שיחה א

973שיחה א

א. על הפסוק "ויהי ביום השמיני" שואל הכלי יקר, מדוע מכנה הפסוק את היום שלאחר שבעת ימי המילואים בשם "שמיני", שממנו משמע שהוא בא כהמשך לימי המילואים? ימי המילואים הרי אינם יותר משבעת ימים, וכמ"ש¹ "שבעת ימים ימלא את ידכם", שבהם היתה חנוכת המזבח, אבל היום שלאחר השבעה ימים הרי היה דבר בפני עצמו – חנוכת אהרן ובניו, ולא חנוכת המזבח.

ומתרץ, שהתורה מכנה יום זה בשם שמיני כדי לציין מעלת היום. הלא מיד אחר כך נאמר בפרשה: "כי היום ה' נראה אליכם" (ביום השמיני). מקדים איפוא הפסוק ומבאר: מדוע דוקא ביום זה יראה ה' ולא קודם – משום שהוא היום השמיני, ומשום כך יש בו קדושה נעלית משבעת הימים הקודמים, כי "כל מספר שבעה חול ומספר שמיני קודש"². וזהו גם הטעם מדוע מילה דוחה שבת, כי מילה היא בשמיני ושבת היא בשביעי, ו"הרוחני דוחה הגשמי".

ב. זה שהוא קורא למספר שבעה "חול" אף שאין כוונתו לחול ממש, שהרי שבת היא קודש. אלא כיון שאף יום השבת נכלל בשבעת ימי הבנין, הרי הוא עדיין קשור עם הבריאה (חול), ולגבי מספר שמיני, שהוא נעלה מכללות ענין הבריאה והוא "מיוחד אליו יתברך", אפילו שבת נקראת בשם "חול".

כך מובן גם מהדוגמא שמביא כאן הכלי יקר למעלת הקדושה של מספר שמיני, שהכינור של ימות המשיח יהיה משמונה נימין³. ופשוט הוא שהכינור של בית המקדש שהיה של שבעה נימין, היה קדושה, אלא שלגבי הכינור של ימות המשיח הוא נקרא "חול".

כל הענינים הרי משתקפים בתורה. מצינו בדומה לזה גם בנוגע לתורה: תורה (אפילו דעוה"ז) הרי היא קודש, ועם כל זה לגבי תורתו של משיח, היא נקראת "הבל"⁴.

ג. אלא שצריך להבין: תירוצו של הכלי יקר הרי אינו מסיר לכאורה את קושייתו, כי אם אדרבה, הקושיה מתחזקת: כיון ש"שמיני" הוא מדריגה כזו שהיא "מיוחד אליו יתברך" – נעלה לגמרי מכללות הבריאה, אין 974לה לכאורה כלל שייכות לשבעת ימי המילואים שהם כנגד שבעת ימי הבנין, מדוע אם כן נקרא יום זה בשם "שמיני", שפירושו שהוא המשך לשבעת הימים הקודמים?

והביאור בזה: כל הגילויים דלעתיד תלויים בעבודתנו עתה⁵. אף שהגילויים דלעתיד הם בחינת "שמיני" – כמרומז במרז"ל הנ"ל "כינור של שמונה נימין", למעלה מכללות ענין הבריאה, ונבראים בעבודתם אינם יכולים להגיע לשם, אלא שהגילויים יבואו בדרך התעוררות מלמעלה⁶, מכל מקום נדרשת עבודתנו עתה, בכדי להמשיך את אותן מדריגות שעבודה היא כלי להם, ואז, בשלימות העבודה, ינתנו מלמעלה את הגילויים דלעתיד שהם נעלים מהדרגא שהעבודה יכולה להגיע אליהם.

דוגמא לזה: בשבת ישנן בכללות שתי מדריגות: א) הוא אחד משבעת ימי הבנין, אלא שביחס לששה ימים הקודמים הוא קודש. אלא שהקדושה גם קשורה עם הבריאה, בחינת השתלשלות ונמשכת על ידי עבודת בני ישראל, שעל זה נאמר⁷ "לעשות את השבת"⁸; ב) שבת היא מעין⁹ של לעתיד, של ה"יום שכולו שבת", שלמעלה מהשתלשלות, וכאמור לעיל, אי אפשר להגיע למדריגה זו על ידי עבודה, אלא שהיא נמשכת מלמעלה, בדרך אתערותא דלעילא. כפי שנאמר בגמרא שעל בחינה זו בשבת אומר הקב"ה "מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה"¹⁰: מדריגה זו של השבת היא מתנה מלמעלה, מתנה ניתנת למקבל לא על ידי עבודתו, אלא דוקא משום שהנותן רוצה לתת לו מתנה (אם נותנים לו זאת בגלל עבודתו, הרי היא שכר ולא מתנה).

