982

הבעש"ט, שכל אחד מישראל יקר אצל הקב"ה כבן יחיד שנולד להורים לעת זקנותם, ויותר מזה.

כוונת הבריאה, שהקב"ה ברא את העולם "בשביל ישראל שנקראו ראשית"¹⁵, אינה רק בשביל כלל ישראל¹⁶, כי אם בשביל כל אחד מישראל במיוחד, בכל יהודי תלויה כל כוונת הבריאה, שלכן חייב כל אדם לומר "בשבילי נברא העולם"¹⁷; ולפיכך גם "כל המקיים נפש אחת מישראל כו' כאילו קיים עולם מלא"¹⁷, שכן אם חסר ח"ו ביהודי אחד חסר בכל הבריאה.

ומאחר "ואי אפשר להחזיר נפש אחת מישראל לעולם", הקשר שבין כל יהודי עם הקב"ה הוא שלם תמיד בכל התוקף, ויש רק לגלותו, לכן "אפשר למול לאחר זמן" – וזה מועיל גם למפרע, כי מילה היא, כאמור, גילוי דבר שישנו אצלו כבר לפני זה.

ד. דובר כבר פעם¹⁸, שבמצות מילה מרומזת כללות ענין עבודת ה', וההוראה מהאמור לעיל בעבודת האדם היא:

מצד אחד צריך האדם לדעת שהוא חייב לפעול. אינו יכול "לשכב לישון", בטענה שבהעלם הוא קשור תמיד עם הקב"ה ושסוף כל סוף הרי "לא ידח ממנו נדח"¹⁹ ואין התנהגותו מעלה או מורידה

– כי את הקשר יש להביא לידי גילוי, וזה צריך להיות דוקא על ידי עבודה²⁰. ולכן צריכה להיות עבודה של מילה ופריעה, כדי להחליש את התאוות²¹; בנוסף לכך צריכה להיות מציצה: הוצאת הדם, את הרתיחה בגשמיות, גם ממקומות ואברים רחוקים של הגוף.

מצד שני צריכים, אבל, לדעת, שכאשר מקיימים את "ומלתם את ערלת לבבכם"²² זוכים על ידי כך הרבה יותר ממה שניתן להשיג ביגיעה עצמית – על ידי עבודת "ומלתם את ערלת לבבכם" זוכים לגילוי מלמעלה של "ומל ה' אלקיך את לבבך"²³ שיתגלה בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

(משיחת יו"ד שבט תשי"ג)