שיחה א

983שיחה א

א. בפרשה זו מתבארים דיני טומאת נדה. הטעם לכך שדם נדה מטמא, יובן לפי הנאמר בגמרא¹, שדבר זה הוא מהקללות שבאו בגלל חטא עץ הדעת. מזה מובן, שמצד טבע הבריאה לא היתה קיימת מציאות של דם נדה. ומאחר שזה בא מצד החטא – וחטא שהוא שורש ומקור לכל החטאים² – לכן הדם טמא.

ויובן בעומק יותר על פי הידוע שעונשו של אדם הראשון, שגורש מגן העדן, לא היה סתם עונש שהענישו אותו בגלל חטא עץ הדעת, אלא שהעונש היה, ככל העונשים הבאים מלמעלה³, שהעבירה עצמה שהאדם עושה באה לידי ביטוי אחר כך בצורה של עונש, כלומר שהעונש אינו שנפרעים ממנו עבור החטא, אלא שהוא תוצאה ישירה מהרע של האדם, כמו שנאמר⁴ "תיסרך רעתך". כך גם בנוגע לגירוש מגן עדן: גן עדן הוא כולו טוב, מקום שאינו סובל שום מציאות של רע, ובמילא לא היה יכול אדם הראשון, לאחר שקלט לתוכו מציאות של רע, להיות בגן עדן.

כך הוא גם בנוגע לעונש של חוה האמור לעיל: עונש דם הנדה הוא תוצאה ישירה של חטא עץ הדעת. מציאות הרע, שנוצרה אצלה על ידי החטא, נעשית (בחלקה) דם נדה, ולכן הדם – טמא ו"מגורש" מהגוף היהודי.

יהודי הוא הרי – "גוי קדוש", כולו טוב, ולא רק מצד נפש האלוקית, אלא גם מצד נפשו הבהמית אין הוא שייך לאיסור (בטבעו הוא מתאוה רק לדברים המותרים)⁵, לפיכך כאשר מתהווה מציאות של רע⁶, אין הגוף היהודי יכול לסבול זאת ודוחה אותה ממנו⁷.

אלא שדבר זה עצמו שבגוף האדם עלולה להיות מציאות רע שהוא נאלץ לדחותה מקרבו, הרי זה מוכיח שהוא אינו כראוי (ובא על ידי החטא) – לכן נעשה לדם טמא.

ב. בדין נדה שאסורה לבעלה ישנה חקירה אם האיסור הוא משום טומאת נדה, או שהוא איסור בפני עצמו, 983שאינו קשור לטומאה. וישנן ראיות שהוא איסור בפני עצמו ולא משום טומאה⁸.

איש ואשה, כאן למטה, על כל הפרטים שבהם, וכן פרטי הדינים הקשורים בהם הם דוגמא כביכול, ושרשם הוא (כבכל הדברים הגשמיים המשתלשלים משרשם ברוחניות) הענין של הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל⁹, הנקראים איש ואשה.

על ידי החטאים נעשים בני ישראל מרוחקים – נדה¹⁰. ועל זה אומרים: הגם שיש כאן ענינים של טומאה, הרי שבנוגע ליחוד עם בעלה

– שבזה הרי מתבטא עיקר הרצון של בני ישראל "באמת לאמתו לגמרי בכל לב ובכל נפש"¹¹ ועקב כך הם מקיימים תורה ומצוות, "בכדי להתייחד (ולהתאחד) עם בעלה הקדוש ברוך הוא" –

אין זה ענין של טומאה ח"ו¹², כי אם ענין של איסור בלבד.

ג. המעלה בזה: ההבדל בין איסור וטומאה הוא: איסור הוא סוג רע כזה שהשכל מסוגל להשיגו, כלומר שהאדם יכול להבין ולהרגיש את הרע שבאיסור (כמו לדוגמא מאכלות אסורות¹³ שהם מטמטמים את המוח והלב¹⁴; ואפילו כשהתורה התירה לאדם לאכול את האיסור – כמו ההלכה¹⁵ ב"עוברה שהריחה" שמותר לה לאכול גם באיסור – הרי זה גורם ליצור מזג רע באדם האוכל את 984האיסור)¹⁶. ואילו טומאה הוא סוג רע כזה שלא ניתן לתפיסה באמצעות השכל והרגש האנושי, כי אם "חוקה חקקתי גזירה גזרתי"¹⁷.

שלכן איסור – בכללות – שייך גם בזמן הזה וטומאה – בכללות – קיימת רק בזמן הבית. רע שהוא ניכר יש להזהר ממנו בכל עת, ואילו הרע שאינו ניכר, שהוא טמא רק משום "גזירה גזרתי", הרי הוא מהוה סתירה רק למדריגה הנישאה של קדושה ששרתה בזמן הבית, אבל לגבי הדרגא המצומצמת של קדושה השורה בזמן הזה אין היא סותרת¹⁸. ורק כהנים¹⁹ בשל קדושתם היתרה, מוזהרים גם היום מטומאה²⁰, אף כי לא מכל הטומאות.

