שיחה א

966שיחה א

א. במדרש מסופר¹, כי בעת קריעת ים סוף צמחו מקרקעית הים עצי ים, נושאי פירות, והתינוקות קטפו פירות מן העצים ונתנו אותם לציפורים שהשתתפו בשירת², בני ישראל.

כלל הוא³: "לא עביד קודשא בריך הוא ניסא למגנא", הקב"ה אינו עושה נס ללא צורך. הטעם לזה הוא, כי הטבע הרי הוא יצירתו של הקב"ה, (אף שהטבע מעלים על אלקות, כפי שמבואר בתורת החסידות⁴ כי "טבע" הוא מלשון "טובעו בים סוף"; כשם שדבר ששקוע במים, הרי המים מכסים עליו ואינו נראה רק המים בלבד, כך גם טבע העולם מכסה על החיות האלקי המחיה אותו; שאף שהקב"ה הרי "מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית", הרי משום הנהגת הטבע של "עולם כמנהגו נוהג"⁵, עלול לטעות בדמיונו שח"ו אין מנהיג לבירה, והיא מונהגת מעצמה – אבל באמת גם הטבע עצמו הוא בריאה של הקב"ה) וכמ"ש⁶ "חוקות שמים וארץ גו' שמתי", הקב"ה אומר – את חוקות השמים והארץ, אני קבעתי, וישנה כוונה בסדר הנהגת הטבע. שלכן אין הקב"ה עושה נס, שינוי הטבע, כאשר אין הכרח, כדי לא לשנות את סדרי הטבע.

לכן אינו מובן^*: לשם הצלת בני ישראל היה די בעצם נס קריעת ים סוף. על שום מה היה צורך איפוא בנס נוסף, של צמיחת אילנות, שיתנו פירות מיד עם בריאתם – שלא כפי סדר הטבע, שעובר משך זמן מזמן נטיעת האילן עד שמתחילים לצמוח עליו פירות, ואחר כך יש להמתין עוד עד שהפירות יהיו ראויים לאכילה, ואילו כאן צמחו מיד בו במקום האילנות עם פירות בשלים, שניתנו לציפורים.

גם צריך להבין בעצם הנס של קריעת ים סוף שלא היה באופן, שמי הים חרבו, והים חדל להיות, כי אם שהנס היה, שמי הים נותרו, נבקעו 966ונעשו חומה לבני ישראל משני צדיהם – "והמים להם חומה מימינם ומשמאלם". ואינו מובן: הרי היה די בנס שבני ישראל ילכו ביבשה בתוך הים, לשם מה היה צורך בנס נוסף שהמים יהיו כחומה^*?

הכרח איפוא לומר, שהנס של "והמים להם חומה מימינם ומשמאלם" (וכן גם הנס של עצי־פרי בתוך הים) אינו תוספת נס, כי אם חלק מעצם ענין קריעת ים סוף. לכן בסיפור של קריעת ים סוף, מספרת התורה פעמיים⁷ על המים שהיו לחומה: פעם אחת, עם כניסת בני ישראל לים – "ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה והמים להם חומה מימינם ומשמאלם", ופעם נוספת, לאחר שבני ישראל עברו את הים והמצריים טבעו – "ובני ישראל הלכו גו' והמים להם חומה מימינם ומשמאלם", הדבר מוכיח כי "והמים להם חומה מימינם ומשמאלם" היה נוגע לכל זמן הליכתם בתוך הים ביבשה, מאז כניסתם לים עד יציאתם ממנו.

