שיחה א

979שיחה א

א. זמן מצות המילה הוא ביום השמיני ללידה, כנאמר בפרשה "וביום השמיני ימול בשר ערלתו". וכשהמילה היא לאחר היום השמיני, הרי אף שהמצוה מתקיימת בכלל, והרי מברכים עליה וכו'¹, אבל, לכאורה חסר פרט במצוה, מעלת מילה בזמנה – למול ביום השמיני דוקא. במילה ביום השמיני יש מעלה מיוחדת, שמילה (וכן מכשירי מילה) בזמנה, דוחה את השבת, כפי שנלמד² מהפסוק "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" – "וביום אפילו בשבת", ואילו מילה שלא בזמנה אסורה בשבת.

לפי זה נמצא³ לכאורה, שאם מלים תינוק אחר שמונה ימים, – גם כשלא היתה אפשרות למול קודם משום שהיה חולה, – לא קיימו את מצות מילה בזמנה, וגם לגבי מצות המילה בכלל, שמתקיימת על ידי המילה אחר כך, אין זה אלא לענין שיהא מהול מעכשיו, אבל לא לגבי הימים שלפני זה, בהם היה הילד ערל. שאותם אי אפשר לתקן יותר. אמנם לא היתה כאן עבירה על המצוה, כי הרי היה אסור למול משום פיקוח נפש שדוחה את כל התורה⁴, אבל חסר קיום המצוה.

הרמב"ם כותב⁵ כי הטעם לכך שאין למול אלא תינוק שאין בו שום חולי הוא: "שסכנת נפשות דוחה את הכל ואפשר למול לאחר זמן ואי אפשר להחזיר נפש אחת מישראל לעולם". מאריכות לשון הרמב"ם: "ואפשר למול כו'", מובן שכוונתו לתת טעם שני: טעם אחד משום שפקוח נפש "דוחה את הכל", כלומר שאפילו אם אין שום עצה לקיים את המצוה אחר כך, היא נדחית משום פיקוח נפשות; טעם נוסף, משום ש"אפשר למול לאחר זמן", שהמצוה אינה נדחית כלל שכן אפשר למול אחר כך. מזה מובן, שמצות מילה המתקיימת לאחר זמן, 980מועילה גם לימים שלפני כן, עד שנעשית כמילה בזמנה (שכן אם נאמר שמילה שלא בזמנה מתקנת רק מכאן ולהבא, הרי אין די בטעם של "ואפשר למול לאחר זמן", שהלא גם אם ימולו לאחר זמן, עדיין תחסר מצות המילה לגבי הימים שלפני כן, ובכלל תחסר לגמרי מצות מילה בזמנה).

וצריך להבין, איך יכול דבר הנעשה לאחר זמן לפעול לגבי זמן קודם, בטרם נעשה הדבר? אמנם מצאנו בתורה פעולות מסויימות המשפיעות על העבר, אבל אין זה אלא במקרים שאין צריך ליצור בהם ענין חדש, כי אם לברר ולקבוע פעולות קודמות או מצב קודם^*, שמלכתחילה נקבעו באופן כזה שהם תלויים וקשורים בתנאים מסויימים שלאחר זמן. כיון שהפעולות שאחר כך באו רק להעמיד ולברר את הקודמות, מובן שיש בכחן לפעול גם על העבר. מה שאין כן פעולה שצריכה ליצור דבר חדש, שאין תוצאות פעולה זו יכולות להיות בתוקף לגבי זמן קודם, בטרם נעשתה הפעולה עצמה. המסובב הרי אינו יכול להקדים את הסיבה שלו – כיצד איפוא יכולה פעולת המילה להשפיע גם לגבי זמן העבר?

גם צריך להבין, את ההוספה בלשון הרמב"ם. לאחר שכותב, "ואפשר למול לאחר זמן", הוא מוסיף את התיבות "ואי אפשר להחזיר נפש אחת מישראל לעולם" – מספר מלים אלו יש להם לכאורה יותר קשר לטעם הראשון של פיקוח נפשות מאשר לטעם השני, שכן כיון שעל ידי המילה אחר כך נתתקן הכל אפילו הענין של מילה בזמנה, הרי אין צריכים כבר כל כך ל"ואי אפשר כו'".

ב. בלקוטי תורה⁶ נאמר, שעל ידי מילה נמשך אור כזה שאי אפשר להמשיכו על ידי עבודת האדם, שכן עבודת הנבראים אינה מגיעה כל כך גבוה, והאור נמשך מצד עצמו, מלמעלה, בדרך אתערותא דלעילא. אלא שכל עוד מצויה ערלה וקליפה אין האור יכול להיות נמשך, ועל ידי הסרת הערלה בא האור מאליו.