אף שהרע שבאיסור ניתן לתפסה יותר מן הרע שבטומאה, הרי שהרע של טומאה חמור משל איסור²¹, שהרי עצם הדבר שאין הרע של טומאה ניכר, גורם שלא ימהרו לעשות עליו תשובה (במקום שהתורה אסרה אותו); ונוסף על כך, הטומאה מכיון שהיא נעלית מהשגת השכל, היא פוגמת בכחות המקיפים של הנפש הנעלים מטעם ודעת²².

ובענין זה אמור, כי הרע שנוצר באדם כתוצאה מן החטאים, ובכללות – מחטא העגל שהוא בדוגמת חטא עץ הדעת, הוא (ביחס ליחוד כנסת ישראל עם הקדוש ברוך הוא) רק ענין של איסור ולא טומאה, והוא פוגם רק בכחות פנימיים ומוגבלים, אבל בכחות המקיפים אינו פוגם, שם הוא "חבוקה ודבוקה בך".

ד. הראיות שמביאים⁸ על כך שנדה היא איסור ולא טומאה הם:

(א) ההלכה בנדה היא, ש"ספיקא לקולא"²³. מקשים 985התוספות²⁴: בטומאה הרי הדין, שברשות היחיד אפילו כמה ספיקות יחד גם טמא? ומתרצים, "ספיקא לקולא" הוא רק בנוגע לדין של לאוסרה על בעלה. נראה מזה שאיסור נדה לבעלה אינו מצד טומאה.

(ב) הגמרא²⁵ דורשת: "וספרה לה – לעצמה", ומזה למדים²⁶ ש"עד אחד נאמן באיסורין". ומזה ראיה שזהו איסור ולא טומאה, כי אין למדין איסור מטומאה, אפילו כשבטומאה נאמן עד אחד²⁷.

ה. עניני התורה מדויקים הם בכל פרטיהם; וכולם, כפי שהם בנגלה דתורה, מתאימים לכפי שהם בפנימיות הענינים. מובן איפוא, שלא רק ההלכה והמסקנה של "איסור ולא טומאה", כי אם גם שתי ההוכחות האמורות, מתאימות לתוכנם בפנימיות.

ישראל הוא גוי אחד (אפילו כשהוא) בארץ, הוא נמצא תמיד "ברשות היחיד", ברשותו של ה' אחד, "יחידו של עולם". שכן הנשמה אפילו בשעת החטא היא "באמנה אתו יתברך"^*. כיון שהיהודי נמצא ברשות היחיד, הוא קרוב אל הקב"ה, כך שאפילו חטא קל פוגם שם ביותר. עלול אדם לחשוב שאפילו ספק רע הוא גם ענין של טומאה – לכן אומרים, שבאמת כל ענין ה(נדה ו)ריחוק אצל יהודי אינו ענין של טומאה, רק ענין של איסור: הפגם והריחוק מה', הוא בכחותיו הפנימיים המוגבלים, בכח שכלו וכו', כמאמר חז"ל²⁸: "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות" – שאינו מבין ואינו חש בשכלו גדולת הוי' וכו'. ואף שאפילו הרע שבאיסור מונע מהאדם לפי שעה להתאחד עם הקב"ה, הרי זה רק באיסור ודאי, אבל בספק אין מניעה²⁹ ליחוד כנסת ישראל עם בעלה – אפילו לפי שעה.

לענין ההוכחה השניה:

ההבדל בין עד אחד לבין שני עדים הוא: עדותם של שני עדים קשורה עם בית דין, ללא בית דין אין לעדותם כל ערך. שהרי לכן הוא הדין, שכל עוד 986לא העידו בפני בית דין, יכולים לחזור מעדותם³⁰. ואילו עד אחד אינו קשור לבית דין; נאמנותו של עד אחד נובעת מ"כשרות" הנפש האלוקית שלו, והוא נאמן כי כל ישראל הם בחזקת כשרות³¹.

כאשר דנים בכשרות של אשה לבעלה, של כנסת ישראל להקב"ה, אין צורך לבוא לבית דין, לא לבית דין של מטה ולא לבית דין של מעלה; די לכך בנאמנות של נפש האלוקית. כאשר נפש האלוקית נאנחת באמת על מעשיו הלא טובים, אין צורך להזדקק לבית דין, והקב"ה נותן ליהודי "כמנהג גוברין יהודאין", "שאר כסות ועונה" כו', והעיקר, שנעשה מיוחד עם הקב"ה – ואתם הדבקים בה' – עד שהדבקות של הקב"ה עם ישראל באה בגילוי, "ישראל וקודשא בריך הוא כולא חד".³²

(משיחת י"ט כסלו תשט"ו)