ב. על הפסוק "והמים להם חומה מימינם ומשמאלם", אמרו במכילתא⁸, כי היה אז קטרוג על בני ישראל: "בני אדם עובדים עבודה זרה מהלכים ביבשה בתוך הים", בין בני ישראל היו אז עובדי עבודה זרה, והקטרוג היה: מדוע מגיע להם להנצל על ידי נס? במה טובים הם מן המצריים, "אלו עובדי עבודה זרה ואלו עובדי עבודה זרה"⁹. ומסיימת המכילתא: "מי גרם להם לישראל להנצל – מימינם ומשמאלם – מימינם, בזכות התורה שעתידין לקבל שנאמר מימינו אש דת למו, ומשמאלם זו תפילה". ועוד גירסא¹⁰: "ומשמאלם זו תפלין". כלומר שתורה ותפלה (או תפלין), שני הקוים, ימין ושמאל, היו ה"חומה" שהגינה על בני ישראל משני צדיהם והצילה אותם.

ואינו מובן: לשם מה היה צורך ב"חומה", זכות, שתגן על בני ישראל משני צדיהם, מימינם ומשמאלם, מדוע לא הספיקה להם זכות אחת? ובפרט זכות "מימינם" המרמז על "תורה שעתידין לקבל", והרי במתן תורה בחר הקב"ה בישראל מכל העמים (שלכן, כשאומרים בברכות קריאת שמע "ובנו בחרת מכל עם ולשון", יש 967לכוון למתן תורה)¹¹, שבחירה זו היא גם כלפי הגוף הישראלי¹², שהוא שונה מגופי אומות העולם¹³, ו(קיום של) גופים שלהם הם משלש קליפות הטמאות¹⁴ ו(קיום של) גופי ישראל הם מקליפות נוגה

– שההבדל בין קליפת נוגה לבין ג' קליפות הטמאות הוא באין ערוך, על דרך החילוק בין קליפה לקדושה. כי ג' קליפות הטמאות אינן יכולות לעלות אל הקדושה ואילו קליפת נוגה הרי יכולה לעלות¹⁵, נמצא, שקליפת נוגה היא ענין של קדושה "בכח". יתר על כן, ה"בכח" הרי בוודאי יבוא ל"פועל", שהרי ניצוצות הקדושה של נוגה ודאי¹⁶ יעלו לקדושה, כמ"ש¹⁷ "לא ידח ממנו נדח". וגם אם "נוגה" עלולה לרדת לפי שעה בג' קליפות הטמאות, אבל אין זה רק לפי שעה, אבל סוף כל סוף תעלה לקדושה –

וכיון שמצד מתן תורה עצמה כבר נבדלו בני ישראל בחילוק עקרי ויסודי מאומות העולם, הרי די בזכות של מתן תורה להסיר את הטענה של "אלו עובדי עבודה זרה כו' ואלו כו'" - לשם מה היו צריכים להגיע לזכות של תפלה או תפלין?

ג. שני דברים היו בקריעת ים־סוף¹⁸: א) בשעת קריעת ים סוף הושלמה יציאת מצרים, שכן לפני קריעת ים־סוף, גם לאחר שבני ישראל יצאו ממצרים ואפילו לאחר שבאו ל"פי החירות"¹⁹, עדיין נרדפו על ידי פרעה וחילו, ורק בעת קריעת ים־סוף הושלמה והסתיימה היציאה מגלות מצרים. ב) קריעת ים־סוף היתה הכנה למתן תורה²⁰, כמבואר בכמה מקומות בתורת החסידות²¹, שקריעת ים־סוף היתה לא רק לצורך הצלת ישראל, שהרי הצלת בני ישראל היתה יכולה להיות גם באופן אחר, ו"כמה דרכים למקום"; גם לא היתה זו לצורך המשך הליכתם במדבר, שהרי באותו צד שירדו באותו צד עלו²² – אלא היותה הכנה למתן תורה: על ידי מתן תורה הרי נעשה החיבור של מעלה 968ומטה²³, וההכנה לכך היתה – "הפך ים ליבשה": הכח האלקי המסתתר בתוך הבריאה – "ים" (כמו שהים מכסה על כל הנמצא בתוכו) בא בגילוי – "יבשה". (אלא שבשעת קריעת ים סוף היה גילוי זה באופן כללי וזמני, וזה היה הכנה לכך, שבשעת מתן תורה נתנו לכל אחד מישראל את הכח לחבר ולגלות אלקות, מעלה, עם מטה, על ידי תורה ומצוות באופן של קביעות).

