שיחה א

831שיחה א

א. בסיום פרשת ויחי מספרת התורה, על בשורת יוסף לישראל על הגאולה "ואלקים פקד יפקד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת גו'". הן הירידה למצרים באה על ידי יוסף: בגללו באו יעקב ובניו למצרים, והן היציאה ממצרים באה על ידי יוסף: הוא השמיע את הבשורה ונתן את הסימן¹ ולא סימן גרידא – אלא גם את הכח² שיהיה "והעלה אתכם מן הארץ הזאת".

כדי להבין את שייכות גלות מצרים ויציאת מצרים ליוסף, יש להקדים (ביאור) מעלתו של יוסף, שבכמה ענינים עמד בדרגא נעלית לא רק מאחיו השבטים כי אם גם מיעקב אבינו. שמשום שברוחניות היה – בענינים הנ"ל – נעלה מהם, היה³ גם בגשמיות במקום מלך, והשבטים ויעקב השתחוו לו, כפי שנראה קודם בחלום יוסף ואחר כך נתקיים בפועל: השבטים – רבות פעמים⁴ – וכן יעקב, כמסופר בתחילת הפרשה "וישתחו ישראל על ראש המטה".

שהרי כל הדברים ואירועי העולם הגשמי משתלשלים ונובעים מן הדברים והמאורעות ברוחניות. ובפרט בנוגע לחיי האבות והשבטים, שכל חייהם היו רוחניות – כדברי אדמו"ר הזקן בתניא⁵: "שחיי הצדיק אינם חיים בשרים כי אם חיים רוחניים שהם אמונה ויראה ואהבה" – הרי ודאי שכל הקורות אותם בגשמיות, גם זאת שיעקב והשבטים השתחוו ליוסף, הוא משום שברוחניות עמד יוסף במדריגה נעלית מהם.

ב. בענין מעלתה של מדריגת יוסף, לגבי דרגת השבטים והאבות, מבואר באריכות בתורת החסידות, שהאבות והשבטים היו "רועי צאן", והתנזרו מעניני העולם העלולים להפריע להם בעבודתם; אבל יוסף היה משנה למלך, תפקיד הקשור עם טרדות גדולות ביותר, ובפרט במצרים, הנקראת "ערות הארץ"⁶ – ואף על פי כן לא הפריע הדבר ליוסף לעמוד באותה שעה בתכלית הדבקות לאלקות.

זהו גם הטעם לכך שהתורה מספרת⁷:

832"ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו, משום שלא תיארו לעצמם שאפשרי הדבר שאותו משנה למלך יהיה יוסף הצדיק, שכן לפי סדר העבודה הרי "עולם" מהווה סתירה לדביקות באלקות (עוד יש לפרש: "והם לא הכירוהו" – לא היתה להם כל הכרה במדריגה כה גבוהה כפי שהיתה מדריגתו של יוסף הצדיק).

על פי זה יש לבאר את הכתוב⁸: "אלה תולדות יעקב יוסף", "תולדות יעקב" הם הגילויים של יעקב, שיעקב ועניניו היו באצילות, ויוסף המשיכם והורידם לעולמות בי"ע עד לעולם הזה הגשמי. ודוקא יוסף היה מסוגל לעשות זאת, שכן מדריגתו היתה – בענין זה – נעלית יותר ממדריגת יעקב, על כן היה יכול לרדת למקום תחתון יותר, כפי הכלל⁹: "כל הגבוה גבוה ביותר יורד למטה מטה יותר".

כלומר אף ש"אין קוראים אבות אלא לשלשה"¹⁰, היינו שרק שלשה אלה, אברהם יצחק ויעקב היו "אבות" שכל אחד מהם פעל בכל אחד מישראל, להמשיך אלקות על ידי מדה מיוחדת: אברהם על ידי חסד, יצחק – גבורה ויעקב – תפארת (רחמים); הנה יוסף, לא פעל ענין חדש, היו אלו "תולדות יעקב", הוא החדיר בעולם את ההמשכות של יעקב – "בחיר שבאבות"¹¹ (שמדתו, תפארת, היא קו האמצעי בין חסד לגבורה, הכוללת את שתיהן). אבל זה עצמו, שיוסף היה יכול להוריד את ההמשכות של "בחיר שבאבות" למטה מטה, הוא משום שהוא עצמו היה גבוה גבוה ביותר.

