק?

גם צריך להבין, כיצד יתכן שנדב ואביהוא יגיעו לידי חטא? רז"ל הרי אומרים³, שאמר לו משה לאהרן: "אהרן אחי, יודע הייתי שיתקדש הבית (המשכן) במיודעיו (אהוביו וקרוביו) של מקום עכשיו רואה אני שהם (נדב ואביהוא) גדולים ממני וממך" – ואם כן כיצד יתכן שיבואו לידי חטא?

ב. תורת החסידות מבארת⁴ (ועיין גם באור החיים הקדוש), שהחטא של שני בני אהרן לא היה חטא כפשוטו ח"ו; חטאם התבטא בכך שנתנו שדבקותם העצומה בהקב"ה תביאם לידי כלות הנפש. זהו פירוש "בקרבתם לפני ה' (עד ש)וימותו". וזה נחשב לחטא, כי אף שאדם צריך לרצות ולעשות שעבודתו תהיה באופן שיבוא לידי התפשטות הגשמיות⁵, הרי יחד עם זה נדרש ממנו, שבעת שהוא עומד בכלות הנפש, "רצוא", יעורר בקרבו את ה"שוב", לשוב לעסוק בעבודה של נשמה בגוף ודווקא – בעולם הזה, כמאמר רז"ל⁶: "על כרחך אתה חי", ולהשלים את הכוונה העליונה של "דירה בתחתונים"⁷ – לא לצאת מהעולם, אלא לעשות מהעולם עצמו דירה להקב"ה, וכיון שאצל נדב ואביהוא היה "רצוא" ללא שיהיה אחר כך "שוב", נחשב הדבר לחטא.

ולכן חוזר ושונה הפסוק פעם נוספת – "וימותו", זהו ביאור מדוע בא "מות 988שני בני אהרן"; חטאם התבטא בכך ש"בקרבתם לפני ה' – וימותו"; קירובם להקב"ה היה באופן של "וימותו", רצוא ללא שוב⁸.

על פי זה יובן גם איך מרומזים בפסוק הפרטים של חטא בני אהרן הנמנים במדרש; "הנקודה" של כל אלו היא – "רצוא" ללא "שוב". "נכנסו לפני ולפנים" – הם נמשכו ועלו מעלה מעלה עד לפני ולפנים, מבלי שיחשבו לשוב למטה. "מחוסרי בגדים" – "בגדים" מרמזים על לבושי המצוות^* (המלובשות הרי בדברים גשמיים) – הם לא התמסרו לקיום המצוות כפי שהם מלובשים בדברים גשמיים, כדי לזכך את העולם, אלא שאפו רק לצאת מהעולם ולהדבק בתכלית הרוחניות. "לא היו להם בנים" ו"לא היו להם נשים" – לא עסקו במצות פריה ורביה, להמשיך נשמות בגופים; עבודתם היתה בתנועה הפוכה – לצאת מהגוף**8.

ג. רש"י מבאר שהציווי "ואל יבא בכל עת אל הקודש גו', בזאת יבא אהרן אל הקודש", הנאמר מיד "אחרי מות שני בני אהרן גו'" – בא לשלול ולהזהיר שלא להתנהג באופן העבודה של שני בני אהרן. וצריך להבין (על פי הביאור האמור), היכן 989מרומז בציווי זה שלילת העבודה של רצוא ללא שוב?

ולהבין זאת יש להקדים: איך שייך בכלל להיות במצב של "שוב" תוך כדי אחיזה בדרגא כה נעלית של "רצוא"? עבודת הרצוא (ככל עבודה) הרי צריכה להיות באמת. כאשר הוא נמצא בעבודת הרצוא, נדרשת ממנו שאהבתו להקב"ה תהיה "בכל מאדך" (ש"מאד" פירושו, ללא הגבלה), שיצא מכל הגבלותיו. שכן כל זמן שיש לו עדיין אחיזה וקשר עם ההגבלה של "כלים" (שכל וכיו"ב), אין זה "בכל מאדך". וכאשר הוא עומד ברצוא ללא כל הגבלות, כיצד יכול להזהר מכלות הנפש, אלא אדרבה, שיהיה אצלו המצב של שוב?