כשם שהוא לגבי המשכת האור שלמעלה, כך הוא גם בנוגע כניסת נפש הקדושה שבאה על ידי מילה⁷; זוהי בחינת הנשמה שהיא נעלית מטעם ודעת⁸, דרגא זו אינה יכולה להיווצר על ידי פעולה ועבודה, כי אם 981נמצאת בכל אדם בעצם, אלא שעל ידי המילה היא מתגלית.

ולכן מועילה המילה גם לגבי זמן העבר – ככל הפעולות שאינן צריכות ליצור ענין חדש, אלא לגלות ענין קודם בלבד^*.

(ובדוגמת תשובה מאהבה המועילה גם למפרע⁹, משום שהתשובה אינה צריכה ליצור דבר חדש¹⁰, שכן גם בשעת החטא הרי בחינת הנשמה היתה "באמנה אתו יתברך"¹¹, אלא שהיתה בהעלם, והתשובה מגלה אותה, ולכן היא מועילה גם למפרע).

אם אין מלים גם אחר כך, היא נשארת בהעלם, וכוונת הבריאה וירידת הנשמה למטה היא הרי כדי שבני ישראל בעבודתם יביאו את הנשמה לידי גילוי¹². אבל כאשר מלים ומגלים בחינה זו, הרי זה מועיל גם על העבר¹³.

ג. על פי זה גם מובן מה שהרמב"ם מוסיף דוקא לאחר שני הטעמים "ואי אפשר להחזיר נפש אחת מישראל לעולם": יש בהוספה זו בנוסף על הפשוט – גם הסבר על האמור לפני זה "ואפשר למול לאחר זמן", שמילה מועילה למפרע:

הקשר בין בני ישראל להקב"ה הוא נעלה מכל חשבון, והוא תמיד שלם, בכל מצב בו מצוייים בני ישראל. וכמאמר¹⁴: "בין כך ובין כך בני הם ולהחליפם באומה אחרת (ח"ו) אי אפשר". וזהו הרמז: "ואי אפשר להחזיר נפש אחת מישראל לעולם" – אי אפשר לעולם להחזיר, לבטל את הקשר וכריתת הברית שהקב"ה קשר עם ישראל.

ודבר זה אינו רק בנוגע לכלל ישראל, אלא גם בנוגע לכל יחיד מישראל: הקב"ה קשר את עצמו עם כל אחד מישראל בסוג קשר כזה שאי אפשר להתירו ח"ו. הקב"ה אוהב כל יהודי ויהודי אהבה עצמית. כמאמר 982הבעש"ט, שכל אחד מישראל יקר אצל הקב"ה כבן יחיד שנולד להורים לעת זקנותם, ויותר מזה.

כוונת הבריאה, שהקב"ה ברא את העולם "בשביל ישראל שנקראו ראשית"¹⁵, אינה רק בשביל כלל ישראל¹⁶, כי אם בשביל כל אחד מישראל במיוחד, בכל יהודי תלויה כל כוונת הבריאה, שלכן חייב כל אדם לומר "בשבילי נברא העולם"¹⁷; ולפיכך גם "כל המקיים נפש אחת מישראל כו' כאילו קיים עולם מלא"¹⁷, שכן אם חסר ח"ו ביהודי אחד חסר בכל הבריאה.

ומאחר "ואי אפשר להחזיר נפש אחת מישראל לעולם", הקשר שבין כל יהודי עם הקב"ה הוא שלם תמיד בכל התוקף, ויש רק לגלותו, לכן "אפשר למול לאחר זמן" – וזה מועיל גם למפרע, כי מילה היא, כאמור, גילוי דבר שישנו אצלו כבר לפני זה.

ד. דובר כבר פעם¹⁸, שבמצות מילה מרומזת כללות ענין עבודת ה', וההוראה מהאמור לעיל בעבודת האדם היא:

מצד אחד צריך האדם לדעת שהוא חייב לפעול. אינו יכול "לשכב לישון", בטענה שבהעלם הוא קשור תמיד עם הקב"ה ושסוף כל סוף הרי "לא ידח ממנו נדח"¹⁹ ואין התנהגותו מעלה או מורידה

– כי את הקשר יש להביא לידי גילוי, וזה צריך להיות דוקא על ידי עבודה²⁰. ולכן צריכה להיות עבודה של מילה ופריעה, כדי להחליש את התאוות²¹; בנוסף לכך צריכה להיות מציצה: הוצאת הדם, את הרתיחה בגשמיות, גם ממקומות ואברים רחוקים של הגוף.

מצד שני צריכים, אבל, לדעת, שכאשר מקיימים את "ומלתם את ערלת לבבכם"²² זוכים על ידי כך הרבה יותר ממה שניתן להשיג ביגיעה עצמית – על ידי עבודת "ומלתם את ערלת לבבכם" זוכים לגילוי מלמעלה של "ומל ה' אלקיך את לבבך"²³ שיתגלה בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

(משיחת יו"ד שבט תשי"ג)