ג. על פי זה גם יובן מה שכתוב בזוהר¹² ששלשה רגלים הם כנגד שלושת האבות: פסח כנגד אברהם, בו נאמר¹³ "לושי ועשי עוגות"; שבועות כנגד יצחק, שלכן היתה התקיעה במתן תורה בחג השבועות בשופר¹⁴, מאילו של יצחק¹⁵, וסוכות כנגד יעקב, בו נאמר¹⁶ "ולמקנהו עשה סוכות", הפעם הראשונה בו מופיע בתורה ענין סוכות, ושמיני עצרת שייך ליוסף¹⁷, כי כמו שאצל יוסף 834נאמר "אלה תולדות יעקב יוסף", שיוסף הוא המשך ליעקב, כך שמיני עצרת הוא המשך של חג הסוכות.

בשמיני עצרת ישנם שני דברים מנוגדים: הוא¹⁸ "רגל בפני עצמו", שלכן מברכים שהחיינו בשמיני עצרת (שלא כמו שביעי של פסח, שאין מברכים בו שהחיינו, משום שאינו יום טוב נפרד מחג הפסח); ומאידך, הוא נקרא "שמיני עצרת", המשך לחג הסוכות.

כי הקשר של שמיני עצרת לסוכות – דומה לקשר של יוסף הצדיק עם יעקב. אף יוסף הוא המשך של יעקב, כי כאמור, הוא ממשיך למטה את עניני יעקב, אבל זה גופא שהוא מסוגל להוריד את ההמשכות העליונות של יעקב למטה, הרי זו מעלה מיוחדת ביוסף אפילו לגבי מדריגת יעקב עצמו. כך גם שמיני עצרת ממשיך בפנימיות את כל עניני חג הסוכות (רגל השלישי, הכולל בתוכו שני הרגלים פסח ושבועות, כמו שמדת יעקב כוללת את מדות אברהם ויצחק) שהרי סוכות מורה על בחינת "מקיף" (כמו הסוכה המקיפה את האדם), היינו, שבסוכות באות כל ההמשכות מלמעלה באופן של מקיף; ובשמיני עצרת הן באות בפנימיות: "עצרת תהיה לכם", שההמשכות באות לישראל באופן של "עצרת" – כנישו, מלשון קליטה, בפנימיות¹⁹. אבל זה עצמו, שבשמיני עצרת באים כל ההמשכות באופן פנימי, מורה על כוח נעלה בשמיני עצרת, שבגלל כוח עליון זה יכולים גם הגילויים שהם למעלה מהעולם – ומצד עצמם אינם שייכים להיות נמשכים רק בבחינת "מקיף" – לבוא בשמיני עצרת בעולם בבחינת פנימיות.

יתרה מזו: בסוכות הקריבו שבעים פרים כנגד שבעים אומות²⁰, כלומר, שמאחר שמההמשכות של חג הסוכות שהן בבחינת מקיף, יכולים אומות העולם שתהיה להם יניקה ואחיזה בהם. לכן הקריבו שבעים פרים כדי "לברר" את שבעים האומות; אבל בשמיני עצרת, אף שאז באות כל ההמשכות למטה, מכל מקום הקריבו רק "פר אחד איל אחד", שעל זה נאמר²¹ "יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך", שאין לזרים כל אחיזה או יניקה 835בדבר. בדוגמת מדריגת יוסף, שגם בהיותו במצרים, "ערות הארץ", לא בלבלה אותו כלל מלהיות בתכלית הדביקות באלקות – 'ואין לזרים אתך'.

ד. ביאור נוסף על הקשר בין שמיני עצרת ליוסף: אחד הטעמים שחג זה נקרא שמיני, אף שהוא יום־טוב בפני עצמו, הוא משום שמאירה בו מדריגת שמיני, שלמעלה מסדר השתלשלות²². המספר שבעה מסמל את כל סדר השתלשלות שקבוע ומחולק למספר שבע – "שבעת ימי ההיקף". המספר שמונה מורה על מדריגה הבאה מעבר למספר שבע, למעלה מהשתלשלות. ומשום שבשמיני עצרת מאירה מדריגת השמיני – שלמעלה מסדר השתלשלות ואינה מוגבלת בשום מדידות והגבלות – לפיכך יכולים לבוא בשמיני עצרת בפנימיות גם ההמשכות שהם למעלה מהעולם שבסוכות נמשכו רק בבחי' מקיף.