ידוע בזה, שהזהירות צריכה להיות מיד בתחילת הרצוא. אם קירובו לאלקות בתנועה של רצוא באה לא משום שדורש טובתו שלו, משום שיודע שקרבת אלקים לי טוב, אלא שהרצוא בא אצלו הוא כדי למלא את רצון העליון, את ציווי הקב"ה "ואהבת גו' בכל מאדך", הרי מאחר שהוא מתכוון לבצע לא את רצונו אלא את רצון העליון, ויודע שהכוונה העליונה בבריאת העולם היא שיהיה לו קיום, "לא תהו בראה לשבת יצרה"⁹ – במילא נקבע אצלו הרצוא מלכתחילה באופן כזה, שלאחר הרצוא יהיה בתנועה של שוב.

לפי זה גם יובן המסופר בגמרא¹⁰: "ארבעה נכנסו לפרדס כו' בן עזאי הציץ ומת כו' בן זומא הציץ כו' ר' עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום". לכאורה, ההבדל בין ר' עקיבא ואחרים הרי התבטא רק ביציאה מהפרדס, שר' עקיבא "יצא בשלום", ואילו בכניסה לפרדס לכאורה לא היה כל הבדל ביניהם – ומדוע אם כן, מציינת הגמרא שר' עקיבא "נכנס בשלום"?

אלא שהפירוש הוא: ה"הציץ ומת" של בן עזאי היה ענין של רצוא ללא שוב¹¹. כניסתו ל"פרדס"¹² היתה באופן של "רצוא" לקב"ה מתוך כלות הנפש ללא "שוב" כלל (ועל דרך זה גם בן זומא)¹³. ומה שלא היה אצלו השוב, הוא משום שלכתחילה, בשעת כניסה, 990לא היה הכניסה בשלום. אבל ר' עקיבא "יצא בשלום", משום ש"נכנס בשלום¹⁴", כניסתו היתה כדי למלא את רצון העליון, לעשות "שלום " בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה" " (לחבר את מעלה ומטה ולחבר את " העולם עם אלקות). וכיון ש"נכנס ל בשלום" – לכן – "יצא בשלום".

וזוהי האזהרה: "ואל יבוא בכל עת אל הקודש גו', בזאת יבוא גו', וכפר בעדו ובעד ביתו", שבה רמוזה שלילת העבודה של רצוא ללא שוב:

על ידי ה"ואל"¹⁵, הלא, ביטול עצמי – כשהרצון הוא לא בקירוב האישי לקב"ה, אלא רק למלא את רצון העליון – אזי "יבוא אל הקודש". זהו גם פירוש "בזאת יבוא אהרן אל הקודש". "זאת" הוא לפי ביאור הזוהר יראה וביטול¹⁶, ו"דא תרעא לאעלאה"¹⁷. כשישנה ההקדמה של

זאת", יראה וביטול, הרי גם אם

יבוא אהרן אל הקודש" (רצוא), יכנס

לפני ולפנים", לא יפריע לו הדבר

"וכפר גו' ובעד ביתו – ביתו זו אשתו"¹⁸, אל השוב לעניני עולם (ואדרבה אם חסר ה"ביתו זו אשתו", אינה יכולה להיות כלל הכניסה לפני ולפנים¹⁸, כי תכלית ה"רצוא" היא – שיומשך ב"שוב"). וכך גם היה ביציאה מלפני ולפנים – מיד ביציאה מקודש הקדשים היה מתפלל אותו כהן גדול תפילה על "פרנסת" "עמך בית ישראל"¹⁹ – פרנסה בעניני העולם – בגשמיות.

ד. כל סיפורי התורה (מלשון הוראה)²⁰ הם הוראה לא רק ליחידי סגולה בלבד, אלא – לכל בני ישראל.

לכאורה ההוראה מסיפור של נדב ואביהוא שייכת רק ליחידי סגולה, לאלו שעומדים במדריגת רצוא בכלות הנפש ממש, שאותם צריך להזהיר שלא ישארו ברצוא ללא שוב, מהי 991ההוראה מכך לרוב ישראל, עד אפילו ליהודים הנמצאים בקצה התחתון, הנחותים גם מהרוב?