כל הענינים בעולם (שהרי בראשית ברא – בשביל ישראל שנקראו ראשית)²⁴ קשורים עם (ראשית) ישראל. כל פעולה של יהודי לעצמו ועם עצמו פועלת דוגמתה גם בעולם²⁵. מובן איפוא, שזה שבקריעת ים סוף התגלתה האלקות הנסתרת בעולם, הרי זה נעוץ בכך שאצל בני ישראל נתגלתה האלקות שהיתה מוסתרת בנבכי נשמתם.

ולכן היה צורך ב"חומה מימינם ומשמאלם", הן זכות התורה (ימין) והן זכות התפלה או תפלין (שמאל)²⁶, שכן דוקא על ידי העבודה בשני הקוין – ימין ושמאל, באה לידי גילוי האלקות המוסתרת שבנשמה.

כאשר העבודה אינה אלא בקו אחד, אפילו כשהוא עושה את העבודה בקו זה בכל כחותיו עד למסירת נפש, עדיין יתכן שעושה זאת מצד הטבע, טבע נפש הבהמית או אפילו טבע נפש האלוקית, שבטבעו הוא נמשך לסוג עבודה זה. מתי בא לידי ביטוי ההתבטלות וההתמסרות האמיתית של האדם מישראל להקב"ה באופן של יציאה מן "אני" העצמי – כשהוא עובד את הקב"ה בשני קוין הפכיים. עבודה כזו אינה יכולה לבוא מבחינת הטבע (שכן מטבעו הרי מוגבל האדם לאחד 969משני הקוים), אלא מצד התמסרותו בתכלית להקב"ה²⁷.

ועל כן, דוקא על ידי עבודתם של ישראל בשני הקוים הן "מימינם" והן "משמאלם", מתבטאת התמסרותם להקב"ה באופן שהיא מעל להגבלות הטבע ומציאות שלהם, שזה בא מהאלקות המוסתרת בכל נשמה יהודית, שהיא חלק אלקה ממעל ממש.

וכיון שהנהגת כל העולם תלויה בעבודת בני ישראל, הרי על ידי כך שבני ישראל פעלו אצלם, שיתגלה ההעלם שבנשמתם, שהביא לידי כך שעבודתם תהיה בשני הקוים, (או הזכות ש"עתידין" שיפעלו) – פעל גם בעולם, שהים, העלם, בא בגילוי ועמד כחומה משני הצדדים – מימינם ומשמאלם. לא שלא היה ים (התיבש), כי אם שהמים א) נעשו יבשה, ההעלם בא בגילוי, וב) נעשו חומה מימינם ומשמאלם.

ד. אך עדיין צריכים להבין: הביאור האמור לעיל הוא רק בנוגע לענין השני שהיה בקריעת ים סוף – הכנה למתן תורה, אבל כדי להנצל מן המצריים – בהסרת הקטרוג של "אלו כו' ואלו כו'" – היה די לכאורה בזכות של סוג עבודה אחד, ובמיוחד זכות מתן תורה שעל ידו נוצרה בחירת ישראל מכל העמים. מדוע אם כן, מספרת התורה ש"והמים להם חומה מימינם ומשמאלם", לא רק בהמשך וגמר קריעת ים סוף, כי אם גם בהתחלתה – "ויבואו וגו'", הקשורה עם ההצלה והיציאה מגלות מצרים?

הביאור בזה: תכלית יציאת מצרים היא מתן תורה. לכן כבר בפעם הראשונה כשאמר הקב"ה למשה רבינו אודות יציאת מצרים אמר לו על מתן תורה – "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה"²⁸, כך גם כבר בדיבור הראשון של מתן תורה מוזכרת יציאת מצרים – "אנכי הוי' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים".