כך מוצאים גם בענין המילה, שמצותה ביום השמיני, כי על ידי ברית מילה נמשך בחי' השמיני, שהוא למעלה מהשתלשלות וזוהי נתינת כוח להמשיך את המדריגות העליונות בקדושה, שהם למעלה מעולם (כתר²³ שלמעלה מהשתלשלות) ולהורידם ולחברם עם "יסוד סיומא דגופא"²⁴, היינו שעל ידי ברית מילה נזדכך גם כל הבשר הגשמי של האדם ומתאחד עם הקב"ה בברית עולם²⁵.

ומדריגה זו של שמיני, המאירה בשמיני עצרת, זוהי מדריגת יוסף הצדיק "צדיק יסוד עולם".

ה. לפי זה יובן גם השייכות של גלות מצרים ויציאת מצרים ליוסף דוקא: כוונת הירידה לגלות מצרים היתה כדי להוציא משם "רכוש גדול", היינו לברר את ניצוצות הקדושה שהיו מצויים במצרים²⁶, וכשסיימו בני ישראל את העבודה, וביררו הנצוצות, היתה הגאולה. שזהו גם מה שנאמר²⁷ שהגאולה מגלות מצרים היתה בזכות דם מילה ודם פסח²⁸, כי ענין דם המילה הוא להעלות את הדרגות התחתונות, "יסוד סיומא דגופא". כח זה לרדת מטה מטה ולהוציא משם 837הניצוצות – בא מיוסף הצדיק. לכן היה זה יוסף הצדיק שעל ידו באה הירידה לגלות, והוא זה שהבטיח את בשורת הגאולה, כי הוא נתן את הכח להשלים את כוונת הגלות, עבודת הבירורים, ועל ידי זה להביא הגאולה.

ו. כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר כמה פעמים²⁹, שישנם ה"אושפיזין" החסידיים, כלומר, שכשם שהשבעה "אושפיזין", אברהם, יצחק וכו' כל אחד מהם הוא אושפיז, "אורח", ביום אחר של חג הסוכות, כך ישנם שבעה "אושפיזין" של נשיאי החסידות, הבעל שם טוב, המגיד ממזריטש, אדמו"ר הזקן, אדמו"ר האמצעי, הצמח צדק, אדמו"ר מהר"ש, והרבי מוהרש"ב, שכל אחד מהם הוא "אושפיזא" באחד מימי הסוכות. מזה מובן בפשטות, שכ"ק מו"ח אדמו"ר, שהוא ממלא מקום וממשיך דרכם של הנשיאים־אושפיזין החסידיים, יומו הוא – שמיני עצרת.

כך גם מרומז בשמו הראשון – יוסף³⁰, (והרי "שמא גרים"³¹ וביחוד כאשר השם נבחר על ידי צדיקים נשיאי ישראל) שכאמור לעיל, יש למדריגת יוסף הצדיק שייכות לשמיני עצרת. גם "עבודת" הרבי היתה באותו אופן של יוסף הצדיק³²: הוא המשיך את כל הענינים הנעלים של רבותינו שקדמו לו למטה בעולם. אנו רואים זאת מכך שהרבי עסק בפרסום והפצת חסידות לא רק בלשון הקודש ובאידיש, אלא גם בשפות שונות אחרות. כי עבודתו היתה להמשיך אלקות בכל מקום, עד למטה מטה.

כן מצינו בהנהגת הרבי שתי קצוות מנוגדות: בה בשעה שהיה עסוק בכל מציאותו לגלות ענינים עמוקים ביותר בתורת החסידות, התמסר כולו לחינוך והפצת היהדות באופן הפשוט ביותר: ללמד את ילדי ישראל "אלף־בית", להשפיע על יהודים לשמור שבת, כשרות, טהרת המשפחה וכיו"ב. ודברים אלו דרש מחסידיו (כי "בתר רישא גופא אזיל"³³, כל הגוף הולך אחר הראש, לכן צריכים חסידים להשתדל במיוחד בענינים בהם התמסר הראש שלהם, הרבי), להתמסר לחינוך הכשר והפצת היהדות במעשה בפועל ואפילו באופן הפשוט ביותר, ובאותה שעה להתעמק בלימוד החסידות (שמשום כך כתב הרבי והוציא לאור מאמרים והמשכים עמוקים של חסידות חב"ד).