אצל כל אחד מישראל ישנם זמנים שבהם הוא נמצא בהתעוררות. ביחוד הוא כך בזמנים שלמעלה הם עת רצון, כשבת ויום טוב, ועוד יותר – בימים של "בהמצאו" ו"בהיותו קרוב" – עשי"ת בכלל²¹ וראש־השנה ויום הכיפורים בפרט, וביחוד ביום הכיפורים, יום הקדוש²², שאז הוא עומד למעלה מעניני החולין, מופשט מעניני העולם אתם הוא קשור יום יום.

וכאשר האדם, נשמה בגוף ויחד עם זאת נעלה מהעולם, עומד בתנועה של "רצוא", עליו לדעת שה"רצוא" חייב להיות קשור עם "שוב": אסור לכניסה אל הקודש שתהיה נפרדת מן היציאה מהקודש. תנועת ההתעוררות הגדולה ביותר ביום הקדוש, לא תשאר נבדלת ומופשטת מהעולם, כי אם צריכה להיות החלטה איתנה להמשיך ולקשר את ההתעוררות עם חיי היום יום שלו. "נכנס בשלום" – בעת הכניסה אל הקודש צריכה להיות כוונה לעשות שלום ולקשר את העולם עם אלקות, וזה מביא לכך שאחר כך "בצאתו מן הקודש", שהיציאה תהיה "בשלום", שביציאתו חזרה אל העולם, עושה שלום ומקשר אלקות עם עולם, שכל עניני העולם נעשים אצלו "לשם שמים", עד שהוא בא למצב ש"בכל דרכיך דעהו"²³.

ה. ההוראה שבחיבור הכניסה אל הקודש עם היציאה מהקודש, אינה רק בקשר לעבודה עם הענינים הגשמיים (בצאתו מן הקודש) אלא שהדברים הגשמיים עצמם של האדם קשורים עם הכניסה לפני ולפנים. כי כל עניני היהודי, גם ההשפעות הגשמיות בבני חיי ומזוני רויחי, הוא מקבל אותם "ישיר" מהקב"ה. כמו שנאמר:²⁴ "אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו גו' ונתתי גשמיכם בעתם וגו'" יהודי יכול לקבל גשמיכם בעתם רק על ידי קיום תורה ומצוות.

(החשבון של "שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך", לפיו תהיה לו השפעה גשמית כשילך אחר שרירות לבו – שלא מהקדושה – חשבון זה יכול להתקיים רק לפי שעה, שכן סוף כל סוף חייבת חיותו של יהודי להיות בקשר ישיר עם אלקות)²⁵.

992וגם זה מרומז בקשר של "כניסה לפני ולפנים" עם "בצאתו אל הקודש": דוקא לאחרי זה ועל ידי זה שהכהן גדול היה לפני ולפנים היה מתפלל ביציאתו ומבקש פרנסה בגשמיות, יתירה מזו: אז באה המשכת הפרנסה ברבוי, ללא הגבלות, מאחר שהיא באה מ"לפני ולפנים".

ו. כאמור, בכניסת הכהן גדול ביום הכיפורים לקודש הקדשים היה נוגע ה"ביתו זו אשתו".

הרמז בזה:

בכדי שהכניסה אל הקודש תהיה כראוי, שאז היא מביאה ל"יציאה בשלום", שזהו תכלית הכניסה – הרי זה תלוי בנשי ישראל. שגם כאשר הבעל נמצא "לפני ולפנים", גם אז יש התאמה בין "ביתו" לדרגתו שלו²⁶, ועוד יותר:

זכותן ותפקידן של נשי ישראל היא להשפיע על בעליהן ובניהן, שלגביהם תהיה הכניסה אל הקודש קשורה עם היציאה מהקודש.

נשי ישראל אין להן לחשוש, שאם הבעל יאריך בתפילתו בשעה או יותר, או אם ימשיך בלימודו בשעה או יותר, יחסר בענינים הגשמיים; כן אין מקום לדאגה, שאם יחנכו את הילדים ללמוד תורה יום שלם, תחסר אחר כך בהסתדרות שלהם כו' – אלא אדרבה, עליהם להסביר לבעליהן ולבניהן, שדוקא על ידי הוספה בתורה ומצוות, בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו, יתווסף בונתתי גשמיכם בעתם וגו'.

(ממאמר ושיחות י"א ניסן תשכ"ב)