ולכן צריכה היתה היציאה ממצרים – שכאמור באה לידי סיום עם התחלת קריעת ים סוף – לבוא באופן שהוא בדוגמת ומעין מתן תורה: לא רק היה על בני ישראל להנצל מ"קליפת" מצרים (דבר שהיה יכול להיות על ידי "עבודה" בקו אחד, כפי הגבלת הטבע, שכן גם על ידי עבודה כזו יוצאים מהרע), כי אם חייבים היו לצאת לגמרי מכל מציאות והגבלה, דוקא באמצעות העבודה בשני הקוים. ולכן היתה ה"חומה מימינם ומשמאלם" צריכה להיות מיד בתחילת קריעת ים סוף.

970ה. והביאור בעומק יותר: בעבודה בקו אחד בלבד, לא זו בלבד שאין מגיעים לתכלית (ההכנה למתן תורה), כי אם חסר גם ביציאה ממצרים²⁹.

כל דבר שישנו כאן למטה יש לו שרש למעלה³⁰. השורש של "מצרים דלעומת זה", המפריע לתורה ומצוות והאפשרות ל"מצרים" זה, הוא "מצרים דקדושה". מצרים דקדושה משמעו, עבודת ה' באופן של מיצר וגבול, הגבלת הטבע³¹, כאמור – טבע של נפש הבהמית, או – אפילו של נפש האלקית.

לפיכך כשעובד את הקב"ה באופן מוגבל (מצרים דקדושה), עדיין אינו מובטח שיינצל ממצרים דלעומת זה. שכן אף אם ברגע זה יצא ממצרים דלעומת זה, וביטלו בקרבו, הרי כיון, שהשורש שלו (מצרים דקדושה) עדיין נותר, עלול הוא להיות "חוזר וניעור". הדרך להישמר ממצרים דלעומת זה, היא ביציאה ממצרים דקדושה – לעבוד את ה' בכל הקוים, "מימינם ומשמאלם", גם בעבודה כזו שהיא נגד הטבע והמציאות שלו.

ו. לפי זה מוסברת המצוה להזכיר יציאת מצרים בכל יום³², שכל אדם חייב לקיימה, בין כזה שהוא פחות מבינוני ובין כזה שהוא בבחינת צדיק גמור – בכולם ובכל יום, היא אותה המצוה.

זה שגם צדיק גמור צריך להזכיר בכל יום יציאת מצרים, מובן. שהרי אדם צריך לקשר עצמו להקב"ה, שהוא אין־סוף, וככל שמתעלה הצדיק יותר בעבודתו, הרי עבודתו עדיין בחינת מצרים וגבולים לגבי מדריגה נעלית יותר, ולכך צריך הוא בכל יום לצאת מהמיצר וגבול בו הוא שרוי, ולעלות גבוה יותר.

אבל אינו מובן: כיצד אפשר לצרף את יציאת מצרים של הצדיק גמור, שגם "מצרים" שלו היא מדריגה נעלית של "קדושה", עם היציאה ממצרים של דרגה נחותה יותר, עד ליציאה ממצרים דלעומת זה של ג' קליפות הטמאות לגמרי, ולומר שכל אלו מקיימים את אותה מצוה?

והביאור הוא, כי גם המדריגה הנעלית ביותר של יציאת מצרים קשורה עם יציאת מצרים דלעומת זה: אם צדיק גמור יחליט בנפשו שעבורו מספיקה הדרגה בה הוא נמצא ואין הוא 971זקוק להתעלות עוד, הוא ייעצר ב"מצרים" דקדושה, גם אם היא במדריגה נעלית מאוד, נמצא איפוא, שמצרים דקדושה מהוה שורש (אמנם – בהשתלשלויות רבות מאוד) ונותנת מקום למצרים דלעומת זה. הדרך להציל עצמו ממצרים של לעומת זה, היא שלא יהיה שום מעצור והגבלה בעבודת ה', ותמיד, בכל יום, תהא העבודה באופן נעלה יותר. ככל שיהיו נעלים היום, צריכה להיות בכל יום ההחלטה – כפי שסיפר הרבי³³ על הנהגתם של חסידים, שהיו אומרים – אה, מחר צריך לקום אחר לגמרי.