עם כל זאת גם הבחינה הנעלית של שבת נמשכת דוקא לאחר עבודה 975שקדמה לה, כמאמר רז"ל¹¹: "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת". נכון אמנם שאין העבודה מעוררת וממשיכה את בחינת המתנה של שבת – אבל, כדברי חז"ל¹², "אי לאו דעביד לי' נייחא לנפשי' לא הוה יהיב לי' מתנתא", אילולא היה המקבל גורם לנותן נחת רוח לא היה מעניק לו את המתנה. אלא שכאשר נותן לו מתנה בגלל נחת רוח שגרם לו – הוא נותן לו הרבה יותר ממה שהיה מתבקש מן הנחת רוח, ובזה מתבטאת המתנה.

ועל דרך זה הוא גם בנוגע לגילויים שהיו ביום השמיני למילואים. אף שהגילויים הם מדרגא כזו שאין העבודה מגיעה אליה, אף־על־פי־כן נמשכו לאחר העבודה בשבעת ימי המילואים. לאחר שלימות העבודה, נמשכה גם האתערותא דלעילא שמצד עצמה. ולכן נקראת בשם "שמיני", משום שבאה לאחר העבודה של שבעה.

ד. על פי הנ"ל אפשר לבאר גם את הקשר של פרשת שמיני לספירת העומר, שבשנים רבות קוראים פרשה זו מיד אחר הפסח – התחלת ימי הספירה¹³:

בקשר למצות ספירת העומר נאמר בתורה¹⁴: "תספרו חמשים יום". ושואלים¹⁵ על כך: הרי אין סופרים אלא תשעה וארבעים יום? ומתרצים: שבני ישראל על ידי הספירה, על ידי עבודתם, "ממשיכים" רק את מ"ט שערי בינה – "שבעה שבועות תספר לך" (בחינת שבעת ימי הבנין); אבל מכיון שהם ממשיכים על ידי עבודתם את מ"ט השערים, נותנים להם מלמעלה גם את שער החמישים (שהוא על דרך "שמיני" – למעלה משבעה (שבועות), שלכן ההמשכה של שער החמישים היא בחג השבועות, זמן מתן תורה, שבשעת מתן תורה היה מעין הגילוי דלעתיד)¹⁶. ולכן נאמר "תספרו חמישים יום", כי גם את שער החמישים מקבלים בני ישראל על ידי עבודתם^*.

ה. באמת, ספירת העומר היא הכנה לא רק למתן תורה, שהוא 976מעין הגילוי דלעתיד, אלא הכנה גם לגילוי דלעתיד עצמו.

ידוע דיוק הלשון בפסוק¹⁷ "כימי (לשון רבים) צאתך מארץ מצרים גו'": והרי יציאת מצרים היתה ביום אחד, ט"ו בניסן. ומבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר¹⁸, ששלימות היציאה מ"מצרים" תהיה רק בגאולה העתידה בקרוב ממש, ועד אז קיימים עדיין מצרים וגבולים שיש להשתחרר מהם. מט"ו ניסן שנת ב' אלפים תמ"ח, נמשכת כל העת יציאת בני ישראל ממצרים – וככל שנמשך הזמן מתעלים יותר ויותר¹⁹, עד שבקרוב ממש תבוא הגאולה העתידה, שאז יצאו לגמרי ממצרים.

העבודה הראשונה של בני ישראל מיד לאחר היציאה מארץ מצרים, היתה ספירה על דרך ספירת העומר²⁰. כלומר שספירת העומר היא הצעד הראשון בעבודה כדי לבוא לכימי צאתך בשלימות, אל גאולה העתידה – בחינת "שמיני".