838הנהגה זו היא בדוגמא למה שהיה אצל יוסף הצדיק: הוא התעסק עם דברים פחותים ביותר, עד להשפיע למצריים – "הא לכם זרע" – ובעת מעשה היה בתכלית הדביקות לאלקות.

ז. לכן ראינו גם שההשגחה הפרטית הוליכה את הרבי באופן כזה, שהיה מתגורר דוקא בערים גדולות, עליהם אמרו חז"ל: "ישיבת כרכים קשה"³⁴ (כשם שיוסף הצדיק היה נמצא במטרופולין של מצרים). מקום מגורם של הנשיאים שלפניו היה בערים קטנות, כמו ליאזנא, ליאדי, ליובאוויטש (אמנם פעמים רבות ביקרו ערים גדולות, והרבה פעמים גם בחוץ לארץ, עבור טובת הכלל והפרט, אבל היה זה באופן זמני, אבל בקביעות היתה דירתם בעיר הקטנה). אפילו מאוחר יותר, כשהרבי (מוהרש"ב) נ"ע עבר מליובאוויטש לרוסטוב, היתה גם עיר גדולה זו מנותקת מן העולם, וגם ברוסטוב עצמה היו מבודדים מהעיר. אבל כ"ק מו"ח אדמו"ר – מתחילת נשיאותו היה, תחילה בנסיעות ולאחר מכן קבע מגורו בערים גדולות: מוסקבה, פעטרבורג (לענינגראד) ואחר כך בריגא, ורשא, וכיו"ב – כמו שאמר פעם הרבי: עשר גלויות גלתה ליובאוויטש, ומנה כל העשרה גלויות – עד שהתיישב בניו יורק. ובכל הערים הגדולות התמסר להפצת החסידות יחד עם הפצת היהדות בכלל. כשם שיוסף הצדיק, שהיה מאוחד עם אלקות ועם כל זה היה מושל ועסק בתיקונים בארץ מצרים.

ח. בגלל מעלת יוסף על האבות והשבטים: שאצלו האירה מדריגה כזו של אלקות שהיא למעלה מהעולם, היתה גם ההנהגה מלמעלה עמו באופן של למעלה מהטבע (בחי' סובב).

זהו גם הטעם³⁵ שיוסף הצדיק נענש³⁶ על שביקש משר המשקים שיזכירוהו לפני פרעה; ולא סמך בבטחון גמור שהקב"ה בעצמו יוציאהו מבית האסורים, שלכן היה עונשו להשאר שנתיים נוספות בבית האסורים. שואלים על כך: במה מתבטא כאן חטאו של יוסף? הרי ידוע שאדם צריך לעשות כלי בדרך הטבע לברכת הקב"ה ואין בכך סתירה לבטחון בהקב"ה. כמו שנאמר³⁷ לגבי פרנסה: "וברכך ה' אלוקיך בכל אשר תעשה", שצריך לעשות כלי בדרך הטבע לפרנסה ולבטוח בקב"ה שישלח ברכתו באמצעות כלי זה. כך מצינו גם 840אצל יעקב אבינו, כשהיה ירא מעשו: "פן יבא והכני אם על בנים", שיחד עם התפלה והבטחון בהקב"ה הכין גם כלים בדרך הטבע – דורון (מתנה לעשיו) ומלחמה – שעל ידם תבוא הצלתו. מדוע איפה, נענש יוסף הצדיק על שעשה כלי בדרך הטבע להצלתו מבית האסורים?

אלא משום שבדרגא זו שעמד בה יוסף, – כאמור לעיל, שהיה דבוק בבחינת הסובב של אלקות שהיא נעלית מלהיות מקור לנבראים, – לא היה זקוק להכנות וכלים בדרך הטבע, וממנו נדרשת מדריגה נעלית יותר של בטחון, ללא כל אמצעי של הנהגת הטבע, שעל בטחון זה נאמר³⁸: "טוב לחסות בהוי' (בחי' סובב) מבטוח באדם" (העליון, בחי' ממלא).