ז. על פי זה יתורץ גם, מדוע צמיחת האילנות בקריעת ים סוף עם פירות בשלים, הראויים לציפורים – לא היה זה נס נוסף כי אם פרט וחלק מתוכן הנס של קריעת ים סוף:

הגרעין שנוטעים באדמה, מכיל בקרבו את כל העץ וכל הפירות שעתידין לצמוח מגרעין זה³⁴. אלא שעתה מצוי הכל בהעלם בגרעין, ודרוש משך זמן, שייצאו ויתגלו, (וככל שהפירות טובים יותר, כך גם נמשך זמן רב יותר). יתרה מזו: אף בכח הצומח שבארץ נמצא בהעלם כל העתיד לצמוח ממנו (שהרי הצמיחה של כח הצומח אינה התחדשות אמיתית יש מאין)³⁵.

בשעת קריעת ים סוף פעלו בני ישראל בעבודתם שיתגלה לא רק ההעלם שבקרבם כי אם גם בחלק העולם הקשור אתם. בכדי שילדי ישראל יוכלו להאכיל את הציפורים שהשתתפו בשירת בני ישראל, התגלו האילנות נושאי פירות שהיו מצויים בהעלם בכח הצומח שבקרקע הים, וגם (הגרעינים ו)הפירות שהיו בהעלם בתוך (הגרעינים שבהעלם של) האילנות.

ח. קרקע הים הוא עפר, סוג ה"דומם", הנחות ביותר בסוגי הנבראים. פירוש של דבר כי "גילוי ההעלם" בעת קריעת ים סוף, היה אפילו בדומם: מן ה"דומם" זה צמחו אילנות ופירות – "צומח", שהיו למאכל ראוי לציפורים, ונהיה דם ובשר כבשרם – "חי", וציפורים אלו שרו יחדיו עם בני ישראל – "מדבר", ובני ישראל אמרו שירה להקב"ה (שזוהי תכלית של מדבר להכלל באלקות)³⁶.

972כלומר: בקריעת ים סוף נתגלה ההעלם שבדומם, עד שיהא באפשרותו להכלל – על ידי צומח, חי ומדבר – באלקות.

ט. כל סיפורי התורה הם הוראה בעבודתינו בחיי היום יום, ובפרט פרטי המאורעות של קריעת ים סוף, שצריכים להזכיר בכל יום³⁷.

על האדם לפעול בעצמו כל יום גילוי ההעלם שבנשמתו, המתבטא בעבודת ה' ללא הגבלות, בכל הקוים, "מימינם ומשמאלם". ואזי לא זו בלבד שהוא שמור ממצרים דלעומת זה, אלא שנשלמת אצלו התכלית של יציאת מצרים: ההכנה למתן תורה, ויותר מכך, ההכנה לגאולה העתידה – וכמאמר רז"ל "אלמלא חטאו"³⁸ היתה יציאת מצרים גאולה שלימה – שאז תתגלה האלקות המוסתרת אפילו בדומם³⁹, כפי שהיה בקריעת ים סוף, כשנתגלה גם ההעלם שבדומם.

אלא שבקריעת ים סוף, היה הגילוי כאמור לפי שעה, אך זה היוה נתינת כח לישראל לפעול לאחר מתן תורה באמצעות ה"עבודה" את אותם הגילויים של קריעת ים סוף באופן קבוע. לפיכך היו אצל צדיקים גדולים אותם גילויים, שעל ידי עבודתם ראו גם בדומם את האלקות שבו, כידוע מה שאמר פעם אדמו"ר הזקן, כשהביט על קורת התקרה: אני רואה עתה רק את האלקות המחיה אותה⁴⁰, ובקרוב ממש יתגלה הדבר לכל – "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר גו' כי פי הוי' דיבר"⁴¹, שיתגלה וייראה את דבר הוי' שבכל דבר, בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, בקרוב ממש.

(משיחת ש"פ בשלח תשכ"ג)