ו. על פי זה יובן טעם הדבר, שספירת העומר מתקיימת בלילה והיום הולך אחר הלילה²¹. הקרבת העומר הרי היא קרבן. בקרבנות הדין 977הוא, שהלילה הולך אחר היום²², ואילו בספירת העומר, הרי אף שענינה מנין הימים שעברו מהבאת והקרבת העומר²³, הדין הוא שהיום הולך אחר הלילה. ואינו מובן: כיון שהמצוה היא לספור את הימים מההקרבה, מדוע אם כן²⁴, יהיה דין הספירה שונה מדין ההקרבה?

והביאור בזה: החידוש בגאולה העתידה לגבי יציאת מצרים ומתן תורה הוא, שביציאת מצרים ואפילו במתן תורה היה הגילוי מלמעלה לא על ידי עבודה (שכן אף שספרו תשעה וארבעים יום, לא היתה אפשרות במשך זמן קצר זה, לצאת בכח עבודתם בלבד ממ"ט שערי טומאה ולהזדכך כל כך שיהיו ראויים לקבל את התורה), ולכן לאחר ה"במשוך היובל", לאחר מתן תורה, נשאר העולם בחומריותו²⁵, עד שהיה יכול להיות אחר כך חטא העגל – שורש של כל החטאים שלאחרי זה^*. משא"כ בגאולה העתידה, כיון שתבוא על ידי עבודת בני ישראל, שהחלה ביציאת מצרים, לזכך לא רק את עצמו כי אם גם את חלקו בעולם²⁶ – ומתוך כך יהיה העולם כלי לקבל את הגילוי שלמעלה בפנימיות, וכמ"ש²⁷ "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר", שגם הבשר הגשמי יראה את "כבוד הוי'". ואף שעבודת הנבראים אינה כלי לגילוי דלעתיד, מכל מקום, כאמור לעיל, יינתנו לאחר שלימות העבודה הגילויים מלמעלה גם באופן של אתערותא דלעילא מצד עצמה, ובפנימיות.

נמצא, שהגילויים של הגאולה העתידה יש בהם שני קצוות: א) יתגלה אור שהוא נעלה לגמרי מהעולם, ואפילו בעבודה הנעלית ביותר אי אפשר להשיגו; ב) בכל זאת יהיה הגילוי בתוך העולם, בפנימיות.

כיון שספירת העומר היא העבודה הראשונה בהתכוננות לגאולה העתידה, הרי "משכרה נדע מהותה²⁸: מכך ששכר העבודה (באופן של מתנה) הוא הגאולה העתידה, הרי שגם בעבודה זו עצמה ישנם שני הקצוות בדוגמת הגילויים של הגאולה העתידה: א) ענין הספירה הוא 978למנות את הימים מעת ההקרבה, זהו המשך של קדשים. ב) עם זאת, הספירה עצמה – היא העבודה שהיא מכשירה את העולם לגילוי – דוקא כפי סדר הבריאה²⁹: "ברישא חשוכא והדר נהורא"³⁰, היום הולך אחר הלילה.

ז. הביאור בזה:

בקדשים הסדר הוא ש"הלילה הולך אחר היום" – היפך מסדר העבודה בבריאה "ויהי ערב ויהי בקר" – כי סדר העבודה בבריאה הוא מלמטה למעלה: ההתחלה היא בחושך ועל ידי העבודה העולם מזדכך עד שנעשה כלי לאור אלקי; אבל בקדשים הסדר של הגילוי אור – הוא מלמעלה למטה: ההתחלה היא באור, וגם הלילה שבא לאחר היום, הרי היא זה עבודת בירורים הבאה מצד הגילוי אור, הגילוי של "יום" נותן כח לרדת לחושך ולברר אותו³¹.

בספירת העומר שעבודתה היא בירורים מלמטה למעלה, לזכך את העולם עד שיהיה כלי לגאולה העתידה, הסדר הוא "ברישא חשוכא והדר נהורא", זיכוך חושך העולם בדרך מלמטה למעלה; אלא שעם זאת הספירה היא המשך לקרבן; כלומר שבעבודת הספירה ישנו כח של קדשים, גילוי אור מלמעלה, שיהיה נמשך על ידי עבודת הספירה, בפנימיות בעולם, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

(משיחת ש"פ שמיני תש"כ)