991

ההוראה מכך לרוב ישראל, עד אפילו ליהודים הנמצאים בקצה התחתון, הנחותים גם מהרוב?

אצל כל אחד מישראל ישנם זמנים שבהם הוא נמצא בהתעוררות. ביחוד הוא כך בזמנים שלמעלה הם עת רצון, כשבת ויום טוב, ועוד יותר – בימים של "בהמצאו" ו"בהיותו קרוב" – עשי"ת בכלל²¹ וראש־השנה ויום הכיפורים בפרט, וביחוד ביום הכיפורים, יום הקדוש²², שאז הוא עומד למעלה מעניני החולין, מופשט מעניני העולם אתם הוא קשור יום יום.

וכאשר האדם, נשמה בגוף ויחד עם זאת נעלה מהעולם, עומד בתנועה של "רצוא", עליו לדעת שה"רצוא" חייב להיות קשור עם "שוב": אסור לכניסה אל הקודש שתהיה נפרדת מן היציאה מהקודש. תנועת ההתעוררות הגדולה ביותר ביום הקדוש, לא תשאר נבדלת ומופשטת מהעולם, כי אם צריכה להיות החלטה איתנה להמשיך ולקשר את ההתעוררות עם חיי היום יום שלו. "נכנס בשלום" – בעת הכניסה אל הקודש צריכה להיות כוונה לעשות שלום ולקשר את העולם עם אלקות, וזה מביא לכך שאחר כך "בצאתו מן הקודש", שהיציאה תהיה "בשלום", שביציאתו חזרה אל העולם, עושה שלום ומקשר אלקות עם עולם, שכל עניני העולם נעשים אצלו "לשם שמים", עד שהוא בא למצב ש"בכל דרכיך דעהו"²³.

ה. ההוראה שבחיבור הכניסה אל הקודש עם היציאה מהקודש, אינה רק בקשר לעבודה עם הענינים הגשמיים (בצאתו מן הקודש) אלא שהדברים הגשמיים עצמם של האדם קשורים עם הכניסה לפני ולפנים. כי כל עניני היהודי, גם ההשפעות הגשמיות בבני חיי ומזוני רויחי, הוא מקבל אותם "ישיר" מהקב"ה. כמו שנאמר:²⁴ "אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו גו' ונתתי גשמיכם בעתם וגו'" יהודי יכול לקבל גשמיכם בעתם רק על ידי קיום תורה ומצוות.

(החשבון של "שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך", לפיו תהיה לו השפעה גשמית כשילך אחר שרירות לבו – שלא מהקדושה – חשבון זה יכול להתקיים רק לפי שעה, שכן סוף כל סוף חייבת חיותו של יהודי להיות בקשר ישיר עם אלקות)²⁵.