ט. והנהגה כזו שלמעלה מן הטבע ראו גם אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר. הוא הבקיע את כל ההעלמות וההסתרים של הטבע באופן כה גלוי, שלא ראו כל כך אצל אף אחד מרבותינו נשיאינו. מלבד זאת שנאסר הרבה פעמים³⁹, גם אופן מאסרו היה קשה יותר, עד ששפטו אותו בפועל ממש לעונש מות, ר"ל (אדמו"ר הזקן בעת מאסרו היה רק בסכנת עונש זה, אבל בפועל לא הוציאו עליו גזר דין זה, אבל על הרבי גזרו עונש זה, ה"י). זאת ועוד: בין אלו שאסרו את הרבי, ניהלו את חקירתו ועינוהו במאסרו, היו בעלי בחירה (יהודים), ועל בעלי בחירה הרי הקב"ה, כביכול, אינו שליט, כמאמר: "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים"⁴⁰, שבנוגע לענינים של יראת שמים, ושל תורה ומצוות, נמסרה כל השליטה בידי אדם שיוכל לעשות כפי בחירתו.

זהו גם ביאור הדבר, שאמר ראובן לאחיו לגבי יוסף: "השליכו אותו אל הבור גו' ויד אל תשלחו בו"⁴¹, שהם עצמם לא יפגעו בו רק ישליכוהו לבור. לכאורה אינו מובן: כיון שבבור היו נחשים ועקרבים⁴², במה עדיף להשליך לבור מאשר אופן אחר של שליחת יד? הרי על פי תורה ודאי היה שימות בבור, כפי ההלכה⁴³, שמעידין כו' – כשבאים עדים ומעידים שפלוני נפל לבור של נחשים ועקרבים מותר לאשתו להנשא לאחר. התשובה לכך: אף שהשבטים סברו שהוא מחוייב מיתה⁴⁴, טען ראובן, שלא יסמכו על 841עצמם להרגו בידים, שכן מאחר שהם בעלי בחירה היה נהרג גם אם לא היה מחוייב מיתה לכל הדעות, או אם היתה לו זכות ונעשה לו נס⁴⁵. לכן השליכוהו לבור, שעל ידי זה מסרו דינו לשמים, כיון שנחשים ועקרבים אינם בעלי בחירה⁴⁶ ונס נעשה לו. על אף שעל פי תורה הרי בדרך הטבע כשאדם נופל לתוך בור של נחשים ועקרבים, הוא מת, כמוזכר לעיל. – עוד אפשר לומר: דין התורה שמעידין כו' הוא מצד הכלל של "אזלינן בתר רובא" (הולכים אחר הרוב, ובמקרה זה על פי רוב מת האדם), אלא שמצד החומרא של איסור אשת איש צריך להיות רוב כזה שהמיעוט אינו אפילו "מיעוט דלא שכיח"⁴⁷, אבל לא שהוא נס ממש, שינוי הטבע, כי אם בלשון רבנו הזקן⁴⁸ "דמקרי נס בלשון בני אדם, וגם בלשון חכמים" – אך כיון שסוף סוף עלול הוא לקרות לפעמים, ואף על פי כן אין מתחשבים באפשרות כזו, הרי כל זה הוא רק מצד הכלל של אזלינן בתר רובא, ואצל יוסף הרי לכמה דעות: א) השבטים היה להם דין של בני נח⁴⁹. ב) אצל בני נח אין הדין של רוב⁵⁰.

י. על הגאולה העתידה נאמר⁵¹ "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", שהגאולה העתידה תהיה בדומה לגאולת מצרים.

לכן גם עתה בעקבתא דמשיחא, כביציאת מצרים, צריכה להיות ש"עבודתנו" תברר את ניצוצות הקדושה הכי אחרונים הנמצאים למטה מטה. וכח זה לרדת למטה כל כך ולעסוק בעבודת הבירורים, נתן לנו הרבי, נשיא דורנו. שזו היתה עבודתו, "כל הגבוה גבוה ביותר יורד למטה מטה יותר", וזוהי גם עבודתנו, כי "בתר רישא גופא אזיל". עבודתנו צריכה להיות לקחת את הענינים הנעלים ביותר, רזין דרזין דאורייתא, ומעיינות אלו להפיץ למטה מטה, עד ל"חוצה", ועל ידי זה לברר הניצוצות האחרונים ביותר, שזה יביא את "קא אתי מר", למטה מעשרה טפחים, בקרוב ממש.

(מלוקט משיחת ר"ח כסלו תשי"ב

ושיחת אחש"פ תשכ"א)